בס"ד. שיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות), ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם1, שבשמחת-תורה מקדש כל אחד לעצמו, מצד החביבות שבדבר. והיינו, שאע"פ שע"פ דין יכולים לצאת י"ח ע"י אחר, ואין שום שאלה בדבר, מ"מ, מצד החביבות צריך כל אחד לקדש בעצמו.

(ואח"כ אמר:)

א' המסובים – שעדיין לא קידש – יקדש עתה, ויוציא י"ח את כולם (ובכך יהי' תיקון לכו"כ דברים), ויכוין גם להוציא את ה"עם שבשדות"2.

(לאחרי שא' המסובים קידש, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

בנוגע ל"עם שבשדות" איתא בגמרא2 ש"אניסי".

והרי אין לנו מי ש"אניסי" יותר מאשר אחינו בנ"י שנמצאים ברוסיא3.

ולכן ינגנו עתה ניגון שהביאו מרוסיא.

* * *

ב. אודות המעלה דשמיני-עצרת, מבואר במאמר של רבינו הזקן (שנקבע ע"י אדמו"ר האמצעי למאמר הראשון בסידור שער הסוכות)4, שאז נעשה יחוד וזיווג כו'.

ובביאור זה מתבטאת המעלה דשמע"צ – באופן נעלה יותר מהמבואר בשאר המקומות:

בדרך כלל מבואר5 שענינו של שמע"צ הוא הקליטה של כל הענינים שנמשכו בחודש תשרי – בר"ה, יוהכ"פ וחג הסוכות.

ענינו של ר"ה הוא – "תמליכוני עליכם"6, היינו, שבנ"י מקבלים על עצמם מלכותו של הקב"ה באופן ש"מלכותו ברצון קיבלו עליהם"7, שזהו ענין ההכתרה, כידוע, והקב"ה מקבל את ההכתרה, ומסכים להיות מלך.

ענינו של יוהכ"פ הוא – המשכת הסליחה ומחילה, ובפרט בנעילת יוהכ"פ. וענין זה חודר ("עס דערנעמט") כו' עד שבנ"י זועקים "שמע ישראל וכו'", ועי"ז נפעלת מיד המשכת הגאולה, שלכן מכריזים מיד "לשנה הבאה בירושלים", שפירושו (לא שצריך להמתין ח"ו עוד שנה שלימה, אלא) כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר8 שהגאולה באה תיכף ומיד, ובדרך ממילא הנה "לשנה הבאה" נהי' כבר "בירושלים".

וענינו של חג הסוכות הוא – המשכת השמחה על כל השנה, "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", הקשורה עם "ולקחתם לכם גו'"9, נטילת לולב, שמורה ש"ישראל אינון נצוחייא"10, הן נצחון האויב שמבפנים, זה היצה"ר, והן נצחון האויבים שמבחוץ, ועד שגם אומות העולם מכירים במעלתם של ישראל, כפי שאומרים בהלל: "הללו את ה' כל גוים גו' כי (גם הם מכירים ש)גבר עלינו חסדו"11.

וכל ענינים אלו – באים באופן של קליטה בשמיני-עצרת, שזהו ענינו של "עצרת", מלשון קליטה.

ועפ"ז אין בשמע"צ ענין חדש, כיון שכל ענינו הוא רק קליטת כל ההמשכות שנפעלו במועדים הקודמים.

ואילו במאמר שבסידור מבואר שענינו של שמע"צ הוא היחוד והזיווג – שזהו ענין חדש שלא הי' מקודם לכן.

ועד שכל הענינים שבמועדי חודש תשרי קודם שמע"צ הם הכנה להיחוד שבשמע"צ ושמח"ת: בר"ה מתחיל ענין הנסירה12, ונמשך בכל עשי"ת – בכל העשר ספירות שבמלכות, כל יום בספירה נוספת; לאחרי כן, בד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות ובחג הסוכות, נעשית המשכת אורות מקיפים ופנימיים במלכות, כנסת ישראל, שזהו בדוגמת קישוטי כלה שמקשטים אותה בתכשיטים שונים קודם היחוד. ולאחרי כן, בשמע"צ ושמח"ת – נעשה היחוד והזיווג.

ומזה מובן גודל המעלה שבשמע"צ לגבי הימים שלפניו – שהרי כל הענינים שבימים שלפניו אינם אלא הכנה להיחוד שבשמע"צ.

וכמובן ממשל הנישואין בגשמיות – שלהיותו משל שבתורה ה"ה מדוייק ומכוון בכל פרטיו – שכל עניני ההכנה שקודם הנישואין אינם בערך להנישואין עצמם, וכפי שרואים גם בענין השמחה שעיקרה בשעת הנישואין דוקא, וכן הוא גם בהנמשל, שכל הענינים הקודמים אינם בערך למעלת היחוד שבשמע"צ ושמח"ת, ומצד זה גדלה השמחה דשמע"צ ושמח"ת, בדוגמת שמחת נישואין.

ג. והביאור בענין היחוד שבשמע"צ ושמח"ת – יובן ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר13, שענינו של שמע"צ ושמח"ת הוא כמו הענין של ר"ה, אלא שבר"ה פועלים בקו המרירות, ואילו בשמע"צ ושמח"ת פועלים בקו השמחה.

ולכאורה אינו מובן: כיצד יכולים לפעול זאת ע"י שמחה?!

בשלמא מרירות – הו"ע ד"לב נשבר", וכתיב14 "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה"; אבל שמחה אינה ענין של לב נשבר, אדרבה, שמחה היא תנועה של התפשטות, היפך המרירות ולב נשבר, וא"כ, איך יכולים לפעול ע"י שמחה?

הן אמת שגם בשעת השמחה דשמע"צ ושמח"ת צ"ל במעמד ומצב ד"לב נשבר ונדכה", שהרי בלאו-הכי אין זו "שמחת תורה", אלא סתם שמחת עצמו ("ער גיט זיך גלאַט נאָך"), אבל: (א) ה"לב נשבר" הוא רק בהעלם, ובגילוי היא השמחה, (ב) פעולת ההמשכה דעניני שמע"צ ושמח"ת היא לא מצד ה"לב נשבר", אלא מצד השמחה. וא"כ, נשאלת השאלה: כיצד יכולה שמחה והתפשטות – שהיא היפך המרירות ולב נשבר – לפעול את ההמשכות דשמע"צ ושמח"ת?

ונקודת הביאור בזה – שזהו לפי שזוהי השמחה של התורה, ומצד מעלת התורה יכולים לפעול גם ע"י שמחה אותם ענינים שכדי להמשיך אותם בר"ה יש צורך בענין המרירות דוקא.

ד. והענין בזה:

החידוש של התורה הוא – חיבור נברא ובורא, שמצד עצמם אין להם ערך כלל זל"ז, ועד שהנברא אין לו השגה כלל בהבורא, ואילו ע"י התורה "נותן" הקב"ה את עצמו, כביכול, לכל אחד מישראל, שיוכל "ליקח" אותו.

ואע"פ שאפילו אצל משה רבינו נאמר15 "וראית את אחורי", "הראהו קשר של תפילין"16, אבל "פני לא יראו"15, היינו, שראה את החיצוניות בלבד – הרי זה רק בנוגע לראיית העין, אבל בהשגה – השיג גם את הפנימיות.

וכמבואר באגה"ק17 בענין "חכם עדיף מנביא"18, שבנבואה, שהיא ראי' מוחשית, יכולים לראות רק את החיצוניות19

*

[לאחרי עריכת ה"הקפות", אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:

כיון שהסדר דלימוד הניגונים נשלם כבר20, ינגנו עתה ניגון שכבר לימדוהו בעבר.

והתחיל לנגן הניגון "אתה בחרתנו"].