בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ג.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. התוועדות זו קשורה עם ענינו המיוחד של היו"ט דחג השבועות – "זמן מתן תורתנו", שזהו ענין כללי שכולל גם את ענינם של שאר הימים טובים, חג הפסח וחג הסוכות, שהרי כל עניני הימים טובים ואופן ההנהגה בהם וכו' – יודעים אנו מהתורה שניתנה בחג השבועות.
ויתירה מזה, ש"זמן מתן תורתנו" כולל את כל הענינים (לא רק עניני הימים טובים) – כל עניני התורה,
החל מהענינים שהיו לפני מ"ת, כמו מצות מילה, כמ"ש הרמב"ם1 ש"אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כו'"; ועאכו"כ הענינים שלאח"ז, כמו פרשת נחלות2, וכן ז' מצוות דרבנן, וכל פרטי הענינים שנתבארו ב"ששים המה מלכות (ששים מסכתות) .. ועלמות אין מספר" (מימרות האמוראים)3, מנהגי ישראל, ועד ל"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" – שהכל ניתן למשה מסיני4,
ולא רק עניני תומ"צ, אלא גם הענינים שעליהם נאמר "כל מעשיך יהיו לשם שמים"5, ו"בכל דרכיך דעהו"6 – דכיון שזהו פס"ד בתורה, הרי גם זה נכלל ב"זמן מתן תורתנו".
ובאותיות פשוטות: אע"פ שיש כמה ימים טובים, "זמן חרותנו" ו"זמן שמחתנו" – הרי ימים טובים הנ"ל הם ענינים פרטיים, ואילו "זמן מתן תורתנו" הו"ע כללי, שכולל כל הענינים.
ב. וכיון ש"הימים האלה נזכרים ונעשים"7, הרי מובן, שהענין דמ"ת – שכולל את כל הענינים (כנ"ל) – חוזר ונשנה ב"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה, ולא עוד אלא שהוא באופן ד"מעלין בקודש"8.
ובפשטות – שחוזר ונשנה באופן נעלה יותר הענין ד"מתן תורה", "מתן" דייקא, מלשון מתנה, ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"9.
ומ"מתן תורה" – ל"קבלת התורה", דכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"10, הרי בודאי שנותן גם את הכחות הדרושים (ובזה גופא ניתוסף עוד יותר עי"ז ש"הבא ליטהר מסייעין אותו"11 ) לקבל את התורה – ללמוד תורה בהבנה והשגה באופן של פתיחת המוח, ומפתיחת המוח יומשך גם בפתיחת הלב, ולבא פליג לכל שייפין12 – לכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ועד למעשה בפועל, במשך כל השנה כולה.
ג. וכל זה צריך להעשות בשמחה ובטוב לבב, ככל עניני התומ"צ שע"פ הוראת התורה צריכים להיות בשמחה13, ועאכו"כ בנוגע לכללות הענין דמ"ת.
ובפרט ע"פ המבואר בתניא14 שזהו כמשל "מלך גדול ורב (ש)מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה .. המוטל באשפה, ויורד אליו .. ומקימו ומרימו מאשפתו ומכניסו להיכלו .. חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק ואתדבקות רוחא ברוחא כו'",
וממשיך לבאר, ש"ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה .. עשה לנו אלקינו .. כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים, ולא בחר בכולם, כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים כו'"14 – ששם היו בשפל המצב, ועכ"פ במעמד ומצב של "איש הדיוט", ללא מעלות מיוחדות, שהרי אז הי' ענין הגירות ש"כקטן שנולד דמי"15 – "וירד לשם .. כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי .. ואתדבקות רוחא ברוחא היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו דכולא חד ממש"14,
שזהו כללות הענין דמ"ת, שהי' באופן ד"וירד הוי' על הר סיני"16, שעליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים17, שדוגמתו במשל הו"ע הכניסה להיכל המלך, חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם – הרי מובן עד כמה גדולה השמחה שבדבר!
ד. וכיון שהתורה ענינה אור, כמ"ש18 "כי נר מצוה ותורה אור", שאפילו "מעט אור דוחה הרבה חושך"19, ועאכו"כ אור גדול, ושמחה גדולה כו' – הנה עי"ז מאירים את כל העולם, עד לפנה נדחת כו'.
ואור זה בכחו לבקוע את גודל חשכת הגלות, ולשרוף את שיירי הגלות20,
ועד שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, וללימוד תורתו של משיח – שניתנה אמנם במ"ת (שהרי מ"ת לא יהי' עוד הפעם21 ), אלא שתתגלה ע"י משיח, שילמד תורה את כל העם22.
* * *
ה. אע"פ שבמ"ת ניתנו כל הענינים (כנ"ל), הרי התכלית והכוונה היא שיבוא מן הכלל אל הפרט, ובסדר מסודר, מן המוקדם אל המאוחר.
וכמו בנוגע לעשרת הדברות, שכוללים את כל תרי"ג מצוות (כפי שפירש רבינו סעדי' באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו23 ) – שתכלית המכוון הוא שלאח"ז יומשכו בפרטיות כו'.
ועד"ז בנוגע להתכללות כל עשה"ד בשתי דברות הראשונות, "אנכי" ו"לא יהי' לך"24, ש"בדיבור אחד נאמרו ("אחת דיבר אלקים"25 ), מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע"26 (ועד כפי שכלולים באות הראשונה שבתיבה הראשונה, שזהו הא' ד"א.נכי"27 ) – שתכלית המכוון הוא הפירוט באופן ש"שתים זו שמעתי"25 (כפי שמצינו בכמה ענינים שנאמרו באופן שיש בו "כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע"28 ).
ומזה מובן, שנוסף על הענין של "זמן מתן תורתנו" כפי שהוא הכלל של כל עניני התורה (כנ"ל), ישנו גם הענין ד"זמן מתן תורתנו" כפי שהוא ענין פרטי,
– ע"ד שמצינו בכמה ענינים, כמו "טהרות", שזהו שם של סדר שלם במשניות, וגם שם של מסכת פרטית בסדר זה; ועד"ז בכוכבים, שזהו שם כללי לכל הכוכבים, ויש גם כוכב פרטי שנקרא בשם זה29 –
ולכן יש להתבונן ולבאר גם ענינו הפרטי של "זמן מתן תורתנו" – העילוי שבו לגבי "זמן חרותנו" ו"זמן שמחתנו".
ו. והענין בזה:
"זמן חרותנו" – אע"פ ש"אין חבוש מתיר עצמו כו'"30, הרי זה קשור עם האדם, שהוא זה שיצא לחירות משעבוד מצרים (או באופן שמעמיד את עצמו במעמד ומצב שלא יבוא לידי שעבוד כו'), ובמילא הרי זה לפי ערכו, גדריו והגבלותיו כו'.
ועד"ז "זמן שמחתנו" – אע"פ ששמחה פורצת גדר31, הרי זו עדיין שמחה שקשורה עם האדם כו'32.
משא"כ "זמן מתן תורתנו" – אע"פ שגם כאן נאמר שזוהי "תורתנו." (תורה שלנו), הנה ההדגשה היא לא על קבלת התורה, אלא על נתינת התורה – "מתן תורתנו", שניתנה מהקב"ה באופן ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"9, לאחרי שהכניס בה את עצמותו, כמרומז בר"ת ד"אנכי": "א.נא נ.פשי כ.תבית י.הבית"33, כך, שאין זה מוגדר בהגבלות של האדם, אלא באופן שלמעלה לגמרי ממדידה והגבלה, וכמ"ש34 "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".
וענין זה מרומז גם בכך שחג השבועות הוא יום אחד (לא כמו חג הפסח וחג הסוכות שהם שבעה-שמונה ימים), שזהו"ע שלמעלה מהתחלקות כו'35.
ז. וההוראה מזה:
כאשר יהודי מקבל את התורה ב"זמן מתן תורתנו", הנה לכל לראש רוצה לראות ולבחון את תוכנה ולהתחיל ללמדה – כפי שנגשים לכל ענין שכלי, כולל גם התורה, ש"היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"36.
ועל זה אומרים לו, שיש בתורה ענין מיוחד שאין בכל שאר החכמות – "מתן תורתנו", שניתנה מהקב"ה, כך, שזהו ענין שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי.
אבל עפ"ז נשאלת השאלה: מהי השייכות שלו – בהיותו במעמדו ומצבו, בתכלית ההגבלה כו', כאשר זה עתה מקבל את התורה – לתורה שהיא למעלה ממדידה והגבלה לגמרי?!
והמענה לזה, שכיון שהתורה היא בלי גבול, הנה כל פרט בתורה הוא בלי גבול, והראי', שבתיבת "אנכי" כלולה כל התורה כולה, וכיון שכן, הנה מיד כשמתחיל באות א' ד"אנכי" – אות א' בלבד, שאין בה ענין של הבנה והשגה – הנה בשעתא חדא וברגעא חדא יש לו כבר את כל התורה כולה!
והרי זה כמו שנותנים לאדם אוצר יקר, הון עתק37, שגם אם עדיין לא קיבל את המפתחות, הרי הוא כבר שמח שמחה גדולה על כך שהאוצר הוא בבעלותו!
וכך נגשים – מתוך שמחה וטוב לבב – גם ללימוד כל ענין בתורה באופן של הבנה והשגה כו'38.
* * *
ח. כתיב39 "זכרו תורת משה עבדי", ואמרו רז"ל40 "לפי שמסר נפשו עלי' נקראת על שמו".
ולכאורה אינו מובן: כיון שהקב"ה "נתן לנו את תורתו"41 – למה לקרותה בשם "תורת משה", ולא כפי שנקראת42 "תורת ה'"?!
וכן צריך להבין במאמר המשנה בהתחלת מסכת אבות (שלומדים בתור הכנה למ"ת): "משה קיבל תורה מסיני" – דלכאורה, כשרוצים להדגיש מעלת ויוקר התורה, מתאים יותר לומר שהקב"ה נתן תורה לבנ"י?!
ט. והענין בזה:
כאשר הקב"ה רוצה ליתן תורה לאדם פשוט שזה עתה יצא ממצרים – הנה מצד הקב"ה אין מדידה והגבלה כלל כו', כך, שיכול ליתן ברגע אחד את כל התורה כפי ש"ארוכה מארץ מדה וגו'"34; אבל מצד האדם שמקבל את התורה, הנה כיון שהתורה היא בלי גבול, עליו להתבטל ממציאות של אדם ("ווערן אויס מענטש") ולהפוך למלאך (ולמעלה מזה כו'), שדוקא אז יוכל לקבל את התורה כפי שהיא אצל הקב"ה, או שישאר במציאות של אדם, "תחתונים", אבל באופן שיעלה "לעליונים" – אם בציור של נשמה בלי גוף, "פרחה נשמתן"43, או בציור של נשמה בגוף אבל באופן שאין לו שייכות למציאות העולם, כמו אליהו הנביא שעלה בסערה השמימה44.
ועל זה אומרת המשנה "משה קיבל תורה מסיני":
בודאי ברור הדבר שהקב"ה נתן את התורה; המשנה רוצה ללמד ענין נוסף בנוגע לקבלת התורה – שמשה קיבל תורה מסיני, היינו, לא ברקיע, אלא בארץ למטה מעשרה טפחים, בהיותו במעמד ומצב של נשמה בגוף שזקוק לאכילה ושתי' כו',
– ורק בארבעים יום שלאח"ז הי' במעמד ומצב ש"לחם לא אכל ומים לא שתה"45, משא"כ לפנ"ז הי' במעמד ומצב שזקוק לאכילה ושתי' (אף שבודאי לא הי' במעמד הר סיני ענין של אכילה ושתי' בפועל ח"ו, מצד גודל הביטול שהי' אז בכללות העולם, עד כדי כך ש"שור לא געה וכו'"46 ) –
כיון שהכוונה והתכלית של נתינת התורה היא – לפעול בעולם דוקא.
י. אבל השאלה היא: איך מתחברים שני ענינים אלו – התורה, ש"ארוכה מארץ מדה גו'", לא רק בכמות, אלא גם באיכות, באין ערוך לגמרי לכל הדברים הגשמיים שבעולם, עם אדם שצריך להשאר נשמה בגוף (שלכן, גם כש"פרחה נשמתן", הנה תיכף ומיד החזירה להם הקב"ה בטל תחי'47 ) ולקבל את התורה?!
והמענה על זה: "זכרו תורת משה עבדי" – שיש כאן מציאות של עבד, בעל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שהרי "אי אפשר לנפש האלקית לבטא (דברי תורה) בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים (ה' מוצאות הפה) כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש"48 ; אבל זהו באופן שמתבטל ממציאותו, שאינו מציאות לעצמו כלל, גם לא מציאות של עבד ("אויס עבד"), אלא כל מציאותו היא מציאות האדון, שלכן, "מה שקנה עבד קנה רבו"49, ולא באופן שתחילה קונה העבד, ואח"כ קונה רבו, אלא באופן שמלכתחילה קנה רבו50.
וזוהי פתיחת הדרך לקבלת התורה אצל כל אחד מישראל, עי"ז שכל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משה רבינו (כמבואר בתניא51 ), כך שיש אצלו גם הענין ד"משה עבדי".
וזהו גם מה שהתורה נקראת "תורת משה" – כיון שענינו של משה הוא ממוצע המחבר52, כידוע שיש ב' אופנים בממוצע: יש ממוצע המפסיק, שעל ידו נשתנה הדבר מכמו שהי' לפנ"ז, ועי"ז יוכל לירד לדרגא תחתונה יותר, אך יש גם ממוצע המחבר, שמאפשר להתחבר עם הדבר היותר נעלה כמו שהוא, ללא שינוי כלל ח"ו.
יא. וההוראה מזה:
יש לזכור שהענין דמ"ת לא הי' באופן שהגביהו את בנ"י למעלה מעשרה טפחים, אלא אדרבה: "וירד ה' על הר סיני"16; ובאופן שגם אם "פרחה נשמתן", החזירה להם הקב"ה בטל תחי'.
ולכן, כשיהודי מקבל את התורה בזמן מ"ת, ויודע שכיון שהתורה "ארוכה מארץ מדה וגו'", צריך להתמסר ללימוד התורה מתוך שקידה והתמדה עצומה, באופן ש"באהבתה תשגה תמיד"53 – הנה ביחד עם זה צריך גם לשמור על בריאות הגוף, ע"י שמירת זמני האכילה והשינה כו', שהרי "אי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה וכו'"54.
– "לחם לא אכל ומים לא שתה", אינו סדר עבודה. זהו סדר הנהגה רק בשעה שמשה הי' בשמים, אבל לאח"ז הוצרך להיות גם אצלו ענין של אכילה ושתי', אע"פ שזהו מהענינים שבהם דומים להיפך מאדם55.
אלא שצריך להזהר מעניני מותרות כו', וכדברי המשנה56 : "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה כו' ובתורה אתה עמל", וכמו"כ ישנו הענין ש"מאחר סעודתו .. כדאיתא בגמרא57 שעה רביעית מאכל כל אדם, שעה ששית מאכל ת"ח, והיו מרעיבים עצמם שתי שעות .. אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום"58 ; אבל כל זה צ"ל באופן שיבטיח שיהי' הגוף בריא ושלם.
וזוהי הדרך לקבלת התורה בכל שנה ובכל יום – ללמוד תורה מתוך מסירה ונתינה, ובאופן שמתאחד עם התורה ב"יחוד נפלא"59,
ונעשית אצלו שנת אורה ("אַ ליכטיקע יאָר"), ע"י "תורה אור"18 שמאירה את דרכו בחיים, הן בעניני "נר מצוה"18, והן בעניני הרשות שנעשים "לשם שמים"5, וממשיכה ברכות ה' בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות, כך, שכל מי שמסתכל עליו רואה ש"אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא"56, אושר אמיתי בגשמיות וברוחניות, בטוב הנראה והנגלה, במשך כל השנה כולה.
* * *
יב. נהוג לאחרונה שביו"ט הולכים לבתי-כנסת לשמח ולהתאחד עם יהודים נוספים, והיינו, לפי שביו"ט מודגש הענין ש"כל איש ישראל .. כאיש אחד חברים"60 (כפי שנוגע גם להלכה בפועל61 ), אלא שיכול להיות שיש הפסק ביניהם מצד ריחוק המקום (אף שאינו אלא ריחוק מקום גשמי, ולא ריחוק אחר ח"ו), ולכן, כאשר מבטלים הפסק זה עי"ז שעוברים ובאים ממקום למקום, אזי נעשה בגלוי הענין ד"כאיש אחד חברים".
וענין זה הוא באופן ד"הוי רץ למצוה"62, ובפרט בנוגע למצוה שתלוי' בהליכה ברגל, והיינו, שההליכה היא באופן שזהו רצונו וחפצו מצד עצמו (ולא באופן שצריכים להבטיח לו דבר-מה, "מדלי'" וכיו"ב), שלכן עושה זאת בזריזות וחפזון, שזהו ענין הריצה.
יג. ולהעיר:
ענין ההליכה ברגל מצינו בהדגשה בנוגע לחג הפסח – כמ"ש "מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם וגו'"63, "והדריך בנעלים"64.
ועד"ז בנוגע לחג הסוכות, "זמן שמחתנו", שאז ישנו הענין דשמחת בית השואבה שבה מודגש ענין הריקוד ברגליים – "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין כו'"65, והיינו, שהשמחה היא באופן שחודרת בכל מציאותו עד שניכרת גם בריקוד ברגליים, שאז יודעים ששמח באמת.
אבל בנוגע לחג השבועות לא מצינו לכאורה ענין מיוחד שקשור עם (הליכה ב)רגליים66. – מצינו במ"ת הדגשה מיוחדת בנוגע לענין של ראי' ושמיעה, כמ"ש67 "וכל העם רואים וגו'", "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה"68 ; אבל שאר חלקי הגוף עמדו בתנועה של ביטול כו'.
מצינו אמנם את הענין ד"משכני אחריך נרוצה וגו'"69, כפי שמבאר רבינו הזקן70 ש"משכני" קאי על יצי"מ, "אחריך נרוצה" קאי על ספירת העומר, ו"הביאני המלך חדריו"69 קאי על מ"ת, אבל ענין זה הוא רק בנוגע להכנה למ"ת, ולא בנוגע למ"ת עצמו בששה בסיון, לאחרי ש"ביום הזה (ר"ח סיון) באו מדבר סיני .. נגד ההר"71, שמאז נשארו באותו מקום.
ובכל אופן, כבר נקבע המנהג ללכת לשמח יהודים בכל הימים טובים, ומנהג זה מביא לידי הוספה בתומ"צ, באהבת ה' ואהבת ישראל, כך שזהו בודאי (ללא ספק) מנהג טוב, שהוא בכלל "מנהג ישראל תורה היא"72, שניתוסף דוקא מצד המעמד ומצב ד"אכשור דרא" (בתמי')73, אע"פ שבדורות שלפנ"ז לא היו זקוקים לכך.
יד. ויש להוסיף בנוגע לענין השמחה שבדבר:
ובהקדים – שמצינו שדוקא ניסוך המים בחג הסוכות הי' בשמחה גדולה, כמארז"ל65 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", עוד יותר מאשר ניסוך היין (אע"פ שלכאורה דוקא יין קשור עם ענין השמחה, שהרי "אין אומרים שירה אלא על היין"74 ). וע"פ המבואר בחסידות75 שדוקא מצד גודל העילוי שבניסוך המים לא ניתן להכתב בתושב"כ כמו ניסוך היין – מבואר גם שיש עילוי גדול יותר בענין ההקפות שבשמע"צ, שלא נכתבו אפילו בתורה שבע"פ, ואינו אלא מנהג.
ובהתאם לכך, אינני רואה עוול... אם המנהג דהליכה לבתי-כנסיות ביו"ט יהי' בשמחה גדולה יותר אפילו מהשמחה שבהקפות, שהרי המנהג דהקפות נזכר לכל-הפחות בשו"ע76, ואילו המנהג דהליכה לבתי-כנסיות ביו"ט הוא נעלה כ"כ, שלא נזכר אפילו בשו"ע!
ובודאי תנוצל שמחה זו לשמחה של מצוה, החל מזמן מ"ת, וממנו יומשך על כל השנה כולה – לשמח את עצמו ויהודים מסביבו בעניני תומ"צ, ובאופן שבכל ענין שבו צ"ל ענין של ריצה ברגליים, ירוצו הרגליים – ועאכו"כ בעל הרגליים – מתוך שמחה וטוב לבב.
ושמחה זו תפרוץ את כל הגדרים של מדידה והגבלה31, ותמשיך ברכת ה' בכל המצטרך על כל השנה כולה, שתהי' שנה של שמחה בכל הענינים, החל מלימוד התורה ובאופן שמביא לידי מעשה, ועד לענין ד"בכל דרכיך דעהו"6, למטה מעשרה טפחים.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שכל אלו שהשתתפו בתהלוכה יאמרו לחיים בשמחה,
ואלו שמאיזו סיבה לא השתתפו, יקבלו על עצמם שבשנה הבאה ישתתפו בזה ביתר שאת וביתר עוז, ובאופן דכפלים (כמובא באגה"ת77 ) בנוגע להליכה למקום רחוק... ואז יצטרפו גם הם לאמירת לחיים,
וימשיכו חיים וברכה על כל השנה כולה].
* * *
טו. בהמשך להמדובר לעיל (סי"ג) שבחג השבועות לא מצינו עבודה הקשורה עם הליכה ברגליים (כמו בחג הפסח וחג הסוכות) – יש להעיר אודות ענין שנתבאר בתושבע"פ באריכות, אלא כיון ש"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא"78, ישנו גם בתושב"כ ברמז מן הרמז:
במ"ת כתיב16 "וירד ה' על הר סיני", ומבואר במדרשי חז"ל79 שהקב"ה ירד עם כל הפמליא דילי' – המרכבה העליונה כו', וזהו א' הטעמים שביום א' דחג השבועות מפטירין במרכבת יחזקאל80 : "נפתחו השמים וגו'"81.
וע"פ תורת הבעש"ט82 (שחג השבועות הוא יום ההילולא שלו83 ) שבכל דבר יש הוראה בעבודת ה', מובן, שיש גם הוראה מפרטי הענינים שנאמרו בנוגע למרכבה.
וכמובן גם מהמסופר במדרש84 : "בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים .. והיו כולם עשויים דגלים דגלים .. כיון שראו אותן ישראל שהם עשויים דגלים דגלים, התחילו מתאוים לדגלים .. לכך נאמר הביאני אל בית היין85, זה סיני, שנתנה בו התורה שנמשלה ביין .. ודגלו עלי אהבה85 .. אמר להם הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם .. מיד הודיע הקב"ה .. ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו", והיינו, שכיון שהראו להם את המלאכים שהם עשויים דגלים דגלים, הרי זה סימן שזהו דבר ששייך אליהם, ולכן התחילו מתאוים לדגלים.
וכן הוא בנוגע לכללות ענין המרכבה:
אע"פ שלכאורה שייך ענין המרכבה רק למעלה, אבל לא בארץ מתחת, הרי האמת היא שרצונו של הקב"ה שכל אחד מישראל יהי' בבחי' מרכבה, כמבואר בתניא14 בפי' הכתוב86 "ועשיתם את כל מצוותי .. אני ה' אלקיכם", ש"ע"י קיום המצות הריני אלקה שלכם, כמו אלקי אברהם אלקי יצחק וכו', שנקרא כן מפני שהאבות היו בחי' מרכבה לו ית' (כמארז"ל87 "האבות הן הן המרכבה") .. וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצות כו'".
אלא שאצל האבות הי' זה באופן ש"כל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם", ואילו אצל כל אחד מישראל הרי זה רק "בשעת מעשה וקיום המצוה", ש"אברי גוף האדם המקיימים המצוה .. נעשו מרכבה ממש לרצון העליון, כגון היד המחלקת צדקה לעניים .. ורגליים המהלכות לדבר מצוה וכו'"88 ; אבל ענין המרכבה כשלעצמה היא מטרתו של כל אחד מישראל – להיות במעמד ומצב ש"ה' נצב עליו" (שזהו"ע המרכבה89 ), כלשון הכתוב בחומש90 בנוגע ליעקב אבינו, אבל זהו ענין ששייך לכל אחד מישראל בעבודתו בכל יום.
ומזה מובן שלכל אחד מישראל שייכים גם פרטי הענינים שבמרכבת יחזקאל – שנאמרים בהפטרת חג השבועות ששייכת לכל אלו ששומעים אותה, ובפרט שענין זה נקבע גם ב"תיקון ליל שבועות" שאומר כל אחד מישראל, ואינו יוצא י"ח באמירת הזולת.
טז. והנה, בין פרטי הענינים שנאמרו בנוגע למרכבת יחזקאל (שכמה מהם נתבארו בקבלה וחסידות, וגם בספרי חקירה כמו מורה נבוכים91 ) – ישנו ענין שחוזר ונשנה כמ"פ בנוגע לאופן ההליכה (ברגליים) של חיות המרכבה:
"לא יסבו בלכתן איש אל עבר פניו ילכו" (אם רוצות ללכת לאיזה רוח שירצו, אין צריכות להסב פניהם, שהרי יש להם פנים לכל צד, לפיכך איש אל עבר פניו ילכו, לצד פניו של אותה רוח שהם רוצים ללכת ילכו); "ואיש אל עבר פניו ילכו אל אשר יהי' שמה הרוח (הרצון) ללכת ילכו לא יסבו בלכתן"; "בלכתם ילכו לא יסבו בלכתן"; "על אשר יהי' שם הרוח (הרצון של הקב"ה) ללכת ילכו שמה הרוח ללכת .. כי רוח החי' באופנים" (אין צריך לומר להם לצד זה לכו, שרוחו של הקב"ה בחיות)92.
ובאופן כזה צריכה להיות גם הליכתו של כל אחד מישראל – שאינו צריך להסב פניו תחילה לצד זה או לצד אחר כו', אלא כשמרגיש את הרוח אלקים חיים – רצונו של הקב"ה, וכמו בנדו"ד, שהקב"ה רוצה שילך לשמח יהודים – אזי תיכף ומיד הולך למלא שליחותו.
ומזה מובן שענין ההליכה שייך גם לחג השבועות, ובפרט אחד עוד יותר מהשייכות לחג הפסח וחג הסוכות – כי: בפסח נאמר אמנם "מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם וגו'", להורות על ענין החפזון, אבל לעתיד לבוא נאמר93 "כי לא בחפזון תצאו"; ובסוכות קשור ענין ההליכה והריקוד ברגליים עם שמחת בית השואבה דוקא (ועד"ז בנוגע לענין ההקפות שתלוי בריקוד עם ס"ת דוקא); ואילו בשבועות שבו מודגש ענין ההליכה שמצינו במרכבה, הרי זה שייך לכללות העבודה ללא נפק"מ באיזה ענין, כמו ה"מרכבה" שאינה מבררת תחילה אם היא מוכנה לנסוע או לא, או אם היא עומדת לנסוע למקום זה או למקום אחר, כיון שבטלה לגמרי לרצונו של הרוכב.
יז. ויה"ר שתהי' כללות העבודה בנוגע לכל הענינים באופן של מרכבה,
ואז ישנו גם הקצה השני שבענין המרכבה – שאין לה דאגות כלל, כיון שה"רוכב" דואג לכל הענינים, שהגלגלים יסתובבו וכו',
ודוגמתו אצל בנ"י – שהקב"ה נותן להם כל צרכיהם "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"94, מתוך אהבה – "ודגלו עלי אהבה"85, "מגדיל עלי אהבה"84, בכל ה' הלשונות שבתניא95 : "באהבה .. בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה".
ומזה באים אח"כ לאופן נעלה יותר מאשר ענין המרכבה – "ישראל וקוב"ה כולא חד"96, ועד שממשיכים זאת גם למטה בעולם – לעשות לו ית' דירה בתחתונים97.
* * *
יח. דובר כמ"פ בנוגע לכמה ענינים בעולם שיש ביניהם צד השוה, שיש בהם גם ענינים פרטיים שחלוקים זמ"ז, וע"פ תורת הבעש"ט82, יש גם בהם הוראה בעבודת האדם לקונו, שזוהי תכלית בריאת האדם.
ואם הדברים אמורים בנוגע לכל עניני העולם, עאכו"כ שכן הוא בנוגע לענין עיקרי כמו מ"ת, שבו תלוי קיום העולם ומלואו – שנוסף על כללות הענין של מ"ת שישנו בחג השבועות בכל שנה, ישנם ענינים נוספים בשנים מיוחדות, שעל ידם ניתוסף גם בענינים שישנם בכל שנה, כמובן ממארז"ל98 "אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי" (בתמי'), ועד"ז בנוגע ליוהכ"פ99.
יט. בנוגע למ"ת – הנה אע"פ שיש חילוקי דעות בקביעותו בימי החודש, "בששי בחודש" או "בשביעי בו", הרי בנוגע לקביעותו בימי השבוע איתא בגמרא100 "דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל" (אע"פ שיש דעות שמ"ת הי' בערב שבת101 ).
ועוד זאת, שענין השבת מודגש גם אצל משה דוד והבעש"ט ששלשתם שייכים למ"ת102 – משה, ש"קיבל תורה מסיני", וכן דוד המלך103 והבעש"ט83, שיום ההילולא שלהם בחג השבועות, כי: משה – ענינו חכמה, ולכן "נקרא תלמיד חכם בשם משה כדאיתא בגמרא104 משה שפיר קאמרת"105, והרי ת"ח איקרי שבת106. דוד המלך – כדאיתא בגמרא107 שהסתלקותו (בעצרת) היתה בשבת (ובמק"א איתא שהסתלקות משה ודוד היתה במנחת שבת108 ). וכן הבעש"ט – שנקרא ישראל, וידוע109 שבחי' ישראל שייכת ליום השבת (ועז"נ110 "לא ראה עמל בישראל"), שלכן אומרים במוצאי שבת "אל תירא עבדי יעקב", מצד הירידה לעבודת ימי החול שבבחי' יעקב.
ובענין זה יש הוספה מיוחדת בשנה זו – שהיא שנה השביעית, "שבת לה'"111, "כשם שנאמר בשבת בראשית"112, השביעי בימים.
[ואע"פ שהענין ד"שבת לה'" נאמר בנוגע לציווי "ושבתה הארץ"111 שהוא בארץ ישראל דוקא113 – הרי מזה ששמיטת כספים בשביעית נוהגת בזמן הזה (מדברי סופרים) בארץ ובחוץ לארץ (שלכן צריך לכתוב פרוזבול בסיום שנה הששית, ועכ"פ בשביעית)114, מובן, שענין השמיטה, "שבת לה'", נמשך ופועל גם בחו"ל].
וכיון שהשנה כולה היא "שבת לה'", הרי מובן, שכל עניני השבת – הן ימי השבתות, והן מ"ת שקשור עם ענין השבת – הם באופן שמודגשת בהם יותר השפעת קדושת השבת.
אמרו רז"ל116 "לא ניתנה התורה לידרש אלא לאוכלי המן", שכיון שלא היו להם בלבולים מעניני העולם, שהרי הי' להם "לחם מן השמים"117, מים מבארה של מרים, וענני הכבוד שהיו מכבסים ומגהצים את כסותם118, היו יכולים לעסוק בתורה באין מפריע. ודוגמתו בכל אחד מישראל, שכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"10, הנה בשעה שמקבל על עצמו לקיים ציווי הקב"ה ללמוד תורה, נותן לו הקב"ה את כל צרכיו כדי שיוכל לעסוק בתורה באין מפריע. וכדברי רשב"י – שהיתה "תורתו אומנתו"119 – "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים כו'"120.
וזהו הרמז שבנתינת התורה בשבת – שכאשר יהודי מתחיל לחשוב איך יוכל ללמוד תורה בשלימות, בה בשעה שיש לו בלבולים מעניני הפרנסה וכו', הנה על זה אומרים לו, שעליו להיות במעמד ומצב של שבת, שאז "יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשוי'" (כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע121 בתור פסק הלכה, כך, שכל אחד מישראל יכול לקיים זאת).
ומטעם זה צוה הקב"ה למשה להקהיל קהלות בשבת ללמוד תורה122 – דכיון שיום השבת אסור בעשיית מלאכה, אזי פנויים לעסוק בלימוד התורה הרבה יותר משאר ימי השבוע שבהם צריך לעסוק במלאכה.
כא. וזהו גם ענינה המיוחד של השנה השביעית, "שבת לה'":
ובהקדים החילוק שבין שבת לשנה השביעית123 – שבשנה השביעית אסורה רק עבודת האדמה, שהיא מלאכה קשה ביותר,
– וזהו גם הדיוק בדברי הגמרא120 "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה וכו', תורה מה תהא עלי'", שנזכרו ענינים הקשורים עם עבודת האדמה דוקא, שלהיותה מלאכה קשה ביותר, ה"ה בסתירה ללימוד התורה (אע"פ שאפילו עבודה קלה יכולה לבלבל ללימוד התורה כדבעי, כדברי אביי "אי אמרה לי אם קריב כותחא, לא תנאי"124 ) –
ואילו בשבת נאמר125 "לא תעשה כל מלאכה", אפילו מכה בפטיש, והוצאה ש"מלאכה גרועה היא"126.
וכיון שעיקר ההתעסקות והטירדא של בנ"י בארץ ישראל היתה בעבודת האדמה, הנה בבוא השנה השביעית שבה נאסרה עבודת האדמה – הי' לבנ"י ריבוי זמן פנוי לעסוק בלימוד התורה.
וזהו תכלית הציווי "ושבתה הארץ שבת לה'" – דאע"פ שעבודת האדמה בארץ ישראל יש בה משום מצות ישוב ארץ ישראל, כפי שמצינו בגמרא127 ש"נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי" (פרדיסא128 ), ומבואר בראשונים129 שבזה קיים מצות ישוב ארץ ישראל, מ"מ, אין זה מגיע למעלת לימוד התורה – כדי שבשנה זו יוכלו בנ"י להוסיף בלימוד התורה הרבה יותר מאשר בשנים שבהם צריכים לעסוק בעבודת האדמה130.
כב. ומזה מובן שיש הוראה מיוחדת ב"זמן מתן תורתנו" בשנה השביעית:
נוסף על התחדשות הענין דמ"ת ב"זמן מתן תורתנו" שבכל שנה – שהרי אע"פ שבכל יום ויום ישנו הענין דנתינת התורה, כמודגש בנוסח ברכת התורה: "נותן התורה", לשון הוה131, הרי זה ביתר שאת וביתר עוז ב"זמן מתן תורתנו", כמו הענין ד"זכר ליציאת מצרים", שהוא בהדגשה יתירה בחג הפסח יותר מאשר בכל ימות השנה – שמצד זה צ"ל הוספה בלימוד התורה במשך כל השנה, ניתוסף בזה הדגשה מיוחדת מצד כללות השנה שהיא "שבת לה'", שבה יכולים וצריכים להוסיף יותר בלימוד התורה.
ובפשטות – שנוסף לכך שבודאי יש לכל אחד קביעות עתים לתורה (שהרי "לא ברשיעי עסקינן"132 ח"ו), ישנם זמנים מיוחדים שבהם אי אפשר להסתפק בכך, אלא צריך להוסיף בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז.
והכוונה בזה – לא רק להוספה בכמות אלא גם להוספה באיכות, שהרי יש כמה דרגות בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי,
– כדמוכח מזה שר' זירא התענה מאה (או ארבעים) תעניות לשכוח תלמוד בבלי133 [וכמבואר במק"א134 שאין להקשות על זה ממה שאמרו רז"ל135 "כל השוכח דבר אחד ממשנתו כו'", ועאכו"כ השוכח כל תלמודו] כדי שיוכל להתעלות לדרגת הלימוד דתלמוד ירושלמי136 –
ולכן, גם מי שהוא בדרגת צדיק גמור, וכבר הוסיף בלימוד התורה בזמן מ"ת אשתקד, וא"כ יכול לחשוב מה יוכל להוסיף עוד מכאן ולהבא – הנה על זה אומרים לו, שהתורה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"34, ולכן, אף שלפי ערך מעמדו ומצבו בשנה שעברה יצא י"ח באופן הלימוד שלמד עד עתה, הנה בבוא זמן מ"ת השתא, ובפרט שהיא שנה השביעית, צריך להתעלות לדרגא נעלית יותר בלימוד התורה, ובשום אופן אינו יכול לצאת י"ח באופן הלימוד שלמד עד עתה.
וע"ד ש"עשיר שהביא קרבן עני, לא יצא"137, והיינו, שאע"פ שהעני יוצא י"ח ע"י קרבן של דלי דלות, ועד שאמרו רז"ל138 "נאמר בשור הגס אשה ריח ניחוח139, ובעוף הדק אשה ריח ניחוח140, ובמנחה אשה ריח ניחוח141, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים", מ"מ, לאחרי שהעשיר, שוב אינו יוצא י"ח בקרבן של דלות, ואינו יכול להסתפק אפילו בהקרבת שור שאינו שמן, אלא צריך להביא מן המובחר דוקא, כמ"ש142 "כל חלב לה'"; ועד"ז – וביתר שאת – בנוגע ל"אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת"143, בנוגע לקביעות עתים לתורה.
כג. וזוהי ההוראה המיוחדת מזמן מ"ת בשנה זו, שנה השביעית, "שבת לה'" – שמלבד ההוספה בלימוד התורה שצ"ל בזמן מ"ת בכל שנה, צ"ל הוספה יתירה מצד היותה השנה השביעית, שכל ענינה ותכליתה היא להוסיף בלימוד התורה.
ולהעיר, שעי"ז יתוסף גם בשמירת שביעית כהלכתה – כפי שהפליגו חז"ל144 במעלת שומרי שביעית כהלכתה – כיון שע"י לימוד התורה בענין מצות שביעית מבינים יותר יוקר מעלת המצוה, ועי"ז ניתוסף גם בענין המעשה.
וכאשר יהודי מחליט להוסיף בלימוד התורה, מסיר הקב"ה ממנו את כל הדאגות כו' (כאמור לעיל (ס"כ)),
וכמ"ש145 "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו"146, כמארז"ל147 שאפילו אילני סרק יטענו פירות.
וענין זה נעשה הכנה לקיום היעוד148 "ואולך אתכם קוממיות", ע"י משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
* * *
כד. מהענינים העיקריים הקשורים עם מתן-תורה הוא – בחירת הקב"ה בעם ישראל, כדאיתא בשו"ע149 "שכשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה".
והסדר בזה הוא: "אשר בחר בנו מכל העמים (ולאח"ז) ונתן לנו את תורתו"41, וכבפשטות הכתובים – שתחילה נאמר150 "ואשא אתכם גו'151 ואביא אתכם אלי גו' והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'", ולאח"ז – "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"152.
וזהו גם הטעם שאומרים בברכות ק"ש "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – כי, ק"ש קשורה עם מ"ת153, ש"ה' אלקינו ה' אחד"154 הם כנגד אנכי ולא יהי' לך155 (כללות התורה כולה32), והרי ההקדמה למ"ת היא הבחירה בבנ"י.
וכיון שהבחירה בישראל באה בתור הקדמה למ"ת, עכצ"ל, שיש קשר ושייכות ביניהם, כדלקמן156, בתור השתתפות בכינוס-תורה.
כה. ויובן בהקדם כללות הענין דמתן-תורה157 :
איתא במדרש17 "משל למה"ד למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם158, כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר16 וירד ה' על הר סיני, וכתיב159 ואל משה אמר עלה אל ה'".
ובענין זה היא מעלת קיום המצוות לאחרי מ"ת לגבי המצוות שקיימו האבות קודם מ"ת – כידוע160 שקיום המצוות קודם מ"ת הי' באופן שנפעל ענין רוחני ע"י הפעולה בדבר הגשמי, אבל לא נעשה שינוי בדבר הגשמי עצמו, שלא נעשה חפצא דקדושה (עליית התחתון).
כו. ואין סתירה מזה שגם קודם מ"ת מצינו ענין של שבועה בנקיטת חפץ, שזהו שאמר אברהם "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך גו'"161, "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה .. והמילה היתה מצוה כו'"162 – דיש לומר בב' אופנים:
א) נקיטת חפץ – "תקנת חכמים היא להטיל אימה על הנשבע"163, ולכן, הרי זה תלוי בעיקר בה"גברא" ולא בה"חפצא"164, והיינו, שגם כאשר אין זה חפצא דקדושה כמו לאחר מ"ת, נעשית עי"ז הפעולה דהטלת אימה על הנשבע (ה"גברא").
ב) גם להדעה שהחיוב דנקיטת חפץ הוא מן התורה – יש לומר, ש"שים נא ידך תחת ירכי" אינו כמו נקיטת חפץ שלאחרי מ"ת, שה"חפצא" שבו נתקיימה המצוה נעשה חפצא דקדושה (גם לאחרי גמר קיום המצוה), אלא שהמצוה נמשכת, דחשיב כאילו זה עתה (בשעה ששם ידו תחת ירכו) מקיים מצות מילה – כדברי הרגצ'ובי165 שמצות מילה היא באופן של "פעולה נמשכת", וכדמוכח מסיפור הגמרא166 "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום .. כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו", היינו, שאין זה כמו היד שעלי' הניח תפילין משך זמן לפנ"ז, אלא שהמצוה עצמה היא באופן של פעולה נמשכת, כאילו מקיים המצוה זה עתה.
ונמצא, שגם בנוגע למצות מילה יש חילוק בין קודם מ"ת ולאחר מ"ת, ובזה יתוסף ביאור במ"ש הרמב"ם בפיה"מ בחולין1 ש"אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו כו'"167.
כז. וכיון שהחידוש דמ"ת הוא ש"התחתונים יעלו לעליונים", הרי מובן, שכן הוא גם (ולכל לראש) בנוגע למציאותו של האדם העובד, שהוא בעצמו נעשה מציאות חדשה שהיא במעמד ומצב ד"עליונים", כיון שע"י קיום התומ"צ נעשה עבדו של הקב"ה, ו"עבד מלך מלך"168.
אמנם, עוד לפני העבודה בקיום התומ"צ בפועל ובהקדמה לזה – צ"ל בעולם מציאות שמוכשרת להתעלות ל"עליונים" ולהיות בבחינת "עבד מלך מלך", ולא עוד אלא ש"בכח" יש בו כבר ענין זה (ומצד זה יוכל לפעול זאת גם בעולם).
ובענין זה מודגשת מעלת בנ"י – שבהם בחר הקב"ה מכל שאר אומות העולם:
הבחירה בבנ"י קשורה עם עצם המציאות של בנ"י, שעליהם נאמר169 "כי חלק הוי' עמו", "חלק אלקה ממעל170 (וכפי שרבינו הזקן מוסיף) ממש"171 – "חלק" דייקא, שהוא מעין העצם דלמעלה, כתורת הבעש"ט172 בשם הרס"ג173 "העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו", ומצד זה יש בהם ההכשרה שגם בהיותם בעולם למטה, הנה ע"י קיום התומ"צ יתעלו מ"תחתונים" ל"עליונים" ויהיו בבחינת "עבד מלך מלך", כיון שמלכתחילה הם מעין העצם דלמעלה.
[ועפ"ז יש לבאר מ"ש174 "ולדבקה בו" ע"פ פשוטו של מקרא [דאף שדרשו חז"ל175 "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם כו' מעלה עליו הכתוב כו'" (ע"ד דרז"ל176 בפי' "ללכת בכל דרכיו"174, "מה המקום נקרא רחום וחנון אף אתה הוי רחום וחנון"), הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"177 ] – שכאשר האדם מקיים מצוה (נתינת פרוטה לעני וכיו"ב) אזי נעשה דבוק בשכינה].
וכיון ש"בנו בחרת מכל עם ולשון", לכן, ישנו חילוק מהותי בין קיום המצוות דבנ"י לקיום שבע מצוות בני נח ע"י אוה"ע [לא רק בכמות המצוות, שבנ"י נתחייבו בתרי"ג מצוות178, תר"ו179 מצוות יתירות, אלא שכללות גדר המצוות אצל בנ"י הוא באופן אחר לגמרי180 ] – שע"י המצוות דבנ"י נעשה הענין ד"תחתונים יעלו לעליונים", ועד ש"גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה .. נעשו מרכבה ממש לרצון העליון, כגון היד המחלקת צדקה לעניים וכו'"88; משא"כ אצל בני-נח, שביחס אליהם נשארת בתקפה ה"גזירה" דעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, ועד כדי כך גדול הריחוק שלהם מה"עליונים", ש"עכו"ם שלמד תורה" (מלבד בנוגע ל"שבע מצוות דידהו") הרי זה אצלו ענין של היפך החיים181.
וזהו גם מה שמצינו שבתור הכנה לפרקי אבות, שהתחלתם בכללות הענין דמ"ת, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'", מקדימים מאמר המשנה182 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר183 ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" – שדוקא מצד זה שבנ"י הם "נצר מטעי מעשה ידי" (של הקב"ה), נעשו מוכשרים לקבל את התורה.
וזהו החידוש שנפעל במ"ת בכל סדר ההשתלשלות – שנתחדשה בעולם מציאות חדשה של בנ"י שמוכשרים לקבל את התורה; ומה שלאח"ז ישנו ענין של גיור, שזוהי מציאות חדשה, שהרי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"15 (בדוגמת ענין הגירות שבמ"ת184 ) – הרי זה בהמשך ובצירוף למציאות של בנ"י שישנה כבר מקודם, כך, שבעולם אין זו מציאות חדשה; בנוגע לגר עצמו, הרי הוא מציאות חדשה, אבל לא בנוגע לעולם, שבו ישנה כבר המציאות של בנ"י מאז שנתחדשה במ"ת.
כח. וביאור הענין בפרטיות יותר:
מהחילוק שבין "עליונים" ל"תחתונים" – ש"תחתונים" הם בהגבלה, משא"כ "עליונים" הם למעלה מהגבלה. ומזה מובן שהשייכות של בנ"י לכללות הענין דמ"ת שעי"ז "תחתונים יעלו לעליונים", צריכה להתבטא בענין של העדר ההגבלה – ענין הנצחיות, בדוגמת הנצחיות של הקב"ה, כמ"ש185 "אתה הוא ושנותיך לא יתמו".
[ואף שלכאורה לא שייך ענין של נצחיות בדבר שהוא בגדר הזמן, שהרי זמן (שהוא מורכב מרגעים) ונצחיות הם שני הפכים – הרי זה ע"ד שמצינו בנוגע לבריאת שמים וארץ, דכתיב186 "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", שהם "חזקים כיום הבראם"187, שזהו"ע תוקף הנצחיות, והיינו, שהקב"ה הטביע בשמים וארץ שהם עצמם יהיו קיימים באופן נצחי, ועד שהסיבה לכך שיופסדו לעתיד לבוא היא רק לפי שאז יהי' רצון הבורא שיפסדו כו'188 ].
וענין זה מצינו להלכה בנגלה דתורה189 – שאין מיתה בציבור, שלכן, כשעלו בנ"י מן הגולה בימי עזרא, הקריבו קרבנות על חטא ע"ז שעבדו בימי צדקיהו, אע"פ שכבר מתו אלה שעבדו ע"ז190.
והרי דין זה שייך אצל בנ"י דוקא – ולא רק במעמד כל עם ישראל בשלימותו, אלא אפילו חלק ממנו, כמו בעליית עזרא, שמספר העולים הי' כארבעים אלף191, שאינו עולה אפילו לרובו של שבט, ואעפ"כ הי' להם דין ציבור בכל הפרטים, החל מהקרבת קרבן ציבור, שכל יחיד משתתף בו ע"י נתינת מחצית השקל באופן ש"מוסרו לציבור יפה יפה"192 ;
משא"כ אוה"ע, שאצלם לא שייך הגדר של ציבור, כדאיתא בגמרא193 בנוגע לטומאה "יצא עובד כוכבים שאין לו טומאה .. דאמר קרא194 ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, במי שיש לו קהל, יצא זה שאין לו קהל", ועאכו"כ שלא שייך אצלם הענין דאינו מת (ענין הנצחיות)195.
כט. ובעומק יותר – מודגש הדבר בגדר המציאות ד"ציבור" גופא:
"ציבור"196 – הוא לא רק קיבוץ של כו"כ פרטים יחדיו, אלא שע"י קיבוץ הפרטים נעשית מציאות חדשה שלמעלה מהפרטים, היינו, לא רק כלל של הפרטים, אלא כלל שלמעלה מפרטים, שלכן נשאר בקיומו גם לאחרי שבטלה מציאות הפרטים.
וצריך להבין: כיון שמציאות חדשה זו נעשית ע"י קיבוץ הפרטים – כיצד ניתוסף ונתחדש בה ענין שלמעלה ממציאות הפרטים, עד כדי כך, שגם לאחרי שבטלה מציאות הפרטים שמהם מורכב הציבור (שכבר מתו היחידים), קיימת מציאות הציבור (אין מיתה בציבור)?!
והביאור בזה:
מציאותם של בנ"י היא – "חלק הוי' עמו", "חלק" מהעצם דלמעלה – "הוי' אחד", שאינו מורכב מפרטים ח"ו. וכיון שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו, נמצא, שגם כאשר בנ"י נמצאים למטה במציאות וציור מוגבל של פרטים, יש בכל אחד ה"עצם" שבו, שזוהי מציאותו האמיתית.
אלא, שמציאות אמיתית זו היא בכח ובהעלם במציאות והציור המוגבל של כל פרט ופרט. ובענין זה הוא החידוש שנעשה ע"י קיבוץ הפרטים – שמתגלית ויוצאת מן הכח אל הפועל מציאותם האמיתית שהיא למעלה מהמציאות והציור המוגבל של כל פרט ופרט בפ"ע – "חלק הוי' עמו", חלק מן העצם דלמעלה.
וזהו גם הטעם שאין מיתה בציבור – כי, ענין המיתה שייך רק ביחס להמציאות והציור המוגבל שבזה חלוקים היחידים זמ"ז, אבל המציאות האמיתית שלהם (שמתגלית ובאה מהכח אל הפועל ע"י קיבוץ הפרטים למציאות של ציבור), "חלק הוי' עמו" – הו"ע נצחי.
בסגנון אחר קצת: ענין הנצחיות ישנו במציאות הציבור ("קהל") עצמה (שזהו החידוש ד"ויקהל משה"197 ), והעובדה ש"אין מיתה" היא רק הוכחה שזהו ציבור אמיתי.
ל. ועפ"ז מובן הטעם שענין וגדר ה"ציבור" שייך רק אצל בנ"י, משא"כ אצל אוה"ע הרי "עכו"ם .. אין לו קהל":
ובהקדמה, שהדין והגדר של "מלך" – שנעשה רק ע"י קיבוץ כו"כ יחידים להיות מציאות של "עם", שהרי "אין מלך בלא עם"198 – מצינו גם אצל אוה"ע, כמ"ש אדמו"ר הזקן בשולחנו ש"מלך אפי' נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה קונה אותה כו'"199, "אין זה גזל, שהקרקע נקנית בכיבוש מלחמה קנין גמור"200,
וראי' לדבר – מהא ד"עמון ומואב טיהרו בסיחון" (דאע"פ שנאמר201 "אל תצר את מואב", וכן בעמון כתיב202 "אל תצורם", מ"מ, כבשו בנ"י את חשבון שהיתה של מואב, לאחרי שכבשה סיחון ממואב, וכמו כן בנוגע ל"ארנון עד יבוק"203 שכבש סיחון מבני עמון)204, כי, אע"פ ש"קרקע אינה נגזלת"205, מ"מ, במה דברים אמורים, דוקא כשלקיחת הקרקע היא ע"י יחיד, משא"כ כשנלקחת בכיבוש מלחמה ע"י מלך.
ונמצא, שגם אצל אוה"ע ישנו הגדר של קיבוץ כו"כ יחידים למציאות של "עם" (שרק אז שייך דין וגדר של מלך), ואעפ"כ, אין אצלם מציאות של "ציבור" – "עכו"ם .. אין לו קהל".
וההסברה בזה – שקיבוץ כו"כ יחידים להיות "עם" פועל רק שניתוסף תוקף במציאות שלהם, שמצד זה נעשה דין וגדר של מלכות כו', אבל אין זה שייך לענין וגדר ה"ציבור" שישנו בבנ"י דוקא, שענינו התגלות המציאות האמיתית של ישראל שלמעלה מהגבלה – "חלק הוי' עמו", שמצד זה יש בהם ענין הנצחיות (אין מיתה בציבור), כנ"ל.
וזהו גם הטעם שאצל אוה"ע יכולה להתבטל מציאות העם206 – כפי שמצינו207 ש"כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה וכו'", ובמילא נתבטלו גדרי העמים דעמון ומואב וכיו"ב, והיינו, לפי שמציאותם של אוה"ע היא מציאות מוגבלת ולא מציאות נצחית, שלכן שייך בה ענין של ביטול.
לא. ויש להוסיף, שענין הנצחיות שבישראל מתבטא לא רק בדין שאין מיתה בציבור (שזהו מצד התגלות אמיתית המציאות דישראל שלמעלה ממציאותם המוגבלת בעולם למטה), אלא גם במציאותו של כל יחיד מישראל בשייכות לגוף הגשמי:
ובהקדמה – שענין הבחירה בישראל אינו שייך לומר ביחס להנשמה, כי אם ביחס להגוף, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן208 ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם".
ומזה מובן שמצד ענין הבחירה בישראל שבמ"ת נעשה שינוי במציאות הגוף הגשמי של איש הישראלי, שהחל מלידתו (עוד לפני התחלת העבודה בקיום התומ"צ) שונה הוא מגופי אוה"ע, ולדוגמא – כפי שמצינו במסכת שבת100 ש"עכו"ם .. כיון דאכלין שקצים ורמשים חביל (חם209 ) גופייהו"210, משא"כ בנ"י, ובכללות יותר – "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן"211 (זוהמת הגוף).
ועד כדי כך, שבגופו של איש ישראל ישנו ענין הנצחיות – דאף שישנו ענין המיתה, סילוק הנשמה מן הגוף, הרי סוכ"ס יהי' הענין דתחיית המתים, ואמרו חז"ל182 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", דקאי על עולם התחי'212, שאז יהי' קיום הגוף דכאו"א מישראל באופן נצחי.
[ולהעיר, שדעת הרמב"ם213 היא שלאחרי התקופה דתחיית המתים חוזרים לעפרם, ואז יהי' תכלית שלימות השכר דעולם הבא לנשמות בלא גופים. אבל ההכרעה היא כדעת הרמב"ן214 שתכלית שלימות השכר הוא בעולם התחי' לנשמות בגופים דוקא215, ועפ"ז נמצא שהגוף ישאר בקיום נצחי].
ויש להוסיף216, שכיון שבתחיית המתים יהי' הגוף בקיום נצחי, הרי גם השינוי שנעשה בגוף בזמן המיתה אינו שינוי אמיתי, להיותו שינוי החוזר לברייתו שאינו קונה217. ולאידך גיסא, בנוגע לאוה"ע – כיון שאצלם אין ענין הנצחיות218, הרי גם בזמן שגופם קיים אין זה קיום אמיתי, כיון שזהו שינוי החוזר לברייתו219.
והסיבה לענין הנצחיות שבגופו של איש ישראל היא – מפני שבו בחר הקב"ה, כאמור, ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף כו'".
וכיון שמצד בחירתו של הקב"ה בישראל נעשה בהם ענין הנצחיות, היינו, שמציאותם היא למעלה מהמציאות המוגבלת של ה"תחתונים" – הרי מובן שהבחירה בישראל היא ההקדמה למ"ת, שעי"ז נעשו מוכשרים להחידוש דמ"ת ש"תחתונים יעלו לעליונים".
לב. ובעמדנו בחג השבועות, שבו חוגגים בשמחה את הבחירה בעם ישראל – הנה כאן המקום להזכיר ולעורר אודות הענין האיום של "מיהו יהודי":
מדובר כאן אודות ענין הקשור עם כו"כ עניני תומ"צ, כמו נישואין, יבום וחליצה – שלא ידעו עם מי להתחתן, ועד"ז את מי למול, ועל מי מחללין שבת בפקו"נ, וכיו"ב, ועד לג' הענינים הכי חמורים דעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים220, שיש בהם החיוב ד"יהרג ואל יעבור"221,
ויתירה מזה, שזהו ענין שמהרס את כל החידוש של מ"ת, שאז הי' הגיור של עם ישראל (שהתחלתו ביצי"מ וסיומו במ"ת) – עם שאודותיו מפורש בתושב"כ (בקרא, שמקובל אפילו אצל ה"קראים") שבו בחר הקב"ה להיות "סגולה מכל העמים" (לאחרי ש"ואשא אתכם גו' ואביא אתכם אלי")150, כולל גם "גרך אשר בשעריך"222 שמצטרף לעם ישראל ע"י גיור כהלכה.
ואעפ"כ מעיז יהודי – לאחרי שמצרף אליו גוים, כולל גם ערבים – להודיע בכל העולם כולו, שהקב"ה אמר אמנם שצ"ל גיור כהלכה, אבל הוא מאפשר שגויים ירשמו בתור יהודים גם ללא גיור כהלכה,
ומוסיפים לומר שזהו ענין שלטובת עם ישראל, ועד שזה "הישג דתי"!... אף שהם בעצמם יודעים את האמת – שאינם מרמים אף אחד, שהרי הכל יודעים שעושים זאת רק כדי להשאר על ה"כסא", ע"י מילוי רצון פלוני ופלונית כו' (אף ש"אין שליח לדבר עבירה"223 ).
ועוד זאת, שמסביבו עומדים יהודים שיש בידם למחות ואינם מוחים224 – כידוע225 גודל החומר שבדבר, אפילו במעמד ומצב שהקב"ה אומר "גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם", שכן, גם "אם לפניך גלוי, להם מי גלוי"226.
לג. ולאחרונה ניתוסף בזה עוד ענין של פראות ("אַ ווילדקייט"):
יש שמסכימים שצריך אמנם לתקן את החוק, שנוגע גם לאלו שאינם דתיים, וגם בחוץ-לארץ וכו', אבל הם אומרים, שעכשיו אין זה הזמן המתאים לכך, כיון שצריך להתכונן לבחירות... ולאחרי שיסתיימו הבחירות אז נראה...
(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) ב"חדר" היו מספרים מילתא דבדיחותא227, אודות יהודי שהי' מטופל בבנים ובנות, שלצורך פרנסתו הי' "חוכר" אצל ה"פריץ", וה"פריץ" שכנע אותו להמיר את דתו, וכאשר הערה עליו רוח ממרום לשוב ליהדותו, אימלך בדביתהו, ואמרה לו: כיון שעכשיו סוף אדר, מוטב לדחות זאת עד לאחרי הפסח, כדי לחסוך את הטירחא הגדולה שבהכנות לפסח, ובנתיים תמשיך ה"עבודה זרה" ("די געטשקע") לעמוד בפינת הבית!...
וגם מה שמבטיחים לעשות לאחרי הבחירות – ראו כבר בעבר שלא קיימו שום הבטחה, במקרה שהי' ספק ספיקא שהדבר עלול לפגוע ב"כסא" שלהם!...
לד. בהמשך הדברים נאמר שיש להזכיר בקיצור גם אודות חומר הענין של קבלת שוחד:
התורה אומרת ש"השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים"228. כלומר, אין הכוונה שהוא יודע שזה דבר פסול ואעפ"כ אומר שזה דבר כשר, כמו לומר על גוי שהוא יהודי, או לומר על מי שאסור לבוא בקהל שהוא מותר לבוא בקהל (ועד"ז להיפך, שעל המותר לבוא בקהל אומר שאינו ראוי כו'), אלא השוחד מעוור את עיניו לחשוב שכן הוא האמת! הוא יכול להיות "חכם", ולערוך פלפול עם קושיות ותירוצים וכו', אבל השוחד מעוור את עיניו שלא לראות את הדברים לאמיתתם.
והגע עצמך:
על התורה נאמר229 "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה"230, גם כאשר האדם הלומד הוא במעמד ומצב של היפך הטהרה; אבל יש דבר אחד ויחיד שמונע לפסוק דין בתורה (גם אם הוא במעמד ומצב של "מאן מלכי רבנן"231 ) – לקיחת שוחד!
ובמקרה של לקיחת שוחד, יש רק עצה אחת ויחידה – כדברי הגמרא232 שצריך לומר "פסילנא לך לדינא", כיון שבענין זה שאודותיו קיבל שוחד שוב אינו נחשב ל"חכם" ו"צדיק" ("אויס חכם", "אויס צדיק"), ואדרבה, הוא עלול לסלף את הדין!
לה. וסיים, שכוונת הדיבור בזה – אף שלכאורה מה יועיל שצועקים על זה פעם נוספת – שיתוספו עוד צועקים ("נאָך שרייער'ס") שיצעקו על ענין זה וכו'.
והעיקר – שכיון שאי אפשר לשער ולמדוד מה שהקב"ה יכול לעשות, הנה יה"ר שסוכ"ס תתבטל הגזירה, גם אם קשה לתאר זאת בדרך הטבע, ובפרט כשבאים ממ"ת, שפעל כמה ענינים נפלאים שבדרך הטבע הי' קשה לפעול אותם.
ויקויים מ"ש233 "ה' עוז לעמו יתן" – "אין עוז אלא תורה"234, ש"זאת התורה לא תהי' מוחלפת"235, ואף אחד אינו בעה"ב עלי', גם לא פלוני שצועק שיש לו "עוז" משלו [בה בשעה שיש לו רגש נחיתות כלפי הגוי ש"מסכים" לקחת 25 אלף דולר ולהיפטר ממיסים וכו', ולהירשם כיהודי], כיון שהאמת היא ש"אין עוז אלא תורה",
ועי"ז – "ה' יברך את עמו בשלום", והיינו, שהדרך היחידה לפעול שלום בעולם ושלום בין כל בנ"י (יהיו מי שיהיו) היא – ע"י ההנהגה ע"פ "דבר ה' זו הלכה"236, ובאופן ש"מציון תצא (לא חוקת העמים ח"ו, אלא) תורה ודבר ה' מירושלים"237, ויקויים היעוד238 "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (כמשמעות דברי הרמב"ם239 שזה יהי' עוד לפני בוא המשיח, ועאכו"כ לפני ש"הרי זה משיח בודאי"240 ), בקרוב ממש.
* * *
לו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ועשית חג שבועות גו'.
* * *
לז. דובר בהתוועדות דערב חג השבועות241 אודות דברי המדרש234 שהקב"ה אמר לבנ"י "אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה", עד ש"אמרו הרי בנינו עורבים אותנו".
וכיון שהתורה היא נצחית242, בכל הפרטים שבה, הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לפרט זה – שקיום התורה ע"י בנ"י תלוי בכך שמבטיחים את ה"ערבות" של הילדים, עי"ז שמחנכים אותם מקטנותם בדרך התורה והיהדות, וכמ"ש243 "חנוך לנער גו' גם כי יזקין לא יסור ממנה".
ובענין זה יש אחריות וזכות מיוחדת לאמהות (וכן בנות שמתכוננות להיות אמהות) בישראל – שבהם תלוי עיקר גידולו וחינוכו של הילד במשך כל הזמן ש"צריך לאמו"244 (משא"כ לאחרי שגדל, שאז ניתוסף בחלקו של האב, ועד לשנים שבהם עיקר החינוך תלוי באב), החל מלידתו, "מן הבטן" – להעמיד את הבית (שהרי "חכמות נשים בנתה ביתה"245 ) על עמודי התורה שעליהם נשען בית ישראל, שבו יחונך הילד באופן שיהי' ראוי להקרא "שומר משמרת הקודש",
– כפי שמצינו במנין בני לוי [ו"לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש .. אשר נדבה רוחו אותו וכו'"246 ] "מבן חודש ומעלה", שמיד "משיצא מכלל נפלים (ונעשה בר-קיימא) הוא נמנה לקרות שומר משמרת הקודש", כפי ש"למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן"247 –
וכאשר הילד מגיע לגיל שבו צריכים לשלוח אותו למוסד חינוך – יהי' זה מוסד חינוך על טהרת הקודש, כך, שבחינוך בדרך התורה והיהדות גופא יהי' זה באופן הטוב ביותר, כטבע של הורים שלא מסתפקים לתת לילדיהם את המינימום המוכרח בלבד, ומה גם שה"מינימום" הוא שכל יהודי יהי' שייך ל"גוי קדוש"248, שלומד תורתנו הקדושה, וחי חיים קדושים, כראוי למי ש"נמנה לקרות שומר משמרת הקודש".
לח. ובענין זה יש לנצל את ההזדמנות המיוחדת שקיימת בימי הקיץ – עי"ז שמתכוננים לכך, כמו בכל דבר מסודר, בעוד מועד:
כיון שבימי הקיץ יש חופש מלימודי חול – יכולים וצריכים לנצל זאת באופן שיתוסף ריבוי זמן ללימודי קודש, תורה ומצוות.
ולכל לראש – ע"י "מחנות קיץ" (מחוץ לעיר, או "מחנות קיץ יומיים" בתוך העיר) שמתנהלים על טהרת הקודש, שבהם יקלטו את כל ילדי ישראל, גם אלו שבמשך שאר ימות השנה נמצאים בבתי-ספר שבהם לא לומדים מספיק יהדות, או בתי-ספר חילוניים לגמרי.
ובפרט שבימי הקיץ יש גם מורים רבים שיש להם חופש, כך, שיכולים לנצל את מלוא הזמן לעסוק בחינוך בני ובנות ישראל, ולו על מנת לקבל פרס, ובלבד שיעסקו בחינוך מתוך מסירה ונתינה יותר מאשר לפי ערך קבלת הפרס.
יש להרעיש אצל כל אלו שיש להם השפעה בשטח החינוך, ועאכו"כ אצל אלו שקשורים באופן ישיר עם מוסדות חינוך, וכן אצל ההורים, וכן אצל התורמים – אשר, מבלי הבט על המצב שהי' בשנים שעברו, יש "להפוך עולמות" כדי להבטיח שבימי הקיץ לא ישאר ילד יהודי אחד מחוץ למסגרת של חינוך הכשר, כיון שיכניסו את כולם – אם במוסדות שכבר קיימים, או במוסדות חדשים, מבלי להכנס לחשבונות של ממון כו', ואין לך דבר העומד בפני הרצון!
לט. ועוד ענין בזה:
עיקר הסיבה לכך שיש הרבה ילדים שאינם מקבלים חינוך הכשר היא – בגלל העדר ידיעת ההורים בגודל חשיבות הדבר.
ומהעצות לזה – שבכל מקום יהיו ספריות249 שבהם יוכלו לעיין בספרים שעוסקים בעניני חינוך וכו', הן לקרוא בהם על אתר, או להשאילם למשך זמן,
– שעז"נ250 "אשרי .. עושה צדקה בכל עת251, וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת, דרשו רבותינו .. זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים" –
ושתהי' פרסומת על הדבר, ומתוך הדגשה שלא יצטרכו לשלם כסף עבור השימוש בספרים.
וההשתדלות בזה מוטלת על כל אחד, ולכל לראש – על אלו שבלאה"כ שייכים לעסקנות ציבורית, ובפרט במוסדות חינוך, שבכל אחד מהם תהי' ספרי' כזו, כך, שגם הורי הילדים ובעלי-הבתים של העסקנים יוכלו להשתמש בה.
מ. ובנוגע להוצאות בכהנ"ל – הנה בלי-נדר ישתתפו מכאן בסכום שבין מעשר ל"עשר אעשרנו"252.
ויה"ר שתימצא ההיענות הנכונה – להשקיע את עצמו ("אַריינוואַרפן זיך") במסירה ונתינה, מתוך אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל, בניצול ימי הקיץ להקמת מחנות-מחנות של ילדי ישראל עוסקים בתורה ומקיימים מצוות, דבר שיגרום נחת-רוח יהודי אמיתי להורים ולזקנים, בידעם שזוהי ה"ערבות" האמיתית לקיום התומ"צ.
ואז יקיים הקב"ה הבטחתו: "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם"145, וכל הברכות המנויות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"148 – ש"בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"253, נלך לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ולאח"ז ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
* * *
מא. בין הענינים דמ"ת – היא ההכנה לכניסה לארץ ישראל, "ארץ טובה ורחבה"254, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"255, שהרי המסע הראשון לאחרי מ"ת הי' באופן שהלכו מהלך י"א יום בשלשה ימים, כדי למהר את הכניסה לארץ256, ובאופן שכל צרכיהם היו להם מן המוכן, "לחם מן השמים"117 (שבו טעמו כל הטעמים257 ), מים מבארה של מרים, וענני הכבוד שהיו מכבסים ומגהצים את כסותם כו'118.
ומזה מובן, שכאשר הענין דמ"ת מתחדש בזמן מ"ת בכל שנה ושנה – מתחדשת גם ההכנה לכניסה לארץ ישראל (הן כפשוטה, אצל אלו שנמצאים בחוץ-לארץ, והן אצל אלו שנמצאים בארץ ישראל) בגאולה העתידה לבוא.
וההכנה לזה – עי"ז שמנצלים את ימי הגלות האחרונים להתנהג (בעצמו, ולהשפיע גם על הזולת להתנהג כן) באופן שיראו בגלוי ש"מציון תצא תורה גו'"237, ע"י לימוד התורה וקיום המצוות, ועד שזוכים לביטול הגלות, ולקבל פני משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו, ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל240, שלכן יתחייבו אז בכל המצוות שבתורה, גם אלו התלויות בארץ ובביהמ"ק כו'258, וגם לימוד התורה יהי' באופן שמשיח ילמד תורה את כל העם22, בגאולה האמיתית והשלימה למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש.
[לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה", ואח"כ בירך ברכה אחרונה.
טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אתה בחרתנו"].
Start a Discussion