שיחת ש"פ וישב, כ"א כסלו, ה'תשכ"ד

בס"ד. שיחת ש"פ וישב, כ"א כסלו, ה'תשכ"ד.

בלתי מוגה

א. בי"ט כסלו תש"ד – לפני עשרים שנה (שאז חל י"ט כסלו ביום חמישי, כבקביעות שנה זו) – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר1 אודות י"ט כסלו תרס"ז (שקביעותו היתה כמו בשנת תש"ד).

כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' אז בווירצבורג שבמדינת אשכנז, ולהתוועדות די"ט כסלו הגיע קהל רב, וביניהם גם רבים מיהודי אשכנז ("דייטשע אידן"). – בדרך כלל היו נמצאים במקומות המרפא והמנוחה יהודים ממדינות שונות, וגם ממדינות רוסיא, אבל בהתוועדות ההיא היו גם יהודים רבים ממדינת אשכנז עצמה.

כ"ק אדנ"ע דיבר אז אודות הקביעות די"ט כסלו שחלה תמיד בפרשת וישלח או פרשת וישב.

– כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר זאת, הוסיף והקדים, שידוע פתגם רבינו הזקן2 שצריכים לחיות עם הזמן. –

השייכות לפרשת וישלח – בפסוק3 "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וגו'", כי, ענינו של י"ט כסלו הוא התיקון על שבירת הכלים דתהו, ע"י בירור הניצוצות כו'.

והשייכות לפרשת וישב – שהתחלתה "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", היינו, שאצלו הי' ענין של התיישבות ("וישב") בהמקום שאצל אביו יצחק הי' ענין של "מגורי", מלשון מגור ומורא:

יצחק – הוא בחי' גבורה דעתיק, וכיון ש"לית שמאלא בהאי עתיקא"4, הרי מובן שאין זה ענין הגבורה כפשוטו, אלא ענין של התגברות, תגבורת העצמות, שמצד זה צריכה להיות ההמשכה עד למטה מטה, שזוהי תכלית כוונת ההתגברות. וזהו המורא של יצחק – "מגורי אביו" – אם אכן אפשרי הדבר שכל הענינים הנעלים יומשכו ויתגלו למטה.

אבל אצל יעקב הי' זה באופן של התיישבות, כי, יעקב הזדעזע ("זיך אַ טרייסל געטאָן") בלכתו ללבן, ובהיותו אצל לבן עסק בעבודת הבירורים בצאן לבן, ועי"ז פעל להמשיך בחי' גבורה דעתיק (דרגתו של יצחק אביו, שהיתה באופן ד"מגורי אביו") באופן של התיישבות.

ע"כ תוכן השיחה שחזר כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ט כסלו תש"ד, מדברי אביו, בי"ט כסלו תרס"ז.

ולאחרי כן, בשיחה נוספת בסמיכות להנ"ל5 – והרי דורשין סמוכין6 – דיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר בענין מ"ש באברהם אבינו "וילך למסעיו"7, ופירש (לא כפירוש הפשוט שקאי על מסעיו של אברהם אבינו, אלא) שקאי על "מסעו של הקב"ה", והיינו, שהליכתו של יהודי למקום מסויים היא מלמעלה, ואינה תלוי' בבחירתו. – לאחרי שהגיע למקום פלוני, הנה מילוי שליחותו במקום זה תלוי בבחירתו, אבל העובדה שהגיע למקום פלוני אינה תלוי' בבחירתו. וכמו שכללות ענין ירידת הנשמה למטה אינו תלוי בבחירתו, כך גם בואו למקום פלוני אינו תלוי בבחירתו, אלא זוהי שליחות מלמעלה.

ואפילו כאשר נסיעתו ממקומו הקודם היתה קשורה עם ענין של הצלה – הרי ההצלה היתה יכולה להיות גם ע"י בואו למקום אחר, ומה שהגיע למקום זה דוקא, הרי זו שליחות מלמעלה – שצריך להאיר את המקום שאליו הגיע.

ולאחרי כן התחיל כ"ק מו"ח אדמו"ר לדבר ענין נוסף – וכנ"ל שדורשין סמוכין – בנוגע לעבודת החינוך8,

– לאחרי שהקדים לספר שבתחילה לא רצה לבוא לאמריקא, בגלל שהפחידו אותו ואמרו לו שבאמריקא קשה ביותר, או שאין אפשרות, לפעול עבודה זו –

באמרו, ש"אין נקי" מעבודה זו, וכולם – הן אנשים והן נשים – צריכים לעסוק בעבודת החינוך.

– בכלל אין דרכו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחותיו להזכיר בפירוש אודות נשים בפני עצמן, ואילו בשיחה זו הדגיש בפירוש שכולם צריכים לעסוק בעבודת החינוך, הן אנשים והן נשים. –

"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"9, או כהלשון המובא לפעמים בחסידות10: "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא", היינו, שמ"מלכותא דארעא" יכולים להבין בנוגע ל"מלכותא דרקיעא". וכשם שבמלכותא דארעא אין נקי מעבודת הצבא, כך גם במלכותא דרקיעא אין נקי מעבודת החינוך, וכל אחד ואחת מוכרחים לעסוק בעבודת החינוך.

ב. וע"פ המדובר כמ"פ ש"צדיקים דומים לבוראם"11, וכשם ש"דבר אלקינו יקום לעולם"12, כך גם דברי צדיקים קיימים לעד13, בכל זמן ובכל מקום – הנה גם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל (בי"ט כסלו תש"ד), החל מהשייכות די"ט כסלו לפרשת וישלח ופרשת וישב (ובעיקר השייכות לפרשת וישלח, שנזכרה בהתחלת הדברים), מהווים הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום:

בנוגע לענינו של י"ט כסלו – יכולים לחשוב: כיון שמצד טובו ית' "נתן לנו את תורתו", לא רק גליא דתורה, אלא גם פנימיות התורה, ובאופן של הבנה והשגה – הי' ראוי בי"ט כסלו להסתגר בחדר ולהתעמק במאמר חסידות, ולהתאחד עי"ז עם אין-סוף, ש"נתן לנו את תורתו", ו"פדה בשלום נפשי"14.

ועל זה אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר: לא זה ענינו של י"ט כסלו; במה מתבטא ענינו של י"ט כסלו – בבירור הניצוצות ד"אלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום"!

לכאורה: בשביל לידע כיצד לברר דברים גשמיים – מספיק לימוד כל פרטי הדינים בקיצור שו"ע, ולכל היותר, הלימוד בשו"ע של רבינו הזקן שבו נתבארו בקצרה גם טעמי ההלכות (שעי"ז נשללת נתינת מקום לטעות כו'), ולא נוגע כאן הענין של י"ט כסלו; אך על זה באה הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר – שענינו של י"ט כסלו, תורת החסידות, הוא – לירד לענינים תחתונים, עניני ארץ אדום, כדי לבררם.

ובזה מתבטאת התחלת הענין די"ט כסלו:

ענינו של י"ט כסלו אינו מתחיל ב"וישב יעקב בארץ מגורי אביו", בחי' גבורה דעתיק, שזהו שרש כל התורה בכלל (שלכן נאמר במתן-תורה "וידבר אלקים את כל הדברים האלה גו'"15), והשרש דפנימיות התורה בפרט, אלא ההתחלה היא בפרשת וישלח, ולא בהתחלת הפרשה (כמו בפרשת וישב), "וישלח יעקב מלאכים", אלא בסיום הפרשה – "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום גו'", שהו"ע הירידה לברר את הניצוצות שנפלו למטה ביותר. ודוקא בענין זה מתבטאת התחלת הענין די"ט כסלו, תורת החסידות.

אבל מיד באה ההבהרה:

מצד פיתויי היצר, יכולים לחשוב, שכדי לברר את "המלכים אשר מלכו בארץ אדום" יש צורך להתנתק, לפי שעה עכ"פ, מההתעמקות בתורת החסידות כו'.

אך עז"נ3 "לפני מלך מלך לבני ישראל", היינו, שניצוצות אלו מושרשים למעלה מבחי' בנ"י, וכדיוק הלשון "לפני גו' בני ישראל", מלשון פנימיות (כפירוש תורת החסידות בתיבת "לפני"16), והיינו, שע"י העבודה דבירור הניצוצות ממשיכים בבנ"י מבחי' "לפני מלך מלך לבנ"י", שבחי' זו תומשך בפנימיותו.

וזהו ענין הב' שבי"ט כסלו – השייכות לפרשת וישב – שלאחרי ההתחלה שיורד לארץ אדום כדי לברר בירורים, אזי נעשה "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", שממשיך בחי' גבורה דעתיק, ובאופן של התיישבות.

ג. וזהו גם מה שדיבר כ"ק מו"ח אדמו"ר (בשנת ת"ש17) בנוגע לענין החסידות, באמרו, ש"אין חכם כבעל הנסיון"18, והיינו, שהתאמתות ההשכלה וההשגה היא – דוקא כשבאים לידי נסיון בפועל, שאז באה ה"השכלה" ב"עבודה".

ומהו ענין ה"עבודה" – ממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר ומפרש19 – מלשון עורות עבודים, והיינו, שאין הכוונה כאן להמבואר בריבוי מקומות ש"עבודה" הו"ע עבודת התפלה, תפלה באריכות, שלאחרי שנסתיים מנין אחד ומנין שני ה"ה ממשיך עדיין בתפלתו, אלא כאן הכוונה ב"עבודה" היא לעורות עבודים – שלוקחים עור גס של בהמה, וכותבים עליו פרשיות התפילין, שהו"ע המשכת ד' מוחין, והיינו, שהענין דד' מוחין שהוא גילוי פנימיות התורה – ממשיכים גם בעור גס.

וזהו אמיתית הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" – לא רק ב"חוצה" שבאדם עצמו, כמו השכל שנקרא "חוצה" לגבי פנימיות נפשו20, כך, שע"י לימוד החסידות בהשגת השכל ה"ה מפיץ את המעיינות ב"חוצה" שבו, אבל, אין זה מספיק, אלא צריך להפיץ את המעיינות ב"חוצה" ממש, שאין תחתון למטה ממנו – בעור הגס, ב"המלכים אשר מלכו בארץ אדום".

וכאשר ההנהגה היא באופן כזה – הנה לא זו בלבד שלא יחסר אצלו מאומה, אלא אדרבה: דוקא עי"ז נעשה "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", ש"לוקח" בחי' גבורה דעתיק באופן של התיישבות.

וכידוע מאמר אדמו"ר האמצעי אודות הפס"ד שפסקו למעלה (בזכות המס"נ כו'), שבכל עניני החסידים תהי' ידם על העליונה21, והיינו, שלא זו בלבד שלא יהי' גרעון, אלא אדרבה – ידם על העליונה, והרי הפירוש ד"עליון" הוא שאין עליון למעלה הימנו, והיינו, שמתקשרים עם אין-סוף. וע"ד מאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע22, שכאשר מסתגר בחדר ולומד לקוטי-תורה, אזי מרגיש ("ער דערהערט") אין-סוף.

וכל זה נעשה עי"ז שיעקב הזדעזע ("זיך אַ טרייסל געטאָן") תחילה (כדברי כ"ק אדנ"ע הנ"ל (ס"א)), ואעפ"כ, (למרות שהזדעזע והתיירא כו'), לא נשאר בארץ ישראל, בליובאוויטש, או בבית-כנסת ובית-מדרש, אלא הלך לחרן לברר צאן לבן, ודוקא עי"ז נעשה "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", שהמשיך בחי' גבורה דעתיק בהתיישבות, והיינו, שהענין שאצל אביו הי' באופן של מגור ומורא ("מגורי אביו"), הנה אצל בנו ותלמידו הי' זה באופן של התיישבות23.

* * *

ד. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר24, שבין הספרים שאביו כ"ק אדנ"ע הי' רגיל לעיין בהם קודם "יחידות", היו: כתר שם טוב, אור תורה ותניא.

וגם סדר הספרים הוא בדיוק: כתר שם טוב – ליקוטים מהבעש"ט, אור תורה – מהרב המגיד, ותניא – מרבינו הזקן.

ולהעיר, שכפי שנראה מהקדמת הכתר שם טוב, ועד"ז בשאר ספרים שבהם מדובר אודות הכש"ט, הנה ענינים רבים מהליקוטים מהבעש"ט שבכתר שם טוב הם מדברי רבינו הזקן – מרשימותיו או מדברים שאמר בעל-פה. וכן בנוגע לאור תורה – נלקחו ענינים רבים מרשימותיו של רבינו הזקן.

ולדוגמא25:

כ"ק אדמו"ר הצמח צדק כותב בא' ממאמריו (בנוגע למאמר ד"ה עולת תמיד)26: "וז"ל האו"ת מהמגיד נ"ע27, וי"א שהוא מכת"י אאזמו"ר28 נ"ע, ואינו ברור". וע"פ הנ"ל, אולי מקום לומר שעוד מאמרים ב"אור תורה" הם מכתי"ק כ"ק אדמו"ר הזקן.

ומתאים עם המדובר כמ"פ29, שגם את הבעש"ט והמגיד "לוקחים" ע"י רבינו הזקן, כמבואר בארוכה בשיחות ומכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר30, ע"פ כמה משלים ודוגמאות, כמו משל הפשתן, וכיו"ב.

ה. ובכן, באור תורה31 מבאר הפסוק "וישב יעקב וגו'" – שקאי על צדיקים, וז"ל:

"הצדיק .. שנשתלח בעוה"ז .. כל ימי עיכובו ("וישב", לשון עכבה32) בעוה"ז, הוא בדביקות בהש"י, ואף שהוא בארציות וחומריות עוה"ז ("בארץ"), עכ"ז הוא ב"מגורי אביו", ר"ל ביראת אביו שבשמים, ואפילו הוא בין הרשעים אינו לומד ממעשיהם, וזהו בארץ כנען, כמ"ש33 כנען בידו מאזני מרמה, ואעפ"כ מחזיק בתומו, וכוונתו רק להרבות תולדות, שהוא מצות ומעשים טובים, והם עיקר תולדותיו של הצדיק34. וזהו אלה תולדות יעקב יוסף35, כלומר, להוסיף בכל יום שעשוע ותענוג ונחת רוח ליוצרו".

ולכאורה צריך להבין: מדוע נאמר כאן "יעקב" ולא "ישראל" – הרי מדובר אודות צדיק, שגם בהיותו בארץ כנען הרי הוא במעמד ומצב של "מגורי אביו", ומוסיף תענוג ונח"ר למעלה, וא"כ, הי' הכתוב צריך להזכיר השם "ישראל", שם המעלה, ע"ש "לי ראש"36, ולמה נזכר השם "יעקב", מלשון עקב?

והביאור בזה – שהענין ד"יוסף", הוספה בנח"ר ותענוג שלמעלה, נפעל דוקא ע"י העבודה ד"יעקב", שזוהי העבודה דקבלת עול.

ובהקדים הביאור בדברי אדמו"ר הזקן באגה"ק37 בענין טעמי מצוות שלא נתגלו, ש"גם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה, אין זה הטעם המובן לנו לבדו תכלית הטעם כו'" – שמדייק בלשונו, שלא זו בלבד שאין זה "תכלית המצוה", כיון שאמיתית המצוה היא רצון העליון שלמעלה מהטעם, אלא גם בבחי' הטעם גופא "אין זה .. תכלית הטעם", ולכן עיקר קיום המצוה צריך להיות בשביל לקיים רצון העליון.

וכמ"ש הצמח צדק בדרך מצוותיך38 – ספר שענינו לבאר טעמי המצוות – ש"העיקר כו' לכוין שכך ציווהו הבורא .. מצוותו ורצונו העליון ב"ה .. ומה שמובן קצת ענינו .. הוא באמת רמז וכטפה מאוקיינוס בלבד כו'".

ונמצא, שע"י העבודה ד"ישראל", "לי ראש", עבודה שע"פ טעם ודעת – לא לוקחים את העצם של המצוה.

וכיצד פועלים את הענין ד"יוסף", הוספה בנח"ר ותענוג שלמעלה – הרי זה כמארז"ל39 "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", היינו, שהנח"ר למעלה הוא עי"ז ש"נעשה רצוני", שהו"ע קיום המצוות בקבלת עול, מצד רצון העליון.

ולכן נאמר "אלה תולדות יעקב יוסף" – כיון שהענין דיוסף נעשה ע"י העבודה דיעקב דוקא.

ולא רק בנוגע ל"יוסף" נזכר השם "יעקב" דוקא ("אלה תולדות יעקב יוסף"), אלא גם בהתחלת הכתוב, בענין "בארץ מגורי אביו בארץ כנען", נאמר "וישב יעקב" דוקא, כי, כדי להיות במעמד ומצב ד"מגורי אביו", גם כשנמצאים בארציות וחומריות, בארץ כנען – הרי זה (לא ע"י השגה, אלא) דוקא ע"י קבלת עול, ענינו של יעקב.

ו. וענין זה שייך גם לי"ט כסלו – "פדה בשלום נפשי":

דובר לעיל40 בפירוש הכתוב "פדה בשלום", שהפדי' צריכה להיות בשלום דוקא; לא בדרך מלחמה, ויתירה מזה, אפילו לא "חרב של שלום"41, כי אם שלום ממש, כמבואר הענין בכ"מ, ובפרט בדרושי פדה בשלום42.

וענין זה צריך להיות אצל כל אחד מישראל, שהרי הגאולה העתידה – שתהי' באופן של "פדה בשלום" – תהי' בנוגע לכל אחד מישראל.

ולכאורה אינו מובן: כיצד יכול כל אחד מישראל לפעול הענין ד"פדה בשלום"?

אך הענין הוא – שזהו מצד בחי' יעקב שיש בכל אחד מישראל, שזהו השם העצמי של בנ"י, שהרי "ישראל" הוא שם הכינוי, כמ"ש43 "בשם ישראל יכנה", וכינוי הוא רק חיצוניות, ולא העצם, ואילו שם העצמי של בנ"י הוא "יעקב", שמורה על ענין הקבלת עול, שיש בכחו של כל אחד מישראל.

ודוקא ענין הקבלת עול פועל הענין ד"פדה בשלום נפשי" – שלא זו בלבד שמנצח את המנגד, אלא המנגד עצמו נהפך לטוב, כי, ע"י העבודה דיעקב פועל שגם "בארץ", בארציות, נעשה "מגורי אביו", ופועל הענין ד"אלה תולדות יעקב יוסף", שענינו של יוסף הוא כמ"ש44 "יוסף ה' לי בן אחר", כפירוש הצ"צ45 שגם מ"אחר" עושים (לא רק עבד, אלא גם) בן (שלמעלה מעבד) – שזהו תוכן הענין ש"גם אויביו ישלים אתו"46, שגם האויבים נהפכים לטוב ומשלימים עמו, וע"י הפיכת המנגד לטוב נעשית שלימות נעלית יותר ("ישלים" גם מלשון שלימות47) – שמוסיף בתענוג שלמעלה, וממשיך בחי' גבורות דעתיק בהתיישבות.

וזהו ג"כ הענין ד"פדה בשלום נפשי", שדרשו רז"ל48 שקאי על "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור" – "צבור" ר"ת צ.דיקים ב.ינונים ורשעים (כמ"ש בספר קהלת יעקב49, ספר שמביא אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע ריבוי פעמים50), והיינו, שמצד הקבלת עול ה"ה מתעסק גם עם רשעים להפכם לטוב, וכנ"ל שיעקב (מצד הקב"ע) הזדעזע והלך לברר צאן לבן, ועי"ז נעשה "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"48, שפועל זיכוך בדברים הגשמיים שיורגש בהם אלקות, כמ"ש51 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'".

* * *

ז. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ה) בענין טעמי תורה, הנה אע"פ שהכוונה באגה"ק הנ"ל היא לטעמים שבפנימיות התורה, הרי אין ענין יוצא מידי פשוטו, שבזה נכללים גם הטעמים שבנגלה דתורה.

ובנוגע לעניננו:

דובר בי"ט כסלו52 אודות הקישור של סיום הש"ס עם התחלת הש"ס (ע"פ מ"ש בספר יצירה53 שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן), שבסיום הש"ס מדובר אודות תורה – "כל השונה הלכות" שענין זה צריך להיות "בכל יום", דהיינו פעם אחת במשך המעת-לעת, ואילו בהתחלת הש"ס מדובר אודות ק"ש – "מאימתי קורין את שמע", שבזה ישנה החלוקה דיום ולילה – ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית.

ועל זה נשאלה השאלה, שלכאורה איפכא מסתברא – שבתורה שענינה הבנה והשגה צ"ל חילוקים בין יום ללילה, משא"כ בק"ש שענינה קבלת עול מלכות שמים של "הוי' אחד"54, אשר "אני הוי' לא שניתי"55, למעלה משינויי הזמן – אין מקום לחילוק בין יום ללילה.

אך לכאורה, כללות מבנה הדברים הנ"ל, אין לו מקום בנגלה דתורה (כי אם ע"פ פנימיות התורה), שהרי יש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון אם דרשינן טעמא דקרא56, ולדעת רוב הפוסקים ההלכה היא שלא דרשינן טעמא דקרא, ולפי רוב המפרשים – כן היא גם דעת הרמב"ם57 (והמנחת חינוך58 שכתב שלדעת הרמב"ם דרשינן טעמא דקרא, הוא דעת יחיד).

ח. אמנם, האמת היא, שאיתא בתוס' ר"פ הניזקין59 שר"י ור"ש "לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא", אבל במקום שאין נפק"מ לדינא, הכל מודים שדרשינן טעמא דקרא.

ועפ"ז מתורץ בנוגע לרמב"ם – שאף שלדעת רוב המפרשים ס"ל שלא דרשינן טעמא דקרא, מ"מ, מבאר הרמב"ם טעמיהם של כמה מצוות,

ולא רק בספרו מורה נבוכים, שאינו ספר של פסקי-דינים, אלא גם בספר יד החזקה, שהוא ספר של פסקי-דינים (כפי שמבאר בהקדמה מטרת החיבור: "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול, בדין כל מצוה ומצוה .. כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם, בדין מדיני ישראל (כולל גם הדינים שיצטרכו לידע כשיבנה ביהמ"ק השלישי) .. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"),

ולדוגמא: בנוגע למצות תקיעת שופר שבהתחלת השנה, כותב הרמב"ם60 ש"רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם וכו'", כפי שמאריך בפרטי הדברים (וכמבואר במאמרי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ובמאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר61, שבאריכות לשון הרמב"ם מרומזים ג' הענינים דמלכיות זכרונות ושופרות); וכן כותב בסוף הל' תמורה: "ירדה תורה לסוף מחשבת האדם .. שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו .. ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע, ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וכו'"; וכן כותב בסוף הל' מקוואות בנוגע לענין הטבילה מן הטומאה – שקשור עם הגאולה העתידה, שאז יקויים היעוד62 "וזרקתי עליכם מים טהורים גו'" – ש"רמז יש בדבר .. הביא נפשו במי הדעת הטהור",

כי, במקום שאין נפק"מ לדינא, הכל מודים שדרשינן טעמא דקרא, והיינו לפי שע"י ידיעת הטעם נעשה תוספת חיות בקיום המצוה.

ט. ולהעיר:

לאמיתו של דבר, לא יתכן שלא תהי' נפק"מ לדינא מצד דרשת טעמא דקרא, ובודאי שמכל סברא בתורה מוכרח להיות איזה נפק"מ בנוגע לפועל.

ועכצ"ל, שהפירוש בדברי התוס' הנ"ל שר"י ור"ש "לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא", הוא, בנוגע "לנפקותא" על אתר, "כגון גבי חובל בגד אלמנה"59, שלר"ש דדריש טעמא דקרא, "עשירה ממשכנין אותה עני' אין ממשכנין אותה"56, ועד"ז גבי "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"63, שלר"ש דדריש טעמא דקרא, "שיימינן בדמזיק"59, אבל כאשר אין נפק"מ לדינא על אתר, הנה אף שתהי' נפק"מ במקום אחר, הכל מודים שדרשינן טעמא דקרא.

וראי' לדבר:

איתא בגמרא64: "הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו", כמו במצות פדיון ש"הוא קודם לבנו", כיון ש"מצוה דגופי' עדיפא", "ר' יהודה אומר, אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו", ולכן צריך האב לטרוח ולספק צרכי לימוד בנו, כפי שפוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה65.

וטעם הדבר – כי, ענינה של מצות תלמוד תורה הוא הבנה והשגה, וכיון שאצל הבן תהי' השגה גדולה יותר, הרי הוא קודם, והיינו לפי שהשגה פחותה בתורה אינה נחשבת לגבי השגה נעלית יותר, כמובן מזה שמקרא מגילה, ללא עיון כו', נחשב לדחיית תלמוד תורה66, כמשנ"ת בארוכה בי"ט כסלו67.

ולכאורה אינו מובן: הרי ההלכה היא שבמקום שיש נפק"מ לדינא לא דרשינן טעמא דקרא, ויתירה מזה, בנדו"ד לא נוגע פסק ההלכה, כיון שבעל המאמר הוא ר' יהודה שפליג על ר"ש וס"ל שלא דרשינן טעמא דקרא, ובנדו"ד, יש נפק"מ לדינא, שהרי מצד הטעם שת"ת הו"ע של השגה (כנ"ל) נמצא ש"בנו קודמו"?!

ועכצ"ל, שגם כאשר יש נפק"מ לדינא, אבל לא על אתר – הכל מודים שדרשינן טעמא דקרא.

וכיון שכן, יש מקום לשאלה הנ"ל – שמצד זה שתלמוד תורה ענינה הבנה והשגה, הי' צריך להיות בזה חילוקים בין יום ללילה, משא"כ בק"ש כו'.

י. ויש להוסיף, שגם אם נפרש דברי התוס' (שלא כפירוש האמיתי, אלא) שבמקום שיש נפק"מ לדינא, אפילו במקום אחר, לא דרשינן טעמא דקרא – הרי:

בנוגע לתלמוד תורה שענינו הבנה והשגה – הרי זה מפורש להדיא בדברי הגמרא הנ"ל; וכמו"כ מצינו להדיא שבתלמוד תורה נוגע הענין דיום ולילה – כמ"ש68 "והגית בו יומם ולילה", שלכן חייב כל אחד מישראל "לקבוע לו עתים לתלמוד תורה ביום ובלילה", ולכל הפחות "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"69.

וכן בנוגע לקריאת שמע שענינה קבלת עול מלכות שמים – הנה איך שיהי' הפירוש בדברי התוס' הנ"ל, הרי מפורש להדיא בגמרא70 בנוגע לק"ש: "ר' ירמי' הוה יתיב קמי' דר' [חייא בר אבא] חזיי' דהוה מאריך טובא, א"ל, כיון דאמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות תו לא צריכת", ומזה מובן: (א) שפחות מכוונה זו – אין יוצאים י"ח ק"ש, (ב) ויותר מזה – אין זה בכלל החיוב דק"ש.

ועפ"ז: כיון שתלמוד תורה ענינו הבנה והשגה, שמצד זה יש מקום לחילוקים דשחרית וערבית, ואילו ק"ש ענינה קבלת עול מלכות שמים, שהו"ע ההתקשרות עם "אני הוי' לא שניתי" – מהו הטעם שבק"ש ישנם שני זמנים מחולקים, ק"ש של ערבית וק"ש של שחרית, ואילו בת"ת נוגע רק הענין ד"שונה הלכות בכל יום", פעם אחת ביום?

ונתבאר הענין בזה71 – על יסוד מאמר רבינו הזקן ד"ה ונשב בגיא72, בביאור הטעם שגם מי שתורתו אומנתו מפסיק לק"ש73, שתורה ענינה מלמעלה למטה, וק"ש ענינה מלמטה למעלה, שהו"ע היחוד מצד העולמות.

וזהו גם דיוק הלשון "כד אמליכתי' כו'" – שאין זה באופן שמכריז ומודיע "ה' מלך", ע"ד מ"ש באברהם אבינו "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"74, "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא"75, אלא שהוא ממליך את הקב"ה, והיינו, שברגע שלפנ"ז, קודם שקרא ק"ש, לא הי' הקב"ה מלך, כביכול, וע"י שקורא ק"ש הרי הוא ממליך את הקב"ה למלך – כיון שזהו יחוד מצד המטה, שהאדם העובד ממליך את הקב"ה.

ולכן: בק"ש שענינה הוא היחוד מצד המטה – נוגע שינויי הזמנים של ערבית ושחרית; משא"כ תורה שענינה המשכה מלמעלה, למעלה מהעולם – לא נוגע בה שינויי הזמנים דיום ולילה, ורק בגלל ש"יומי מיפסקי מהדדי"76 צריך להיות "שונה הלכות בכל יום", כמשנת"ל בארוכה.

אלא שבענין זה ישנו החידוש ד"הליכות עולם לו" – שגם ב"עולם", בשינויים שבעוה"ז, ממשיכים את התורה כפי שהיא למעלה משינויים, שעי"ז מתגלה ש"אין עוד מלבדו"77, שזהו"ע נעלה יותר מבחי' "אחד" דק"ש, כידוע ש"יחיד" הוא למעלה מ"אחד"78, ועאכו"כ הענין ד"אין עוד מלבדו" שהוא נעלה עוד יותר.

* * *

יא. מאמר ד"ה להבין ענין החלומות.

* * *

יב. [בהמשך למשנ"ת במאמר79 בנוגע לנחמה על העבודה בזמן הגלות שהיא בבחי' "היינו כחולמים" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א80:]

ועד"ז בנוגע אלינו:

זה י"ד שנה שחוזרים ותובעים זאת ללא הרף ("מ'האַלט אין איין מאָנען"), יותר ממאה פעמים, כל מה שתבעו רבותינו נשיאינו, ואעפ"כ, נשאר המצב כמו שהי' מקודם! וכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' אומר81: "ראַבאָטוּ ניע ווידיאט" (לא ניכרת פעולת העבודה). – מי שהי' מקודם לכן צדיק גמור, נשאר צדיק גמור; מי שהי' בינוני, נשאר בינוני; ומי שהי' במצב של שינה ורוצה להשאר דוקא בעניניו הארציים והחומריים – אינו מאפשר שיוציאו אותו משם ונשאר בחומריותו.

מצאתי כבר "פּשט'ל", שמ"ש בגמרא82 שהחיוב ד"הוכח תוכיח"83 הוא "עד מאה פעמים", הרי זה בדרך גוזמא למטה קתני84, ולכן הנני ממשיך בעבודה ד"הוכח תוכיח". אלא מאי, אין בזה געשמאַק – מי יאמר שצריך שתהי' העבודה מתוך געשמאַק, ומי יאמר שצריך להיות מעמד ומצב ד"עולמך85 תראה בחייך"?!... ומה שיש קושיא מדוע נפל כל זה לחלקי דוקא – הנה למי איכפת שיש לך קושיא?!...

ובכן, הן אמת שהעבודה צריכה להיעשות, אבל, אין בזה חיות, שהרי במשך זמן זה הי' מוטב לכאורה להסתגר בחדר וללמוד לקוטי- תורה "און דערהערן אין סוף"22... – מוטב הי' ללמוד פנימיות התורה, שלמעלה אפילו מנגלה דתורה, ומכ"ש למעלה מ"הוכח תוכיח" מי שכבר דיברו עמו מאה פעמים ואעפ"כ הרי זה עדיין ללא תועלת!...

אך על זה היא הנחמה מהענין ד"היינו כחולמים" – כאמור לעיל שענין החלום שיש בו ענינים אמיתיים ושקרים הוא למעלה מהטבע כו', וסוכ"ס הנה גילוי האור כשלעצמו פועל זיכוך וביטול הכלים.

* * *

יג. יש להזכיר גם אודות ה"דינער" עבור הישיבה שייערך בעזה"י מחר86, שכן, בכלל צריכים להשתתף בענין של ישיבה, ובפרט בנוגע לישיבת תומכי תמימים.

ומה גם שה"דינער" נערך בימים הסמוכים לי"ט כסלו, כדי שיוכלו לנצל זאת עבור הפצת המעיינות חוצה – שזהו גם ענינה של תומכי תמימים – ולפעול את הענין ד"פדה בשלום נפשי", ע"י העסק בתורה ובגמ"ח ותפלה עם הציבור.

ואף שלעת-עתה חסר עדיין בישיבה – אצל התלמידים, והעיקר הוא מצד החסרון אצל הרמי"ם, משגיחים, משפיעים ומנהלים – הרי ענין זה אינו שייך ל"תמכין דאורייתא"; הם צריכים ליתן את הגשמיות, והתלמידים והרמי"ם כו' יעשו כבר מהגשמיות – רוחניות.

והעיקר – שיהי' זה באופן של הרחבה, באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"87, ועד ל"נחלה בלי מצרים"88.