בס"ד. שיחת ש"פ מצורע, שבת הגדול, ח' ניסן, ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

א. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו, "זאת תהי' תורת המצורע וגו'", "מלמד שאין מטהרין אותו בלילה" – שהוכחת רש"י היא (לא מתיבת "ביום", כמו בגמרא1 (שהרי רש"י אינו מעתיק תיבת "ביום"2), כי, בפשש"מ קאי על כל המעת-לעת3, אלא) מהתיבות "זאת תהי' תורת4 המצורע", שלכאורה מיותרות הן, שבתיבות "זאת תהי' תורת" מודגש דיוק הענין ושלילת הפכו5, ובזה "מלמד" שגם "ביום טהרתו" (שזהו ה"וגו'") הוא בדיוק, "שאין מטהרין אותו בלילה". וזהו גם הדיוק בלשון רש"י "אין מטהרין אותו בלילה", ולא "כל היום כשר לטהרת המצורע" – ע"ד ההלכה – שדי למעט רק לילה, ולא למעט גם הזמן דבין השמשות. ובפנימיות הענינים, שהקדמת "זאת תהי' תורת המצורע" היא לפי שעיקר תיקונו של מצורע, מוציא שם רע, שמות דקליפה, הוא ע"י התורה, שמות דקדושה, שם טוב; אלא, כדי שלימוד התורה יהי' בביטול6, צ"ל "והובא אל הכהן" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ב ע' 78 ואילך.

ב. המשך הביאור (בפנימיות הענינים) במ"ש "והובא אל הכהן", אף שנאמר לאח"ז "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה", והדיוק ד"והובא" (ולא "ובא"), בעל-כרחו – שאפילו בנוגע למצורע, ש"בדד ישב מחוץ למחנה"7, שלא יהיו טמאין אחרים יושבים עמו, מחוץ למחנות דג' קליפות הטמאות8, מבטיח הקב"ה ש"לא ידח ממנו נדח"9, ובודאי שסוכ"ס "והובא אל הכהן", אפילו אם אין רצונו בכך, בעל-כרחו10. וכדי שתהי' ההתעוררות גם בפנימיות נפשו, מצד רצונו ושכלו כו' – צ"ל "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה", שפעולת הטהרה היא גם במקומו של המצורע, באופן שגם הזדונות נהפכים לזכיות11. ועפ"ז מובן הטעם שבדורות הראשונים נקראת פרשה זו "זאת תהי'", אבל בדורות האחרונים נקראת "מצורע", כי, אמיתית הענין דאתהפכא (ע"י גילוי העצמות) יהי' לעת"ל, ולכן, בדורות הראשונים הי' זה רק באופן ד"זאת תהי'", שרק לעת"ל יהי' הענין ד"תורת המצורע", ש"המצורע" יהי' "תורה", אבל בדורות האחרונים, שנרגש כבר הגילוי דמשיח, עושים גם מ"מצורע" פרשה בתורה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ז ע' 100 ואילך.

ג. ויש להוסיף בזה:

אע"פ שלעת-עתה רואים בגילוי מציאות של מצורע שנמצא מחוץ למחנה, הרי זה רק בגלל שאצל המצורע, מצד גופו ונפשו הבהמית, לא נרגש עדיין הגילוי דלעת"ל; אבל בנוגע לתורה – הנה מאז שנתגלתה פנימיות התורה, תורתו של משיח, ישנו כבר בתורה בגילוי הענין ד"והובא אל הכהן", עד לענין דאתהפכא המרומז בקריאת פרשה בתורה בשם "מצורע".

ואע"פ שלעת-עתה הרי זה רק בתורה, מ"מ, כיון שבתורה נעשה ביטול המחיצה (וכמדובר פעם12 שהנתינת-כח לבטל מחיצה הוא ממקום שלמעלה מכל ענין המחיצות), הרי זה קשור עם כללות הגילוי דלעת"ל. וכידוע שביטול ההגבלה בפרט אחד קשור ו"לוקח" את הבל"ג האמיתי.

דוגמא לדבר:

ידוע מ"ש ר' הלל מפּאַריטש בספרו פלח הרמון13, ששמע מר' אייזיק מהאמיל בשם רבינו הזקן, ש"לפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל". ולכאורה אינו מובן: הרי גם אצל רשב"י לא הי' ענין הקרבנות, ואיך אפ"ל ש"לא נחרב הבית כלל"? – והביאור בזה, ע"פ האמור לעיל14 בענין "ונשלמה פרים שפתינו", שע"י העסק בתורת הקרבנות, הי' אצלו ענין הקרבנות בשלימות. ואף שענין זה הי' רק בתורה, וסוכ"ס הי' חסר אצלו מעשה הקרבנות, מ"מ, כיון שבתורה הי' הדבר בשלימות, והאיר אצלו בגילוי, הרי זה נחשב כמו ש"לא נחרב הבית כלל".

ועד"ז בנוגע לתורתו של רשב"י, פנימיות התורה, שנתגלתה בדורות האחרונים בתורת החסידות:

בתורת החסידות לא נגע החורבן; הגילוי דתורת החסידות הוא כמו הגילוי דזמן הבית, ויתירה מזה – כמו הגילוי דמשיח. ומצד גילוי זה אין מחיצות והגבלות כלל. ולכן, גם מי שהתורה פוסקת ש"בדד ישב מחוץ למחנה", ומצד נגלה דתורה אין לו מקום בתורה, ועד שלא רוצים להזכיר את שמו בשמות הפרשיות שבתורה – באה תורת החסידות ואומרת שגם אותו צריך להכניס ולהעלות כו'.

[ולהעיר גם מהפתגם15 שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בנוגע למי שהתורה אומרת ש"אסור לרחם עליו"16: ראה עד כמה גדולה הרחמנות על מי שאפילו התורה פוסקת שאסור לרחם עליו].

וע"י הגילוי דחסידות שלע"ע הוא רק בענין התורה – אתי מר17, דא מלכא משיחא, בגילוי בעולם, בקרוב ממש.

* * *

ד. בנוגע ללימוד הלקוטי-תורה, הנה כיון שבלקו"ת השבועי ישנו רק דרוש אחד, בודאי סיימו כולם את לימוד הלקו"ת, ולכן, יאמרו כולם "לחיים", מתוך שמחה18 (והוסיף בבת-שחוק: ומה גם שתקופת חג הפסח תהי' פנוי' ("פריי") מלימוד הלקו"ת דפרשת השבוע...).

ואח"כ אמר, שבתקופת חג הפסח ילמדו דרושי שיר השירים, שגם אותם צריכים ללמוד כדי לסיים את כל הלקו"ת במשך השנה19.

*

ה. מאמר (כעין שיחה) ד"ה שיר השירים גו' כי טובים דודיך מיין.

* * *

ו. הביאור בפירוש רש"י סוף פרשתנו, "זאת תורת הזב – בעל ראי' אחת, ומהו תורתו, ואשר תצא ממנו שכבת זרע – הרי הוא כבעל קרי טמא טומאת ערב, והזב את זובו – בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות, שתורתן מפורשת למעלה" – כי, בלשון "זאת תורת הזב" כוללת התורה ומפרטת כל סוגי זב, ומן הקל אל החמור, ועכצ"ל שקאי גם על "בעל ראי' אחת" שדינו כבעל קרי; ו"הזב את זובו" קאי על אלו ש"תורתן מפורשת למעלה", כפי שפירש רש"י – ע"פ מדרשו, שמוכרח ומיישב אריכות לשון הפסוקים – "מנה הכתוב הראשון .. וקראו טמא .. הכתוב השני .. וקראו טמא", שמזה מוכח שיש שני סוגי זב: "בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות"; וע"ד ההלכה, ששתי ראיות אינם מקצת מג' ראיות, אלא סוג בפני עצמו: "בעל שתי ראיות" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ב ע' 81 ואילך.

הביאור בחילוק ג' אופני זיבה בעבודת האדם: בעל ראי' אחת – רע שע"י חטא עה"ד; בעל שתי ראיות – רע שניתוסף עי"ז שהאדם מגרה יצרו עליו; ובעל שלש ראיות – כשנקבע בו באופן של חזקה. ולכן, בעל ראי' אחת (מצד חטא עה"ד) טמא גם באונס; בעל שתי ראיות (שמגרה יצרו) – ברצון; ובעל שלש ראיות (לאחרי שנשקע בזה) – באונס, ששוב אינו יכול להתגבר על יצרו. ואעפ"כ גם לו יש תקנה, ע"י הבאת קרבן – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ז ע' 42 ואילך.

______ l ______