למען תזכרו, ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשכ"ד

בס"ד. ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשכ"ד

(הנחה בלתי מוגה)

למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי וגו', ומסיים אני הוי' אלקיכם1. וצריך להבין, הרי כבר נאמר לפנ"ז2 וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולמה חוזר וכופל למען תזכרו ועשיתם גו', דלכאורה, ב' זכירות הללו למה. וגם צריך להבין מה שמסיים אני הוי' אלקיכם, הרי כבר נאמר לפנ"ז אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי גו', ולמה חוזר וכופל אני הוי' אלקיכם (כפי שמדייק גם בלקו"ת3). והנה, בא' הביכלאך שיצאו לאחרונה מן השבי', ישנו מאמר ד"ה זה4 משבת שמברכין ר"ח תמוז, שבו מדייק ב' דיוקים הנ"ל, ומוסיף, שיש להבין כללות הענין דזכירת כל המצוות ע"י ראיית חוטי הציצית התלויין בד' כנפות, שעז"נ וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות הוי' גו', דלכאורה, מהי השייכות דראי' זו לזכירת כל המצוות. וממשיך בהמאמר שיובן זה בהקדים הענין דממכ"ע וסוכ"ע, שענינם מבואר בכמה מקומות, ויתבאר בתוספת ביאור.

ב) וביאור הענין, דהנה, אור הממכ"ע הוא בבחי' גילוי, ויש בו חילוקי דרגות, וכמו עד"מ אור השכל שבאדם, שנראה ונגלה בו כח השכל להשכיל כל דבר, אלא שיש בזה חילוקי דרגות, שהתינוק דעתו קצרה מאד, וככל שהולך ומתגדל, ניתוסף בגילוי כח השכל עוד יותר. וכמו כן בנוגע לכללות העולם שנחלק לד' סוגים דמדבר חי צומח ודומם, שבכולם ישנו גילוי אור אלקי להחיותן ולקיימן, אלא שגילוי החיות בדומם הוא בצמצום ביותר, ובצומח החיות הוא בגילוי יותר, ובחי יותר מבצומח, ועד שבמדבר הוא הגילוי ביותר. וגם בכל א' מד' הסוגים דדצח"מ אין כל א' דומה לחבירו, כמו בסוג המדבר, שאין שכל אדם זה דומה לשכל חבירו, כמארז"ל5 אין דיעותיהם שוות, וכידוע בפירוש תוכן רוחות הוי'6. ועד"ז בשאר הסוגים דדצ"ח אין א' דומה לחבירו באופן גילוי החיות. ודוגמתו בהחילוק שבעולמות בי"ע שהם כנגד דצ"ח7, שערך עולם העשי' לגבי עולם היצירה הוא כערך הדומם לגבי הצומח, כידוע שעל המלאכים שבעולם היצירה נאמר8 אז ירננו כל עצי יער, שהם בבחי' צומח להיותם מבחי' המדות שנקראים צומח9, ולמעלה מהם השרפים שבעולם הבריאה, שעליהם נאמר10 שרפים עומדים ממעל לו, למעלה מהכח הפועל האלקי שבהם, שמשיגים אותו ומקיפים וסובבים עליו, כמו עד"מ התלמיד שמקיף וסובב בהשגתו את השכל ששומע מהרב. וכל החילוקים הנ"ל הם בענין הגילוי, החל מראשית הגילוי היותר עליון שבעולם האצילות, שהוא כנגד סוג המדבר, עד לגילוי המועט ומצומצם ביותר כו', שדוגמתו באדם הוא החילוק שבין גילוי אור השכל במוח שבראש לגילוי החיות בצפורן שברגל.

אך אור הסוכ"ע הוא בבחי' ההעלם, והמשכתו בכל מקום בשוה (דלא כאור הממכ"ע שהוא בבחי' גילוי, ויש בו חילוקי דרגות). דהנה, מה שנקרא סובב11, אין הכוונה שהוא סובב ומקיף מלמעלה בלבד ואינו נמצא למטה כלל, שהרי הוא נמצא גם למטה כמו למעלה, אלא שאינו בהתגלות, ולכן נקרא סובב. ועז"נ12 את השמים ואת הארץ אני מלא, היינו13, שבחי' הסובב, אני, מלא את השמים ואת הארץ בהשוואה, אלא שאינו בהתגלות אלא בהעלם, כמ"ש14 והקדוש בשמים ובארץ, היינו, שנמצא ב.שמים וב.ארץ, אלא שהוא באופן דהקדוש (בשמים ובארץ), לשון הבדלה15, להיותו בהעלם. ודוגמתו באדם הוא בחי' הארת הנפש שאינה מתגלה באופן של התלבשות בחילוקי המדרגות דראש ורגל, אלא נמצאת בראש וברגל בהשוואה, וכמו הרצון (שלמעלה מהחכמה), שנמצא בראש וברגל בהשוואה. וזוהי הדוגמא לבחי' סוכ"ע, שנמצא בשמים ובארץ בהשוואה, וכמ"ש16 השוה ומשוה קטן וגדול.

ג) והנה אע"פ שאור הסוכ"ע אינו בא בגילוי ובהתלבשות, מ"מ, נמשך ממנו לאור הממכ"ע. וכמו באדם, שנמשך מהרצון (שהוא דוגמת סוכ"ע) לכחות פנימיים (שהם דוגמת ממכ"ע), ועד"ז נמשך גם מהתענוג לכחות פנימיים [ולהעיר, שרצון ותענוג הם ענין א' ממש, ועד שמתחלפים זה עם זה, שלפעמים17 הרצון הוא החיצוניות והתענוג הוא פנימיותו, שהתענוג הוא סיבת הרצון, ולפעמים להיפך, שהתענוג הוא החיצוניות והרצון הוא פנימיותו, שהרי כל דבר שיש בו תענוג ונח"ר לאדם, אין זה אלא מפני שכך הוא רצונו דוקא, ואם אין רצונו מתלבש בעונג זה, הנה גם כשיהי' עונג נפלא, לא יקבל מזה תענוג כלל, היינו, שהרצון הוא סיבת התענוג. וכמו כן בהרצון ותענוג שלמעלה, שעל זה נאמר18 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני]. אלא שההמשכה מסוכ"ע לממכ"ע (שהיא דוגמת המשכת הרצון והתענוג בכחות פנימיים) היא ע"י צמצום. וזהו שאמרו חז"ל19 ביו"ד נברא העולם הבא, דהנה, ענינו של עולם הבא הוא שצדיקים יושבים ונהנין מזיו השכינה20, שהוא גילוי התענוג (נהנין כו'), אלא שגילוי התענוג שבעוה"ב אינו אלא זיו והארה בלבד מעצמות העונג העליון שבאוא"ס ב"ה (בחי' סוכ"ע, שהו"ע הרצון והתענוג, כנ"ל) שנמשך להיות מזה גילוי התענוג בפרטי המדריגות דעוה"ב, ג"ע העליון וג"ע התחתון (שחלוקים זמ"ז מצד גילוי אור הממכ"ע21). וזהו שנברא ביו"ד בלבד, שהיו"ד היא רק אות א' מצומצמת שבכל האותיות, ואין לה ערך לגבי כל האותיות והדיבורים שיכול האדם לדבר, ומכ"ש שאין לה ערך לגבי השכל ומהות האדם בעצמו כו'22, והיינו, שע"י הצמצום דהיו"ד נמשך גילוי הארת התענוג לג"ע העליון שבבריאה23, והארה זו יורדת ומתמעטת עוד יותר להיות מזה התענוג בג"ע התחתון שביצירה ועשי'23, ומשם יורד האור ומתמעט עוד יותר עד לע' שרים דעשי' שמקבלים השפעה משמרי האופנים, ומשפיעים בעוה"ז תענוגים גשמיים, והיינו, שהאופנים מקבלים גילוי התענוג שמאיר בעשי', והחיצוניות והפסולת מתענוג זה נמשך להע' שרים, ומשם הוא שרש התענוגים הגשמיים שבעוה"ז. וכידוע המשל מאכילת האדם, שהמאכל מתברר בקיבה, ומהמובחר שבו נעשה דם שעולה ללב ומוח כו', והפסולת שבו נדחה ויוצא לחוץ, ודוגמתו למעלה24, שיש מלאכים בעולם העשי' שנקראים בשם קרביים, כמ"ש25 וכל קרבי את שם קדשו, שהם המבררים אור שפע האלקי שנשפע מיצירה לעשי', ומן המובחר נעשה אור וחיות להשגת ותענוג המלאכים דעשי', והפסולת שנקרא שמרים נדחה לחוץ ונמשך לע' שרים, להיות משפיעים למטה תענוגים גשמיים, כמו טעם המתיקות שבצומח, שעל זה אמרו חז"ל26 אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל כו', שהמזלות והשרים שעליהם מקבלים רק הפסולת משמרי האופנים. וזהו מה שנמשך זיו והארה מאור הסוכ"ע, עצמות העונג העליון שבאוא"ס ב"ה, להיות גילוי התענוג בפרטי המדריגות שבכל העולמות, בכל עולם ודרגא לפי ענינה.

אמנם בנוגע להמשכת התענוג עד שיוכל להיות מזה התענוגים הגשמיים שבעוה"ז, מקשה בהמאמר27, דלכאורה יפלא הדבר, שהרי בעשרה מאמרות נברא העולם28, וכל מאמר הוא המקור והחיות של הדבר שנברא במאמר זה, ובלעדו אין לו קיום ומציאות כלל, וכיון שהמאמר הוא מוצא פי הוי'29, דבר הוי'30, איך יתכן שבהמאמר שהוא מוצא פי הוי' יומשך בחי' הפסולת והשמרים כו'. ומבאר בהמאמר27, שמצד ריבוי ירידת המדריגות שבבחי' ממכ"ע, יש ריבוי חילוקי מדריגות בעשרה מאמרות, מדבר הוי' כפי שהוא בעולמות העליונים ועד כפי שנמשך להיות ממנו תענוגים גשמיים שהם בבחי' שמרים ופסולת, שאין ערוך ביניהם כלל, ואעפ"כ מתאחדים זה עם זה, כמו באדם, שלמרות חילוקי הדרגות מגילוי השכל במוח ועד לכח ההילוך שברגל, עד שאין ערוך הרגל לגבי הראש, מתאחדים הראש והרגל והיו לאחדים.

ולהעיר שבהגהת הצמח צדק31 כותב על זה, שהקושיא היא טוב, והתירוץ הוא כהה. וממשיך, שבפרדס32 משמע שעשרה מאמרות נמשכו מעשר ספירות דאצילות רק שנמשכו ע"י ז"א (ו' מדות ומלכות), ובלקו"ת33 ביאר שעשרה מאמרות נמשכו בחכמה. ומסיים, ואולי י"ל כי אף שהן מעשר ספירות דאצילות, אבל (כדי) שיומשך בגשמיות, עברו דרך התלבשות בק"נ. וצ"ע (עכ"ל).

ד) והנה ע"ד החילוק שבין ממכ"ע לסוכ"ע הוא גם החילוק שבין תורה למצוות. דהנה, ידוע34 שהתורה היא בבחי' מזון לנפש, והמצוות הם בבחי' לבושים לנפש. והחילוק שביניהם, שהמזון הוא בחי' אור פנימי, שנכנס בתוך הגוף ונעשה דם ובשר כבשרו להחיותו כו', והלבושים הם בחי' מקיפים. וזהו גם הטעם שמזון יש לו שיעור וגבול, שאין האדם יכול לאכול אלא כפי שיעור שמחזקת האצטומכא ולא יותר, משא"כ לבוש, שיכול אדם ללבוש כמה לבושים זה על זה, לפי שאור פנימי (מזון) אינו אלא לפי הכלי המחזיקו, משא"כ אור מקיף (לבוש) אינו מוגבל בכלי כו'. ודוגמתו בהחילוק שבין תורה למצוות, שהתורה שהיא בחי' מזון שהוא אור פנימי, ענינה הבנה והשגה באופן שנתפס במוח האדם, אלא שבזה גופא יש חילוק בין נגלה שבתורה שהיא חכמה הגלוי', לפנימיות התורה, סודות התורה שקצתם מבואר בזהר וכתבי האריז"ל, שאין זה בבחי' חכמה הגלוי', אלא נקרא תעלומות חכמה, בחי' חכמה סתימאה, אבל מ"מ יש בזה ההגבלה דחכמה. משא"כ מצוות הם רצון ותענוג העליון שלמעלה מחכמה, בחי' גלגלתא דחפיא על מוחא, שהוא בחי' המקיף שלמעלה מגילוי, בדוגמת המקיף דלבושים. וזהו ג"כ מ"ש35 ועתיק יומין יתיב גו' לבושי' כתלג חיוור, שלבוש זה הוא בחי' סוכ"ע, שהוא בחי' הרצון והתענוג שבעצמות המאציל שלמעלה מגילוי. אמנם, עם היות בחי' המקיף הנ"ל למעלה מגילוי, נמשכת ממנו הארה ע"י צמצום (כנ"ל ס"ג בנוגע לסוכ"ע וממכ"ע), שזהו"ע דשער רישי' כעמר נקא35, כמשל השערות שבהם נמשך חיות מצומצם ביותר שבא ע"י הפסק הגולגולת, ודוגמתו בתורה36, שבה נמשך הארה מצומצמת בלבד מעצמיות הרצון והתענוג שבמצוות, להבין ולהשכיל מעשה המצוות וטעמיהם, אף שהטעם המושג אינו בערך כלל לעצמיות הרצון והתענוג שבמצוות.

ה) וזהו גם כללות הענין דמצות ציצית, שיש בה ב' הענינים דלבושי' כתלג חיוור ושער רישי' כעמר נקא, כי, הטלית שבה מתעטף האדם ראשו ורובו, הו"ע לבושי' כתלג חיוור, והציצית שהם בדוגמת שערות הראש, כמ"ש37 ויקחני בציצית ראשי, הו"ע ושער רישי' כעמר נקא, שהם ב' הענינים דסוכ"ע וממכ"ע, מצוות ותורה, דהיינו, עצמיות הרצון והתענוג העליון שבמצוות, והארה מצומצמת שנמשכת ממנו בחכמת התורה לבאר ולפרש וליתן טעם למצוות, כנ"ל. וזהו ענין ל"ב החוטין דציצית, שהם ל"ב נתיבות חכמה. והענין בזה, דהנה, נתבאר לעיל שההמשכה מהרצון לחכמה היא ע"י הצמצום דשערות, שזהו"ע חוטי הציצית. וזהו גם ענין ל"ב נתיבות חכמה, שעל ידם נעשית ההמשכה המצומצמת מכתר (רצון) לחכמה, כמשל הנתיב שהוא שביל קצר מאד שעל ידו הולכים מעיר לעיר, ודוגמתו בנמשל, שההילוך וההמשכה מבחי' הרצון לבחי' החכמה הוא ע"י הצמצום דל"ב נתיבות, נתיב דייקא, שהוא שביל קצר כו'. ועוד ענין ופירוש בזה, של"ב נתיבות חכמה הם נתיבות היוצאות מן החכמה ונמשכות למטה מטה בכל העולמות, שעל ידם תהי' המשכת אור הסוכ"ע בממכ"ע, באופן של התלבשות וגילוי בכל עולם ודרגא לפי ערכה. וטעם מספר ל"ב דוקא, לפי שבכל כנף צ"ל ח' חוטין, כנגד ח' אותיות שבב' שמות הוי' ואד', שעל ידם נעשית ההמשכה כו', וד' פעמים ח' הם ל"ב.

ומוסיף בהמאמר38 ביאור הטעם שחוטי הציצית אינם נמשכים ויוצאים מגופו של הטלית, אלא מביאים חוטין מבחוץ, שלא מן הטלית, וקושרים אותם בכנפות הטלית, שענין זה יובן ע"פ מ"ש בזהר39 תלת קשרין הן ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה, אשר, מהקשר דישראל באורייתא, יובן הקשר השני דהתורה בקוב"ה, ומזה יובן גם קשר הציצית בטלית. והענין בזה, דהנה, לכאורה אינו מובן ענין ההתקשרות דישראל בתורה, הרי התורה היא חכמה אלקית, והוא וחכמתו אחד40, ואיך אפשר לנברא (כולל גם נשמת איש ישראל שנעשית בבחי' נברא41) להתקשר בתורה. אלא, שעי"ז שמשים כל שכלו ורוח בינתו לעסוק בתורה מתוך מסירה ונתינה, הרי, עם היותו מתחילה דבר נפרד, מתקשר ומתאחד הוא עם התורה, והיינו, שפעולת הקשר היא בדבר נפרד, לקשרו ולחברו כו' להיות לאחדים. ומזה מובן גם בנוגע לקשר השני דאורייתא בקוב"ה, דהנה, עם היות שהוא וחכמתו אחד, הרי, החכמה היא באין ערוך אליו ית', וכנ"ל בפירוש ל"ב נתיבות חכמה, שכדי שיומשך מעצמות הרצון והתענוג לחכמה, צריך להיות הצמצום ע"י ל"ב הנתיבות. אמנם, כמו שישראל מתקשראן בתורה, כך מתקשרת התורה בקוב"ה גם לאחרי יציאתה להיות בבחי' דבר נפרד, כנ"ל שענין הקשר הוא שגם דבר נפרד יהי' מחובר ומאוחד. ועפ"ז מובן גם הקשר דציצית בטלית, שחוטי הציצית, דקאי על בחי' החכמה, הם בבחי' דבר נפרד מעצמות הרצון והתענוג, שהו"ע המקיף דטלית (בחי' סוכ"ע), ואעפ"כ קושרים ומחברים אותם עם הטלית להיות לאחדים, והיינו, שגם בדבר מוגבל ונפרד כו' יהי' המשכת וגילוי אור הסוכ"ע.

ו) ועפ"ז יובן גם מ"ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' גו' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, היינו, שראיית חוטי הציצית פועלת הזכרון דכל המצוות, ועי"ז תהי' גם התועלת דלא תתורו אחרי לבבכם גו'. והענין בזה, דהנה, כנסת ישראל נמשלה לאשה שהיא בבחי' מקבל מהקב"ה שנמשל לאיש (כידוע שמשפיע ומקבל, עילה ועלול, נמשלו לאיש ואשה), היינו, שמקבלת המשכת התענוג העליון, וצריך להיות באופן שלא יקבל תענוג ורצון זר זולת תענוג העליון, כי, מי שממשיך את לבו אחרי תענוגים זרים, תענוגי עוה"ז, ה"ה נמשל לאשה זונה שמקבלת המשכת תענוג ממישהו אחר זולת בעלה. ועל זה נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, שלא להיות העין רואה והלב חומד כו'42. וענין זה נפעל ע"י ראיית חוטי הציצית שפועלת הזכרון דכל המצוות. ויובן ע"פ משנת"ל (ס"ה) שחוטי הציצית הם ל"ב נתיבות חכמה שעל ידם נמשכת מעצמות הרצון והתענוג הארה מצומצמת בבחי' שערות להתלבש בחכמה, אשר על ידה תהי' ההמשכה למטה מעולם לעולם עד לעוה"ז הגשמי כו'. ולכן, כאשר יתבונן האדם בתוכן ענינם של חוטי הציצית (ל"ב נתיבות חכמה) שנמשכים מהטלית (עצמות הרצון והתענוג), אשר, אפילו חכמה דאצילות אינה אלא הארה מצומצמת בבחי' שערות בלבד שאין לה ערך לגבי עצמות הרצון והתענוג, וכ"ש כל שאר התענוגים שלמטה מזה, עד לתענוגי עוה"ז שנמשכים משמרי האופנים, שבודאי אין להם שום ערך כלל לגבי עצמות הרצון והתענוג, אזי יהי' אצלו הזכרון על כל המצוות (וזכרתם את כל מצוות ה' גו') שבהם מלובש עצמות הרצון והתענוג, ובמילא לא יחפוץ בכל התענוגים הגשמיים כו' (שזהו"ע דלא תתורו אחרי לבבכם גו'), כי אם בעצמות הרצון והתענוג בלבד, ע"י המסירה ונתינה לעניני התומ"צ שבהם מלובש עצמות הרצון והתענוג.

וממשיך בכתוב למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי. והענין בזה, שלאחרי ראיית חוטי הציצית שפועלת זכרון כל המצוות (וראיתם גו' וזכרתם גו') שבהם מלובש עצמות הרצון והתענוג, ושלילת המשכת הלב אחר תענוגים זרים כו' (ולא תתורו גו'), שזהו מה שהאדם מקבל מהמצוות, אזי יתעלה האדם למדרגה גבוהה יותר, שעז"נ למען תזכרו, פי' שתהיו אתם בבחי' זכרים, זכר המשפיע, להיות ועשיתם את כל מצוותי, שתהיו אתם המשפיעים וממשיכים את כל המצוות שיהיו נמשכים על ידכם, היינו, להיות המשכה וגילוי מעצמות הרצון והתענוג המלובש במצוות, שבחי' ההעלם דסוכ"ע יבוא לידי גילוי בבחי' ממכ"ע. וענין זה יהי' בגילוי לעתיד לבוא, וז"ש למען תזכרו, לשון עתיד.

ומסיים אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו'. והענין בזה, דהנה, שם הוי' ושם אלקים הם ע"ד ב' הבחי' דסוכ"ע וממכ"ע, והפירוש דאני הוי' אלקיכם הוא ע"ד מ"ש43 והי' הוי' לי לאלקים, ששם הוי' שהוא בחי' סוכ"ע, יבוא מן ההעלם אל הגילוי להיות אלקיכם, בבחי' ממכ"ע, שזהו אלקיכם (אלקה שלכם), שמורה (לא על ההעלם וההסתר דשם אלקים, אלא) על ההמשכה בגילוי ובפנימיות (וגם כאשר ההעלם דשם הוי' יומשך בגילוי, לא יתבטל בחי' ההעלם, אלא שבחי' ההעלם נעשה במדריגה נעלית יותר כו'). ולזה צריך להיות ההקדמה דהוצאתי אתכם מארץ מצרים, דהנה, מצרים הוא מלשון מיצר וגבול, וישנו גם מצרים דקדושה, היינו, שהעבודה היא במדידה והגבלה, ואז נמשך מלמעלה האור המוגבל דממכ"ע בלבד. ולזה צריך להיות היציאה גם ממצרים דקדושה, היינו, שתהי' העבודה באופן דבכל מאדך44, למעלה ממדידה והגבלה, שעי"ז יומשך מלמעלה האור הבלי גבול דסוכ"ע (הוי'), והמשכתו תהי' בגילוי ובפנימיות (הוי' אלקיכם).

וממשיך הכתוב וחוזר וכופל עוה"פ אני הוי' אלקיכם. והענין בזה, דמ"ש אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שנעשה ע"י עבודת האדם בהענין דיצי"מ, הוא באופן של העלאה מלמטה למעלה, שזהו"ע הרצוא, ולאח"ז נעשה אני הוי' אלקיכם באופן של המשכה מלמעלה למטה, שזהו"ע השוב. ויש לומר, שב' הפעמים אני הוי' אלקיכם הם כנגד ב' הענינים דראיתם גו' וזכרתם, ולמען תזכרו. והיינו, שמ"ש וראיתם גו' וזכרתם, דקאי על ההתבוננות שעל ידה יחפוץ לקבל התענוג העליון בלבד, הוא באופן של העלאה מלמטה למעלה, ולמען תזכרו ועשיתם גו', הו"ע ההמשכה מלמעלה למטה. וענין זה (אני הוי' אלקיכם ב"פ, רצוא ושוב) הוא הסיום דפרשת ציצית ששקולה כנגד כל המצוות45 (שמנין גימטריא של ציצית ת"ר, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג46), כי, ב' הענינים דרצוא ושוב הם כללות כל המצוות47. וכמודגש גם בנוסח ברכת המצוות, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, שקדשנו במצוותיו הו"ע של העלאה מלמטה למעלה, רצוא, שעולה למדרגת קודש העליון, ולאח"ז וצוונו, שהו"ע של המשכה מלמעלה למטה, שוב48.