בשעה שעלה משה למרום, ליל א' דחג השבועות, ה'תשכ"ט

בס"ד. ליל א' דחג השבועות (לפנות-בוקר), ה'תשכ"ט

(הנחה בלתי מוגה)

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו גו' מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים1, אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה וכו', אמר להן למצרים ירדתם וכו' אב ואם יש לכם וכו' יצה"ר יש ביניכם וכו', מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר2 עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות3. וצריך להבין, הרי פשיטא שבקשת המלאכים תנה הודך גו' היתה שתנתן להם התורה ברוחניות, שזהו שאמרו חמדה גנוזה כו', כפירוש המהרש"א בחדא"ג דהיינו נסתר וגנוזות התורה, וא"כ, מה השיב להם משה למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם, הרי הם ביקשו שתנתן להם התורה ברוחניות4. וביותר אינו מובן, שהרי גם למטה הי' ענין התורה ברוחניות, דהנה אמרו רז"ל5 מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו, אברהם זקן ויושב בישיבה, וכן יצחק וכן יעקב ובניו וכו', וכיון שהי' זה לפני יצי"מ, שאז לא היו שייכים כו"כ דברים, בהכרח לומר שהלימוד הי' ברוחניות הענינים6, ומזה מובן במכ"ש שלמעלה שייך לימוד התורה ברוחניות, שהרי אם למטה המשיכו כל הענינים ברוחניות אע"פ שהפעולה היתה ע"י ענינים גשמיים (כמו הפעולה דמצות אפה והכנסת אורחים דאברהם, חפירת הבארות דיצחק והמקלות דיעקב), עאכו"כ שיכול להיות ענין התורה ברוחניות למעלה. וא"כ יוקשה ביותר מה השיב משה להמלאכים על בקשתם שתנתן להם התורה ברוחניות, למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם. ולאידך גיסא צריך להבין בקשת המלאכים תנה הודך על השמים, הרי מקודם לכן הי' להם ענין התורה, כפי שמצינו שישנו לימוד התורה במתיבתא דרקיע ומתיבתא דקוב"ה7, וענין זה הי' גם קודם מ"ת. ובפרט שמ"ת הי' חידוש גדול, שלכן הוצרך להיות קולות וברקים כו', עד כדי כך, שזהו ענין שהי' רק פעם אחת במשך כל הבריאה8, וזהו מעין דלעתיד כו'9, וא"כ, מה בקשו המלאכים תנה הודך על השמים, דלכאורה, איזה חידוש הי' בנתינת התורה למעלה.

ב) ויובן ע"פ המאמר ד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר שנאמר לפני מאה שנה, בשנת תרכ"ט10, דצריך להבין מ"ש לאמר, שלכאורה תיבת לאמר הוא מיותר. והיינו, דפירוש לאמר הוא לומר לאחרים, וכיון שבמ"ת נכחו כל הנשמות, וכמ"ש11 את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה, וכדאיתא בפרקי דר"א12 שהיו שם הנשמות שהיו כבר בעוה"ז, והנשמות שעתידים להיות, ואפילו נשמות הגרים, א"כ, אינו מובן מהו הלשון לאמר. וגם אין לומר שחלקם שמעו מפי הקב"ה בעצמו וחלקם שמעו ע"י ממוצע, שהרי אמרו רז"ל בילקוט13 כשהי' הקב"ה מדבר הי' כל אחד מישראל אומר עמי הדיבור מדבר, שנאמר14 אנכי הוי' אלקיך, ולא נאמר אלקיכם, וכפי שמבאר בהמאמר, שממ"ש בלשון יחיד משמע שנתייחד הדיבור עם כל אחד, ומוסיף בהמאמר מ"ש במדרש15 שלפי כח של כל אחד שמעו הדברות, הבחורים לפי כחן והזקנים לפי כחן והקטנים לפי כחן, והיינו, שזה שנתייחד הדיבור עם כל אחד הי' לא רק מצד הנותן, אלא גם מצד המקבל, ונמצא, שכל אחד מישראל שמע בעצמו הדברות, ולא היו צריכים לממוצעים, וא"כ אינו מובן מ"ש לאמר.

ג) ולבאר זה מביא בהמאמר מ"ש בתהלים קאַפּיטל ס"ח16 (בגימטריא חיים), רכב אלקים רבותיים אלפי שנאן אדנ-י בם סיני בקודש, ואיתא בילקוט17 בפירוש אדנ-י בם, ששמו של הקב"ה משותף בשמו של כל מלאך, מיכא-ל גבריא-ל רפא-ל. ומבאר בהמאמר, שכיון שמשותף בהם שם א-ל, והרי העיקר הוא בחי' השם שהוא החיות של הדבר ההוא [כידוע תורת הרב המגיד18 עה"פ19 וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו, וכמבואר בשער היחוד והאמונה20 ששמו אשר יקראו בלשון הקודש הוא חיותו של הדבר הנקרא בשם זה], לכן עומדים המלאכים בתכלית הביטול, ועד שבשעת השליחות נקראים בשם המשלח, כמ"ש21 ותקרא שם הוי' הדובר אלי', דאף שקאי על המלאך, מ"מ, נקרא בשם הוי', שזהו מצד הרגש הביטול של המלאך בשעת השליחות, שאינו תופס מקום כלל לפני חיות אלקות השורה בתוכו.

וממשיך בהמאמר בדברי הילקוט שם: ואל תאמר בהם (במלאכים) בלבד, אלא אף כשבא ליתן תורה לישראל בלשון הזה נתנה ופתח בסיני אנכי הוי' אלקיך, וזהו מ"ש אדנ-י בם סיני בקודש, שכשם שאדנ-י בם, בשמו של הקב"ה משותף במלאכים, כמו"כ סיני בקודש, שבמ"ת שיתף הקב"ה שמו בכאו"א מישראל, באמרו אנכי הוי' אלקיך. ויתירה מזה, שיש מעלה בנש"י על המלאכים, שהרי בנש"י כתיב22 כי חלק הוי' עמו, שהם נמשכים משם הוי', משא"כ המלאכים נמשכים משם אלקים [כמבואר באגה"ת23 שכל צבא השמים ואפילו המלאכים הם מבחי' חיצוניות החיות כו' שנקרא בשם רוח פיו, כמ"ש24 וברוח פיו כל צבאם, והו"ע שם אלקים שהוא בחי' חיצוניות לגבי שם הוי'], אלא שמצד ירידת הנשמה למטה (שהיא ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא25 ) והעלם והסתר הגוף, שזהו"ע למצרים ירדתם שמשום זה הנה יצה"ר יש ביניכם, לכן לא נרגש בהם הביטול, אך בשעת מ"ת, שהי' ביטול הגזירה, שעליונים ירדו לתחתונים ותחתונים יעלו לעליונים26, אזי שיתף הקב"ה שמו בישראל, ושיתוף זה הוא לא רק מצד הנשמה, אלא גם מצד הגוף, שהרי שיתוף זה בא ג"כ כפי שהנשמה מלובשת בגוף, ועי"ז נעשה גם אצלם ענין הביטול כמו במלאכים (ובאופן נעלה יותר מכמו שהוא במלאכים, כדלקמן), ולכן מצינו במשה שאמר ונתתי מטר ארצכם גו' ונתתי עשב וגו'27, דאע"פ שמטר הוא מהדברים שלא נמסרו לשליח, כמארז"ל28 ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ליד שליח, ואחד מהם הוא מפתח של גשמים, מ"מ, אמר משה ונתתי מטר ארצכם גו', דלכאורה, מאחר שבמשנה תורה מדבר משה בעד עצמו29, הול"ל ונתן ה' מטר, אך הענין הוא30, לפי שהי' בטל בתכלית לגבי דבר הוי' שדיבר בו, וכמ"ש31 ונחנו מ"ה, שלא הי' מציאות כלל לעצמו. ועד"ז הוא גם בכ"א מישראל, אלא שבפרטיות ובגלוי הרי זה אצל משה.

ד) וממשיך בהמאמר, שעז"נ32 וידגו לרוב בקרב הארץ, דפירוש וידגו היינו כמו דגים שבים, דקאי על המלאכים שנקראים בשם נוני ימא33, היינו בחי' עלמא דאתכסיא, שהברואים שבו הם בדוגמת דגים שבים, שמרגישים שהים הוא מקור חיותם, ומיד כשפורשים מן הים נעשה אצלם היפך החיים34, ועד"ז הוא במלאכים דעלמא דאתכסיא, שהם מרגישים שכל מציאותם הוא מקורם המהווה אותם, משא"כ בעלמא דאתגליא, שזהו"ע דארץ, שלא מורגש מקור החיות. ועז"נ וידגו לרוב בקרב הארץ, שגם נשמות המלובשים בגופים שהם בקרב הארץ, בחי' עלמא דאתגליא, יהיו בבחינת נוני ימא, שיורגש בהם שכל מציאותם הוא המקור המהווה אותם. ומביא על זה מארז"ל35 גבי ר"ע שבשעת גזירת המלכות הי' מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה, וכשאמרו לו אי אתה מתיירא מפני מלכות, השיב במשל מדגים שבים, שכשפורשים מן הים מיד נעשים היפך החיים, ועד"ז הוא גם בישראל, שכל מציאותם היא התורה, שהיא המקור המחי' את כל המציאות.

ומוסיף בהמאמר לבאר מ"ש וידגו לרוב, שההפרש בין דגים סתם לוידגו לרוב, הוא ע"ד ההפרש שנתבאר במ"א36 בין חסד לרב חסד, דאית חסד ואית רב חסד37, שזהו חסד דא"א, ועד"ז הו"ע וידגו לרוב, שבים עצמו הוא בחי' גבוה, כי גם בעלמא דאתכסיא יש חילוקי מדריגות כו'. והענין בזה, דהנה, אף שהמלאכים נקראים נוני ימא, שהם בבחי' עלמא דאתכסיא, הרי הם בעולמות בי"ע (כידוע שיש מלאכים דבריאה דיצירה ודעשי'), שעז"נ38 ומשם יפרד, שזהו כבר איזה מציאות כו', משא"כ בעולם האצילות אין מלאכים39, וזהו שהמלאכים נבראו ביום ב'40, משא"כ ביום א' הי' הקב"ה יחיד בעולמו41, ודוגמתו בעולמות הוא עולם האצילות שנקרא עולם האחדות42, שבו אין מלאכים. וגם כפי שהמלאכים הם מושרשים בעולם האצילות, הרי שרשם הוא רק מהכלים, וגם מה ששייכים לאור, הרי זה רק להארה השייכת לכלים. ועוד זאת, שמצינו שהמלאכים יש להם גוף43, ומשום זה44 שייך שגם במלאכיו ישים תהלה45, והיינו, שבשעת השליחות אזי המלאך הוא בטל בתכלית, שלכן שייך לקוראו בשם הוי' (כנ"ל), אבל שלא בשעת השליחות, הנה הגם שלא שייך במלאכים העדר מילוי הרצון, מ"מ, יכול להיות שיחסר אצלם בהביטול, שלא יהי' הביטול בתכלית, ומשום זה הנה במלאכיו ישים תהלה. וע"פ המבואר במ"א46 מובן שמצד זה שיש להם גוף שייך שיהי' במלאכיו ישים תהלה אפילו בשעת השליחות. אמנם, ע"י החידוש דמ"ת שנשמות שבגופים נעשים בבחי' הביטול כמו דגים שבים, הנה עז"נ וידגו לרוב בקרב הארץ, שהדרגא הכי נעלית בביטול (וידגו לרוב) היא בקרב הארץ דוקא, שיהי' הביטול במדריגה נעלית יותר מכמו שהוא במלאכים, והיינו, דכיון שהנשמות נתלבשו בגופים, בהכרח שיומשך ממקום גבוה יותר, כי כל הגבוה יותר יכול להשפיל את עצמו ביותר. וזהו מ"ש47 כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, שקאי על מ"ת, שנמשל למרכבה של סוסים דוקא, שלמעלה מבחי' המרכבה דכרוב קל של המלאכים33, והיינו, כמו שאנו רואים שהסוס יכול להוביל את האדם ע"ג הר גבוה וכמו"כ להוריד ממקום גבוה למקום נמוך מאד שהאדם בעצמו לא הי' יכול לבוא שם, שזהו ענין הגילוי שהי' במ"ת, שעליונים ירדו למטה והתחתונים יעלו למעלה.

ה) ועפ"ז יובן מה שביקשו המלאכים תנה הודך על השמים, דכיון שמציאות המלאכים והתהוותם היא באופן דמשם יפרד, שלכן הם בבחינת מציאות מורגשת, ומשום זה שייך שיהי' במלאכיו ישים תהלה, לכן בקשו תנה הודך על השמים, שתתבטל הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, דהיינו שאצילות ירד לבי"ע, שזהו"ע מתן תורה, שהרי אורייתא מחכמה נפקת48, ובחי' החכמה בעולמות היא בחינת עולם האצילות49, ונמצא, שכאשר תנתן להם התורה אזי יהי' המשכת האצילות לבי"ע, ועי"ז יתוקן הענין דבמלאכיו ישים תהלה. ועל זה ענה להם משה למצרים ירדתם כו' יצה"ר יש ביניכם, שהמכוון בזה הוא4, שמ"ת הו"ע המשכת העצם, והיינו, שלא כבקשת המלאכים תנה הודך, הארה בלבד, שמשום זה יכולים גם הם לקבל התורה, אלא התורה נמשכה מבחינת העצם, וכמ"ש50 נעלמה מעיני כל חי, וכמ"ש51 ואהי' אצלו גו' שעשועים גו', וכידוע52 שמ"ש אורייתא מחכמה נפקת, היינו שהתגלותה הוא בחכמה, מחכמה נפקת דייקא, אבל באמיתית הענין נמשכת התורה מהעצם, מבחי' פנימיות הכתר. וזהו שהשיב להם משה למצרים ירדתם כו', דהמשכת העצם הוא למטה ביותר דוקא (כדלקמן). ועפ"ז יובן ג"כ מעלת מ"ת על המצוות שקיימו האבות, דהנה כתיב53 לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, ואיתא במדרש54 כל המצוות שקיימו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך, כאדם המריק מכלי אל כלי, היינו שהמצוות שקיימו האבות היו בחינת ריח בלבד, שאינו עצם הדבר, משא"כ במתן תורה ניתן העצם, שזהו"ע שמן תורק שמך, כאדם המריק מכלי אל כלי, שנמשך עצם הדבר, וכדאיתא בזהר55 ע"פ56 ויקחו לי תרומה, לי כלומר אותי, אותי אתם לוקחים57, דהיינו המשכת העצם, שזהו מה שניתן במתן תורה, שאז בטלה הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה.

והענין בזה, דהנה, כדי שיוכל להיות ביטול הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, בהכרח לומר שזהו ע"י כח עליון מאד, שלגבי' התחתון והעליון הם בהשואה ממש. ויובן ע"פ המבואר58 בענין א-ל דעות הוי'59, דעות תרין60, שהם ב' דעות, דעת עליון ודעת תחתון, דעת עליון שלמעלה יש ולמטה אין, ודעת תחתון שלמטה יש ולמעלה אין, וענינם בעבודה הוא יחו"ע ויחו"ת, ובכדי שיתחברו יחדיו, הרי זה דוקא ע"י מדריגה כזו שהיא למעלה לגמרי מב' דעות אלו. וכמו"כ הוא גם בענין עליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, שבכדי שיוכל להיות חיבור עליון ותחתון, הרי זה רק בכח עליון גבוה מאד, ששם עליונים ותחתונים הם בהשואה, שזהו אמיתית ענין הסובב, בחי' פנימיות הכתר, שהו"ע אנכי. וזהו ג"כ מ"ש אנכי הוי' אלקיך, דבכדי ששם הוי' יומשך למטה להיות אלקיך, כוחך וחיותך, הרי זה רק ע"י אנכי, שהוא למעלה משניהם. וזהו"ע שמן תורק שמך, שבמ"ת נמשך העצם, ועי"ז הי' יכול להיות שהעליונים ירדו למטה והתחתונים יעלו למעלה. וזהו שמ"ת הי' למטה דוקא, לפי שהמשכת העצם יכול להיות דוקא למטה בעוה"ז הגשמי. וזהו ג"כ ענין וידגו לרוב בקרב הארץ, שדוקא למטה בקרב הארץ יכול להיות וידגו לרוב.

ו) אך עדיין צריך להבין, מהו הטעם שהמשכת העצם הוא למטה דוקא, דעם היות שישנו הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר61, מ"מ, הא גופא צריך להבין למה הוא כן. והענין יובן ע"פ המבואר בכ"מ, שדוקא למטה יש ניצוצות נעלים ביותר62, וזה ג"כ מה שנתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים63 דוקא, דהיינו כדי שיהי' בירור ניצוצות אלו. והכח לזה הוא ע"י המשכת העצם, שזהו"ע אנכי הוי' אלקיך, שאנכי ר"ת א.נא נ.פשי כ.תבית י.הבית64, היינו65, שהקב"ה נתן את עצמו בהתורה, שזהו"ע המשכת העצם שהי' במתן תורה. וזהו גם מ"ש וידבר אלקים גו'66, ולא כתיב וידבר הוי', כמו בכ"מ67, והיינו, שאין זה כמו בכ"מ שנזכר שם אלקים שמורה על השפעה שהיא באופן של גבורות וצמצום, אלא הפירוש דשם אלקים שנזכר במ"ת הוא להורות על תוקף ועוצם ותגבורת ההשפעה68. וזהו ג"כ מה שמבאר בהמשך המאמר69 בפירוש וידבר גו' לאמר, שלכאורה תיבת לאמר הוא מיותר (כנ"ל ס"ב), אלא שזהו שניתן הכח לכאו"א מישראל שכאשר יקרא בתורה יהי' הקב"ה קורא ושונה כנגדו70, שזהו המשכה עצמית, וכמו במ"ת ממש, וכמו"כ בקיום המצוות, שכאשר איש ישראל עושה מצוה אזי גורם וממשיך שהקב"ה יעשה אותה ג"כ, וכמארז"ל71 ע"פ72 מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות, והיינו, שמה שהוא ית' עושה זהו ע"י שאומר לישראל לעשות כו'73, שכל זה הוא לפי שבמ"ת נמשך העצם.

ז) וזהו הביאור בכללות הסיפור דטענת המלאכים ותשובת משה קודם מתן תורה, שהצורך בזה הי' בכדי להסביר להמלאכים גודל מעלת התורה, שנתינת התורה למטה הו"ע המשכת העצם, ועי"ז שיפעלו עלי' למטה, הנה עי"ז יתעלו בדרך ממילא גם המלאכים, וכידוע74 המשל שבכדי להגבי' בנין צריכים להרים אותו מתחתיתו, ועי"ז נגבה בדרך ממילא כל הבנין, וענין זה פעל שנעשו המלאכים אוהבים ונתנו לו מתנות.

וכן הוא בכל שנה ושנה, שחוזרים וניעורים הענינים שהיו במתן תורה, ובשעה שישראל מחליטים בערב היום דמ"ת ובלילה שלפני מ"ת ובשעת מ"ת, לקיים התומ"צ, ובהביטול דהקדמת נעשה לנשמע, הנה עי"ז נעשה עוד הפעם מחדש ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובאופן דאני המתחיל, כמ"ש75 וירד הוי' על הר סיני, ונמשכים הגילויים דמתן תורה, שזהו מעין דלעתיד, וגם המלאכים נותנים מתנות, וזה מעמיד את ישראל בקרן אורה ובקרן ברכה ובקרן תורה76.