בס"ד. ש"פ תצא, י"א אלול, ה'תשכ"ז

(הנחה בלתי מוגה)

לא. תחרוש בשור ובחמור יחדיו1, ומביא אדמו"ר מהר"ש (בד"ה זה דשנת תרכ"ז2) כמה פירושים בפסוק זה. פירוש הא', ע"פ מ"ש במדרש3, כשבא חמור לבקש את דינה מיעקב, אמר לו, יודע אני שזקנך אברהם הי' נשיא, ואני ג"כ נשיא, אמר לו, לא נשיא נקרא אלא שור, שנאמר4 ואל הבקר רץ אברהם, וכתיב5 ורב תבואות בכח שור, ואתה חמור, ואי אפשר לחרוש בשור ובחמור יחדיו. והיינו, שענין השור הוא בבחי' הקדושה, והוא בחי' חסד שבגבורה6, וחמור הוא קליפה שמנגדת לבחי' הימין, פסולת החסדים7, שלכן רצה שכם בן חמור לידבק בדינה. וענין הלאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו היינו להרחיק קליפת החמור שלא תקבל מבחי' הקדושה. ומבאר במאמר, שזהו שאמרו בני יעקב לחמור שימול את עצמו, כי ע"י המילה נעשה העברת הערלה שהיא הקליפה, ולכן יוכל אז לידבק בבחי' החסדים. ובהמשך המאמר8 מבאר, שבני יעקב רימו אותו (כידוע9 שבירור הקליפה הוא ע"י מרמה כו'), שהבטיחו לו על עצם הענין, רק שהטילו תנאי בדבר שימול את עצמו, והוא לא ידע שכאשר ימול את עצמו, הנה ע"י העברת הערלה נפרדת הקליפה מעל הקדושה, ולא ידבק בדינה. ופירוש הב', ששור וחמור הם ב' קליפות10, והיינו, שגם שור הוא בקליפות (דכשם שבקדושה יש בחי' שור, פני שור מהשמאל11, כמו"כ בלעו"ז יש בחי' שור), גבורה דקליפה, וחמור הוא בחי' חסד דקליפה (כנ"ל), שהם הלעו"ז לבחי' אהבה ויראה שמצד בחי' חו"ג דקדושה. והציווי לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו היינו שלא יהי' יחוד ב' קליפות אלו, כי ע"י יחוד ב' קליפות אלו נפיק כלבא מבינייהו12, שהוא עמלק12, שנצטווינו להחרימו כו' (כמ"ש בסוף פרשתנו13). וזהו גם שאותיות האמצעיים דחמור, שהם מ"ו, ואות האמצעי שבשור, שהוא ו', עולים מספר נ"ב, כמספר כלב14. והר"ת של חמור שור כלב הוא חשך15, היפך האור, שמורה על הקליפות. ומבאר במאמר16, שלפי שקודם המילה ילד אברהם את ישמעאל, שהוא בחי' קליפת החמור, לכן אמרו בני יעקב לחמור ולשכם בנו שימולו את עצמם ועי"ז יבררו את קליפת החמור. וזהו שאמרו בני יעקב שאי אפשר לחרוש בשור ובחמור יחדיו, אך בזאת נאות לכם אם תהיו נימולים כמונו, כי, ע"י העברת הערלה מעבירים מעליהם קליפת החמור.

ב) וביאור הענין בעבודת האדם, דהנה אמרו רז"ל בגמרא17 מימי לא קראתי לשורי שורי אלא לשורי שדי, ופירש רש"י שהוא עיקר של שדה, דכתיב5 ורב תבואות בכח שור. והענין בזה, דשור קאי על נפש הבהמית, ששרשו מבחי' פני שור מהשמאל, ונקרא שדה, לפי שבו נזרע נפש האלקית, שהוא כמשל הגרעין שזורעין בשדה (וכידוע18 בפירוש הכתוב19 הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל). אך כדי שתוכל להיות הזריעה והצמיחה, צ"ל תחילה החרישה (שזוהי עיקר עבודת השור בשדה) בנה"ב, שזהו ע"ד מארז"ל20 לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, וזהו שהחרישה היא ע"י שור, בחי' פני שור מהשמאל, שמשם נמשך שמאל דוחה21, להשפיל את עצמו כו', כמ"ש22 שמאלו תחת לראשי, שזהו בדוגמת החרישה, שענינה לשבר את קושי הארץ לחלקים קטנים, וכמו"כ צריך לשבר תחלה את גופו ונפשו הבהמית, שזהו ענין השדה כנ"ל. ונוסף לזה, ישנו גם ענין השדה כפי שקאי על נפש האלקית23 (וכידוע שכנס"י נקראת בשם ארץ חפץ24), שגם בה צריך לפעול ענין הביטול כו'. וכל זה הוא בחי' שור, ששייך לכללות ענין העבודה בקדושה כו'. אבל בחי' חמור מורה על הקליפה, שהרי חמור הוא בהמה טמאה (ולא כמו שור שהוא בהמה טהורה), והוא בטבע הקרירות, כמארז"ל25 חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לי' (ולא כמו שור שיש בו תוקף החיות כו'), וקרירות היא היפך הקדושה שענינה חיות26. וכל זה הוא לפי פירוש הא', שענין הלאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הוא להרחיק קליפת החמור שלא תקבל מבחי' הקדושה, והיינו, שבחי' שור שייך לכללות ענין העבודה בקדושה, ועד שעי"ז נעשה גם הבירור והזיכוך דקליפת החמור כו'.

ולפי פירוש הב', שהציווי לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו הוא שלא יהי' יחוד ב' הקליפות דשור וחמור, חו"ג דקליפה, הנה גם שור מורה על הקליפה, והוא בחי' שור המועד שמתרחקין ממנו כמלא עיניו27, להיותו שור נגח שכוונתו להזיק, ואין הנאה להזיקו28, והיינו, שאינו עושה זאת לתיאבון, אלא הוא מזיק בעצם מהותו כו'. ולהעיר, שענין זה אינו שייך לטבע של איש הישראלי מצד עצמו, אלא שאעפ"כ יכול להיות שירגיל את עצמו ח"ו בענין זה, ועד שנעשה בבחי' שור מועד, ולכן צריכים לפעול בו בירור וזיכוך כו'. וזהו גם השייכות לעמלק, הכלב שיוצא מיחוד ב' הקליפות דשור וחמור, חו"ג דקליפה (כנ"ל), שגם בקליפת עמלק ישנם ב' ענינים אלו, כי, אף שענינו של עמלק הוא אשר קרך29, ענין הקרירות30, הרי פעולתו של עמלק לפעול זאת (עי"ז שמכל האומות שהיו יראים להלחם בישראל הי' הוא זה שבא להלחם בישראל31), היא מצד תוקף החיות שלא להתפעל כו', שזהו"ע של חמימות כו'.

ג) וזהו ענינו של אברהם שנקרא שור (כנ"ל), שלא זו בלבד שעל ידו נעשית העבודה דבחי' שור דקדושה, אלא עוד זאת, שעל ידו נעשה גם הבירור דבחי' שור דקליפה, ועד להבירור דבחי' חמור דקליפה, ועד שמתהפך להיות בבחי' ישכר חמור גרם גו'32. וענין זה נעשה ע"י המילה. וזהו שאברהם קודם המילה הי' שמו אברם, שעולה רמ"ג, כמנין גרם, וע"י המילה שהוסיפו לו ה', עולה רמ"ח33, כמנין חמר בלא וא"ו. וזהו גם מה שאמר יעקב ויהי לי שור וחמור34, כי נולד מהול35, ולכן בירר ב' קליפות אלו.

ד) ויש לקשר כהנ"ל עם ענינו של חודש אלול. דהנה, נת"ל (ס"ב) שענין החרישה הוא ע"י שור, בחי' פני שור מהשמאל, שמשם נמשך שמאל דוחה, להשפיל את עצמו כו', כמ"ש שמאלו תחת לראשי. וידוע שבר"ה מתחיל בחי' שמאלו תחת לראשי, כי, מר"ה עד יוה"כ הוא בחי' שמאלו, שאז נמשך ומתגלה מלמעלה בחי' יראה כו'36, ושייך גם לחודש אלול, כמרומז בתיבת לראשי, שאות ל' הוא ל' יום דאלול, וראשי הוא ר"ה. וגם בפסוק השני37 שבו נאמר שמאלו תחת ראשי (ללא ל'), דהיינו, ראש יו"ד, שראש הוא ר"ה והיו"ד הוא עשי"ת, הרי ההמשכה מלמעלה (דודי לי) בר"ה ועשי"ת, נעשית ע"י העבודה מלמטה למעלה (אני לדודי) בחודש אלול, שלכן גם דודי לי נכלל בר"ת דאלול38, וס"ת דאני לדודי ודודי לי, ד' יו"דין, הם הארבעים יום שמר"ח אלול עד יוהכ"פ38. ועוד זאת, שגם ענין המילה (שעל ידה מבררים ב' הקליפות דשור וחמור) קשור לחודש אלול, שהרי א' מהר"ת הנרמזים באלול הוא מ"ש39 ומל הוי' אלקיך א.ת ל.בבך ו.את ל.בב זרעך40, ענין המילה, ובזה גופא, לא רק הסרת הערלה הגסה (שעז"נ41 ומלתם את ערלת לבבכם, אתם בעצמכם, שהו"ע התשובה42), אלא גם הסרת הקליפה הדקה (שעז"נ ומל הוי' אלקיך את לבבך, כיון שזהו דבר הקשה על האדם)43. וכללות ענין המילה שבחודש אלול הוא הגילוי (מל לשון התגלות44) ונתינת כח מלמעלה (ע"ד מ"ש בהתחלת פרשתנו כי תצא למלחמה גו' ונתנו הוי' אלקיך בידך גו', שזהו"ע של נתינת כח מלמעלה) על כללות העבודה דחודש אלול באופן דאני לדודי, שעי"ז נעשה דודי לי בר"ה ויוהכ"פ, שבזה נכללים גם כל ההמשכות על כל השנה כולה, ועד להמשכה בגשמיות, בבני חיי ומזוני כו'45.