בס"ד. שיחת יום ד' פ' עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ד.

בלתי מוגה

א. ענין לימוד משניות (בשייכות ל"יאָרצייט"), המרומז גם בכך ש"משנה" אותיות "נשמה", ו"נשמה" אותיות "משנה"1 – שייך במיוחד גם לחודש מנחם-אב:

חודש זה בכללותו קשור עם ענין של היפך הגאולה, ולכן מצינו בנוגע לכמה ענינים שאין זה זמן מסוגל כו', וכדאיתא בגמרא2 "בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לישתמיט מיני' באב כו'".

וביחד עם זה, נקרא חודש זה (גם) בשם "מנחםאב", כמובא באחרונים3 בנוגע לכתיבת שטרות שבהם צריכים לדייק בשמות החדשים, כמו שטרות גיטין, ועד שיש דעה שמספיק לכתוב "מנחם" בלבד4.

כלומר: מחד גיסא, הנה אפילו לאחרי חמשה עשר באב יש להשתדל להשתמט מן הנכרי כו' (ד"לישתמיט מיני' באב" – "משמע כל החודש, אפילו אחר התענית"5); ולאידך גיסא, הנה כבר מתחילת החודש, החל מראש חודש, וגם בשבוע שחל בו ת"ב, הרי הוא נקרא בשם "מנחםאב", ועד שאפילו ת"ב עצמו הוא תשעה בחודש מנחםאב.

כיצד יכולים להפוך את העובדה שבגלוי יש בחודש זה ענין בלתי-רצוי, ענין של חורבן – ולפעול שיהי' בו הענין ד"מנחם", ענין הגאולה?

על כך איתא במדרש6: "אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות משניות, מ"ט גם7 כי יתנו בגוים עתה אקבצם", והיינו, שבין הענינים שמביאים ופועלים את הגאולה עד למטה מעשרה טפחים, הרי זה הענין דלימוד המשניות (כמבואר במק"א8 טעם הדבר).

ב. במשניות גופא ישנם ששה סדרי משנה, שכוללים כו"כ מסכתות. אבל ביניהם יש מסכת הקשורה עם פרשת השבוע והיום – כידוע9 התקנה ללמוד בכל שבוע פרשת השבוע, ובמשך השבוע גופא ללמוד בכל יום את חלק הפרשה ששייך ליום זה, שהרי פרשת השבוע נחלקת לשבעה חלקים, כנגד שבעת ימי השבוע:

פרשת היום – יום רביעי, עשרים במנחם-אב – היא חלק הרביעי בפרשת עקב, שבו מסופר אודות לוחות האחרונות: "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו' ואכתוב על הלוחות גו' ושמתם בארון"10.

וענין זה – "פסל לך" – קשור עם סיום מסכת בבא קמא, כפי שמצינו ב"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש על מסכת ב"ק (שנדפס בקיצור בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש בסופו11, מרשימת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע): "ת"ר מסתתי אבנים אין בהם משום גזל", ד"צ"ל א"כ מה א"ל הקב"ה למשה פסל לך ("פסולתן שלך יהא"12), מאחר שאין בהם משום גזל, ופי' מפני שהם הפקר וכו', אך שם סנפירין וכו'".

[המשך הענין בביאור ה"הדרן" הנ"ל – הטעם שהדין ד"מסתתי אבנים אין בהם משום גזל", הובא על הבבא ד"אם הי' עושה אצל בעה"ב"13, והשקו"ט אם דין זה הוא גם כאשר עושה אצל בעה"ב14; ב' הסברות בההיתר שאין בעה"ב מקפיד, אם זה כמו הפקר או כמו מתנה15; ביאור הפלוגתא דהברייתא והתוספתא בדין מסתתי אבנים, אם תלוי בקפידת בעה"ב, שזהו מצד החילוק בין בבל (ברייתא) לארץ ישראל (תוספתא), דכיון "שאין אבנים בבבל שהוא בקעה"16, לכן מסתתי אבנים אין בהם משום גזל, כי, בגלל פחיתות החשיבות הרי הם הפקר מצד עצמם (כדברי אדמו"ר מהר"ש: "ופי' מפני שהם הפקר"17), וגם אם בעה"ב מקפיד, בטלה דעתו. ועד"ז כאשר בנ"י היו במדבר ששם לא היתה חשיבות לאבנים; וביאור נוסף בצורך ההיתר ד"פסל לך" – בגלל שהפסולת צ"ל שייך (לא לבעה"ב, הקב"ה, אלא) לישראל [כמובן מהמשך דברי הגמרא12 בנוגע לפלפולא של תורה שניתנה למשה ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל, "שנאמר כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך"18], כיון שהלוחות היו שייכים לציבור – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 106 ואילך].

וע"פ מנהג ישראל ב"הדרן" לקשר את סיום המסכת עם תחילתה19 – הובאו שם דברי אדמו"ר מהר"ש גם בנוגע להתחלת המסכת, "ארבעה אבות נזיקין":

"למה בקדושה ג' אבות, ובלעומת זה ד' אבות נזיקין. אך הנה איתא בטור ברקת20 דהעיקר הוא אחד. וא"כ לא קשיא. עפּעס דאַרף דאָך זיין21, ומה יכול להיות פחות מאחד, והעיקר מבעה. ומאריך בזה שם דיש שם הוי' בלעו"ז כו'. וקצת מזה יש בס' קול ברמה ג"כ, אך שם בקיצור, ובטו"ב מאריך בזה. ומה שנק' אבות, מפני שהם לעו"ז דקדושה, לכן נק' אבות. ובד' נגעים22 ג"כ העיקר אחד, ושם רוצה שהעיקר ב'. והעיקר הוא בהרת. ומה שבנגעים יש הרבה תולדות יותר מבנזיקין הוא מפני שעונג הוא כח היותר עליון מאהבה".

עד כאן תוכן ה"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש, כפי שנרשם ע"י ממלא מקומו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ויצא לאור11 ע"פ הציווי וההוראה של רבינו נשיאנו, נשיא דורנו.

ג. ויש לבאר ענין נוסף בסיום המסכת, שכבר עמדו עליו כמה מפרשים:

בסיום המסכת – לאחרי שנתבארו ג' החלוקות: (א) "מסתתי אבנים אין בהם משום גזל", גם אם בעה"ב מקפיד, כיון שזהו דבר שאין לו חשיבות כלל, ובטלה דעתו, (ב) "מפסגי אילנות וכו' בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם יש בהם משום גזל, אין בעה"ב מקפיד עליהן הרי אלו שלו", היינו, שתלוי בדעת בעה"ב, (ג) "כשות וחזיז אין בהם משום גזל, באתרא דקפדי יש בהן משום גזל", היינו, שתלוי במנהג המקום, ולא בדעת בעה"ב, ובאתרא דלא קפדי לא מהני קפידת בעה"ב, כיון שבטלה דעתו – מסיימת הגמרא: "אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא".

ולכאורה: סיום זה – "מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" – הוא היפך הכלל23 שיש לסיים בדבר טוב, שהרי הנהגה כזו "להקפיד על דבר שרוב העולם אין מקפידין" הוא "מנהג רע"24, מצד ענין של קמצנות, שזוהי תכונת הנפש בלתי-רצוי'?! ועד"ז בנוגע ללשון "קפדי" (נוסף על תוכן הענין) – שענין של קפדנות הוא היפך ענין החסד, שזהו ענין התורה שהיא "תורת חסד"?

שאלה זו מתרץ המהרש"א ע"פ פירוש רש"י, "מתא מחסיא – מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב": "לא הל"ל אלא למרעה, ומלת טוב הוא מיותר .. ואפשר שנתכוין ע"פ מ"ש לסיים בדבר טוב .. וכדי שלא יהא חסר לסיים מסכת זו בדבר טוב, כי למרעה אותיות אחרונות רעה, ע"כ הוסיף מלת טוב לסיים".

אך צריך להבין, דלכאורה, גם לאחרי שרש"י מסיים פירושו בדבר טוב, עדיין נשארת הקושיא העיקרית על הגמרא עצמה שמסיימת בענין בלתי-רצוי?

ד. ויש לומר הביאור בזה – שלאחרי שרש"י מפרש ש"מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", אזי מתחדש בדברי הגמרא ענין שלא היינו יודעים לולי פירוש רש"י – שהעובדה ש"מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" היא דבר טוב:

ענין של קפידא – יכול להיות מצד טבע הקמצנות, שזהו ענין בלתי-רצוי; אבל ישנו גם ענין של קפידא שהוא (לא מצד ענין של קמצנות25, אלא להיפך) מצד הקדושה.

ולדוגמא: אמרו חז"ל26 "צדיקים .. ממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל", והיינו, שהסיבה לכך שמקפידים על ממונם היא – לא מצד קמצנות, אלא מפני שהם מדייקים בקדושה יותר משאר בני אדם – "לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

ה. ובהקדמה:

לכאורה אינו מובן: במה מתבטאת מעלת הצדיקים "שאין פושטין ידיהן בגזל" – כפי שמצינו גם בנוגע למ"ש27 "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים גו'", "מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל"28, "להגיד שבחן של שבטים .. לא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו"29 – הרי גזל הוא איסור לאו מן התורה, וכדי שלא לעבור על זה לא צריך להיות במדריגת צדיק, "שבטי י-ה עדות לישראל"30; גם יהודי פשוט לא יעבור על לאו מן התורה בשביל להשיג מעט חטים?!

ויובן ע"פ דיוק הלשון "אין פושטין ידיהן בגזל", ולא אין גוזלין – שבנוגע לגזילה ממש, הנה גם מי שאינו במדריגת צדיק לא יגזול, ומעלת הצדיקים היא ש"אין פושטין ידיהן בגזל":

הפירוש ד"פושטין ידיהן בגזל" הוא – שפעולת הגזילה נעשתה כבר מקודם לכן, ע"י אחר, ועתה יש לו אפשרות לפשוט ידו בדבר הגזול, אבל לא באופן שהוא ה"גזלן" – לאחרי שהחפץ הגזול נמצא בשוק, אלא שחסר עדיין יאוש או שינוי רשות (ככל פרטי הדינים שבזה)31, שאז יכול למצוא כמה ענינים של הוראת היתר.

ועד"ז – בעומק יותר – בפחות משוה פרוטה:

בריש הלכות גזילה וגניבה כותב רבינו הזקן: "אסור לגזול .. ואע"פ שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו, הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחילה".

ולכאורה הרי זה דבר פלא32:

בנוגע לחצי שיעור – לא מצינו בשום מקום הגדר ד"לכתחילה". חצי שיעור אסור מן התורה – לדעה אחת33, וכן היא ההלכה34; ואילו להדעה שחצי שיעור מותר מן התורה33 – הרי מן התורה מותר הדבר לגמרי, גם "לכתחילה".

אמנם, גבי גזילה מחדש רבינו הזקן ש"חצי שיעור אסור מן התורה (אבל רק) לכתחילה".

וכיון שהאיסור דפחות משוה פרוטה הוא רק לכתחילה, נמצא, שאף שבשעה שפושט ידו ליטלו הרי זה גזל, הרי לאחרי שפשט ידו – בדיעבד – שוב אין איסור בדבר (כיון שאין בעה"ב מקפיד על פחות משוה פרוטה).

וזהו שצדיקים אין פושטין ידיהן בגזל – כי, מי שאינו צדיק, אלא רק בינוני, הרי מצד אהבת הממון עלול לפשוט ידו בגזל, כיון שיש למצוא על זה הוראת היתר, כנ"ל; ורק צדיקים – שאצלם יש תוספת הידור בהקפדה וזהירות מענין הגזל עד קצה האחרון – אין פושטין ידיהן בגזל, גם בפחות משוה פרוטה, וכיו"ב.

ו. וזהו הטעם ש"צדיקים .. ממונם חביב עליהן יותר מגופן" – שמקפידים על ממונם גם בפחות משוה פרוטה, כדי שעי"ז יתרגלו להתנהג כן גם בנוגע להזולת, שלא לפשוט ידם בגזל בפחות משוה פרוטה.

[וע"ד שמצינו בגמרא35 "האוכל בשוק .. פסול לעדות", "הואיל ואינו מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל"36, ועאכו"כ שאינו מקפיד על כבוד חבירו; וכאשר יתרגל להקפיד על כבוד עצמו, אזי יקפיד גם על כבוד חבירו].

ונמצא, שישנו ענין של קפידא שאינו מצד תכונה בלתי-רצוי' של קמצנות, אלא אדרבה, מצד גודל ההקפדה בעניני קדושה, שלא לפשוט ידו בגזל בפחות משוה פרוטה, שמרגיל את עצמו בכך עי"ז שמקפיד גם על ממונו אפילו בפחות משוה פרוטה.

ז. אך עדיין אינו מובן:

במה דברים אמורים ש"צדיקים .. ממונם חביב עליהן יותר מגופן .. לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" – רק כאשר עי"ז לא יבוא הזולת לידי מכשול; אבל בנדו"ד, כאשר בני מתא מחסיא מקפידים על כשות וחזיז, הרי בכך מכשילים את הזולת שנוטל אותם לעצמו שיעבור על איסור גזל?

ולכן מפרש רש"י ש"מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", היינו, שיש כאן ענין נוסף בהקפדה על כשות וחזיז – בגלל החיוב ליתן מאכל לבהמות, שזהו ענין שנוגע גם לאכילה שלו מצד החיוב דשמירת בריאות הגוף, כמ"ש37 "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", כמארז"ל38 "אסור לאדם שיאכל [שיטעום כלום39] קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר40 ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת".

ח. ע"פ האמור לעיל שהקפידא ("אתרא דקפדי") היא מצד החיוב להאכיל לבהמתו ועי"ז יוכל לאכול בעצמו – יש לבאר גם הקשר דסיום המסכת עם תחילתה:

בנוגע להתחלת המסכת, "ארבעה אבות נזיקין", נתבאר לעיל (ס"ב) מה"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש, ש"העיקר הוא אחד .. מבעה". ובנוגע ל"מבעה" מצינו בגמרא41 ב' דעות: "מבעה זה אדם", "מבעה זה השן".

והתיקון על ב' עניני הנזיקין ד"מבעה" (בתחלת המסכת) הוא ע"י "אתרא דקפדי" (בסיום המסכת): ההקפדה על החיוב להאכיל לבהמתו – התיקון ד"מבעה זה השן", שעי"ז תהי' גם אכילת האדם ("ואכלת ושבעת") כדבעי (לאחרי "ונתתי עשב בשדך לבהמתך") – התיקון ד"מבעה זה אדם".

ויומתק יותר – שהשרש ומקור לכללות הענין ד"נזיקין", הוא חטא עץ הדעת, שקשור עם ענין של אכילה [שהרי חטא עה"ד הי' באכילה, שעל זה נצטווה אדה"ר "לא תאכל ממנו"42, ואילו "לא תגעו בו"43, הרי זה מה שחוה "הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גרעון"44], והתיקון לזה הוא ע"י האכילה הרצוי' – "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך"45 (ולא באופן "שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, ועליו נאמר46 בוצע ברך נאץ ה'"47), היפך האכילה מעה"ד, שממנה התחיל כללות ענין ה"נזיקין".

וענין זה קשור גם עם לוחות האחרונות – "פסל לך שני לוחות אבנים", כדברי אדמו"ר מהר"ש בהתחלת ה"הדרן" שמקשר זאת עם "מסתתי אבנים" שבסיום המסכת – שעל ידם הי' התיקון דחטא העגל, והרי חטא העגל הוא בדוגמת חטא עה"ד, כמרומז בגמרא במסכת שבת48 שבשעה "שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן", ובחטא העגל חזרה זוהמתן49. וכאמור, התיקון על זה הוא ע"י לוחות אחרונות – "פסל לך שני לוחות אבנים", "מסתתי אבנים" – שעי"ז נתתקן חטא העגל שהוא בדוגמת חטא עה"ד, שרש ומקור כל ה"נזיקין".

ט. ויש להוסיף ולבאר מ"ש בפירוש רש"י "מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", ע"פ פנימיות התורה (כידוע50 שבפירוש רש"י מרומזת פנימיות התורה):

"(מקום) בהמות" – קאי על נפש הבהמית והגוף, שבשבילם ירדה נפש האלקית למטה, שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, ולא הוצרכה לירד למטה אלא כדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית51,

"וצריכין למרעה טוב" – לא רק "מרעה" סתם, אלא "מרעה טוב", דכיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב52, לכן, רצונו שיהי' תכלית הטוב גם להגוף ונפש הבהמית, עי"ז שיהי' הבירור שלהם באופן של עבודה, ולא באופן של "נהמא דכיסופא"53.

וזהו "מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" – שמקפידין על המרעה טוב של הבהמות, שהו"ע בירור הגוף ונפש הבהמית.

וענין זה שייך ל"מתא מחסיא":

כתב המהר"ם שי"ף: "ואפשר למצוא סמך במעשה שהביא בספר הזוהר בכפר טרשין שהי' שם דבר, ובא רב אחא וביטל הגזירה, ושינה שמה למתא מחסיא", וז"ל הזהר (בפרשת וירא – במדרש הנעלם54): "רב אחא אזל לכפר טרשא וכו' קם ואחזר להו בתשובה שלימתא, וקבילו עלייהו דלא יתבטלון מאורייתא לעלם, ואחליפו שמא דקרתא וקארון לה מאתא מחסיא".

ונמצא, ש"מתא מחסיא" מורה על כללות עבודת התשובה, שעל ידה פועלים שינוי ב"כפר טרשא", ששם היתה שליטת הלעו"ז, להיות "מתא מחסיא", שתהי' ההצלה מהעונש55,

ועוד זאת, שפועלים השינוי מ"כפר" ל"עיר" ("מתא") – כמובן מדברי הגמרא במסכת חגיגה56 בביאור החילוק שבין יחזקאל לישעי', "למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעי' דומה לבן כרך שראה את המלך" (ש"אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר"), היינו, שיוצאים ממעמד ומצב של "בן כפר", שראיית המלך היא דבר חידוש אצלו, ונעשים במעמד ומצב של "בן כרך", שראיית המלך היא אצלו דבר טבעי, כיון שרגיל להיות עם המלך – מלכו של עולם.

וזהו ש"מתא מחסיא" "מקום בהמות הוא וצריכים למרעה טוב", ולכן "אתרא דקפדי הוא" – כי, ענין עבודת התשובה הוא לפעול את התיקון ד"ארבעה אבות נזיקין", שעיקרם הוא "מבעה", "זה השן", ו"זה אדם", היינו, שתמורת האכילה הבלתי-רצוי' דחטא עה"ד (שרש ומקור ה"נזיקין"), "יתן מאכל לבהמתו" באופן של "מרעה טוב", ואז יהי' גם "ואכלת ושבעת", ועד – "וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"57, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

י. בהמשך להמדובר לעיל אודות ענין התשובה,

– כסיפור הזהר בנוגע לכפר טרשא, שעי"ז שאנשי המקום קיבלו על עצמם לקיים את הוראת ר' אחא, אזי נתתקן אצלם המעמד ומצב הבלתי-רצוי שהי' לפנ"ז (שהרי לא מסופר שניתוספו תושבים חדשים, אלא שנתתקן מעמדם ומצבם של תושבי המקום גופא), ועד שנשתנה שם המקום מ"כפר טרשא" ל"מתא מחסיא", שזהו ע"ד מ"ש הרמב"ם58 בנוגע לבעל תשובה ש"משנה שמו, כלומר, אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים", ולכן "חטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים"59 –

מצינו במשנה דבר פלא:

במשנה האחרונה של פרק יום הכיפורים, שהוא הפרק האחרון שבו מסתיימת מסכת יומא – מובא הפסוק60 "מקוה ישראל ה'", "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל".

ולכאורה אינו מובן כלל61:

מהו הצורך להביא ראי' שהקב"ה יכול לטהר את בנ"י מזה ש"מקוה מטהר את הטמאים" – וכי אפשר להשוות את כחו של הקב"ה ל"מקוה", כך, שלולי זאת לא היינו יודעים שהקב"ה מטהר את ישראל, ורק כאשר רואים ש"מקוה מטהר את הטמאים", הנה מזה מובן ש"אף הקב"ה מטהר את ישראל"?! – לכאורה איפכא מסתברא!

יא. והביאור בזה:

ישנם יהודים ששואלים קושיא: מדוע צריך הקב"ה בעצמו להתעסק בטהרת הטמאים?!

הקב"ה, מלך מלכי המלכים, מצווה ליהודי ללכת בדרך מסויימת ולהתנהג באופן מסויים, אך, מאיזו סיבה שתהי', חטא ופגם ועבר את הדרך בשוגג, ולא קיים את רצונו של הקב"ה, ומה גם שישנו גם מי שעשה זאת במזיד, רחמנא ליצלן, שידע שאסור לעשות זאת, ולא התחשב עם רצונו של הקב"ה.

ואעפ"כ, בהיות הקב"ה מלך מלכי המלכים, הנה לא זו בלבד שמקבל את התשובה, וכדברי הרמב"ם62 ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם", ועד ש"מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם", אלא עוד זאת, שהקב"ה בעצמו מתעסק לעזור לו לשוב בתשובה.

והגע עצמך:

מדובר אודות מי שמתנהג היפך רצונו של הקב"ה; הוא יודע שאסור לעשות דבר מסויים, ולמרות זאת עושה היפך רצונו של הקב"ה. ואעפ"כ, יורד הקב"ה מגדלותו, שזוהי גדלות שבאין ערוך, ומשפיל את עצמו להיות "את דכא ושפל רוח"63 – לא "דכא ושפל רוח" בגשמיות, שהרי אצל הקב"ה הנה אבנים פשוטות וסנפירינון חשיבותם שוה (כנ"ל64), אלא "דכא ושפל רוח" ברוחניות, היינו, שבחייו הרוחניים נפל למטה כ"כ שאין למטה הימנו.

ולכאורה: לשם מה צריך הקב"ה בעצמו להתעסק ("פּאָרקען זיך") עם רחיצת "צואת בנות ציון"65, ולטהר בעצמו את הטמאים?! – בשביל זה יכול להקב"ה להסתפק ב"מלאך", "שרף" או "שליח", "נביא", "רב", או אפילו ה"שמש"!...

יש לקרוא ל"שמש" של בית-הכנסת, ולומר לו: הנה ישנו מי שמתנהג שלא כדבעי, וכיון שיש לך תפקיד שהנך מקבל תשלום עבורו, עליך לרדת אליו בהיותו במצבו הירוד, ולדבר עמו דיבורים כאלו שגם הוא יוכל להבין אותם, מבלי הבט על גסותו, עד שתפעל עליו שיזדכך מעט ("ער זאָל ווערן אַ ביסעלע איידעלער"); ולאחרי שה"שמש" יזכך אותו מעט – אזי ילך סגנו של ה"ראַבאַי" לדבר עמו, ואח"כ ילך ה"ראַבאַי" בעצמו, ואח"כ ילך המלמד של ה"ראַבאַי", ואח"כ ילכו "מלאכים", ורק אח"כ ידבר עמו הקב"ה!

שוללת זאת המשנה ואומרת: "הקב"ה מטהר את ישראל", ואינו מוסר זאת למישהו אחר.

כאשר מדובר אודות יהודי, שהוא בן אברהם יצחק ויעקב – אזי "רחץ ה' את צואת בנות ציון"65: בה בשעה שהצואה נמצאת עדיין על גופם, והם במעמד ומצב שאינם מתביישים בכך – לא סומך הקב"ה על אף אחד, אלא הוא בעצמו הולך ורוחץ את צואת בנות ציון. ובלשון הכתוב66: "השוכן אתם בתוך טומאותם", והוא בעצמו רוצה לרחוץ אותם.

אך ישנו מי שטוען שאינו מאמין בכך:

הוא יודע בעצמו גודל שפלותו, ובשבילו מספיק שידבר עמו יהודי שהוא קצת יותר נעלה ממנו, או הרבה יותר נעלה ממנו, ועד שיבוא אליו "מלאך"; אבל היתכן שהקב"ה בעצמו ישפיל את עצמו לירד אליו?!

ובלשון רבינו הזקן בתניא67: "מלך גדול ורב" שיורד "לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה", הוא מתגולל באשפה ועוד נהנה ממנה...

ובכן: כאשר ישנו מי שאינו מאמין בכך, וחושב שמסתמא ישלח הקב"ה שלוחים, אבל לא באופן שהוא בעצמו יטפל בכך – הנה על זה מביאים ראי': "מקוה ישראל ה'", "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל", דכיון שהקב"ה קבע מצוה של טהרה במקוה, מוכרח גם הוא בעצמו לקיים מצוה זו68.

יב. והביאור בזה:

החידוש שיש בענין המקוה – שגם כאשר יטבלו בו טמאים רבים, ישאר המקוה טהור וכשר.

ומובן החידוש שבדבר, כי, מלבד מקוה, הרי זה להיפך – שכמות קטנה של טומאה מטמאת גם כמות גדולה ביותר של דבר טהור.

באיסור והיתר – יש דין של ביטול ברוב, היינו, שכאשר יש כנגד האיסור שישים, מאה, או מאתיים69 של היתר, אזי המיעוט בטל בהרוב.

אבל בטומאה וטהרה – גם כאשר יש שיעור קטן של טומאה, כביצה70, וכנגדו יש דבר טהור ששיעורו מאות אלפים פעמים ככה, הנה כאשר הטומאה נוגעת בדבר הטהור או נופלת בתוכו, הרי לא זו בלבד שהטמא נשאר בטומאתו ואינו נעשה טהור, אלא אדרבה, שגם הדבר הטהור (מבלי הבט על גדלו בכמות) נעשה טמא לגמרי.

והעצה היחידה להטהר מטומאה היא – טבילה במקוה:

מקוה – אינו צריך להיות "אַ געוואַלדיקע זאַך"; מספיק שיהיו המים בשיעור של ארבעים סאה, "אמה על אמה ברום ג' אמות"71, שזהו שיעור גוף האדם [אדם רגיל, ולא עוג מלך הבשן], ללא הראש72,

– שכן, אילו הי' אדם עם ראש (שכל), אזי לא הי' נטמא, כמארז"ל73 "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", והיינו, שהי' במעמד ומצב בלא ראש, כמו בהמה, שעלי' אי אפשר לשאול קושיות... ולכן, מספיק שגם המים המטהרים יהיו כשיעור הגוף בלבד, ללא הראש –

אלא, שצריך לפעול בעצמו שיהי' "כל גופו עולה בהן"71, היינו, שאע"פ שאינו מבין במאת האחוזים מדוע צריך לעשות כך, ואין לו "געשמאַק" בזה, מ"מ, כל גופו עולה בהם ומתבטל בהם,

ואז, ה"מקוה מטהר את הטמאים", וכאמור, כמה טמאים שיטבלו בו, יהיו כולם טהורים, והמקוה ישאר טהור.

כלומר: מקוה – אינו שייך לטומאה; אין מציאות שמקוה טהור יהי' טמא, אפילו לא ע"י מת, "אבי אבות הטומאה"74, ועד"ז מצורע או זב שאינם נטהרים ע"י מקוה75, והיינו, שגם טומאות שאינם נטהרים ע"י מקוה, אינם מטמאים את המקוה.

וכל זה למה – כיון שרצה הקב"ה שתהי' מציאות בעולם שאינה יכולה לקבל טומאה.

וענינו ברוחניות – כמארז"ל76 "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר77 הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה כו'", שלכן, הציווי דלימוד התורה חל על כל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בקיום המצוות, וכפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע78, שאפילו מי שעליו נאמר79 "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", הנה ההגבלה שבזה היא רק בנוגע להרב, ש"אינו צריך להכניס את עצמו לבית הספק .. אבל הוא עצמו חייב להכניס את עצמו כו'", היינו, שצריך ללמוד עוד ועוד, ובריבוי, "ספי לי' כתורא"80, ו"אין דברי תורה מקבלין טומאה".

ודוגמתו גם בענין הטבילה במקוה:

מעיקר הדין – הרי "עיקר טבילותא בנורא"81, אלא, כיון שהגוף אינו יכול לסבול טבילה באש, קבע הקב"ה עוד מציאות בעוה"ז הגשמי שאינה מקבלת טומאה – שכאשר ישנו מקוה מים באופן ושיעור הכשר, אזי "מקוה מטהר את הטמאים", דכיון שמקוה אינו יכול לקבל טומאה, לכן ביכלתו לטהר את הטמאים (אבל אילו הי' המקוה בערך ובשייכות לקבלת טומאה, אזי היו בו כמה גדרים והגבלות, ועד שמצינו שאם הווייתו ע"י טומאה, אזי המקוה אינו כשר82).

יג. ועפ"ז יובן מאמר המשנה "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל":

כאשר רואים ש"מקוה מטהר את הטמאים", היינו, שהקב"ה קבע שענין הטהרה יכול להיות רק ע"י דבר שאין לו שייכות כלל לטומאה, הרי מובן, שרק הקב"ה בעצמו יכול להיות "מטהר את ישראל", כי, כל ענין שישנו בעולם אינו בתכלית השלימות, וכיון שחסר בו שלימות, אזי יכול לבוא למעמד ומצב שהוא מעין המעמד ומצב שבו נמצא זה שזקוק לענין הטהרה, וא"כ, כיצד יוכל לתקנו בה בשעה שהוא בעצמו במצב של חסרון?!

ועכצ"ל, ש"מה מקוה מטהר את הטמאים", בגלל היותו שלא בערך לענין של טומאה וטהרה – לכן הנה "אף הקב"ה מטהר את ישראל".

יד. ומזה מובן גם גודל החשיבות של טבילה במקוה,

ולא כמו אלו שטוענים שאינם אוחזים ממקוה, כיון שאינו נקי והגייני, ומתביישים בכך כיון שאין זה צנוע,

כאשר הולכים לרחוץ בחוף הים ("אויפן ביטש"), ששם יש לכלוך וכו' – זה נקרא "נקי". וכאשר הולכים שם באופן של "פריצות" – לא מתביישים; ואילו כאשר מדובר אודות ענין שלמעלה מגדרי טומאה וטהרה, שלכן בכחו לטהר את הטמאים – אזי מחפש היצה"ר כל מיני אמתלאות: אולי אין המקוה נקי, ואולי אינו צנוע דיו, ואולי יש להתבייש בכך.

ובכן: גם אם הי' מקום לספק אם זוהי טענה נכונה או כוזבת – הרי רואים במוחש, שכל זמן שיהודים הקפידו על טהרת המשפחה, אזי היתה הנהגת הילדים והילדות באופן של צניעות, ולא היו כל הצרות שישנם מאז שההורים התחילו להתבייש לילך למקוה, כמו הצרה של נישואי-תערובת ("אינטער-מערידזש"), העדר היושר ("אינדיסענסי"), וכל שאר הצרות שכותבים אודותם בעיתונים בכל יום, ומחפשים עצות לכך – עצות מעוותות, כיון שרוצים לתקן את המסובב (את ה"סימפטום"), מבלי לתקן את הסיבה שממנה באה הצרה.

כאשר יפסיקו להתבייש וידברו אודות מקוה מעל ה"בימה", וידפיסו על כך בעיתונים, ומבלי להתבייש מפני השכנים יקיימו זאת בפועל – אזי יתביישו הילדות והילדים ויתחילו להתנהג באופן של צניעות, ויהיו נחת אמיתי להוריהם.

אלא מאי, הי' משך זמן שלא היתה ההנהגה כדבעי – הנה על זה אומרים ש"הקב"ה מטהר את ישראל":

הקב"ה הוא למעלה מזמן ומקום, ולא נוגע לו אם המדובר הוא בנוגע לארצות-הברית או בנוגע לארץ-הקודש; בכל מקום נמצא הקב"ה – "מלא כל הארץ כבודו"83.

ואת התפקיד לטהר את ישראל – אינו מוסר למישהו אחר, ל"שמש" וכיו"ב, אלא הוא בעצמו מתעסק עם כל אחד מישראל, נער וזקן, איש ואשה, ואפילו עם אלו שפעם עברו על רצונו – הרי הוא "מטהר את ישראל".

וזהו "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל":

כאשר מייסדים בעיר מקוה84, ומשתדלים שיבקרו בהמקוה – אזי יודעים שאין זה "כפר טרשא", מקום קטן (כפר), שנקרא בשם "טרשא", אדמת טרשים וסלעים, שהו"ע "לב האבן"85, אלא "מתא מחסיא", עיר גדולה, שמחוסנת ומוגנת ע"י הקב"ה.

וכל זה למה – כיון ש"הקב"ה (בעצמו בא למקום זה ו)מטהר את ישראל", בראותו שבנ"י שבעיר ייסדו שם "מקוה (ש)מטהר את הטמאים".

וכאמור, בענין זה מסתיימת כל המסכת שבה מדובר אודות הכפרה של בנ"י, ובמסכת זו גופא, הפרק הנקרא בשם "יום הכיפורים", שבו מדובר אודות עניני יוהכ"פ – שבו נשלמה התכלית של ציווי הקב"ה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", ו"כתב לך את הדברים האלה"86, שניתנו ביוהכ"פ – שהגמר והסיום והתכלית היא, לעשות "מקוה (ש)מטהר את הטמאים", ומזה למדים ש"אף הקב"ה מטהר את ישראל", "מקוה ישראל ה'",

וע"י הלימוד ממשיכים ופועלים זאת עד שרואים בעיני בשר קיום היעוד87 "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם",

וע"פ מ"ש באותה נבואה, באותו קאַפּיטל – הרי זה קשור עם היעוד88 "והבאתי אתכם אל אדמתכם",

בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו.

* * *

טו. בפרשת השבוע, כמו בכל ספר דברים, חוזר משה רבינו ומספר לבנ"י כל הענינים שעברו עליהם במשך ארבעים שנה שהיו במדבר. וכיון שסיפורים אלו נקבעו בתורה, הרי מובן, שכל אחד מאתנו יכול ללמוד מהם מה שנוגע גם אליו, ומה שנוגע אליו בזמנינו זה ובמקומנו זה.

ובנוגע לעניננו – פרשת השבוע ופרשת היום, כמוזכר לעיל אודות התקנה ללמוד בכל יום חלק הפרשה השייך ליום זה:

בהתחלת פרשת היום מסופר ש"בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו'" (כנ"ל ס"ב), שמאורע זה הי' בשנה הראשונה לצאתם ממצרים.

ובהמשך פרשת היום מסופר אודות מאורע שאירע בסוף שנת הארבעים, ל"ט שנה לאח"ז – "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן גו'"89.

ולאחרי זה נאמר: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' וגו'"90, ומפרש רש"י: "מוסב לענין הראשון .. בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים, וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם".

וממשיך רש"י לבאר: "וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן, לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם" – כפי שפירש לעיל על הפסוק "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן גו'", "וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר91 ויסעו ממוסרות וגו', ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה: ועוד עשיתם זאת כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו לכם בני לוי .. עד שהחזירו אתכם וכו'".

טז. ובענין זה יש הוראה ולימוד גם בנוגע לזמנינו:

בנ"י בכל מקום שהם נמצאים עכשיו בגלות. משיח צדקנו עדיין לא בא, ונמצאים במצב שיש להתיירא מפני הגויים ולהתחשב בהם – לא בנוגע לעניני יהדות ח"ו, אלא בנוגע לענינים גשמיים הקשורים עם טבע העולם, כמו מסחר, משרות, וכיו"ב, ולדאבוננו המצב הוא שהגויים הם חזקים בגשמיות ובנ"י הם חלשים בגשמיות; אבל, למרות שנמצאים בגלות, הולכים ומתקרבים בנ"י אל הגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי' להם "ארץ טובה ורחבה"92, כל ארץ ישראל בשלימותה.

ועל זה מספרת לנו התורה, שנדע, שכבר הי' בעבר מעמד ומצב כזה, ומזה יודעים מי הם היהודים שהולכים לארץ ישראל ונשארים שם, ולא בורחים ח"ו ונעשים "יורדים" (כפי שקורין להם כיום) – אלו השייכים לשבט לוי, שלא הניחו שיטעו אותם בעגל.

באותו זמן היו ה"ערב רב" שטענו שצריך להיות "ככל הגוים בית יהודה"93, וכיון שבארץ מצרים – שהיתה אז המלוכה היותר חזקה ומתורבתת בכל העולם – ישנו "עגל" שעובדים אותו, צריכים גם בנ"י לעשות כן: "אלה אלקיך ישראל"94.

בנ"י – טוענים ה"ערב רב" – הם עם קטן, שזקוק לאומות העולם שמסביבו; יש אומות שצריך לקבל מהם עזר וסיוע, ויש אומות שצריך להתיירא מהם. וכדי שבנ"י יוכלו להתמודד עם שאר האומות ולקבל מהם עזר וסיוע – הרי זה רק עי"ז שיתדמו אליהם. וכיון שאוה"ע יש להם עבודה-זרה, עגל, הנה "אלה אלקיך ישראל"... זוהי הדרך היחידה שעם ישראל יוכל להיות בין העמים, ולהתמודד עם כל הקשיים שבעולם; אבל לסמוך על "נסים", ש"כל העמים ילכו איש בשם אלקיו", ואעפ"כ "אנחנו נלך בשם ה' אלקינו"95 – על זה אין לנו כח, ח"ו, כיון שהם הרבים ואנחנו המעטים.

ועל זה מסופר בפרשת היום – שאין זה באופן שעושים את ה"עגל", ואח"כ הולכים לארץ ישראל, אלא אותם יהודים שעושים "עגל" רחמנא ליצלן, הנה סוכ"ס בורחים הם מארץ ישראל, וגוררים עמהם עוד יהודים, באמרם, שארץ ישראל היא ארץ קטנה, ויש בה הרבה קשיים, ולעומת זאת, ארץ מצרים היא ארץ גדולה ורחבה שלא בערך יותר מארץ ישראל, ויש בה כל טוב גשמי, תרבות, וכל המרעין בישין ("אַלע שוואַרץ-יאָר") שיש בארץ מצרים.

ועד"ז בימינו:

ישנם הטוענים שכדי להיות אדם מן הישוב ("אַ מענטש מיט מענטשן גלייך"), ללבוש בגדים נאים, לנהוג במכונית חדישה, לבנות "קריירה", ולהשיג מעמד טוב בחברה – אי אפשר להניח תפילין, להתפלל שלש פעמים ביום, לשמור כשרות, לא לעבור על השגת גבול, ולסגור את העסק בשבת ויו"ט, ולא לקחת "משרה" שבה יצטרך לעבור על השו"ע, ואם הוא כהן, שלא להכנס לבית-חולים כדי שלא יטמא – כיון שע"י הנהגה כזו לא יהי' בכחו להתחרות עם הגויים שמסביבו, ובמילא לא יהי' לו קיום.

ובכן, אלו שטוענים כן – הנה מהם באים כל אותם אלפי היהודים שקוראים להם "יורדים"!

יכולים לחשוב שהם נוסעים ממדינה אחת למדינה אחרת, אבל לאמיתו של דבר, הרי זה – כפי השם שניתן ע"י יהודים – ענין של ירידה אמיתית:

זוהי נסיעה מ"ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"96, היינו, נסיעה ממעמד ומצב שמרגישים במשך כל היום שהקב"ה מביט על כל יהודי בפרט, לא רק "מרשית שנה", בר"ה ויוהכ"פ, אלא "עד אחרית שנה"; בכל יום בשנה נמצאים יחד עם הקב"ה באותם ד' אמות, והקב"ה מביט עליו אם הוא שומר כשרות, מניח תפילין, שומר שבת ויו"ט, ומחנך את ילדיו, הבנים והבנות, ללימוד התורה, תורת אמת, וקיום מצוותי' בחיי היום-יום.

כדי שארץ ישראל תהי' ראוי' לשמה, לא רק ארץ ששייכת ליהודים, אלא ארץ שחדורה ביהדות ("אַ אידישע לאַנד"), אין דרך אחרת מלבד שלילת העגל: העגל שאליו משתחווים כל אומות העולם – לא זו בלבד שלא משתחווים אליו, אלא אדרבה, שורפים אותו, ולא עושים זאת בסתר מפני שמתביישים בכך, אלא מודיעים לכל האומות שבכל העולם ש"לא יהי' לך אלהים אחרים"97, ו"שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו"98.

וזוהי מעלת שבט לוי שלא טעו בעגל, ולכן נעשו מנהיגים לכל בנ"י הרוצים לילך בדרך שמורה להם שבט לוי, לילך לארץ ישראל, ולעשות ממנה "ארץ טובה ורחבה", הן ברוחניות והן בגשמיות.

יז. וכאמור, אין זה ענין שאירע רק בזמנו של משה רבינו, אלא "התורה היא נצחית" (כדברי רבינו הזקן בתניא99), הוראה ולימוד גם בימינו:

אלה שאוחזים באמת מארץ ישראל, ורוצים שארץ ישראל תהי' מיושבת מיהודים – עליהם לכל לראש לשרוף את העגל, ולידע שלא ככל הגוים בית ישראל, אלא "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"100, הם אינם נמנים עם הגויים, והגויים אינם מכניסים אותם ביניהם, בידעם שיהודי וגוי אינם יכולים להתאחד ביניהם.

החילוק הוא – שהגוים זוכרים זאת, ורחמנא ליצלן, בכל הזדמנות רואים ומרגישים זאת; ואילו אצל יהודים, יש כאלה שרוצים לרמות את עצמם, וטוענים, שיש לעשות פשרה עם השו"ע, ולהכניס מעט דברים זרים מ"יפיותו של יפת"101, מבלי להוציא את הקב"ה, ח"ו, אלא לומר "אלה אלקיך ישראל"... ישנו הקב"ה, וישנו גם "עגל הזהב", ומה הרעש?!... – יהי' גם "רב", וגם להבדיל ההיפך מזה, וכל אחד ילך להיכן שירצה, ובעצם, מדוע שאותו יהודי לא יוכל לעשות שני הדברים: בהיותו בביתו – יהי' שייך להוי' אחד, וכאשר יבוא לאו"ם, ששם ישנו "עגל" – אזי יהי' שוה לכולם וגם הוא ישתחווה...

ובכן, מציאות כזו אינה יכולה להיות: או העגל או הקב"ה! ועל זה אומרים: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", "אם ה' האלקים לכו אחריו"102, ואלו שאומרים להיפך, אין להם לרמות את עצמם, אלא לדעת שבאופן כזה אינם יכולים לילך אחרי ה'.

וענין זה נוגע לא רק לתפילין, כשרות, שבת ויו"ט, אלא כמסופר בתורה שהדבר בא לידי ביטוי גם בנוגע לארץ ישראל הגשמית – שאלו שחשבו שיתכן שגם ה"עגל" הוא מציאות, כיון שאוה"ע אוחזים ממנו, הנה בהזדמנות הראשונה חזרו לאחוריהם מההליכה לארץ ישראל.

יח. ויש ללמוד הוראה נוספת מזה ששבט לוי נלחמו עמהם והחזירו אותם – שאין להתייאש מיהודי:

אפילו אלו שלא זו בלבד שלא רצו להמשיך לילך לארץ ישראל, אלא חזרו לאחוריהם, ולא רק מסע אחד, אלא עוד מסע ועוד מסע, עד שמונה מסעות – לא הניחו להם, ח"ו, לחזור למצרים.

ע"פ כללי ה"דמוקרטי'", אין להכריח אדם מבוגר בניגוד לרצונו: רצונך לילך לארץ ישראל – לך לארץ ישראל, אבל אם פלוני רוצה ללכת למצרים – מדוע הנך מבלבל אותו?!...

אבל, לא בדרך כזו מקבלים את ארץ ישראל, ולא בדרך כזו תהי' הגאולה האמיתית. – משיח "יכוף103 כל ישראל לילך בה"! אם הוא רק בן אברהם יצחק ויעקב, אסור להתייאש ממנו, וצריכים לשכוח מ"דמוקרטי'".

"דמוקרטי'" – שייכת בעניני מסחר, וכיו"ב, או אפילו בנוגע לדין-תורה, ש"אחרי רבים להטות"104; אבל כאשר מדובר אודות שמירת שבת, הנחת תפילין, כשרות, צניעות (שילדים וילדות אינם צריכים ואסור להם להיות ביחד) – לא משנה מהי דעת הרבים, או אפילו כולם כאחד; גם כאשר "כל העולם כולו מעבר אחד"105, הנה מצד השני עומד אברהם אבינו, "אחד הי' אברהם"106, ועי"ז שאינו מתפעל מכל העולם כולו, אזי "וירש את הארץ"106 – באופן כזה מקבלים את ארץ ישראל.

וזהו מה שהראה שבט לוי – שלא זו בלבד שהם בעצמם הלכו לארץ ישראל, אלא עוד זאת, שרדפו אחרי כל אחד מאלו שחזרו לאחוריהם, ונלחמו עמהם, עד שהכריחו אותם להתנהג כמו יהודי ולילך לארץ ישראל.

באופן כזה נכנסו בנ"י לארץ ישראל בגאולה הראשונה ע"י "גואל ראשון", משה רבינו, וזוהי הדרך להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה ע"י "גואל אחרון"107.

ואילו הדרישה להעמיד להצבעה אם יהודי צריך להניח תפילין, ואם אין רצונו בכך, אסור לדבר עמו על זה, כיון שזוהי כפי' – הרי זה היפך התורה, והיפך הדרך לקבל את ארץ ישראל.

יט. והגע עצמך:

כאשר מדובר אודות הגנה על גבולי ארץ ישראל מפני גוים, לא שואלים את היהודי אם הוא רוצה ללכת לצבא, או לא, אלא מכריחים אותו לעשות זאת, כיון שיודעים שבכך תלוי' השלימות של ארץ ישראל, שלא יכבשוה גוים ח"ו.

אמנם, ארץ ישראל אינה גשמיות בלבד; זוהי "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". המציאות של ארץ ישראל היא – שיש בה גילוי אלקות במשך כל השנה, מראש השנה ועד היום האחרון שבשנה. אלא, שרצונו של הקב"ה שענין זה יומשך למטה מעשרה טפחים, ולכן נתלבשה ארץ ישראל הרוחנית בארץ ישראל הגשמית.

וכיון שכן, הרי, אם בנוגע להגנה על ארץ ישראל הגשמית, לא שואלים יהודי אם רצונו ללכת לצבא, אלא כיון שיודעים שזוהי סכנה, אזי לוקחים אותו, והוא אכן מציית ומגין על ארץ ישראל – הרי עאכו"כ כאשר צריך להגן על הנשמה של ארץ ישראל, שבודאי אין זה דבר שיש להעמידו להצבעה, ולשאול תחילה אם רצונו לקיים תורת משה או לא, אם רצונו להכיר ש"ה' אחד"108 בעוה"ז הגשמי או לא, ולהתחשב בדעתו;

אלא, יש להתנהג ע"פ ההוראה מהסיפור בפרשת היום, שבני לוי לא הלכו לארץ ישראל לבדם, בהשאירם במדבר את אלו שחזרו לאחוריהם, אלא רדפו אחריהם ועשו עמהם מלחמה, וסוכ"ס פעלו שגם הם יכירו את האמת – לשכוח מה"עגל", ולילך מרצונם הטוב לכבוש את ארץ ישראל.

כ. והתורה היא נצחית:

יש לדעת שאין דרך אחרת; בדרך אחרת אי אפשר לנחול את ארץ ישראל. כבר ניסו את כל הדרכים, וכבר ניסו עמים שהיו חזקים בגשמיות יותר מאשר בנ"י, והחזיקו בארץ ישראל מאות שנים, אבל סוכ"ס – "ותקיא הארץ את יושבי'"109: כנענים, ישמעאלים, נוצרים – את כולם הקיאה ארץ ישראל.

ארץ ישראל יכולה להתקיים ע"י יהדות ("אידישקייט"), ויהדות פירושה – לא רק רגש בלב, אלא – הנחת תפילין, שמירת כשרות, שבת, טהרת המשפחה, וחינוך ילדים וילדות, הקטנים עם הגדולים, מבלי לשאול מהו רצונם של ההורים, אלא לחנך בהתאם לטובתם של הילדים.

הורים שמכים את ילדיהם – חובשים אותם בבית-האסורים, ונוטלים מהם את הילדים, ומבטיחים שלא יכו אותם. כך נוהגים כאשר מדובר אודות הגוף של הילד; אבל כאשר הורים רוצים להכות את הנשמה של הילד – נופלת לפתע "סברא" שכיון שזהו אביו וזוהי אמו של הילד, אין רשות למישהו אחר להתערב בשמירת נשמתו של הילד!...

לא יתכן מציאות שהנשמה תהי' חולנית, רחמנא ליצלן, ואילו הגוף ישאר בריא. אין מציאות כזו. הנשמה היא זו שמחי' את הגוף, ולא להיפך, שהגוף מחי' את הנשמה. ולכן יש צורך שהנשמה תהי' בשלימות החיות והתוקף, וזוהי הדרך לפעול על גוף חולה – שיהי' גוף בריא, ולא להיפך ח"ו.

וכיון שכן, הרי אם אין מניחים לאב ואם לקלקל-לעוות ("קאַליעטשן") את גופו של הילד – עאכו"כ שאין מקום להניח להם לגרום שהילד יהי' בעל-מום ("אַ קאַליקער") בנשמתו.

ובזה לא שייך הענין ד"אחרי רבים להטות":

שבט לוי הי' שבט אחד מי"ב שבטים. ונוסף לכך, בהמנין של כל שבט – שהתורה מספרת בפרשיות שלפנ"ז – מצינו שמספר של בני לוי הי' פחות מהמספר של בני השבט היותר קטן110. כלומר: לא זו בלבד שבני לוי היו מיעוט קטן ביחס לסך-הכל של בנ"י, אלא גם בתור שבט הי' מספר האנשים מועט בכמות; השבט הקטן ביותר.

אבל, אצל שבט לוי היתה ההנהגה מצד הנשמה, וכאשר ההנהגה היא מצד הנשמה, הנה סוכ"ס מחי' הנשמה את כל הגוף, גם אם תחילה הי' חלק בגוף שלא רצה להניח שתחדור בו חיות הנשמה.

ומובן שלא שייך לטעון: בשלמא הגוף – יכולים למשש אותו, למדוד ולשקול אותו, ולראותו בעיני בשר; אבל בנוגע לנשמה – צריכים להאמין בקיומה בגלל שכך כתוב בתורה, כך מחייב השכל כו'. וא"כ, מדוע לסמוך על הנשמה; מוטב למשש את הגוף ולציית אליו... – שהרי הכל יודעים שהבריאות והאושר של הגוף תלוי בכך שהנשמה מנהיגה את הגוף, ולא שהגוף מנהיג את הנשמה.

כא. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לכל יחיד וכל פרט, כן הוא גם בנוגע לכללות עם ישראל, שהוא "קומה אחת שלימה"111, גוף אחד:

ישנה הנשמה של עם ישראל, שזוהי התורה, וכמ"ש ר' סעדי' גאון112: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה", היינו, שהקיום והמציאות של בנ"י בתור אומה היא אך ורק ע"י התורה, שהיא הנשמה והפנימיות (כלשון הזהר113) של עם ישראל, שהוא כמו ה"גוף" ביחס לתורה.

וכאשר מבטיחים שהנשמה תהי' בריאה וחזקה – אזי העם הוא בריא, וחי חיים בריאים.

ובחיים בריאים נכללת גם הבטחת הקב"ה "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם גו'" (כנ"ל סי"ד), ואז – "והבאתי אתכם אל אדמתכם", באופן שבנ"י וא"י נעשים מציאות אחת.

ובנוגע לכל שאר האומות, כיצד יתקבל אצלם הדבר, ומה יאמרו על כך שבנ"י מתנהגים באופן כזה – הרי גם בזמנים הטובים ביותר הי' היחס של אוה"ע לבנ"י באופן ש"חסד לאומים חטאת"114, ותמיד ידעו אוה"ע – כפי שהודיע להם נביאם, החכם והנעלה שבהם – שבנ"י הם "עם לבדד ישכון", כך, שכל מה שיאמרו להם, וכל מה שיעשו עמהם, ישארו תמיד בפני עצמם, "לבדד ישכון",

– יהודי יכול לרמות את עצמו, אבל אינו יכול לרמות את אומות העולם; הם יודעים את האמת –

ולכן, דוקא הנהגת בנ"י באופן של "עם לבדד ישכון", היא הדרך לקבל את ההכרה והסיוע של אומות העולם.

ועי"ז באים סוכ"ס לקיום היעוד115 "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד",

היינו, שלא רק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'"116, אלא גם "והלכו גוים לאורך"117, כי, עם ישראל יוכר בעיני כל האומות שהוא העם שהביא אור אמיתי בעולם – "בעת ההיא (ש)אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", במתן-תורה בחג השבועות, ולאחרי כן בעת נתינת לוחות אחרונות ביום הכיפורים,

ואור זה יבקע סוכ"ס את חשכת הגלות, ויביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

כב. כבר סופר פעם118, שאאמו"ר ז"ל הגלה לכפר קטן ונדח, שבו לא הי' ניתן להשיג נייר ודיו, ומה שכתב אאמו"ר בתקופה ההיא – הי' זה על הגליונות של אותם ספרים אחדים שהתירו לו לקחתם עמו, ובשביל דיו היו צריכים למצוא עצות והמצאות שונות, שעל ידם הצליחה אמי מורתי שתחי' לאורך ימים ושנים טובות לייצר דיו, שלכן, מפעם לפעם הי' בצבעים שונים, אדום, ירוק או שחור, כראוי לדיו שנעשה ע"י מומחה גדול ביותר...

בין הספרים שהיו ברשותו של אאמו"ר ועליהם רשם הערותיו, הי' גם ספר התניא. ובין הענינים שכבר יצאו מן הגלות אל הגאולה כו"כ שנים לאחרי זה, יצא גם ספר התניא זה מגלות ושבי', וסוכ"ס הגיע לכאן.

ונתעכב עתה על אחת ההערות בספר התניא, באגרת הקודש סימן ז' – שלומדים בימים אלו, ע"פ חלוקת ספר התניא לימי השנה – שמבאר שם, שאף שהגילוי שע"י עסק התומ"צ הוא שוה לכל נפש מישראל בדרך כלל, אעפ"כ, "בדרך פרט אין כל הנפשות .. שוות בענין זה .. וכמארז"ל119 אבוך במאי הוי זהיר טפי .. ואף שכל נפש מישראל צריכה .. לקיים כל תרי"ג מצות, מ"מ, לא נצרכה אלא להעדפה וזהירות וזריזות יתירה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצות, וזהו שאמר במאי הוי זהיר טפי, טפי דייקא".

כג. ובהקדמה:

כל אחד מישראל חייב לקיים את כל המצות שבתורה.

וכמדובר ריבוי פעמים הדיוק בנוגע לעשרת הדברות – "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי' אלקיך וגו'"120 – שנאמרו בלשון יחיד:

אע"פ שאמירת עשה"ד היתה במעמד כל עם ישראל, וכדאיתא בפרקי דר"א121 שבמעמד הר סיני היו נוכחים גם כל נשמות ישראל, הן הנשמות של הדורות שלפנ"ז, והן הנשמות של הדורות שלאח"ז, מ"מ, לא נאמר "אנכי הוי' אלקיכם", לשון רבים, אלא הקב"ה פנה לכל אחד מישראל בפני עצמו, ואמר לו – וגם עתה פונה ואומר לכל אחד מישראל – בלשון יחיד: "אנכי הוי' אלקיך (אלקה שלך באופן אישי) אשר הוצאתיך (אני בעצמי התעסקתי להוציא אותך במיוחד) מארץ מצרים מבית עבדים",

ולכן, "לא יהי' לך אלהים אחרים"97: אין נפק"מ מה קורה מסביבך; ממך הנני מבקש, ומצוה עליך, ש"לא יהי' לך אלהים אחרים"; אין שום דבר שעליך להתחשב בו מלבד הקב"ה שהוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.

ומזה מובן גם בנוגע לכל הענינים שבאים לאחרי ובהמשך לעשרת הדברות – כל התורה כולה וכל מצוותי', הן מצוות עשה והן מצוות לא-תעשה – שכולם ניתנו לכל אחד מישראל בפני עצמו, מהקב"ה בעצמו ישירות ליהודי זה.

ולכן חייב כל אחד מישראל לקיים את כל מצוות התורה – מלבד המצוות שצוה הקב"ה שאותן צריך לקיים כהן או לוי וכיו"ב, וענין זה נקבע בהמצוות עצמן, אם צריך לקיימן גם במעשה, או שקיומן מתבטא רק בלימוד הלכותיהן, וברגש הקבלת-עול שאילו הי' כהן (וכיו"ב) אזי הי' מקיימן במילואן.

אמנם, כיון שכל אחד מישראל יש לו תכונות מיוחדות, ונשמה מיוחדת שאינה שוה לנשמתו של חבירו, אף ש"כולן מתאימות ואב אחד לכולנה"122, שהרי כל נשמה היא "חלק אלקה ממעל ממש"123 – הנה בהתאם לכך יש לכל אחד מצוה מיוחדת שבה צריך להיות "זהיר טפי".

כל המצוות – חייב הוא לשמור ולקיים בכל פרטיהם, עד כדי מסירת-נפש; אבל כיון שאין שיעור לטוב, הנה יש מצוה מסויימת שבה צריך להיות "זהיר טפי", "להעדפה וזהירות וזריזות יתירה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצות".

ולדוגמא:

רב בישראל, חייב בכל המצוות יחד עם הבעלי-בתים שלו, אבל ישנה מצוה מיוחדת שבה צריך להיות "זהיר טפי": נוסף לכך שכל אחד מישראל חייב להשתדל ולהשפיע על הזולת ללמוד תורה ולקיים מצוות, וגם רב בישראל חייב בכך – צריך רב בישראל להיות "זהיר טפי" בהשתדלות בנוגע לכל הקהילה ("קאָנגרעגיישן") שלו, שתהי' "קהילה קדישא", ועליו להתמסר לכך באופן מיוחד, שכן, רב בישראל נקרא "מרא דאתרא"124, כלומר, בעל-הבית של העיר או הקהילה שבה הוא משמש בתור "רב", והרי כל פרטי הבעלות תלויים בבעל-הבית.

ועד"ז שוחט – שהמצוה שבה צריך להיות זהיר טפי היא שהשחיטה תהי' כשרה ומהודרת, ולכן עליו להיות ירא שמים מרבים (כדאיתא בפוסקים125), עוד יותר אפילו מאשר הרב126.

ועד"ז מלמד, מורה ומחנך, בנוגע לתלמידיו – שעיקר שליחותו היא להבטיח שהתלמידים יגדלו ויתחנכו באופן המתאים.

וכן הוא גם בנוגע לכל אחד מישראל, שישנה מצוה מיוחדת שבה צריך להיות "זהיר טפי" יותר מבכל שאר המצוות.

כד. והנה, כאשר רבינו הזקן מבאר שהענין ד"זהיר טפי" צריך להיות "ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצות" – מדייק בלשונו וכותב, שה"יתר שאת כו' למעלה מעלה" הוא בג' ענינים: "להעדפה וזהירות וזריזות".

ומבאר אאמו"ר בהערה על הגליון127 דיוק ג' הלשונות "להעדפה וזהירות וזריזות", ע"פ קבלה, שתרגומם באותיות פשוטות הוא:

"העדפה" – פירושה הוספה יתירה, והיינו, לפי שהאדם נמצא בתנועה של מסירה ונתינה להתעסק בדבר בלב ונפש, שלכן מוסיף יותר כו', ובכללות הרי זו תנועה של אהבה וחסד וקירוב.

"זהירות" – שייכת יותר למצוות לא תעשה, דכשם שיש מצוות שענינם מתבטא ב"קום ועשה", כמו"כ יש מצוות שענינם מתבטא בשמירה וזהירות שלא לעשותם; לא לעשות מלאכה בשבת, לא לאכול מאכלות שהתורה אסרתם, וכיו"ב בכל הענינים שהאדם צריך להזהר מהם, ובכללות הרי זו תנועה של גבורה ודין.

ונוסף לזה ישנו ענין ה"זריזות" – שכאשר מבין ומחליט שצריך לעשות דבר מסויים ("העדפה") או להזהר ממנו ("זהירות"), הרי זה בא בפועל ממש תיכף ומיד, והיינו, ששובר ומבטל את כל הענינים שמעוררים ספיקות, מעלימים ומסתירים ומנגדים לכך, ואינו מתחשב בהם כלל, אלא עושה זאת בזריזות, "עד מהרה ירוץ דברו"128. ותנועה זו – שכפי שהענין נמצא "למעלה", בהחלטת האדם, באופן כזה נמשך הוא "למטה", בפועל ממש – היא מצד קו האמצעי, שהוא בהשוואה מקצהו העליון עד קצהו התחתון.

ונמצא, שג' הענינים שבהם צריך להיות "זהיר טפי", "העדפה וזהירות וזריזות" (ע"פ ביאור אאמו"ר בהגה"ה על גליון התניא) – הם ג' הקוין שמהם מורכבת מציאות האדם: קו הימין, קו השמאל וקו האמצעי, "חד129 אריך וחד קציר וחד בינוני"130.

* * *

כה. כיון שעומדים כבר לאחרי חצות, הנה הבא לקמן ידובר באופן של "נקודות" (כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' אומר פעמים רבות):

בהתחלת פרשתנו נאמר: "והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר הוי' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

ומבואר בדרושי חסידות131 הדיוקים שבזה – שהכתוב מונה ג' ענינים: "תשמעון .. ושמרתם ועשיתם":

"תשמעון" – הו"ע המחשבה, שהרי כללות ענין השמיעה ("דערהערן") הוא ע"י המחשבה במוח שבראש, ובפרט לפי הפירוש הפנימי ד"תשמעון", שהו"ע של הבנה, הרי זה בודאי קשור עם מחשבה ושכל.

"ושמרתם" – הו"ע הדיבור, כי, עיקר השמירה היא בפה, כמ"ש132 "ערוכה בכל ושמורה", "אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת"133, היינו, שצריך להיות הדיבור בעניני תורה ותפלה באופן שחדור בכל רמ"ח אברים.

"ועשיתם" – הו"ע המעשה, שכל עשיותיו הם ע"פ ציווי הקב"ה.

ועז"נ "והי' עקב תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם", שכאשר יהודי מקיים את רצונו של הקב"ה במחשבה דיבור ומעשה, אזי "ושמר הוי' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", כי, באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, ולכן, ע"י העבודה בג' הענינים ד"תשמעון .. ושמרתם ועשיתם", נמשכים מלמעלה ג' ענינים, ברית חסד ושבועה ("את הברית ואת החסד אשר נשבע"):

"ברית" – הו"ע הקשור עם מעשה, כמסופר בתורה אודות ברית בין הבתרים134, "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו"135, שזהו ענין של מעשה.

"חסד" – הו"ע שבלב, שזהו ענין הקשור עם מחשבה.

ו"שבועה" – הו"ע הקשור עם דיבור.

וע"ד המבואר בשיעור תניא דכ"ף מנ"א136: "והנה מודעת זאת דיש ב' מיני דו"ר, הראשונות הן הנולדות מהתבונה והדעת בגדולת ה' ובדברים המביאין לידי אהבת ה' ויראתו, והאחרונות הן הבאות אחר כך מלמעלה בבחי' מתנה" – שע"י עניני עבודת האדם למטה ממשיכים מלמעלה ענינים שהם בדוגמתם, אף שבעצם הם באין ערוך (כפי שממשיך ש"ודאי אין ערוך כלל בין הראשונות שהן תולדות השכל הנברא לגבי האחרונות שהן מהבורא ית"ש").

כו. וההקדמה לכל זה היא – "והי' עקב גו'":

תכלית כל הכוונה היא – לא שישארו הענינים למעלה, אלא להמשיכם למטה דוקא, שלכן ניתנו התורה ומצוות למטה דוקא, ב"בירא עמיקתא"137, כמבואר בהסוגיא דמתן-תורה138 בהמענה של משה רבינו למלאכי השרת: "למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם".

וזהו "והי' עקב תשמעון גו'" – שדוקא ב"עקב", ב"בירא עמיקתא", צריכה להיות העבודה ד"תשמעון .. ושמרתם ועשיתם"; ודוקא שם ממשיך הקב"ה "את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

וענין זה קשור גם עם פירוש רש"י על הכתוב "והי' עקב תשמעון", "אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון":

יש ענינים בתורה שנראים כדברים קטנים ("קלייניקייטן"), שלכן אין שמים לב אליהם, ועד שאדם דש בעקביו; בשלמא מצוה גדולה, מצוה מן התורה – חושב לעצמו – צריך לקיימה, אבל מצוה קלה, מצוה דרבנן, מנהג ישראל – הרי הוא "דש בעקביו".

אמנם, כל זה הוא רק מצד חשבון ושכל של נפש הבהמית; אבל כאשר ישנה ההנהגה ד"תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם" מצד ציווי הקב"ה – הרי זה נמשך וחודר בכל הענינים, ועד שמגיע גם ל"עקב".

כז. וזוהי גם ההוראה לכל אחד ואחד – ש"אל תהי בז ליום קטנות"139:

יש מי שחושב: לשם מה עליו להתעסק בעניני קטנות – הרי הוא "אדם גדול", וא"כ, ענינו הוא לפעול דברים גדולים; אבל להשתדל שילד קטן יאמר "מודה אני", יברך ברכה וכו', וכן להשתדל שיהודי ילבש טלית-קטן, ויהי' זהיר באמירת פרק תהלים לאחרי התפלה – זאת יכול לפעול מלמד קטן, שמש קטן, או תלמיד קטן מישיבה קטנה; אבל הוא, בעל מוח ולב כמותו – הוא "יהפוך עולמות", ויפעל דברים גדולים, ולא ענינים של "עקב".

הנה על זה אומרים לו: חשבונות אלו, יתכן שיש להם מקום כאשר מתחשבים עם נפש הבהמית והגוף; אבל כאשר רוצים להיות במעמד ומצב ד"תשמעון .. ושמרתם ועשיתם", ולקבל "את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" – הנה אצל הקב"ה יכולים לפעול לפעמים ע"י ענין שלפי חשבונו הרי זה "קטנות", ודוקא ענין זה יכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות140.

וכידוע מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במכתבו המפורסם141, ש"לא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים כו'", וצריך להיות "חטוף ואכול חטוף ואישתי"133, לברר מיד כל דבר הבא לידו.

ולמאי נפק"מ כל החשבונות, אם דבר זה הוא לפי כבודו, או שביכלתו לפעול דבר גדול יותר – בה בשעה שבינתיים פועל הוא על ילד יהודי (בשנים), או על יהודי שהוא "ילד" בעניני שכל, לקרב אותו להקב"ה, ליהדות, תורה ומצוות, ובכך מקיים את הציווי והתפקיד "ואהבת לרעך כמוך"142, ש"זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור"143.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמחת-תורה של אביו הרלוי"צ ז"ל].

* * *

כח. כיון שעתה נשלמו עשרים שנה מיום ההילולא בשנת תש"ד (ובפרט שאז היתה הקביעות כמו בשנה זו) – מן הראוי לתקן איזה דבר, כלשון הגמרא144 "איזיל אתקין מילתא", כדלקמן (סל"ב).

כט. ובהקדמה:

דובר כמ"פ שבדורנו זה, ובפרט במדינה זו, נעשה דבר רגיל שילדים מחפשים דרכים חדשים, ואינם הולכים בדרכי הוריהם, ועד שההורים כבר לא מתפעלים מזה, ומסתכלים על זה כדבר טבעי.

ובלשון חז"ל בנוגע לסימנים של תקופה זו: "נערים פני זקנים ילבינו .. בת קמה באמה כלה בחמותה"145.

וכיון שכל דבר צריכים לנצל לחיזוק היהדות, יש לנצל גם את הענין שילדים מחפשים דרכים חדשים, כדי להראות להם "דרך חדשה" – שלאמיתו של דבר היא הדרך הכי ישנה – דרך המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ובשביל זה צריך להיות ענין החינוך, שזהו תפקידם של מוסדות חינוך, להתמסר לחינוכו של הדור הצעיר – הן בנים והן בנות – בדרך הישר, דרך התורה והמצוות.

ל. יש כמה מוסדות חינוך על טהרת הקודש, שבהם לומדים ענינים המדריכים את הילדים בדרך התורה והמצוה, אבל אעפ"כ, מקדישים כו"כ שעות בכל יום גם עבור לימודי חול, מצד כמה סיבות, ובעיקר, מצד גזירת המלכות וחוק המדינה, שעד גיל מסויים חייבים ללמוד גם ענינים אלו.

יש גם מוסדות שבהם לומדים רק לימודי חול; וכיון ש"את זה לעומת זה עשה האלקים"146, לכן יש גם מוסדות כאלו, שלכל-הפחות לאחרי הגבלת השנים שבהם מוכרחים מצד חוק המדינה ללמוד גם לימודי חול, אזי לומדים רק לימודי קודש.

והנה, בנוגע למוסדות שבהם לומדים הן לימודי קודש והן לימודי חול, הרי ההכרח שמצד חוק המדינה הוא רק שצריכים להיות שני הלימודים, אבל אין הכרח לאיזה לימוד יש להתייחס מתוך רצינות וחשיבות יתירה.

אך כאשר מתבוננים בהנעשה במוסדות אלו, אזי רואים, שהמורים של לימודי חול, מקבלים תשלום גדול יותר מאשר המלמד שלומד תורת משה; ונוסף לכך, הסכום היותר קטן של דמי השכירות שמקבל המלמד, הנה לפעמים מקבל זאת בזמן, ולפעמים מקבל זאת לאחר זמן, ולפעמים דוחים זאת לשנת השמיטה... ואילו התשלום למורים של לימודי חול, נוסף לכך שהוא גדול יותר, מבטיחים שיהי' בזמן, ולפעמים – אם רוצים שיהי' למורה מצב-רוח טוב – עוד קודם הזמן...

ויש לזה אחיזה בדרך הטבע:

בשלמא המלמד שלומד תורת משה, להיותו יהודי דתי שחשוב לו הציווי "ושננתם לבניך"147, בודאי לא יעזוב את משרתו. ובפרט שאין לו ברירה אחרת, שהרי מה עוד ביכלתו לעשות?!... ומה גם שהאמת היא, שהוא מחוייב בדבר בגלל הציווי של הקב"ה, אלא שעושים לו "טובה" ונותנים לו כמה דולר בשביל שמקיים מצוה, אבל זוהי רק עשיית טובה, ובתורת מתנה, וכיון שכן, יש לקבל כמה שנותנים, וגם אם מקבלים את ה"מתנה" לאחרי יום – מה הרעש?!... ואפילו אם יש איחור של שבוע – אין מה להרעיש את העולם;

אבל המורה שלומד לימודי חול – הרי אינו מקיים מצוה, ובמילא, חייבים ליתן לו תשלום. ומה גם שאם לא יקבל תשלום במוסד זה, אזי ילך וישיג "משרה" במקום אחר, אצל יהודים או אצל אינם-יהודים.

וכיון שכן, הרי זה כאילו שיש "הכרח" להעניק למלמד חשיבות ותפיסת-מקום קטנה מזו שיש להעניק למורים של לימודי חול148.

לא. אמנם, כל זה הוא תירוץ, ביאור והסבר, מדוע המצב הוא באופן כזה; אבל, יש לקחת בחשבון גם כיצד יתפרש הדבר בעיני הילדים:

הילד אינו יודע ענינים של חשבונות. וכאשר נודע לו שהמורה שלומד עמו לימודי חול מקבל פעם וחצי או פעמיים ממה שמקבל המלמד שלומד עמו תורת משה, ועוד זאת, שהמלמד צריך לרוץ הלוך ושוב עד שמקבל את ה"צ'יק", וגם אז מקבל "צ'יק דחוי" ("העד-טשעק") למשך חדשיים או חצי שנה, ואח"כ צריך להחליפו ב"צ'יק דחוי" אחר... – הנה הילד אינו חוקר ודורש מהי הסיבה לכך, אלא הוא בעצמו מסיק את המסקנא: מי שמלמד אותו דבר חשוב ועיקרי – משלמים לו כפליים, משתעשעים עמו ("מ'צאַצקעט זיך מיט אים"), ומשתדלים למלא את רצונו; ומי שמלמד אותו לימוד שהוא "מהיכי-תיתי", כדי לצאת ידי-חובה בלבד – משלמים לו פחות, ולא מתפעלים אם יהי' ברוגז.

וכאשר הדבר נודע לאחד התלמידים (או התלמידות), הנה סוכ"ס נודע הדבר לכל התלמידים (והתלמידות), ועי"ז נעשית ה"הנחה" אצל התלמידים והתלמידות, ובמילא גם אצל הוריהם, באופן ד"שפחה כי תירש גבירתה"149, ו"תחת עבד כי ימלוך"150.

וכמה פעמים שדיברו על זה – לא אני, גם אחרים כבר התחילו לדבר על זה – וגם הדפיסו בעיתונים, הנה העיתונים קיבלו כמה דולרים עבור הדפסת המאמר, אבל ל"מלמד" לא היתה תועלת מזה.

וכל זה – נוסף על החילוק שבין המוסדות שלומדים לימודי חול בלבד להמוסדות שלומדים לימודי קודש בלבד, שאלו שלומדים לימודי חול בלבד מקבלים סכומים גדולים ביותר, ואלו שלומדים לימודי קודש בלבד מקבלים סכומים קטנים שלא בערך, ומובן, שסדר כזה מבלבל לגמרי את החשבון ש"את זה לעומת זה עשה האלקים".

ומובן, שיש להשתדל לשנות את המצב הנ"ל. – באמת היו צריכים להעמיד את ה"עבד" וה"שפחה" במקומם (אם לא לבטלם לגמרי), ואת "גבירתה" במקומה, אבל לכל-הפחות יש להשתדל להשוותם זל"ז.

ועד"ז בנוגע להבעת שבחם של התלמידים – כמדובר כמ"פ148 שאלו שמצליחים בלימודי חול, לא גומרים להלל ולשבח אותם, ומזמינים את ההורים, ונותנים תעודות כבוד, ומצלמים תמונות, ומדפיסים בעיתונים וכו'; ולעומת זאת, אלו שמצליחים בלימודי קודש – מתנהגים אתם ע"פ המסופר בירושלמי151 אודות דברי ר"ע לרשב"י: "דייך שאני ובוראך מכירין כחך"!... די בכך שהמלמד והתלמיד והקב"ה יודעים שהצליח בלימודיו, ולשם מה צריכים גם ההורים לדעת זאת, ולשם מה צריך לדעת זאת גם המלמד השני, ולשם מה צריכים לדעת זאת גם החברים?!...

לב. ולכן – כאמור לעיל – "איזיל אתקין מילתא":

דבר טוב ונכון לייסד קרן גמ"ח עבור המלמדים של לימודי קודש שמקבלים צ'יקים דחויים, כדי שיוכלו לפרוט אותם, כך, שיהי' להם את המעט שמקבלים – בעתו ובזמנו.

וכאמור, המדובר הוא עבור המוסדות שבהם לומדים לימודי קודש בלבד, וכן עבור המוסדות שרצונם לפעול עילוי בסדר החשיבות של לימודי קודש לגבי לימודי חול – לעזור למלמדים לכל-הפחות באופן של גמ"ח, בלי ריבית ח"ו, ובאופן שיוכלו לפרוע במשך הזמן בתנאים נוחים.

לג. ויש להוסיף, שהתחלת ההתעוררות על זה היתה ע"י אשה בישראל, כלשון חז"ל152 "נשים צדקניות שהיו באותו הדור":

קבלתי מכתב מאשה אחת, שמצב הפרנסה הי' אצלם בדוחק גדול, ולאחרי שנשארו חייבים להם סכום כסף גדול משנים קדמוניות, הנה עכשיו, כעבור כמה שנים, קיבלה לפתע את כל סכום הכסף. ולכן שולחת לי את הכסף, שכן, בראותה שבמשך כמה שנים היתה יכולה להסתדר גם ללא כסף הנ"ל, ולפתע קיבלה את ה"צ'יק" באופן בלתי צפוי, אי לזאת ברצונה ליתן את כל הסכום לצדקה, ומוסיפה, שלא נוגע לה פירסום הדבר, ואדרבה, אין רצונה שידעו שנתנה זאת, ומסיימת, שעושה זאת בהסכם בעלה. – ה"צ'יק" הי' על סכום של חמשת אלפים דולר, וכבר נפרע.

המדובר הוא אודות אשה צעירה ילידת אמריקא, וגם בעלה הוא יליד אמריקא, בעלי משפחה מטופלת בבנים ובבנות, בלי עין הרע, שהתייגעו בעבר ומתייגעים בהוה לצורך פרנסתם, ומסופקני אם יש להם – וקרוב לודאי שאין להם – חשבון חסכון (בלשון המדינה: "סייווינגס") של חמשת אלפים דולר אחרים, ואעפ"כ, ברור אצלה בלי שום פקפוק שאין פירוש אחר לעובדה שפרעו לה חשבון ישן של חמשת אלפי דולר, מלבד שתמסרנו כולו להקב"ה, ללא שיריים, ולא "מחצה לכם ומחצה לה'"153, ואפילו לא לקחת חלק עבור חינוך הבנים והבנות בלימודי קודש, אלא למסרו כולו לה', ובשמחה ובטוב לבב.

יש ללמוד מדוגמא זו, וירבו כמותה בישראל, ליתן בפועל ממש, ובשמחה ובטוב לבב – אם יותר מערך זה, מה טוב, ולכל הפחות – לפי ערך התפיסת מקום של חמשת אלפים דולר לגבי מצב הרכוש של משפחה מטופלת בבנים ובבנות שאין בידם חסכון של חמשת אלפים דולר.

ומה גם שפעולה זו נעשתה לא ע"י מי שנתחנך במדינה שבה הוצרכו למסירת-נפש, כמו מאחורי מסך הברזל, אלא במדינה זו שיש לה שם של מדינה גשמית וחומרית, וה"דולר" הוא העומד בראש...

לד. ובכן:

לאחרי שנתקבל סכום כסף הנ"ל, המתנתי במיוחד כדי לקשר זאת עם עשרים שנה ליום ההילולא, ולייסד בו "קרן גמ"ח" ע"ש אאמו"ר, שיהי' באופן דמוסיף והולך – כאמור לעיל, אך ורק עבור ענינים הקשורים עם לימודי קודש.

ולכל לראש – שהמלמדים (או מלמדות) של לימודי קודש יוכלו לפרוט את הצ'יקים הדחויים בעתם ובזמנם, וגם עבור המוסדות שבהם לומדים לימודי קודש בלבד, שיוכלו לקבל גמ"ח להטיב מצבם.

ויה"ר שפעולה זו תקרב את קיום היעוד154 "אפס כי לא יהי' בך אביון",

והיינו, כשם שברוחניות "לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"155, כך גם בגשמיות "לא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה (ועאכו"כ) ולא לעם אחר"156,

בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

לה. (ואח"כ אמר:)

כאן צריך לפרש כל ענין בפועל ממש, ובאותיות פשוטות:

ב"קרן" הנ"ל – יכול להשתתף כל אחד ואחת.

וכיון שהיסוד ל"קרן" הנ"ל הונח ע"י אשה צדקנית, שדייקה בפירוש שלא יפרסמו את הדבר, ועד שביקשה שלא ישלחו לה "קבלה", כדי שלא יוודע הדבר אפילו למי שצריך לחתום על הקבלה – הנה כל אלו שישתתפו ב"קרן" באופן שלא נוגע להם הפירסום, תבוא עליהם ברכה; ואלו שחפצים בפירסום דוקא, אין לי ברירה, ומוכרחני לוותר להם ("זיי נאָכגעבן"), ובלבד שיתוסף בה"קרן".

והעיקר – שינצלו זאת לתכלית המכוון, שלימודי קודש יהיו במעמדם ומצבם הראוי, לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים, ובעילוי אחר עילוי,

ועד שיורגש שהענין ד"אורייתא וקוב"ה כולא חד"157 הוא לא רק בפנימיות התורה, אלא כפי שמדייק כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב158, שבהכרח לומר שהכוונה בזה היא גם לחיצוניות התורה, ובהכרח לומר שגם לימוד הכי פשוט בהתחלת לימוד התורה, נאמר עליו ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "והריקותי לכם ברכה"].

* * *

לו. המשך ה"הדרן" – ע"ד החילוק שבין ארץ ישראל (תוספתא) לבבל (ברייתא), "שאין אבנים בבבל שהוא בקעה" – נכלל בלקו"ש הנ"ל. ואח"כ אמר:

ישנו דרוש של רבינו הזקן159 שבו מבאר160 החילוק ש"באבנים יש שני מדרגות, הא', אבנים ממש שהם בריאה בידי שמים, והב', האבן הנעשה בידי אדם, והיא הלבינה, שנעשית מן העפר ע"י בני אדם, שנעשית ג"כ חזקה וקשה, והיא נק' ג"כ אבן, כמ"ש161 הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן כו', וכידוע ומפורסם שגם מן הלבנים יבנו בנין בית חומה כמו מן האבנים, אך צריך תחלה הכנה איך לעשות הלבנים שיהיו חזקים ומתקיימים, והוא ע"י שישרפו אותם בכבשן האש .. ואז דייקא ותהי להם הלבנה לאבן, והיא האבן הנעשה בידי אדם, ולא בעצם תולדתם כמו אבנים ממש שהן בריאה בידי שמים".

ובענין זה הוא החילוק בין ארץ ישראל שיש בה אבנים, לבבל שאין בה אבנים, כי אם לבנים:

ארץ ישראל היא ארץ קדושה מצד עצמה, להיותה "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ולכן היא גם "ארץ אשר אבני' ברזל"162, יש בה אבנים, והאבנים שבה הם טובות כמו ברזל של שאר הארצות, והיינו, לפי שארץ ישראל מצד עצמה היא למעלה מן הטבע, אלא, שרצה הקב"ה שתהי' קשורה גם עם הנהגת הטבע, שלכן צריך להיות בה חרישה וזריעה וכו' (ומשום זה ישנה אפשרות שיהיו בה גם "לבנים").

אבל כאשר באים לבבל, חוץ לארץ, הרי זה "בקעה", שעלי' אמרו163 "בקעה מצא וגדר בה גדר", ומפרש רש"י "כאדם הגודר בקעה פרוצה לשומרה":

יהודי צריך לדעת שיש לו הגבלות – "גדר מזה וגדר מזה"164, הן מצד ימין והן מצד שמאל, שכן, בנוגע לכל דבר, מה לעשות ומה לא לעשות, צריך לברר תחילה מהו רצונו של הקב"ה, מה מותר לעשות ע"פ שו"ע, ומה אסור לעשות ע"פ שו"ע.

אבל ישנו מעמד ומצב של "בקעה", מקום פרוץ, היינו, שכאשר מסתכל בעיני בשר, אינו רואה גדר של תורה ומצוות, ונדמה לו שאין עליו הגבלות; איש בשרירות לבו ילך165.

וכדי שגם במקום כזה תהי' ההנהגה של יהודי ע"פ רצונו של הקב"ה, "תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם אותם" – יש צורך בעבודה ויגיעה.

בבבל – אין "אבנים" שהם בריאה בידי שמים, אלא, רצונו של הקב"ה שיעשו זאת ע"י עבודה ויגיעה בידי אדם, ואם "לא יגעת", לא יכול להיות "מצאת", ולאידך, יש הבטחה ש"יגעת ומצאת"166, וכל זמן ש"לא מצאת", הרי זה סימן ש"לא יגעת", וכאשר תתייגע כדבעי, בודאי תוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות, ולנהל אורח-חיים יהודי כרצונו של הקב"ה, ואין הדבר תלוי אלא ביגיעתך.

וסדר העבודה הוא – "ותהי להם הלבינה לאבן":

יש לקחת חימר, עפר מן האדמה, ללוש אותו, ולצור בו צורה, ואח"כ לשרפו בכבשן האש (שעי"ז נעשית מציאות חדשה167), ואז תהי' לבינה חזקה ומתקיימת.

ועי"ז פועלים ב"בקעה" הענין ד"גדר בה גדר", ועד שבונים שם "בית גדול"168, "שמגדלין בו תורה" ו"מגדלין בו תפלה" (כדברי הגמרא במסכת מגילה169), ועד ל"בית המלך"168 – מלך המשיח.

ודוגמתו בענין החינוך:

"עיר פרא אדם יולד"170, ואם ישאירו אותו כפי שנולד, "עפר מן האדמה"171, ללא פעולה של לישה ("קנעטן אים"), שינוי הצורה וכו' – אזי לא יהי' בבחינת "לבינה" חזקה ומתקיימת שאפשר לבנות בה "בנין עדי עד".

ולדוגמא: יש לחנך את הילד מבלי להתחשב בכך שצועק שרצונו לאכול סוכריות וממתקים, שכן, "נופת תטופנה שפתי זרה" אבל "אחריתה מרה כלענה"172; יש להסביר לילד שאכילת סוכריות גורמת קלקול לשינים, לקיבה, כך, שזהו היפך הבריאות. ועד"ז בשאר ענינים כיו"ב.

וכאשר מחנכים את הילד כדבעי עד שתקבע בו הצורה ההוגנת הראוי' לשמה, ומצרפים אותו בכבשן האש, אש שלמעלה ואש שלמטה, "רשפי' רשפי אש שלהבת י-ה"173, שיהי' חדור באהבה להקב"ה, שמביאה לאהבה לתומ"צ – אזי יגדל להיות יהודי חזק, שיוכל לעמוד בתוקף נגד כל הגלים והרוחות שנושבות ברחוב.

לז. ונקודת הענין:

אע"פ שהעובדה ש"אין אבנים בבבל" היא חסרון, לכאורה, לגבי המעמד ומצב ב"ארץ גו' אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", הרי לאידך גיסא, אמרו חז"ל174 "חד מינן (מבני בבל) כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו".

יש ללמוד מהיגיעה הנדרשת בבבל – לפעול בהחימר צורה ההוגנת, ולצרפו בכבשן, עד שנעשה בריאה חדשה שחדורה ב"רשפי אש שלהבת י-ה", כך, ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"175 – אש האהבה להשי"ת שבוערת בלבו של כל אחד מישראל, האהבה המסותרת שהיא ירושה לנו מאבותינו (כמ"ש בתניא176), ובשביל "ירושה" אין צורך ביגיעה או במעלות מיוחדות כו'; אם הוא רק בנם של האב והאם, הרי הוא "יורש".

ואהבה מסותרת זו, כאשר מגלים אותה, והיא מבעירה ("וואַרעמט- דורך") את ה"חימר" – אזי "ותהי להם הלבינה לאבן", ומזה בונים "בנין עדי עד", עד אין סוף.

ועמהם נלך לקראת משיח צדקנו, באמרנו: "ראו גידולים שגידלנו" בחושך כפול ומכופל של ימי הגלות,

ויקויים בהם "הם הכירוהו תחילה"152, "כימי צאתך מארץ מצרים"177, אבל בהוספה – לא רק "זה א-לי"178, פעם אחת, אלא שני פעמים, "הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו"179,

ועד לסיום הכתוב: "נגילה ונשמחה בישועתו" – ישועת מושיען של ישראל, משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין", ו"הושיעה את עמך"].

* * *

לח. דובר כמ"פ180 שכ"ף אב הוא ארבעים יום לפני ראש השנה. ולכן, איתא בספרים181 שיש מנהגים – בפרט אצל מקובלים בירושלים – שמעשרים במנחם-אב מתחילים את ההכנות לר"ה בכמה אופנים וכמה ענינים.

ולפי דברי הרב הספרדי שנתגלגל לשם מתומכי-תמימים182, נוהגים כך גם אצל הספרדים כאן, ובמילא, יכולים גם האשכנזים ללמוד מזה.

ובפרט ע"פ הסדר בלקוטי-תורה, שהחל מספר דברים, הנה בכל פרשה מדובר כבר אודות ענין התשובה183, שזוהי ההכנה ל"ימים נוראים" דחודש תשרי.

וע"פ משנ"ת בהמכתב כללי דאשתקד184 – צריכים להיות ה"ימים נוראים" באופן של יראת הרוממות, שהיא מצד ענין המלכות, בהתנשאות ורוממות, שזהו ענין של מורא באופן של עריבות ("אַ געשמאַקער ענין פון מורא"), ונמשך גם למטה באופן שמעורר בכל אחד מישראל את הענין ד"רם ומתנשא"185, "והמתנשא לכל לראש"186, שיש בו, שהו"ע ההתנשאות עצמית שבכל אחד מישראל, שמצד זה הנה "כל ישראל בני מלכים הם" (כדאיתא בגמרא187), ויתירה מזה: "מלכים הם"188, והיינו, לפי שנמשכים מהעצמות דלמעלה, עד לפנימיות העצמות, שזהו מקום המלכות.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אבינו מלכנו"].

* * *

לט. כרגיל בכל פעם – ע"פ מש"נ189 "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" – להזכיר את אחינו בנ"י שמאחורי מסך הברזל בכלל, ויהודי רוסיא בפרט, ובאי-כח שלהם – "הניצנים נראו בארץ"190 – תושבי כפר חב"ד191,

שהקב"ה יברך את כולם בטוב הנראה והנגלה בכל מקום שהם, ויוציאם מן המיצר אל המרחב כפשוטו, ומן המיצר אל המרחב עם כל הפירושים192, באופן של טוב וחסד, ובאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"193.

[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].

______ l ______