בס"ד. יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ה
(הנחה בלתי מוגה)
מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל1. וצריך להבין2 מה שכתוב זה נחלק לשני ענינים, ענין הא' שקשור עם יעקב, וענין הב' שקשור עם ישראל. גם צריך להבין מדוע נאמר ומספר גו', הרי הפירוש הפשוט בכתוב הוא מי יכול למנות עפר יעקב, ומי יכול למנות רובע ישראל (שהתיבות מי מנה קאי גם על רובע ישראל), והיינו, שכוונת הכתוב להדגיש שאין מספר, וא"כ הול"ל (בקיצור) מי מנה עפר יעקב ורובע ישראל, ולמה נאמר ומספר את רובע ישראל. וגם צריך להבין מ"ש במד"ר שה"ש על הפסוק3 אל גנת אגוז ירדתי, מה אגוז זה השק מלא אגוזים בידך, אתה נותן לתוכו כמה שומשמים כמה חרדלים והן מחזיקין, כך כמה גרים באו ונתוספו בישראל, הה"ד מי מנה עפר יעקב, דלכאורה אינו מובן, מה שייך ענין הוספת הגרים לפירוש הכתוב מי מנה עפר יעקב.
ב) ויובן בהקדים ביאור החילוק בין יעקב לישראל, כידוע שיעקב הוא מלשון וידו אוחזת בעקב4, והיינו שזוהי מדריגה נמוכה, וישראל הוא ע"ש שרית עם אלקים ועם אנשים5, שזוהי מדריגה נעלית. ולכן מצינו בתורה שיעקב הוא השם שבו נקראים בנ"י ע"ד הרגיל, משא"כ ישראל הוא השם שמורה על שלימות. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לכללות הקומה שלימה דכל בנ"י, כן הוא גם בכל אחד מישראל, בכל נשמה, שישנו חלק הנשמה שנקרא בשם יעקב, שזהו העקב והרגל שבנשמה, וישנו גם חלק הנשמה שנקרא בשם ישראל, אותיות לי ראש6, שזהו הראש שבנשמה. וכמו"כ יש חילוק בכל נשמה בין ימי החול לימי השבת, כמבואר בארוכה בלקו"ת בפרשתנו7 בפירוש הכתוב8 לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שלא הביט און ביעקב קאי על ימי החול, שבהם יש ענין המלאכה, כמ"ש9 ששת ימים תעשה מלאכה, בל"ט מלאכות דעובדין דחול, שעוסקים בעניני העולם, עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, ובמילא נמצאים במדריגה שנקראת בשם עקב ורגל, אלא, שבו נמשכת הנשמה, ובנשמה גופא נמשך היו"ד מלמעלה, וחודר עד העקב, שזהו"ע יעקב (יו"ד עקב10), ובכח זה הרי הוא ממלא עניני שליחותו בעלמא דין. אמנם, עבודה זו היא באופן של עמל ויגיעה, אלא שהמלאכה צריכה להיות ללא און, וזהו לא הביט און ביעקב (אבל עדיין אין זה באופן שלא ראה עמל). אך ע"י העבודה דימי החול באים ליום השבת, כמארז"ל11 מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, שהוא יום מנוחה, ואסור במלאכה, ולכן אין בו נתינת מקום לענין של עמל (לא רק שאין בו און), וזהו ולא ראה עמל בישראל. וכיון שביום השבת צריכה להיות ההנהגה באופן אחר לגמרי, לכן, המעבר מימי החול ליום השבת הוא ע"י הטבילה בערב שבת12, שהו"ע הביטול (טבילה אותיות הביטל13), היינו, שמתבטל ציור האדם כפי שהוא בימי החול, ונעשה ציור חדש המתאים ליום השבת. והיינו, דכשם שענין השבת בעולם כולו הוא באופן דויכולו השמים והארץ וכל צבאם14, דפירוש ויכולו הוא גם מלשון כליון (כפי שמבאר הצ"צ בארוכה באוה"ת15), היינו, שנעשה הכליון דציור העולמות כפי שהם בימי החול, ונעשים העולמות במדריגת יום השבת, הנה כן הוא גם בכל אחד מישראל, שע"י עבודתו בימות החול ה"ה פועל את הענין דויכולו השמים והארץ16, שיבוא העולם למעמד ומצב דיום השבת, שאז הוא באופן של שלימות (ולא באופן שהי' העולם חסר17). וכנ"ל שבשביל זה צריך להיות הקדמת ענין הביטול.
ג) ויובן בפרטיות יותר ממה שמצינו בענין השכר, שזהו הענין דגן עדן, שבו צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה18, שזהו שכר העבודה, ומזה יובן גם בנוגע לענין העבודה. ובהקדים, שכשם שענין העבודה צריך להיות באופן דבכל מאדך19, והיינו, ששלימות העבודה היא בהיותה ללא הגבלה, באופן דמעלין בקודש20 עד אין סוף, הנה כמו"כ גם השכר דג"ע הוא באופן של עליות עד אין קץ, שזהו מ"ש21 וקדושים בכל יום יהללוך סלה, דקאי22 על עליית הנשמות (שנקראים קדושים) בג"ע ע"י ההילול (יהללוך), שהו"ע השירה שעל ידה היא העלי', כידוע בענין כל בעלי השיר יוצאים בשיר כו'23, שזהו בלי הפסק (סלה, כמארז"ל24 כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית), עד אין סוף. אלא שעליות אלו נחלקים לב' סוגים כלליים, ג"ע התחתון וג"ע העליון. והנה25, העלי' ממדריגה למדריגה בפרטי המדריגות דג"ע, ובכללות יותר, העלי' מג"ע התחתון לג"ע העליון, היא ע"י העמוד שביניהם, וכן ע"י הענין דנהר דינור שבו טובלים הנשמות, ועי"ז מתבטלים (כנ"ל שטבילה הו"ע הביטול) מהציור שלהם, בדוגמת הטבילה בנהר דינור שבין גיהנם לג"ע התחתון כדי לישכח חיזו דהאי עלמא (כדאיתא בזהר26), דאל"כ, הרי זה מבלבל אותו, ואינו יכול לקבל הענינים דג"ע התחתון, ועד"ז צריך להיות ביטול הציור דג"ע התחתון כדי שיוכל להתעלות ולקבל את הציור של ג"ע העליון.
ד) ויש להקדים תחילה ביאור החילוק שבין שני סוגי ג"ע, ג"ע התחתון וג"ע העליון. ויובן ע"פ מ"ש באידרא זוטא27 שעדן עילאה הוא בחי' מוחא (חכמה) סתימאה (ובפרטיות נקראת כן גם חכמה עילאה), ועדן תתאה הוא בחי' חכמה דז"א28. והענין בזה, דהנה, אף שעדן (מלשון עידונים) ענינו תענוג, הרי עיקר התחלת גילוי התענוג הוא בחכמה29, וכהמשל ודוגמא לזה באדם למטה, שכאשר נמשך ונתגלה אצלו שכל חדש (שזהו ענין החכמה, התחלת גילוי השכל), אזי מתמלא תענוג, שלכן צהבו פניו כו' כשמצא תוספתא חדתא30. אמנם, אף שהתחלת גילוי התענוג הוא בחכמה, נקודת השכל, הרי התרחבות התענוג הוא בבינה דוקא (כידוע שהתגלות עתיק בבינה31), היינו, כאשר השכל נמשך ומתפשט באורך ורוחב כו'. אלא שבחכמה, להיותה נקודה עצמית (נקודה בלבד, אבל נקודה עצמית) של השכל, הנה גם גילוי התענוג הוא באופן של נקודה עצמית, משא"כ בבינה, שבה באים כל הענינים באופן של מרחב, אבל לא העצם כמו בחכמה, אזי נעשה התגלות והתפשטות התענוג. וזהו ענין גן עדן, דהיינו המשכת התענוג דחכמה (עדן) בבינה (גן), כמ"ש32 גן בעדן (מקדם), שזהו"ע יחוד חכמה ובינה, ואז צדיקים יושבין ונהנין כו', באופן של אור פנימי ובהרחבה. ובזה גופא ישנו ג"ע העליון וג"ע התחתון, ג"ע העליון הוא מה שנמשך מעדן עילאה בבינה, וג"ע התחתון הוא מה שנמשך מעדן תתאה, בחי' חכמה דז"א (גילוי התענוג לגבי ז"א), בבחי' (בינה דז"א, ועד לבחי') המלכות [ונוסף לזה, הנה גם בג"ע התחתון נמשך ונתגלה הארה מבחי' עדן עילאה, כמבואר בארוכה במק"א]. ונמצא, שב' הבחי' דגעה"ע וגעה"ת הם בכללות ב' הבחי' דבינה ומלכות, שבהם נמשכים בחי' החכמה ובחי' ז"א. ובאותיות הקבלה הו"ע יחוד י"ה ויחוד ו"ה. ובכללות הענין דג"ע ניתוסף עוד יותר ע"י עבודת האדם בקיום התומ"צ, כמ"ש33 ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, והיינו, שנוסף על מה שנמשך בהגן מבחי' עדן (חכמה), שזהו רק חיצוניות החכמה, ניתוסף בזה גם ההמשכה מבחי' פנימיות החכמה. וכמו באדם למטה, שנקודת השכל, בחי' חכמה, היא רק חיצוניות החכמה, אך לאחרי שנמשכת ובאה בהרחבה בהשגה דבינה, ומוסיף להתייגע ולהתעמק בהשכל עוד יותר, אזי מגיע עד לפנימיות החכמה, שהו"ע ראי' דחכמה, היינו, שנעשית אצלו התאמתות השכל כמו ע"י ראיית הדבר. ועד"ז בנוגע לג"ע התחתון, שהו"ע ההמשכה עד לספירת המלכות, יחוד ו"ה, שנמשך בה גם האופן היותר נעלה שבענין ההבנה והשגה דבינה, כפי שנמשך ומתגלה בז"א ומלכות.
אך צריך להבין, דכיון שג"ע הו"ע הידיעה וההשגה, יושבין ונהנין כו', איך שייך שיהי' שם גילוי בחי' החכמה, עדן, שלמעלה מהשגה. והביאור בזה, שההשגה דג"ע העליון היא באופן של השגת השלילה, כמבואר בארוכה בלקו"ת פ' פקודי34 בענין פקודי המשכן משכן העדות35, שהו"ע יחוד ו"ה (פקודי המשכן), שהוא באופן של השגת החיוב, ויחוד י"ה (משכן העדות), שהוא באופן של השגת השלילה. דהנה, השגת החיוב היא באופן שמתעסק בענינים הקשורים עם יש ומציאות, ששייך בהם הבנה והשגה באופן של הלבשה, ולכן, תכלית הידיעה שיכול לבוא ע"י השגה זו היא רק במציאות הדבר, ועד שיכול לבוא אפילו לידי הכרה בהענין, אבל לא להתאמתות הכי עמוקה שנקראת בשם ראי'. משא"כ השגת השלילה היא באופן שמתעסק בענינים נעלים יותר מהענינים שעד עתה היתה לו ידיעה בהם, והתעסקותו בהם היא באופן ששולל מהם כו', אבל עי"ז יכול סוכ"ס לבוא עד לפנימיות החכמה (ע"י העבודה בתומ"צ, לעבדה ולשמרה, כנ"ל), שזהו"ע ראי' דחכמה. וזהו כללות החילוק שבין ג"ע התחתון לג"ע העליון, שבג"ע התחתון הו"ע השגת החיוב, ובג"ע העליון הו"ע השגת השלילה.
ועפ"ז מובן, שכדי לבוא לאופן ההשגה דג"ע העליון שהיא בדרך השגת השלילה, צריך להיות ביטול אופן ההשגה דג"ע התחתון שהיא בדרך השגת החיוב, ע"ד שצריך לבטל חיזו דהאי עלמא כדי לבוא להבנה והשגה דג"ע התחתון. אלא שאין זה כמו ביטול חיזו דהאי עלמא שזהו"ע של חומר וגשם ממש, כי אם לבטל ענין שנחשב למציאות ויש רק בערך הענין היותר נעלה שצריך להגיע אליו.
ה) ויובן הענין בעבודה, דהנה כתיב36 ומלתם את ערלת לבבכם, וכתיב37 ומל הוי' אלקיך את לבבך, וכאן לא נזכר הלשון ערלה. והענין בזה, דהנה, ערלת הלב הוא דבר המעכב שאוטם ומכסה את הלב, והיינו, שאע"פ שגם כאשר אני ישנה38 בגלותא39 מ"מ לבי ער38, להקב"ה לתורתו ולמצוותיו40, וכלשון בעל הגאולה במכתבו41, שכל איש מישראל, גם אשר בשם ישראל יכונה42, לבבו תמים עם ה' ותורתו, הרי יכול להיות שהלב יהי' מכוסה בערלה. והסיבה לזה היא לא רק מצד דבר איסור ח"ו, שנעשה אסור וקשור בידי הלעו"ז, או אפילו דבר היתר אבל נעשה לשם תאוה, שיורד ונכלל לפי שעה ברע גמור שבג' קליפות הטמאות (כמבואר בתניא43), אלא גם כאשר אין בזה תאוה, כי אם לקיום גופו, רק שכוונתו אינה לשם שמים (כמבואר שם44), הנה מצד היותו דבר גשמי, הרי גם זה מגשם את הלב, שמצד עצמו צריך להיות ער להקב"ה לתורתו ולמצוותיו, ומעלים ומסתיר עליו, שזהו"ע ערלת הלב. ועז"נ ומלתם (אתם בעצמכם45) את ערלת לבבכם, היינו, שענין זה ניתן לכאו"א, שבכל עת ובכל שעה ביכלתו לא רק להזהר מדבר איסור, תאוות היתר, ואפילו שלא תהי' אצלו אכילה סתם, אלא באופן דכל מעשיך יהיו לשם שמים46 ובכל דרכיך דעהו47 (כפס"ד השו"ע48). וענין זה יכול להיות גם ע"י העבודה דואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך19, דכיון שעבודתו היא בכל לבבך ובכל נפשך, יכול לפעול בעצמו שלא יהי' שייך לדבר איסור, ואפילו לא לתאוות היתר, כי אם שכל מעשיך יהיו לשם שמים כו'. אך ישנו ענין נעלה יותר, שזהו מש"נ ומל הוי' אלקיך את לבבך, והיינו, שאע"פ שאין אצלו דבר המגשם את הלב (ערלת הלב), שהרי נמצא במעמד ומצב דואהבת גו' בכל לבבך, מ"מ, כיון שהלב עצמו הוא לב האדם, לכן צריך להיות בו ענין הנקרא בשם מילה. ועז"נ ומל הוי' אלקיך את לבבך, ומ"מ הרי זה נכלל בעבודת האדם, אלא שזהו מצד הוי' כפי שנעשה אלקיך, כחך וחיותך49. ובכללות הו"ע העבודה דבכל מאדך19, שהיא למעלה ממדידה והגבלה של כחות נפשו50, הן בכל לבבך והן בכל נפשך, כיון שעומד בתנועה שלמעלה ממדידה והגבלה. והיינו, שעם היותו נברא, והרי כל נברא הוא במדידה והגבלה, הרי כיון שיש בו חלק אלקה ממעל ממש51, הנה כאשר העבודה היא מצד החלק אלקה שבו, שזהו"ע הוי' אלקיך, שהוי' נעשה כחך וחיותך, אזי ומל גו' את לבבך, שמתבטל גם ענין הגשמיות (שבלב) שבערך להדרגא שצריך להגיע אלי' ע"י העבודה דבכל מאדך.
והענין בזה בכללות ההתבוננות באלקות (שזוהי ההקדמה לכל אופני העבודה), שיש בזה שני אופנים. דהנה, יש התבוננות בהענין דקרבת אלקים לי טוב52, שאלקות הוא טוב לו., וע"ד מ"ש53 לאהבה את ה' אלקיך גו' כי הוא חייך גו', ולכן, הן אמת שהוא מונח באלקות מתוך חיות והתלהבות, אבל זהו מפני שמרגיש בזה טוב ועילוי, ובגלל שיש לו עריבות בענין של טוב ועילוי, לי טוב, לכן רצונו בקרבת אלקים. ובכללות הרי זה אהבה התלוי' בדבר54, אשר, עם היות שלא שייך שתתבטל, כיון שלא שייך לומר שיהי' בטל דבר ח"ו, מ"מ, הרי זו אהבה שבמדידה והגבלה, לפי ערך הבנתו והשגתו בענין לי טוב, ואין זה באופן דבכל מאדך. אמנם, עבודה הנ"ל, שהיא עבודה ע"ד הרגיל, עם היותה עבודה אמיתית, ומי יתן והי' לבו תמיד בבחי' אהבה זו55, אבל אעפ"כ, צריכה להיות גם עבודה באופן נעלה יותר, ע"י ההתבוננות בהטוב דקרבת אלקים מצד עצמו (לא מצד קרבת אלקים לי טוב), שאז עבודתו היא בכל מאדך. וענין זה נעשה עי"ז שמתבטל מהמציאות והציור שלו, שהו"ע לי טוב, היינו, שישנה המציאות שלו (לי), ומציאות זו יש לה הרגש הטוב (לי טוב), וכל זמן שיש עדיין אחיזה לענין של מציאות (לי), אינו יכול לבוא לעבודה מצד אלקות עצמו. ועז"נ ומל הוי' אלקיך את לבבך, ולא ערלת הלב, כיון שלא שייך אצלו ערלת הלב, שכבר הסירה מקודם לכן, וצריך להסיר רק את הרגש המציאות, לי טוב.
וכללות החילוק בין שני אופני עבודה הנ"ל הוא החילוק שבין העבודה שמצד חלק הנשמה המלובשת בגוף, רגל שבנשמה, שנקראת בכללות בשם יעקב, שאז העבודה היא באופן דבכל לבבך ובכל נפשך, לעבודה שמצד הראש שבנשמה, שנקראת בשם ישראל, שאז העבודה היא באופן דבכל מאדך, כיון שנעשה גם הענין דומל הוי' אלקיך את לבבך.
ו) וזהו גם כללות החילוק בין העבודה דימות החול לעבודה דיום השבת (וכנ"ל (ס"ב) שבימות החול נקראת הנשמה בשם יעקב, וביום השבת נקראת בשם ישראל). דהנה, בימות החול יש ענין המלאכה והבירור, משא"כ בשבת הרי בורר אסור56. וידועה57 הקושיא בזה58, דא"כ, מהו ענין האכילה בשבת, הרי פעולת האכילה היא שהמאכל מתברר ונהפך להיות דם ובשר כבשרו. ועוד זאת, שבזמן שביהמ"ק הי' קיים היו בביהמ"ק גם קרבנות שהקריבו ביום השבת דוקא, והרי גם ענין הקרבן הוא בירור, שמבררים את הבהמה (ועד"ז מה שמקריבים ממין הצומח והדומם) ע"י העלאה ע"ג המזבח, עד שמזה נעשה ריח ניחוח לה'59. וכללות הביאור בזה (כמבואר בארוכה במק"א60), שבענין הבירור גופא יש בירורים שקשורים עם פסולת, ויש בזה ב' אופנים, בירור אוכל מתוך פסולת, מלמעלה למטה, או בירור פסולת מתוך אוכל, מלמטה למעלה, שב' אופנים אלו הם בימות החול, ולאח"ז ישנו גם הבירור דיום השבת, אלא שאז אין ענין של פסולת ח"ו, כי אם אוכל בלבד, והו"ע בירור אוכל מתוך אוכל, והיינו, שבאוכל גופא נעשה בירור למעלה מבירור.
ז) וביאור הענין61, דהנה, לעתיד לבוא (שדוגמתו הוא יום השבת62, שענינו הוא ההכנה וההליכה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים63) כתיב64 ואכלתם אכול ושבוע, שהפירוש בזה, שדבר שכבר הי' בבחינת מאכל, ונאכל ונתברר, הנה לעת"ל יהי' ואכלתם אכול, שיחזור ויתברר עוד הפעם כדי שיתעלה בעילוי גדול יותר. ועד שכן הוא גם בענין הנשמות עצמם, דכשם שנת"ל (ס"ג) שכאשר צריכים לעלות מג"ע התחתון לג"ע העליון, צריך להיות ביטול נוסף, שזהו ענין של בירור נוסף, הנה כן הוא גם בכללות העלי' מזמן הזה לזמן דלעתיד לבוא, שהנשמות דעתה שכבר נתקנו ונתבררו בתכלית, יצטרכו לחזור ולהתברר ע"י הנשמות החדשות שיתגלו לעת"ל, כמבואר בארוכה בלקו"ת65.
אך צריך להבין, מהו ענין בירור נשמה אחת ע"י נשמה אחרת, דלכאורה, ענין הבירור הוא בנוגע לבהמה, כמו בענין האכילה כפשוטו, או ע"י אכילת מזבח, שהו"ע הקרבנות, שעי"ז נעשה הבירור והעלי' לשרשם ומקורם בחיות המרכבה, פני שור וגו'66, ועד שעולים ונכללים בבחי' פני אדם שבמרכבה. ויתירה מזה, כמבואר במק"א67 שגם בבחי' פני אדם שבמרכבה צריך להיות ענין של בירור ע"י בחי' אדם העליון שעל הכסא, שלגביו נחשבים פני אדם שבמרכבה כמו שאר חיות המרכבה, פני ארי' ופני שור ופני נשר. אבל מהו ענין בירור נשמה אחת ע"י נשמה אחרת. אך הענין הוא, דהנה כתיב68 וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, ומבואר בארוכה בתורה אור פ' משפטים69, שיש נשמות שנקראים בשם זרע אדם, ויש נשמות שנקראים בשם זרע בהמה. וכללות הענין בזה, שנשמות דבי"ע, ששם מתחיל ענין הישות ומציאות [וע"ד האמור לעיל (ס"ה) בענין קרבת אלקים לי טוב, שגם בתכלית העלי' כו', הרי זה באופן דלי טוב], נקראים בשם זרע בהמה, ונשמות דאצילות נקראים בשם זרע אדם [ועל שניהם נאמר וזרעתי, דקאי על אדם העליון שעל הכסא, היינו, שגם נשמות דבי"ע נמשכים מבחי' וזרעתי, כמו נשמות דאצילות שנקראים זרע אדם]. ובפרטיות יותר, הנה גם בנשמות דבי"ע גופא ישנו החילוק בין זרע אדם וזרע בהמה, ועד"ז בנשמות דאצילות גופא יש חילוק הערך בין נשמה לנשמה, ועד לחילוק הערך שהוא בדוגמת החילוק שבין זרע בהמה לזרע אדם. ועפ"ז מובן ענין ואכלתם אכול, כי, לפי ערך גודל העלי' דלעת"ל, הנה גם נשמות שבבחי' זרע אדם יהיו נחשבים לבחי' זרע בהמה, ולכן יצטרכו לחזור ולהתברר כו', והיינו ע"י ענין הביטול שצריך לפעול גם במדריגה היותר נעלית, וע"ד משנת"ל בענין המילה (לא באופן דומלתם את ערלת לבבכם, כי אם) באופן דומל הוי' אלקיך את לבבך.
וזהו גם מ"ש ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא, להפליא דייקא, שהענין דאכלתם אכול הוא מצד גודל העלי' באופן שלא בערך, שלכן נקרא בשם פלא, וגם מספר העליות הוא באופן דלהפליא, כיון שהעליות הם עד אין קץ. וע"ד האמור לעיל בענין ג"ע, שאף שנזכרו רק שני סוגים, ג"ע התחתון וג"ע העליון, הרי שני סוגים אלו כוללים ריבוי עליות עד אין קץ, ולכן נאמר וקדושים בכל יום יהללוך סלה.
ח) וזהו גם ענין העלי' שיש בנשמת הצדיק, ובפרט ביום ההולדת שלו מידי שנה בשנה (כמבואר בשיחות של בעל השמחה והגאולה70), שאז עולה מהיכל להיכל, שעלי' זו היא באופן שנעשה בציור אחר לגמרי, ועד שהציור הקודם אינו בערך להציור שנעשה אצלו בעלייתו למדריגה היותר נעלית, שלכן נעשית העלי' ע"י העמוד (המחבר), שעל ידו71 מתבטלים כל הענינים הקודמים שאינם בערך לגבי גודל העלי', ועד שנקרא בשם ג"ע העליון אפילו לגבי כל ההשגות באופן הכי נעלה שהיו אצלו בעבודתו בימים ושנים שלפנ"ז, כיון שזוהי עלי' שלא בערך, באופן דלהפליא. ועוד זאת, שהענין דלהפליא הוא גם בנוגע להמשכה למטה, והיינו, שהעלי' למדריגה היותר נעלית היא באופן שמשם נמשך ומתגלה למטה. וע"ד המבואר בלקו"ת בפרשתנו72 בענין בראתיו יצרתיו אף עשיתיו73, שאף מרבה את הבחי' הרביעית היותר נעלה, וריבוי זה נסמך לעשיתיו דוקא, שנמשך למטה בבחי' עשי' דוקא. וזהו גם כללות ענין התגלות אלקות ע"י צדיקים ואותות ומופתים כו', כמבואר בשער היחוד והאמונה74 שעל זה אמרו רז"ל75 בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת רחמים, ובפרט אותות ומופתים שהם באופן גלוי לכל (עמי) הארץ, בבחי' עשיתיו (כמו הגאולה די"ב תמוז).
ט) ויש לקשר כהנ"ל עם מ"ש בתהלים סי' פ"ו76, יחד לבבי ליראה שמך, כמבואר בארוכה בלקו"ת בפרשתנו77, שיש ב' בחי' בלב, חיצוניות הלב, ופנימיות הלב. ומזה נמשך גם בכללות עבודת האדם (שהרי לבא פליג לכל שייפין78), שמצד חיצוניות הלב נמשכת העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך, שפועלת על מחשבה דיבור ומעשה, שכנגד בראתיו יצרתיו עשיתיו, שיהיו כדבעי, והיינו ע"י העבודה דומלתם את ערלת לבבכם. ומצד פנימיות הלב נמשכת העבודה דבכל מאדך, שזוהי העבודה שמצד רעותא דלבא (רצון הלב שלמעלה מטו"ד), והיינו ע"י העבודה דומל הוי' אלקיך את לבבך. ועז"נ יחד לבבי, שיהי' נכלל בחי' חיצוניות הלב בבחי' פנימיות הלב, והיינו, שגם העבודה במחשבה דיבור ומעשה (בראתיו יצרתיו עשיתיו) שמצד חיצוניות הלב, תהי' חדורה ברעותא דלבא שמצד פנימיות הלב. וע"ד אף עשיתיו, שאף מרבה עוד בחינה א', והוא בחי' רצון העליון שלמעלה מעלה מבחי' מחשבה דיבור ומעשה. וריבוי זה נסמך לעשיתיו, לפי שעיקר גילוי רצון העליון הוא בבחי' עשי' גשמית דוקא, דהיינו במעשה המצוות, כמו ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי, ועד"ז בכל עניני תומ"צ שהם למטה דוקא, וכמ"ש79 לא בשמים היא, ושם דוקא נמשך ומתגלה בחי' אף, מדריגה הרביעית, שהו"ע רעותא דלבא.
י) וזהו מי מנה עפר יעקב, דהנה80, בחי' יעקב הו"ע העבודה דימי החול בעובדין דחול, בבירור הניצוצות מן הלעו"ז או עכ"פ מקליפת נוגה. ובבחי' זו ישנו ענין העפר, שהוא יסוד הכי תחתון, שמורה על עפרורית, חומריות וגשמיות, והיינו, שגם כאשר העבודה היא במדריגה נעלית, שייך בה עדיין ענין העפרורית, וכמו באופן העבודה דקרבת אלקים לי טוב (כנ"ל ס"ה), שכיון שיש בזה הרגש עצמו, לי טוב, הרי זה נותן מקום שיוכל להיות גם ערלת הלב, שאז יצטרך להיות הענין דומלתם את ערלת לבבכם. ומ"מ, הנה גם כאשר נמצאים במדריגת עפר יעקב, נעשה בירור הניצוצות כו'81, והיינו ע"י בחי' מי, מי מנה עפר יעקב, שזהו ע"ד מ"ש82 מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי, מי דייקא, דקאי על א"ס ב"ה הסוכ"ע שאינו מושג, שמשם נמשך להיות יחד לבבי ליראה שמך, כמבואר בלקו"ת83 [וי"ל שזהו ע"ד משנת"ל (ס"ט) בענין יחד לבבי, שהו"ע יחוד והמשכת בחי' פנימיות הלב בחיצוניות הלב, שגם העבודה במחשבה דיבור ומעשה תהי' חדורה בבחי' רעו"ד]. ולאחרי כן באים למדריגה נעלית יותר, שזהו מ"ש ומספר את רובע ישראל, שבבחי' זו לא שייך ענין של עפר כלל, כיון שכבר נעשה הבירור וזיכוך כו', וזהו ענין מספר, שהוא מלשון ספירות ובהירות. וענין המספר (ספירות ובהירות) הוא ברובע ישראל, כמבואר בלקו"ת84 שבתיבת רובע יש ב' פירושים, הא', חלק רביעי, שזהו בחי' הרביעית, והב' מלשון ארבעה, והיינו, שעיקר העבודה היא מצד רעותא דלבא, בחי' הרביעית, אבל בחי' זו נמשכת וחודרת בכל ארבע המדריגות, עד לבחי' עשיתיו, שגם בה נמשכת וחודרת בחי' הרביעית שמרומזת בהריבוי דאף (אף עשיתיו). וכן לאידך, שע"י עשיתיו, ששם העבודה היא באופן של עשי', מלשון כפי', מלשון85 מעשין על הצדקה86, היינו, שכופה את עצמו, הנה מה לי קטלא פלגא מה לי קטלא כולה87, שזהו ענין של מס"נ, שעל ידה נמשכת הבחי' הרביעית, אף עשיתיו. וכמו"כ נמשך בבחי' עשיתיו כללות הענין דמי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, כפשטות הכתוב, שהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו88, שיקויים היעוד והי' מספר בני ישראל גו' אשר לא ימד ולא יספר89, ולא יספר מרוב90.
______ l ______
Start a Discussion