בס"ד. ש"פ תצוה, ח' אדר-ראשון, ה'תשכ"ז

(הנחה בלתי מוגה)

ועשית מזבח מקטר קטורת1, ואמרו רז"ל2 מתקטר בקטורת אין כתיב כאן, אלא מקטר קטורת, המזבח הי' מקטיר את הקטורת, והיינו, שהמזבח עצמו הי' מקטיר הקטורת בלא סיוע אש של מטה, אלא באש של מעלה3. ומטעם זה לא הי' ציפוי המזבח נשרף באש שהיתה עליו, כי, אש של מעלה אינה מכלה4. וכדאיתא במדרש5 שהי' משה תמה על זה, אי אפשר שלא ישרף העץ (שהרי ציפוי המזבח הי' רק כעובי דינר זהב6), ואמר לו המקום, כך דרכי באש של מעלה, אש אוכלה אש, ואינו מכלה. וצריך להבין, מהו העילוי בענין אש של מעלה, שדוקא הוא הי' מקטיר את הקטורת. דהנה, ענינם של ב' האישות (אש של מטה ואש של מעלה) בעבודת האדם הוא אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא7. והרי כל עיקר ענין המשכן והמקדש הו"ע ההמשכה שבאה ע"י עבודת האדם דוקא, וכמ"ש8 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, היינו, שהשראת השכינה (ושכנתי) נעשית ע"י עשיית האדם דוקא, ועשו לי מקדש. וכן הוא בעבודת הקרבנות, שהיא העבודה העיקרית במשכן ומקדש, הרי ענינה הוא העבודה שלמטה דוקא (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרי ההילולא9), וכמ"ש10 ריח ניחוח, ופירשו רז"ל11 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, והיינו, שהנח"ר שלמעלה הוא מזה שנעשה רצוני בעבודת האדם מלמטה דוקא. וא"כ, אינו מובן מהו העילוי דמקטר קטורת, שהו"ע אש של מעלה דוקא.

ב) והענין הוא, דאיתא בזהר12, מנורה, שבע בוצינין דילה (הו"ע) את13 שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך כו', מתמן ואילך ועשית מזבח מקטר קטורת. והיינו, שז' נרות המנורה, בחי' שבע הנערות, הוא בחי' אתערותא דלעילא שנמשכת ע"י אתערותא דלתתא, שזהו"ע שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, שאף שהן באות מבית המלך (אתערותא דלעילא), הרי הם ראויות לתת לה (מצד אתערותא דלתתא), משא"כ מזבח מקטר קטורת הוא בחי' אתערותא דלעילא מצד עצמה שאין אתעדל"ת מגעת שם. והענין בזה, דהנה, ב' המזבחות, מזבח החיצון ומזבח הפנימי, ענינם בעבודת האדם הוא חיצוניות הלב ופנימיות הלב14, וכמ"ש15 ויחד לבבנו (בב' בי"ת'ין), היינו, שצריך לייחד ב' הלבבות, חיצוניות הלב ופנימיות הלב. ועיקר ושלימות העבודה היא מצד בחי' פנימיות הלב, ובאה ע"י המשכה שבבחי' אתעדל"ע דוקא. והענין בזה, דהנה, תכלית העבודה היא לפעול יחוד קוב"ה ושכינתי', שלכן, לפני כל מצוה אומרים לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'16. ושלימות יחוד זה (שהוא בפנימיות הלב) הוא ע"י המשכה מלמעלה בדרך אתערותא דלעילא.

ג) אך צריך להבין, דלכאורה יש סתירה להאמור לעיל שע"י כל מצוה נעשה יחוד קוב"ה ושכינתי', ממ"ש בזהר פ' תרומה17 בענין גנתא לא עאל בי' ההוא גננא כו', שבזמן הגלות לא נמצא היחוד כו'. ולהבין זה יש להקדים תחילה מאמר כ"ק אדמו"ר הצ"צ ד"ה להבין מ"ש בזהר תרומה כו'18. וז"ל19:

ד) ולהעיר שבמאמר זה מבואר גם ענין ז' אדר (שבשנה מעוברת הוא באדר ראשון20), למה בפטירת משה רבינו ע"ה הוא תענית בז' אדר [דאף שבז' אדר יש גם ענין של שמחה, וכפי שמצינו בגמרא21 אמר כמשה בשבעה באדר מאי, דביום הוולדו שמחו שמחה גדולה, וביום מותו מסתמא רבים נדרו בנדר כו' מחמת צער, ולכן השאלה מהי כוונתו באמרו כמשה בשבעה באדר, כיום מותו ונזירות קבל עלי', או כיום הוולדו קאמר ושמחה קבל עלי'. וכן איתא בגמרא22 כיון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד, ופירש רש"י, כדאי היא הלידה שתכפר על המיתה23. אבל אעפ"כ, הדין בשו"ע הוא שז' אדר הוא יום תענית], וברשב"י הוא הילולא.

ה) וזהו גם מ"ש24 ואתה תצוה גו'. דהנה, ואתה היינו ו' אתה, אתה הוא בחי' מלכות, ומ"ש ואתה (בוא"ו) הו"ע המשכת אוא"ס במלכות25. וזהו ואתה תצוה, מלשון צוותא וחיבור26, שהו"ע יחוד זו"נ, יחוד קוב"ה ושכינתי'. ועיקר המשכת יחוד זה הוא במזבח הפנימי, בחי' פנימיות הלב. וזהו הטעם שהציווי על מזבח הזהב הוא בסיום פרשת ואתה תצוה, כי, שלימות הצוותא וחיבור, יחוד קוב"ה ושכינתי', הוא ע"י מזבח הפנימי. ויחוד זה שבמזבח הפנימי הוא מצד בחי' האש של מעלה, בחי' אתעדל"ע, כנ"ל. וזהו הטעם שהציווי על מזבח הפנימי בא לאחר הציווי על המשכן וכל כליו27, כי, התכלית דעשיית המשכן, ושכנתי בתוכם, הוא ע"י המשכת בחי' אתעדל"ע, אש של מעלה, שזהו ענינו של מזבח מקטר קטורת. אלא שתחילה הוצרך להיות הציווי על שאר כלי המשכן, שזהו בחי' אתעדל"ת, ודוקא ע"י האתעדל"ת, והאתעדל"ע שנמשכת על ידה, נמשך אח"כ בחי' אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת שם28, כי קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים29. וזהו גם מה שהוצרכו להביא גחלים ממזבח החיצון אל מזבח הפנימי30, כי, בתחילה צ"ל המשכה שע"י אתעדל"ת, ודוקא עי"ז אפשר להיות אח"כ המשכת בחי' אתעדל"ע שלמעלה מבחי' האור שנמשך ע"י אתעדל"ת, שהמשכה זו היא תכלית ושלימות ענין המשכן, ושכנתי בתוכם.