מים רבים, ש"פ נח, ד' מרחשון, ה'תשכ"ה

בס"ד. ש"פ נח, ד' מרחשון, ה'תשכ"ה*

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה1, ומבאר רבינו הזקן בתורה אור דפרשתנו2 (די חסידישע סדרה) שמים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבעניני עוה"ז כו', ועכ"ז לא יוכלו לכבות את האהבה, שהוא בחי' האהבה המסותרת שיש בכל נפש מישראל בטבע כו' (ועד"ז בנוגע לאהבת הקב"ה לנש"י), והמים רבים הנ"ל לא יוכלו לכבותה מלהיות תמיד בבחי' אהבה כו'. ואדרבה, ע"י המים רבים הנ"ל נעשה תוספות עילוי בעבודה, שלכן נקראים המים רבים בשם מי נח3, נח מלשון נייחא דרוחא4, כיון שעל ידם נעשה תוספת עילוי. וכמשל הידוע (המבואר במ"א5) ממים ההולכים כו', שכאשר יש סתימה שמונעת את הילוך המים, הנה סוף כל סוף, כשמצטברים ריבוי מים, הנה לא זו בלבד שהמים בוקעים את הסתימה, אלא אדרבה, שע"י הסתימה נעשה הילוך המים בתוקף יותר, ועד שגם הסתימה עצמה זורמת עם המים ומוסיפה בתוקף הליכת המים. ועד"ז בנוגע להעלם וסתימה דמים רבים הנ"ל, דקאי על נפש הבהמית בכלל וטרדות הפרנסה בפרט, שדוקא על ידם באה הנשמה למדריגת האהבה דבכל מאדך6.

והנה הדרך לזה (שלא זו בלבד שהמים רבים לא יכבו את האהבה, אלא אדרבה, שיעוררו אהבה עמוקה יותר) היא – בא אל התיבה7, היינו, לבוא ולהכנס בתיבות התפלה8, כיון שתפלה פועלת ענין האהבה. וכמבואר באריכות בקונטרס העבודה9, שעיקר העבודה הו"ע האהבה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא10 (והיינו, שענין היראה אינו שייך לעבודת התפלה דוקא, שהרי יראה צריכה (ויכולה) להיות כל היום, ואילו עבודת התפלה היא לעורר את ענין האהבה).

ב) וממשיך בתו"א שם: וזהו טעות הבעלי עסקים שבדעתם שאין יכולים להתפלל כ"כ כמו היושבי אוהלים, כי אדרבה, נהפוך הוא, שהם יכולים להתפלל יותר, כי יתרון האור הוא מתוך החושך דוקא כו'. וזהו גם מ"ש באגה"ק11 שבשבתות וימים טובים שגם בעלי עסקים יש להם פנאי, הנה עליהם מוטל ענין עבודת התפלה ביתר שאת ויתר עז. ומובן, שבכדי שתוכל להיות עבודת התפלה בשבתות וימים טובים, בהכרח שתהי' עבודה זו גם בימי החול, שהרי דוקא מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת12, וכמו בנוגע לאכילה דשבת כפשוטה, כך גם בנוגע לתפלה דשבת, שהרי תפלות דשבת וסעודות דשבת שייכים זל"ז, כמבואר בחסידות13 שתפלות דשבת הם בדוגמת ברכות על הסעודות. ומזה מובן, שגם בימי החול צ"ל עבודת התפלה (גם אצל בעלי עסקים). אלא שבימי החול, כיון שאין להם פנאי, אזי העבודה אינה באריכות בזמן כ"כ, והעיקר היא הכוונה, טוב מעט בכוונה [וי"ל אשר קצת אריכות (גם בזמן) צ"ל גם בימי החול, ורק לא ירדו לפני התיבה, כיון שאינם יכולים להאריך כ"כ עד שיוציאו גם אחרים ידי חובתם, דכיון שישנם כאלו שיש להם פנאי להאריך יותר, כמו מלמדים או סמוכים על שולחן אביהם, הרי מוטב שהם יהיו העוברים לפני התיבה].

ומזה מובן הוראה נוספת, שאצל יושבי אוהלים הנה מלכתחילה אין מקום לטעות כזו, והיינו, שרק אצל בעלי עסקים יכולה להיות טעות שאין יכולים להתפלל כ"כ כמו היושבי אוהלים, אבל יושבי אוהלים, הנה אפילו אצלם גופא, אף שאדם קרוב אצל עצמו14, לא יכולה להיות טעות כזו. ואם ישנם יושבי אוהלים שאינם מאריכים בתפלה, הנה מהתו"א הנ"ל יודעים שאין נתינת מקום לטעות כזו שאינם צריכים להאריך בתפלה. ומה שיש כאלו שחושבים שכיון שכבר משך זמן שאינם מאריכים בתפלה ואין מוחים על זה, הרי זו ראי' שמסכימים עם הנהגתם, הרי כבר הובהר הדבר מאז, ע"י רבינו הזקן בתו"א, שאין נתינת מקום לטעות בזה, והרי זה ענין שבינו ובין רבינו הזקן. ואם יש לו טעמים להנהגתו – זאָל ער זיך אויס'טענה'ן עם רבינו הזקן, אם טענתו היא אמנם תירוץ, או שאינה אלא אמתלא [ואם הוא כזה שביכלתו אויס'טענה'ן זיך – הנה במקום לנצל זאת על ההימנעות מעבודת התפלה, מוטב לנצל זאת על תוספות הבנה בחסידות כו']. ואכן צריכה להיות אריכות בזמן. ואלו שחושבים שיכולים לפעול זאת במיעוט זמן, טוב מעט בכוונה – אין האמת כן, אלא כאשר ממעטים בזמן, אזי חסר גם בכוונה, ובאמת יש צורך בהתבוננות הדורשת אריכות זמן. והראי', מדברי רבינו הזקן באגה"ק11 שיש להאריך בתפלה "ערך שעה ומחצה לפחות", ואם היו יכולים לפעול זאת במיעוט זמן, לא הי' רבינו הזקן דורש – ובפרט בתוקף כזה – דוקא אריכות זמן. ועוד זאת בנוגע ליושבי אוהלים, שאם הם אינם מאריכים בתפלה, הרי זה פועל גם על אחרים שלמדים מהם15, ובקל וחומר: אם היושב אוהל שיש לו פנאי, מתפלל במשך זמן מסויים, הרי מי שאין לו פנאי, יכולה להיות תפלתו במשך זמן קצר מזה.

ג) ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון בעלי עסקים ויושבי אוהלים (לשון רבים), ולא בעל עסק ויושב אוהל (לשון יחיד). ובהקדמה, שאף שאין זה מה שכתב רבינו הזקן בעצמו, מ"מ, כיון שהצ"צ בחר הנחות אלו והדפיסם בתו"א ולקו"ת16, הרי זה בודאי בדיוק. ובפרט אשר (כאגה"ק דהצ"צ17) הרבה מהם שם רבינו ז"ל בעצמו עין עיונו עליהם והגיהם. וביותר יש לדייק מ"ש יושבי אוהלים, לשון רבים, ע"פ חסידות. דבשלמא מ"ש בעלי עסקים, לשון רבים, הרי זה לפי שהעסקים הם בעניני העולם, שזהו"ע רשות הרבים, טורי דפרודא18, אבל (יושבי) אוהלים, שקאי על אוהלים של תורה, הרי התורה היא תורה אחת19, ענין של אחדות, ולמה נאמר אוהלים לשון רבים. ויובן בהקדם הביאור במ"ש20 ויעקב איש תם יושב אוהלים, ופירשו רז"ל21 אהלו של שם ואהלו של עבר, שמרמז גם על תושב"כ ותושבע"פ, כפי שמבאר הצ"צ באוה"ת22 שאהלו של שם קאי על תושב"כ, דכל התורה שמותיו של הקב"ה, ואהלו של עבר קאי על תושבע"פ, מלשון עובר עלינו23, שהו"ע המשכת וגילוי תושב"כ. ומלשון התו"א בנוגע ל"טעות הבעלי עסקים שבדעתם שאין יכולים להתפלל כ"כ כמו היושבי אוהלים", שמדבר אודות יושבי אוהלים בסמיכות ובאותו סגנון כמו אודות בעלי עסקים, מובן, שבשניהם אותה כוונה. והיינו, דכשם שבנוגע לבעלי עסקים הכוונה היא לא רק למי שיש להם כמה עסקים (לשון רבים) דוקא, אלא גם למי שיש להם רק עסק אחד, כך גם בנוגע ליושבי אוהלים (שאצלם אין מקום מלכתחילה לטעות, כנ"ל) הכוונה היא לא רק למי שיושב בשני האוהלים דתושב"כ ותושבע"פ, אלא גם למי שיושב רק באוהל אחד, היינו, שלימודו בתורה הוא רק באופן אחד, בתושבע"פ לבד או בתושב"כ לבד, הנה גם אצלם אין מקום מלכתחילה לטעות הנ"ל. והנה, החילוק בין תושב"כ לתושבע"פ הוא, שתושב"כ עיקרה אותיות, ולכן אפילו עם הארץ שלא ידע מאי קאמר מברך ברכת התורה בעלייתו לקריאה בתושב"כ24, ואילו תושבע"פ עיקרה הבנה והשגה, ולא נוגע כ"כ האותיות, ואדרבה, הסימן שהבין את הענין בטוב הוא דוקא כאשר מבאר הענין באותיות שלו. והיינו, שצריך להיות שמירת האותיות גם בתושבע"פ, ובכלל חייב אדם לומר בלשון רבו25, כי בלשון הרב יש עוד כו"כ ענינים שלא השיג עדיין, ואם ידע את הענין רק בסגנון שלו, לא יהיו כלולים בזה כל הענינים הנ"ל, אבל, הסימן לכך שהשיג עכ"פ חלק מהענינים, הוא, כאשר מבאר הענין באותיות שלו דוקא. ועפ"ז יש לבאר ההוראה מלשון התו"א "יושבי אוהלים", לשון רבים. דהנה, ישנם החושבים שבכדי להתפלל באריכות יש צורך בריבוי מאמרים דוקא, ולהבין אותם בטוב ע"י לימוד בעיון וכו'. אבל כאשר מכמה סיבות לימוד החסידות אצלו הוא רק באופן דלמיגרס, ללא הבנה עמוקה, וגם לא למד ריבוי חסידות – אזי אינו שייך לעבודת התפלה. ועל זה באה ההוראה, שאפילו מי שיושב באוהל דתושב"כ בלבד, והיינו, שלומד חסידות באופן דלמיגרס, ועד לאופן שהוא ע"ד אמירת אותיות – הנה גם אצלם בפשיטות גמורה, באופן שאין מקום לטעות, שיכולים לעסוק בעבודת התפלה כמו אלו שלימוד החסידות שלהם הוא באופן דתושבע"פ, בעיון ובהעמקה כו'. וגם זה היושב באוהל דתושבע"פ, שיש לו הבנה עמוקה בתורה – מוכרח לעבודת התפלה, וכמחז"ל26 כל האומר אין לי אלא תורה כו', כי אם תפלה ג"כ27.

ד) וזהו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה גו', שע"י העסק בעבודת התפלה, הן אצל יושבי אוהלים והן אצל בעלי עסקים, הנה לא זו בלבד שמתבטלים המים רבים, כל הטרדות המבלבלות, שישנם לא רק אצל בעלי עסקים אלא גם אצל יושבי אוהלים, אלא אדרבה, כאמור לעיל, שע"י המים רבים נעשה תוספות עילוי בעבודה. וזהו גם מ"ש בסיום הכתוב שסוכ"ס מביאים המים רבים לידי כך שאם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – אהבת בכל מאדך – בוז גו', כמבואר הענין בתו"א28. ועד שזה מביא להענין דאחות לנו קטנה29, שהו"ע ההתאחדות דאחותי, שהיא מדריגה נעלית ביותר, והיינו, שגם לאחרי האהבה דבכל מאדך ישנם כמה מדריגות, הנה נוסף לזה שע"י המים רבים באים לאהבה דבכל מאדך כנ"ל, באים על ידה גם להדרגא דאחותי. ועד שבאים למ"ש (בסיום הכתוב29) ביום שידובר בה30 – שידובר ממילא ומאליו, שענינו בתפלה היא הדרגא דאד' שפתי תפתח ופי (רק) יגיד (וימשיך) תהלתך31, ובתורה הרי זה בחי' איתָמָר מלשון איתְמר, שנלמד ממילא32, כמ"ש33 תען לשוני אמרתך, כעונה אחרי הקורא34.