בס"ד. שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תשכ"ז.
בלתי מוגה
א. הביאור בדברי אדמו"ר מהוריי"צ1 שביום הולדת רבינו הזקן בח"י אלול שנת קה"ת, נעשה הבעש"ט2 בן מ"ז שנה, והתחיל לומר* קאַפּיטל מ"ח3: "גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו",
*) ענין דחיבור השנַים, וכן – האמירה.
– בהקדם ביאור מארז"ל4 "אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו", שע"י עבודת בנ"י לעשות מריבוי הנבראים (שנתהוו ע"י שם אלקים, לשון רבים5) מכון ליחודו ית' (דכיון שהתחלת הבריאה היתה באופן ש"במאמר אחד יכול להבראות"6, הנה גם לאחרי שנתפרטו לעשרה מאמרות7, חילופיהן ותמורותיהן כו'8, יכולים בנ"י לפעול בהם ענין האחדות), אזי מתגלה אמיתית ענין אחדות הוי', ללא הגבלות, שזהו אמיתית התואר "גדול"; והשייכות לרבינו הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד, כיון שע"י הסברת אחדות הוי' בשכל אנושי, נתגלה אמיתית האחדות ד"אין עוד מלבדו"9 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס10 בלקו"ש ח"ט ע' 156 ואילך.
ב. ויש להוסיף בכהנ"ל בפרטיות יותר:
בנוגע לענין ד"גדול הוי'" – לכאורה אינו מובן:
איך שייך לומר על הקב"ה ענין של גדולה – בה בשעה ש"במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו"11, היינו, שהגדולה עצמה היא ענוה אצלו ית'12, להיותו באין ערוך לגמרי מכל הענינים, באין ערוך גם לגבי "אלף אלפים ישמשוני' וגו'"13,
– וכמבואר בתניא14 ש"לגבי דבר שהוא בבחי' בלי גבול ומספר כלל, אין כנגדו שום ערך במספרים, שאפילו אלף אלפים וריבוא רבבות אינן אפילו כערך מספר אחד לגבי אלף אלפים ורבוא רבבות, אלא כלא ממש חשיבי". וכל זה אפילו בנוגע למספר לגבי בלי מספר, שגם "בלי מספר" הוא בגדר המספר, אלא שאי אפשר לסופרו; ועאכו"כ כשמדובר אודות האין ערוך של נברא לגבי בורא, שאין שום צד השוה ביניהם. ובפרט שזהו יותר אין ערוך מאשר נברא לבורא, כיון שהוא ית' למעלה גם מ"בורא", שהרי "לא זהו עיקר האלקות מה שהעולמות מתהווים ממנו"15 –
וא"כ איך יתכן שנבראים ("עיר אלקינו") יפעלו גדולה אצל הקב"ה (עי"ז שפועלים אחדות בענין הריבוי) – "אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו"?!
[והרי האמת היא שכל הענינים שלמעלה נעשים ע"י עבודת האדם למטה, כתורת רבינו הזקן16 (אף שלפעמים הובאה בשם הרב המגיד17) על מאמר המשנה18 "דע מה למעלה ממך", שכל הענינים "למעלה" הם "ממך", מצד עבודת האדם.
וענין זה משתקף גם בנגלה דתורה (כמו כל הענינים)19 – כמובא בהתחלת פירוש רש"י על התורה [שזהו פשוטו של מקרא, ועד שגם הענינים שרש"י מביא ממדרשי חז"ל ה"ה קשורים עם פשוטו של מקרא] על הפסוק "בראשית ברא", "בראשית .. בשביל ישראל שנקראו ראשית", היינו, שכל הענינים, גם הדרגות היותר נעלות, הם "בשביל ישראל", שתלויים בהנהגתם של ישראל, ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע לענין ד"גדול הוי'"].
ג. אך הענין בזה – שאע"פ שהנבראים מצד עצמם אינם בערך כלל להקב"ה, מ"מ, נעשה ערך למציאות הנבראים, עד כדי כך שיכולים לפעול הענין ד"גדול הוי'" – מצד ציווי הקב"ה שתהי' עבודת הנבראים לפעול אחדות בענין הריבוי.
ובפרטיות יותר:
א) הערך של מציאות הנבראים הוא מצד מעלת העבודה – שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"20.
ואע"פ שהא גופא ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" הוא מצד רצון העליון – הרי זה ע"ד כללות הענין שע"י אתערותא דלתתא נעשית אתערותא דלעילא, ועד שעי"ז נמשכת המשכה נעלית יותר מאשר ההמשכה שע"י אתעדל"ע מצד עצמה21,
– וכמ"ש בהתחלת הפרשה: "והי' כי תבוא אל הארץ", ועי"ז נעשה הענין ד"ה' אלקיך נותן לך", שזהו"ע של מתנה, מתנת חנם, למעלה אפילו מהענין ד"אי לאו דעביד נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא"22 –
שאע"פ שהא גופא שאתעדל"ת תפעל פעולתה אינה אלא מצד רצון העליון, הרי לאחרי שכך עלה ברצונו, נעשה כן באמת23, שע"י אתעדל"ת נפעל עילוי גדול יותר מאשר ע"י אתעדל"ע מצד עצמה.
ב) ציווי הקב"ה כשלעצמו פועל את הערך של מציאות הנבראים – כמשל הידוע24 מחכם גדול ביותר שכל מציאותו הו"ע החכמה, ועד שאין אצלו מציאות אחרת מלבד ענין החכמה, כך, שלגביו אין ערך כלל לאיש פשוט, שכל ענין המציאות אצלו אינו אלא בענינים גשמיים שאפשר למששם בידים,
– וכמבואר בתניא25 בנוגע ל"האומר על חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג", ש"כל השומע יצחק לו, לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשי' גשמית הנתפסת בידים", והיינו, שחוש המישוש רחוק מענין החכמה עד כדי כך שלא שייך אפילו לומר "על חכמה .. שאי אפשר למששה בידים".
וכמבואר במו"נ26 שחוש המישוש הוא היותר תחתון מכל שאר החושים, ולכן, אע"פ שמצינו בתורה כמ"פ הלשון "וירא ה'", "וישמע ה'", "וירח ה'" וכיו"ב (כיון ש"דיברה תורה כלשון בני אדם"27, "לשבר את האוזן"28), מ"מ, לא מצינו בנוגע להקב"ה לשון מישוש ח"ו, להיותו החוש היותר תחתון שקשור עם גשמיות –
הנה כאשר החכם מצווה לאיש הפשוט לעשות עבורו דבר-מה, הרי זה פועל שנעשית שייכות, צוותא וחיבור ביניהם.
ועד"ז בנמשל: כיון שהקב"ה צוה לבנ"י שיפעלו אחדות בענין הריבוי, הרי הציווי גופא פועל שנעשה ערך לבנ"י ביחס להקב"ה.
ובפרט שציווי זה הוא רצונו וחכמתו של הקב"ה, והרי הוא וחכמתו אחד (כמבואר בתניא29), כך, שע"י הציווי נעשית השייכות של בנ"י עם עצמותו ית', ולכן יכולים לפעול הענין ד"גדול הוי'".
ד. ועדיין צריך להבין, כיצד יכולים בנ"י לפעול ענין האחדות בהריבוי שבעולם:
אף שהתחלת הבריאה היתה באופן ש"במאמר אחד יכול להבראות" (כנ"ל ס"א),
– שזהו המאמר ד"בראשית", כדברי הגמרא במסכת ר"ה30 "בראשית נמי מאמר הוא", והוא מאמר כללי שכולל את כל המאמרות, שזהו מ"ש31 "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", "את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'", ש"כל תולדות השמים והארץ (שבזה נכללים כל העולמות העליונים והתחתונים) נבראו ביום ראשון", ולאח"ז "כל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו"32, שנמשכו ובאו מן ההעלם אל הגילוי –
הרי זה רק בבחי' היכולת ("יכול להבראות") בלבד, שאין זה אפילו "בכח", ועאכו"כ שאין זה בפועל; ואילו מצד הנברא – שאפילו ה"כח" הוא רחוק מהפועל (ולא כמו למעלה שאין כח חסר פועל33), ועאכו"כ "יכולת" שהיא רחוקה גם מ"כח"34, ועוד יותר מאשר הריחוק של ה"כח" מה"פועל" – ישנו בפועל רק ענין הריבוי, וא"כ, איך אפשר לפעול בו ענין האחדות?!
אך הענין הוא – שעל זה מבאר רבינו הזקן בהתחלת שער היחוד והאמונה "כי הנה כתיב35 לעולם ה' דברך נצב בשמים, ופי' הבעש"ט36 ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו'37, תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים וכו'", היינו, שדבר הוי' נמצא בהנבראים בפועל, כולל גם ה"מאמר אחד" – שזהו הדיוק "דברך" לשון יחיד38.
ומוסיף רבינו הזקן39 לבאר ענין זה גם בנוגע לאלו שנמצאים בדרגא תחתונה כ"כ "שמדמין מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו, כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף וכו'" – שגם בנוגע אליהם, הנה האמת היא שכיון ש"מעשה שמים וארץ הוא יש מאין", הרי "בהסתלקות כח הבורא מן הנברא ח"ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש", ולכן "צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להוותו ולהחיותו .. עשרה מאמרות שבהם נבראו".
ונמצא, שדבר הוי' (הן "עשרה מאמרות" וחילופיהן ותמורותיהן, והן ה"מאמר אחד") ישנו (לא רק ביכולת או בכח, אלא) גם בפועל, בכל דבר גשמי שבעולם, כמו "כלי" ששייך לחוש המישוש שהוא החוש היותר תחתון (כנ"ל ס"ג) – שלכן מדייק רבינו הזקן הלשון "כאשר יצא לצורף כלי כו'" [דאף שזהו ע"פ לשון הכתוב40 "ויצא לצורף כלי", הרי ישנם עוד כו"כ פסוקים כיו"ב], "כלי" דייקא, כלי גשמי41 שנתפס בחוש המישוש, שגם בו נמצא דבר הוי' בפועל.
אלא שאצל הנברא למטה אין זה באופן שנראה לעין בגלוי (כיון שלא ניתנה רשות לעין לראות42), כי אם בהעלם, אבל ההעלם הוא רק לגבי ראי' בעינים, ואילו בנוגע להבנה בשכל, הרי זה באופן גלוי, גם אצל מי שזקוק לביאור והסבר ש"מעשה שמים וארץ" אינו "כאשר יצא לצורף כלי כו'", שכאשר מתבונן בזה, אזי מבין זאת בשכלו כו'.
ה. והנה, הכח של ישראל לפעול ענין האחדות בהריבוי שבעולם הוא – ע"י התורה, כי, כשם ש"קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא"43, וכדאיתא במדרש44 המשל לאומן שיש לו דיפתראות ופינקסאות שעל ידן בונה הפלטין, ו"כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", וכשראה בתורה "יהי אור"45, אמר "יהי אור", ועי"ז נברא האור בעולם – כמו"כ גם פעולתם של ישראל בעולם נעשית ע"י התורה, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר46 ש"אורייתא" היינו "אור ייתא": "אור" ענינו גילוי, ו"אור ייתא" פירושו שהגילוי של הקב"ה נמשך ובא בכל מקום ומקום, ועד גם בעוה"ז התחתון, ועי"ז פועלים גם בהריבוי שבעולם – ענין האחדות.
והענין בזה:
פעולת האחדות בהריבוי שבעולם נעשית ע"י עבודת האדם באופן ש"בכל דרכיך דעהו"47, היינו, ש"בכל דרכיך", באכילתו ובשתיתו כו' (כל עשר הענינים שנימנו ברמב"ם48), ואפילו בענין השינה49 (שהיא א' מששים במיתה50, כיון שנשאר רק קיסטא דחיותא51) – יהי' הענין ד"דעהו", הכרת אלקות (שהרי ענין הדעת הוא הכרה, כמבואר בחסידות52, וכמובא גם בפירוש רש"י בפרשת השבוע53), וכמבואר בתניא54 שענין הדעת הוא באופן "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק כו'", ועי"ז מוליד אהבה ויראה אמיתיים, שמביאים לקיום כל המצוות (שהרי אהבה היא שרש לרמ"ח מ"ע, ויראה היא שורש לשס"ה מל"ת55), באופן ד"תמים תהי' עם ה' אלקיך"56, שעי"ז נעשית גם השלימות דרמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים57.
ועי"ז פועלים ענין הדעת באלקות בכל העולם – כפי שאומרים בתפלת ר"ה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", היינו, שגם בעולם העשי' – "פעול"58 – יהי' גילוי אלקות, וחותמים בברכה בשם ומלכות, שמזה מובן שזהו דבר ודאי, "בלי שום ספק וס"ס בעולם"59.
וכדי לפעול הענין ד"בכל דרכיך דעהו" בעולם – צריך תחילה לפעול זאת בתורה:
אכילה ושתי' ("כל דרכיך") שבתורה – שנקראת "לחם", כמ"ש60 "לכו לחמו בלחמי", וכן "מים", כמ"ש61 "הוי כל צמא לכו למים", ו"אין מים אלא תורה"62 – קאי על נגלה דתורה63.
ועז"נ "בכל דרכיך דעהו" – שגם האכילה ושתי' שבתורה ("כל דרכיך") צריכה להביא להענין ד"דעהו", דעת באלקות, כמ"ש64 "דע את אלקי אביך", ע"י לימוד פנימיות התורה, כמבואר בתניא65 שהיא "מצוה רמה ונשאה .. עולה על כולנה".
וכללות הענין בזה – שצריך להיות החיבור של נגלה דתורה ופנימיות התורה, באופן שאינם שני ענינים נפרדים, אלא ענין אחד,
ולכן אי אפשר שיהיו זה בלי זה:
אי אפשר ללמוד פנימיות התורה ללא נגלה דתורה, ולדוגמא, בענין "מודה אני", שהו"ע ההודאה וקבלת עול, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"66, הנה ידיעת ענין זה בפירוש המלות כו' היא מנגלה דתורה, ועד"ז בכו"כ ענינים;
וכן לאידך, אי אפשר ללמוד נגלה דתורה ללא פנימיות התורה – שזהו כללות הענין דהקדמת ברכת התורה, "ברכו בתורה תחילה"67, שבלימוד התורה יהי' נרגש "נותן התורה" (ולא באופן ששוכחים ח"ו על "נותן התורה"), ויתירה מזה, שיהי' נרגש ש"נתן לנו את תורתו." – שזוהי תורתו של הקב"ה כפי שנלמדת על ידו, שאף שגדלה מעלתה באין ערוך לגבי לימודה ע"י האדם בעוה"ז הגשמי, הנה לימוד האדם למטה הוא באופן ש"נתן לנו את תורתו." – לא רק באופן של יכולת, אלא בפועל ובגלוי, שלכן יכולים לברך על זה בשם ומלכות.
וכאמור לעיל – לאחרי שפועלים את ענין האחדות בתורה, אזי יכולים לפעול זאת גם בעולם, שזהו כללות הענין ד"גדול הוי' גו' בעיר אלקינו".
ו. וענין זה נפעל ע"י רבינו הזקן:
ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר68 בנוגע לבעש"ט ורבינו הזקן, שהבעש"ט אמר שכל אחד מישראל יכול לעבוד את ה', ורבינו הזקן הראה כיצד יכולים לעשות זאת.
ומזה מובן גם בנוגע לפעולת ענין האחדות בעולם, עי"ז שפועלים זאת תחילה בתורה (כנ"ל) – שעד רבינו הזקן הי' זה באופן של יכולת בלבד, ורבינו הזקן חידש שענין זה יבוא בפועל.
ולכן, כשנולד רבינו הזקן התחיל הבעש"ט לומר – בשם כל ישראל, להיותו נשמה כללית – "גדול ה' גו' בעיר אלקינו", כיון שאז ירדה לעולם נשמה חדשה69 שתפקידה לפעול את ענין האחדות בתורה, ועי"ז גם בעולם, שזהו תוכן הענין ד"גדול ה' גו' בעיר אלקינו", כנ"ל בארוכה.
* * *
ז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה השקיפה ממעון קדשך גו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
ח. בנוגע למצות ביכורים – נאמר בהתחלת פרשתנו: "והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה", כפירוש רש"י: "שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה", ואז – "ולקחת מראשית כל פרי האדמה (משבעת המינין שנשתבחה בהם ארץ ישראל70) אשר תביא מארצך (מן המובחר דשבעת המינין גופייהו71) גו' ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם".
והענין בזה ע"פ חסידות – כתורת הבעש"ט הידועה ומפורסמת72 שתוכנה שלאחרי שישנם הענינים שהקב"ה נותן מלמעלה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"73, באופן של מתנה וירושה ("אשר ה' אלקיך נותן לך וירשתה"), אזי צריך להיות ענין העבודה – שיש בזה מעלה לגבי הענינים שנותנים מלמעלה, כמובן ממארז"ל74 (שנוגע גם לפסק הלכה למעשה) "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו" – "וישבת בה", להמשיך זאת בהתיישבות, "ולקחת גו' ושמת בטנא", להמשיך אורות בכלים, "והלכת אל המקום אשר יבחר ה'", שיהודי צריך לידע שהליכתו ממקום למקום היא באופן שמוליכים אותו מלמעלה, והכוונה בזה היא – "לשכן שמו שם", לפרסם שם אלקות כו'.
ט. והנה, שלימות העבודה ("וישבת בה גו' ושמת בטנא") היא באופן שנוגע (לא רק כללות הענין, אלא גם) פרטי הענינים דוקא, והיינו, שכל פרט ופרט עד לפרט היותר קטן נוגע לשלימות העבודה.
ולדוגמא:
בנוגע לענין ההתבוננות – מבואר בשער היחוד75 שלא מספיקה התבוננות כללית, אלא יש צורך בהתבוננות פרטית דוקא.
וכן הוא בענין העבודה – שלא מספיקה תנועה כללית של מסירות נפש וקבלת עול, אלא צ"ל קיום פרטי המצוות דוקא, היינו, כפי שרצון העליון מתלבש בפרטים דוקא, ועד"ז בנוגע לכל מצוה פרטית, שצריך לקיימה בכל פרטי'.
ועד שניתוסף שלימות בקיום מצוה מצד ריבוי הפרטים דבנ"י – "ברוב עם הדרת מלך"76.
ועד שמצינו בנוגע למצות מילה [שעוד לפני מ"ת היתה כבר בדוגמת המצוות שלאחרי מ"ת77, שפועלים המשכת וחיבור הרוחניות עם הגשמיות, להמשיך קדושה בדבר הגשמי, שלכן אמר אברהם לאליעזר "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך", לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה78, וקודם מ"ת הי' ענין זה רק במצות מילה (משא"כ במקלות של יעקב אבינו, שעל ידם פעל ההמשכה דתפילין79, שלא היתה בהם קדושה, אלא נשארו בגשמיותן כמקודם)], שיש מקום לדחות הענין ד"זריזין מקדימין למצוות"80 (שלמדים81 ממ"ש82 "וישכם אברהם בבוקר") כדי לקיימה באופן ד"ברוב עם הדרת מלך"83.
והרי "ברוב עם הדרת מלך" הו"ע שאין בו הגבלה, והיינו, שאין זה באופן שאם יש תשע מאות ותשעים ותשע אנשים, אזי חייב להצטרף כדי להשלים למספר אלף, משא"כ אם יש אלף אנשים בלעדו, אלא תמיד ניתוסף בזה עוד יותר, ללא הגבלה.
ועד"ז בנוגע לתורה – החל מכללות הענין דמ"ת, שבשביל זה הי' צורך בשלימות המספר דששים ריבוא בנ"י84,
[ולהעיר, שענין זה נוגע לדינא גם לאחרי מ"ת, כפי שמצינו בגמרא במסכת כתובות85 (לענין הוצאת המת רח"ל): "נטילתה (של תורה .. כשמת ותלמודו בטל) כנתינתה (מסיני) מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא".
וכמו"כ ישנו הדין ש"הרואה אוכלוסי ישראל (חיל גדול של ששים רבוא) אומר ברוך חכם הרזים"86 – לא רק כשחשובים בעיניו כששים ריבוא87, אלא כמסקנת הגמרא שצ"ל ששים ריבוא בפועל ממש],
וכן מצינו העילוי דעשרה מישראל לא רק לגבי תפלה88, אלא גם לגבי לימוד התורה, כמארז"ל89 "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרוי' ביניהם", כמבואר בארוכה באגה"ק90 [ולהעיר גם ממ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ב"מודעה רבה" בנוגע לשמיעת קריאת התורה91: "יזהרו על נפשם שלא לדבר ולשוח בעת קריאת התורה כו'", אפילו כש"יש עשרה זולתו שאזניהם קשובות לקול קריאת התורה"] – שבכל ענינים אלו מודגשת החשיבות של כל פרט ופרט.
וזהו גם תוכן הענין ד"בכל דרכיך דעהו", באכילתו ובשתיתו ושינתו כו' (כנ"ל ס"ה), והיינו, שנוסף לכך שמקיים כל התומ"צ, כולל גם מנהגי ישראל כו', שהם למעלה מ"כל דרכיך", נוגע גם פרטי עניני הנהגתו באכילתו ושתייתו כו' באופן ש"בכל דרכיך דעהו", ועד שזוהי "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה"92 – כיון שבענין האחדות נוגע גם הפרט היותר תחתון.
י. וענין זה מודגש עוד יותר בתורה, שבודאי שכל פרט ופרט שבה נוגע לשלימות התורה כולה – "תורה אחת"93, "תורת ה' תמימה"94.
וכמו בענין ד"תמים", בלי מום, שאפילו אם יש מום הכי קטן באצבע הקטנה שברגל, הנה אע"פ שהרגל הוא החלק התחתון שבגוף, וברגל גופא (שיש בו כמה אברים, כפי שנימנו במשנה95) הרי זה בחלק הכי תחתון שבו, מ"מ, נוגע הדבר לכל מציאות הגוף (כולל גם הראש), שנקרא בעל-מום.
ובענין זה נכלל גם החיבור של נגלה דתורה עם פנימיות התורה – שזהו החידוש של ישיבת תומכי תמימים, שמטרתה "להיות תורת ה' תורה הנגלית ותורת החסידות תמימה"96:
לא זו בלבד שלא מספיק ללמוד רק נגלה דתורה, ובהכרח ללמוד גם פנימיות התורה – שהרי לולי זאת חסר חלק שלם בתורה, אלא יתירה מזה, שצריך לחבר ולייחד נגלה דתורה עם פנימיות התורה (כנ"ל ס"ה), והיינו, שבלימוד נגלה דתורה ניכר שהוא לומד גם פנימיות התורה, ובלימוד פנימיות התורה ניכר שהוא לומד גם נגלה דתורה, כך, שלימוד פנימיות התורה הוא לא רק הוספה בכמות הלימוד, אלא גם באיכות הלימוד – שבנגלה יהי' ניכר ונרגש הפנימיות וכו'97.
כשעוסקים רק בלימוד נגלה דתורה, הנה כיון שהעסק הוא בהבנת סברות בעניני העולם, כמו "המחליף פרה בחמור"99 וכיו"ב, אזי יכולים לשכוח ח"ו אודות "נותן התורה" – שלכן צריך להיות הענין ד"ברכו בתורה תחילה"67, וכללות הענין דלימוד התורה צריך להיות לאחרי התפלה דוקא100.
וזהו תוכן הענין דלימוד פנימיות התורה – ע"ד "ברכו בתורה תחילה" – דכיון שעוסק בלימוד עניני אלקות, לא שייך שישכח אודות הקב"ה (וע"ד שמצינו לענין בדיקת חמץ101: "הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני'" (בתמי') – אע"ג דבעלמא גזרינן בדבר שעסוק בו שלא יושיט לפיו, הכא בבדיקת חמץ ליכא למיגזר, דהוא עצמו כל עסקו זה בחמץ אינו אלא מחזר עליו לשורפו אין לך זכרון לאיסור גדול מזה).
ולכן, ע"י לימוד פנימיות התורה, הנה גם בלימוד נגלה דתורה לא ישכח שזוהי תורתו של הקב"ה – כנוסח ברכת התורה: "נתן לנו את תורתו", והיינו, שזוהי התורה שלומד הקב"ה, והרי כל אחד מבין גודל ריחוק הערך בין הלימוד שלו ללימוד של הקב"ה, ואעפ"כ הוא מברך ש"נתן לנו את תורתו", היינו, שבלימודו בסברות של אביי ורבא ה"ה לומד בפועל תורתו של הקב"ה – שהרי אמירת ברכה אינה אלא על דבר שישנו בפועל, כמו ברכת הטוב והמטיב, שאין מברכים אותה על טובה שתהי' בעתיד, אלא על טובה שישנה בפועל, וכן בנוגע לברכת הנהנין, שאין מברכים אותה על דבר שבכחו ליהנות ממנו, אלא על דבר שנהנה ממנו בפועל, ומזה מובן גם בנוגע לברכת התורה, "אשר נתן לנו את תורתו" – שהענין בנגלה דתורה שלומד בפועל הוא תורתו של הקב"ה.
וכאשר לימוד התורה הוא באופן כזה – הרי זה פועל על כל היום כולו, שהנהגתו תהי' באופן ד"בכל דרכיך דעהו".
יב. וענין זה קשור במיוחד עם יום ח"י אלול – שקשור עם התייסדות ישיבת תומכי תמימים102.
ובפרטיות יותר – הנה התחלת ההתייסדות היתה ביום ט"ו אלול102, שבו היא שלימות הלבנה (קיימא סיהרא באשלמותא103) דחודש אלול.
והענין בזה:
ענינו של חודש אלול – שבו מודגש ענין התפלה, שהרי אפילו משה רבינו, שענינו תורה, כמ"ש104 "זכרו תורת משה עבדי", עסק אז בעיקר בענין התפלה105.
וכיון שמדתו של משה היא מדת האמת106, ועיקר ענינו הו"ע התורה, הרי מובן, שגם תפלתו היתה קשורה עם ענין התורה – תפלה שבתורה או תורה שבתפלה, כמו ספר תהלים107, שהוא א' מכ"ד ספרים שבתורה, וענינו תהלות ותשבחות (תפלה), ובכללות יותר: תפלה ענינה "דע לפני מי אתה עומד"108, ובתורה גופא הרי זה הענין של פנימיות התורה – "דע את אלקי אביך"64.
וזוהי השייכות של התייסדות ישיבת תומכי תמימים לט"ו (השלימות של חודש) אלול – כיון שבחודש אלול מודגש החיבור של תורה ותפלה, בהתאם לענינה של ישיבת תומכי תמימים לחבר נגלה דתורה עם פנימיות התורה, תפלה שבתורה.
יג. והדגשה מיוחדת בשנה זו – שבה מלאו שבעים שנה להתייסדות ישיבת תומכי תמימים.
והענין בזה:
איתא במשנה109 "בן שבעים לשיבה", וכמדובר בהתוועדות הקודמת110 אודות הנוסחא שהובאה בפירוש רש"י: "לשיבה זקן גמור הוא, שנתלבנו רוב שערותיו, כי היכי דאשכחנא בר' אלעזר בן עזרי' בברכות111 דהדרי לי' תמניסר (ח"י) דרי שערות לבנות של זקנה, וקאמר .. הרי אני כבן שבעים שנה".
והרי ענין הזקנה (שנשלם בגיל שבעים, שאז נעשה "זקן גמור") הוא – כמאמר112 "זקן מי שקנה חכמה", ומובן, שאין הכוונה שהחכמה ש"קנה" מונחת ע"ג המדף... באופן שצדקתו עומדת לבניו אחריו... כי אם באופן שהחכמה פועלת בכל מציאותו, ועד שנעשה שינוי בגופו – שמלבינים שערותיו (כנ"ל), והיינו, שפעולת החכמה ניכרת (לא רק באברי הגוף, אלא) אפילו בשערותיו שהם טפלים לבשרו ("את בשרו" – "הטפל לבשרו"113)114.
יד. וכאן המקום להזכיר אודות הכינוס לרגל מלאות שבעים שנה להתייסדות ישיבת תומכי תמימים115, שייערך ביום ראשון – שעם היותו למחרת ח"י אלול, הרי כיון שהתחלת יום ראשון היא מוצאי שבת, ובאופן שהענין דמוצאי שבת נמשך עד לרגעים האחרונים של יום ראשון (שלכן מצינו בו איסור תענית116, כמו מוצאי שבת), לכן שייך גם הוא לח"י אלול.
ובודאי ייערך הכינוס באופן ש"ברוב עם הדרת מלך", ע"י ההשתתפות של כל אחד ואחד,
ולא לחשוב שגם בלעדו יהי' "רוב עם", שהרי ידוע הפתגם117 ש"רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"118 אבל הוא יאבד את הזכות כו',
אלא להתנהג באופן ד"תמים תהי' עם ה' אלקיך"56, "התהלך עמו בתמימות .. ולא תחקור אחר העתידות"119,
ובלשון הרמב"ם120 "צריך כל אדם שיראה עצמו וכו' עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו וכו'"121.
* * *
טו. המשך הביאור בפירוש רש"י פ' תצא122 על הפסוק123 "כי תבנה בית חדש", "אם קיימת מצות שילוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים, לכך נסמכו פרשיות הללו",
– הטעם שרש"י אינו מסיים ותקיים מצות כלאים ושעטנז, כי, הענין ד"מצוה גוררת מצוה" (נוסף על השכר ש"סופך לבנות בית חדש") הוא רק במצוות שדומות זל"ז, כמו שילוח הקן ומעקה, כי: (א) החיוב דמעקה הוא דוקא כשבונה בית לעצמו, וכן החיוב דשילוח הקן הוא רק כשלוקח את הבנים לעצמו124, (ב) הטעם הוא כדי לשלול ענין של אכזריות125; משא"כ כלאים ושעטנז, שאינם דומים לשילוח הקן, יש בהם רק השכר ש"תגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים" (כמו "סופך לבנות בית חדש") –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפס126 בלקו"ש ח"ט ע' 135 ואילך.
* * *
טז. ועתה נעבור ללימוד פירוש רש"י בפרשת השבוע, ומסתמא הודיעו כבר הפסוק שאותו ילמדו – ענין הקשור עם המעלה של ארבעים שנה, שעל זה דובר כמ"פ במשך הקיץ127, בקשר לשנת הארבעים לגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שעל ידה נפעל הענין ד"מוציא שמנו" – ע"ד הפתגם128 בנוגע למאסר והגאולה של רבינו הזקן, שזהו ע"ד מארז"ל129 "זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה" – שעי"ז נפעל ענין הפצת התורה לא רק בהלשון שבו מדברים וכותבים בנ"י, אלא גם בשבעים לשון, כדי שיוכלו להבין זאת גם אלו שאינם מבינים את השפה המדוברת.
אמנם, צריך לידע, שגם לאחרי שעברו ארבעים שנה, נמצאים עדיין ב"מדבר", ועדיין לא באנו ל"ארץ נושבת"130 – כשיושלם הענין דדירה בתחתונים.
יז. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק131 "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", "להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו",
– שהתוכחה ד"ולא נתן גו' לב לדעת" אינה בנוגע למ"ש לעיל* "המסות הגדולות גו'"132, שהו"ע הנסים (שהרי בנ"י הודו ואמרו שירה עליהם), אלא על מ"ש לאח"ז133 "ואולך אתכם ארבעים שנה גו' לא בלו שלמותיכם גו' לחם134 וגו'"135, שגם לאחרי שהורגלו לנסים במשך ארבעים שנה, עליהם "להכיר את חסדי הקב"ה (אף שגם הם בנס היו*) ולידבק** בו", שהכרת החסדים צריכה להביא לענין הדביקות (בניגוד לנס שפועל יראה).
*) ומ"ש "ו.לא נתן גו'" (בוא"ו ההמשך) – בא בהמשך למ"ש לעיל "אתם ראיתם גו'", ובכל זאת "לא נתן גו'".
*) בנס – החידוש אינו "חסדי" כי אם הנס, והחידוש ד"חסדי" הוא – לאחרי שהנס הי' כו"כ שנים רצופות.
**) "ו.לידבק" (בו' המוסיף), שהרי "לידבק בו" אינו פרט ב"להכיר".
אך עפ"ז אי אפשר לפרש מ"ש "עד היום הזה", עד ועד בכלל, שעדיין לא הכירו ולא דבקו – שהרי מפורש בקרא136 "ואתם הדבקים גו' היום", ועכצ"ל, ש"היום הזה" התחילו להכיר את חסדי הקב"ה, ולכן צריך לפרש מה נתחדש "היום הזה" – "שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמ"ש בפ' וילך137 ויתנה אל הכהנים בני לוי, באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עלי', ויאמרו לנו יום מחר, לא לכם ניתנה, לנו ניתנה138, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו'139, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום".
אבל פירוש זה אינו מספיק, כי: (א) מלשון הכתוב "ולא נתן ה' לכם גו'" משמע שהעיכוב הי' (לא מצד בנ"י, אלא) מצד הקב"ה, (ב) הפירוש "עד" הוא ולא עד בכלל, דלא כבכל מקום, (ג) מ"ש בפ' וילך "ויתנה אל הכהנים גו'" אירע קודם מ"ש בפרשתנו "היום הזה נהיית לעם".
ולכן מוסיף רש"י: "ד"א ולא נתן ה' לכם לב לדעת, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה וכו'"140.
וה"יינה של תורה", שגם בהנסים שכבר הורגלו בהם ונעשו כטבע, צריך להכיר חסדי הקב"ה, שגם הבחי' שקדוש ומובדל מעולמות ("הקדוש") נמשכת ("ברוך") למטה בתוך העולמות. וזהו גם הדיוק "שאתם דבקים וחפצים במקום", דרגת האלקות שנמשכת בתוך "מקום" העולם –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס10 בלקו"ש חי"ד ע' 99 ואילך.
יח. וההוראה מזה:
כאשר הולכים בשליחותו של מקום – צריכים תמיד להיות "דבקים וחפצים במקום".
וענין זה נעשה בעיקר ע"י לימוד התורה, כמבואר בתניא141 שעיקר ההתאחדות עם הקב"ה נעשית ע"י התורה, כיון שאורייתא וקוב"ה כולא חד142, ולא כמו מצוות שהם רק "אברין דמלכא"143. וכמבואר בהמשך תער"ב144 שהענין דפנימיות אבא פנימיות עתיק145 הוא רק בתורה; וזהו ענין ששייך לכל, לא רק ליחידי סגולה.
וע"י לימוד התורה, כולל גם פנימיות התורה, באופן של הפצה ב"חוצה", תקויים הבטחתו של משיח לבעש"ט, שביאתו תהי' לכשיפוצו מעינותיך חוצה146,
וכמ"ש בסיום הפטרת היום: "בעתה אחישנה"147 – שתהי' ביאת המשיח באופן כזה או באופן כזה,
ונעשה הענין ד"אתם נצבים היום ("כיום הזה שהוא קיים .. ומאיר") כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך"148, באופן שכולם "דבקים וחפצים במקום".
ואז נותן הקב"ה כתיבה וחתימה טובה לשנה149 טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחי, הן בגשמיות והן ברוחניות, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"73.
______ l ______
Start a Discussion