שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ג

בס"ד. שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ג.

בלתי מוגה

א. כאשר מתאספים יחדיו בקשר עם ענין של הסתלקות (אע"פ שאין זה בעצם יום ההסתלקות), הרי לכאורה1 צריכה להיות התנועה בכיוון ותוכן אחר כו'2.

אבל, אמרו לנו חז"ל בגמרא3: "יעקב אבינו לא מת", וממשיכים לבאר, דלכאורה קשה: "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וכו'"? – והתירוץ על זה: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ומזה מובן, שכאשר "זרעו בחיים", באופן שנקראים בשם "זרעו"4, אזי "אף הוא בחיים", למרות שלפני משך זמן היו כל המאורעות ד"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא" (ואי אפשר לומר שענינים אלו לא אירעו, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב5, כך שהתורה מעידה שאירעו ענינים אלו).

ולכאורה, איך יתכן דבר והיפוכו? – אלא זהו כחו של יהודי, שהוא "בעל-הבית" לא רק על ההוה, אלא אפילו על העבר.

ב. ובהקדמה:

ידוע6 שכל הענינים דלעתיד לבוא יהיו בתור שכר עבור העבודה שהיתה לפנ"ז, שהרי לעתיד לבוא כתיב7 "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ", כדברי הגמרא8 "אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה", והיינו, שאז לא יהי' יצר-הרע, ובמילא לא יהי' אז ענין של "שכר" עבור עבודה במצב ש"נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב"9 ואת ההיפך, וצריך להיות ענין של בחירה כו'. ועכצ"ל, שכל מה שיהי' אז, הרי זה מצד העבודה שהיתה בזמנים שיצה"ר הי' בתקפו.

והנה, אמרו חז"ל10 "שכר מצוה מצוה", והיינו, שהשכר שהקב"ה נותן עבור עבודה, אין זה סתם בדרך סגולה, ללא שייכות לעבודה, אלא השכר הוא בדוגמת ענין העבודה11.

ולדוגמא: השכר על מצות הצדקה הו"ע העשירות, כמארז"ל12 "עשר בשביל שתתעשר", דכיון שנותן מהונו ורכושו, אזי השכר הוא מעין זה – שנותנים לו כמה פעמים ככה, במדתו של הקב"ה13, ועד באופן ש"אתה מחוייב לעשרו"14.

וזהו כללות דבר המשנה "שכר מצוה מצוה" – שמשכר המצוה יודעים תוכנה ומהותה של המצוה15, ומתוכן המצוה יכולים לידע ולהשיג במה מתבטא התוכן של שכר המצוה.

ומזה מובן גם בנוגע לכל הענינים דלעתיד לבוא שיהיו בתור שכר (כנ"ל) – שזהו בגלל היותם בדוגמת העבודה שנעשתה בזמן הגלות, קודם ה"שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ".

והנה, שלימות השכר דלעתיד לבוא הוא ב"ימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים", כדברי רבינו הזקן16 (ששנה זו היא מאה וחמישים שנה להסתלקות-הילולא שלו) ש"קבלת שכר עיקרו באלף השביעי", דהיינו, לאחרי תחיית המתים.

וכללות הענין דתחיית המתים הוא עיקר בכל ענין השכר כולו, כדברי המשנה והגמרא במסכת סנהדרין17: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה", "הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהי' לו חלק בתחיית המתים", היינו, שכללות ענין הקימה לעולם הבא לקבל את השכר, קשור עם הענין דתחיית המתים.

וכיון שתחיית המתים הוא שכר כללי, הרי מובן, שבעבודה שבימים שלפנ"ז ישנה תנועה ונקודה כללית בכל עניני העבודה, שתוכנה הו"ע דתחיית המתים.

ג. והביאור בזה:

כאשר יהודי מתעסק עם העולם, שיש בו דברים הקשורים עם גשמיות וגם (למטה מזה) עם חומריות – הנה כאשר מתבונן בשכלו, אזי יודע ומבין, ויכול גם להרגיש, שזהו ענין שאין לו קיום נצחי.

אפילו מי שמאיזו סיבה שתהי' רוצה וחפץ ביותר דבר גשמי, ועאכו"כ דבר חומרי, הנה כאשר חושב ומתבונן – אפילו בשעת התאוה – יודע הוא, שאין זה דבר שישאר עמו באופן נצחי, אלא זהו ענין החולף ועובר, ויבוא זמן שגם הוא בעצמו כבר לא יתענג ממנו. – זוהי שאלה של זמן: יום, חודש, שנה, עשר שנים, או יותר; אבל בודאי בפשיטות אצלו שכל ענין גשמי אינו ענין נצחי.

וזהו כללות החילוק בין עניני טוב וקדושה לענינים ההפכיים ואפילו ענינים סתמיים – שבנוגע למציאות העולם, יודעים הכל שזהו דבר שיש לו הגבלה בזמן; אפילו ענין בעולם שהוא קשור אליו וחפץ בו ביותר, ועד שמוכן להתייגע ולמסור עבורו כל אשר לו – הנה הוא (הבעל-תאוה) בעצמו יודע שזהו ענין הקשור ומוגבל בזמן.

וכאשר מתבונן בכך שזהו דבר המוגבל בזמן – הרי אפילו בשעה שישנו עדיין במציאות, אין זה אמיתית ענין החיים, כיון שהחיות שלו – אפילו בהיותו חי – מוגבל למשך זמן מצומצם.

וככל הענינים, משתקף גם ענין זה בהלכה בתורה – ש"מים חיים" הם אלו שאין מכזבין אפילו אחת לשבע שנים18, היינו, שכאשר יודעים שלאחרי שש-שבע שנים תיפסק חיותם, הנה כבר בשעת מעשה אין זה אמיתית ענין החיות.

ד. ובזה מתבטאת עבודתו של יהודי – לפעול בעולם ענין של נצחיות:

כאשר יהודי לוקח עניני העולם ומקשר אותם עם הקב"ה, שהוא למעלה מזמן ומקום, שהרי הקב"ה אינו מוגבל כלל, גם לא בהגבלת הזמן – אזי נמשך בענין של העולם ענין של נצחיות, למעלה מהזמן, ועי"ז נעשה דבר חי באמת, שאינו חולף.

ולדוגמא: כאשר יהודי לוקח מרכושו ונותן לצדקה, ועושה זאת (לא בשביל למצוא חן בעיני פלוני – שגם אז קיים מצוה19, אבל אין זה כפי שמצוה צריכה להיות – אלא) בגלל ציווי הקב"ה, שאז עושה מהכסף "כלי" ו"דרך" להתגלות רצונו של הקב"ה בעולם, באמצעות דבר שבעולם – אזי מקשר דבר זה עם הקב"ה, שהוא נצחי, ועי"ז נעשה גם דבר זה (שמצד עצמו הוא מדוד ומוגבל) – דבר נצחי.

ובסגנון אחר:

המצוה עצמה יש לה אמנם שיעור ומדידה בזמן ומקום, לא מבעי במצוות שהזמן גרמא, אלא אפילו מצוות שאין הזמן גרמא, הרי עצם עשיית המצוה היא במדידה והגבלה,

וכמו מצות הצדקה, הרי אף שאין הזמן גרמא, מ"מ, יש בה כמה הגבלות, ש"יש לה שיעור קצוב, חומש למצוה מן המובחר ומעשר למדה בינונית"20 (ורק כאשר ישנו ענין נוסף צדדי, כמו הצורך לתקן נפשו כו', אזי מתבטלת ההגבלה שבמצות הצדקה, כמבואר באגה"ת21, אבל המצוה מצד עצמה – אצל "אדם ישר"22 – היא במדידה והגבלה),

אבל, מדידה והגבלה זו אינה באופן שפעולת המצוה נמשכת עד גבול מסויים, ותו לא, אלא אדרבה: המדידה וההגבלה שבמצוה מוציאה אותה מהגבלת המקום והזמן ועושה אותה לדבר נצחי, שקשור עם הקב"ה.

ולדוגמא: מצות תפילין (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"23), קשורה עם מקום – על קיבורת היד, ועל הראש במקום שמוחו של תינוק רופס24, ואם יניחם במקום אחר, לא נתקיימה המצוה; וכמו"כ קשורה עם זמן – שהרי ישנם זמנים שבהם אין חיוב מצות תפילין, כמו שבת ויו"ט (כהפלוגתא בזה בגמרא25). אבל, דוקא ע"י מדידה והגבלה זו, היינו, שמניח התפילין במקום זה ובזמן זה דוקא – הרי זה נעשה דבר שבקדושה, באופן שלמעלה מהזמן והמקום, וכמ"ש בתניא26 ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד".

ובזה מתבטאת עבודתו של יהודי – לפעול בדברים החולפים ועוברים, דברים המוגבלים בזמן, שלכן הנה גם בזמן היותם, אינם אמיתית המציאות – לעשות מהם דבר נצחי, חיים אמיתיים.

ונמצא, שעבודתו של יהודי מתבטאת ב"תחיית המתים" – לפעול על דברים שאפילו בחייהם קרויים מתים27, ולעשות מהם דברים שאפילו במיתתם קרויים חיים28; ולכן הנה גם עיקר השכר, והנקודה המשותפת של כל השכר הוא – תחיית המתים.

ה. ועוד זאת מה שפועלת התורה – שלא זו בלבד שיהי' דבר חי מכאן ולהבא, אלא הפעולה היא גם למפרע:

כיון שמהיום והלאה נעשה דבר של קדושה, הנה גם מלכתחילה, לפני כמה ימים וכמה שנים, ועד מתחילת לידתו ובריאתו, היתה בו כבר הכנה ו"עלוליות" (כהלשון בספרי חקירה) שיוכלו לעשות ממנו ענין שבקדושה, שהוא ענין נצחי.

והרי זהו כללות החילוק בין ענינים שהם מקליפת נוגה, שיש אפשרות לקשר אותם עם קדושה, עם הקב"ה, ולפעול שיהיו חיים תמיד, ובין ענינים שהם מג' קליפות הטמאות לגמרי, שאי-אפשר לקשר אותם עם קדושה, כיון ש"הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם" (כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא29).

ו. ועפ"ז מובן איך יתכן ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", ואעפ"כ "הוא בחיים":

בזמן ההוא הי' מעמד ומצב שהי' יכול וצריך להיות הענין ד"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", ועד שהתורה ציוותה לעשות זאת, כך, שגם ענין זה הוא ממצוות התורה;

אבל כאשר באים אלו שמתייחסים ליעקב, ולא עוד אלא שנקראים בשם "זרעו", הילדים שלו – אזי פועלים שמתבטל ענין המיתה אצל יעקב מלמפרע.

ז. אך לכאורה איך שייך לומר כן – כיון ש"חנטו חנטייא", איך יתבטל לאח"ז ענין המיתה?!

ויובן ע"פ משל גשמי שמצינו בענין זה:

אצל האדם יש נשמה וגוף, ויש גם לבושים שהאדם לובש על חיצוניות הגוף, ויש גם נכסים, שהם רחוקים מעצם האדם עוד יותר אפילו מהלבושים, שכן, הלבושים הם לפי מדת גוף האדם, משא"כ הנכסים, שמהם לא ניכר כלל מי הוא האדם, אם הוא גבוה או נמוך, שמן או רזה.

והנה, כאשר האדם מחליף לבוש זה בלבוש אחר, הרי אע"פ שכאשר זורק את הלבוש הקודם, חסר אצלו לבוש שהוא לפי מדת אבריו כו', וכל זמן שלא משיג לבוש אחר, טוב יותר מקודמו או לכל-הפחות כקודמו, נרגש אצלו החסרון, ובינתיים, קודם שלבש בגד חדש, הרי הוא ערום, בלי בגדים, וחסר אצלו כללות העילוי והתיקון שפועלים הלבושים באדם, שלכן נקראים בשם "מכבדותי"30 – הרי לאחרי שעוברים הרגעים שבהם הי' בלי בגדים, ולובש בגד נאה יותר (וכהמשל בגמרא31: "נטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב"), הנה לא זו בלבד שעכשיו אין אצלו ענין של חסרון, אלא אדרבה, שנתעלה לדרגא נעלית יותר.

וכל זה – אצל כל אחד ואחד, בנוגע ללבושים; אבל ישנם כאלו שאצלם גם הגוף הוא כמו "לבוש" אצל אחרים:

בכלל, תופס הגוף אצל האדם מקום מכובד ביותר, ועד כדי כך, שקורה לפעמים (מצד זה שהתקשרותו עם הקב"ה אינה בשוה בכל הזמנים) שהוא מוותר על טובת הנשמה בשביל טובת הגוף, שהוא חשוב אצלו שלא בערך יותר מאשר לבוש; הוא בודאי לא יוותר על טובת הנשמה בשביל טובת המעיל... אבל בשביל הגוף – מילוי תאוות הגוף – יכול לקרות אצלו שיעשה רעה לנשמה.

אבל יש יהודים כאלו שהי' אצלם בהחלט גמור שהגוף אינו אלא דבר טפל לגבי הנשמה, ונתלבשה בגוף רק כדי שתוכל למלא שליחותה בעולם (כמבואר בתניא6 שנשמה ללא גוף אינה יכולה להניח תפילין, ליתן צדקה ולקיים את כל המצוות, ולכן לא היתה חייבת בכך קודם התלבשותה בגוף), אך מעולם לא החליפו – להעמיד את הגוף בשוה לנשמה, ועאכו"כ למעלה מהנשמה, ולכן תמיד הי' אצלם הגוף טפל ובטל אל הנשמה.

ולכן, כאשר מסיימים את כל השליחות עם הגוף, אזי יכול להיות מעמד ומצב ד"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא"; אבל כאשר ניתוסף בהנשמה עילוי גדול יותר לגבי מעמדה ומצבה בהיותה מלובשת בגוף, ואילו הגוף, גם כשהיתה מלובשת בו הנשמה, הוא אצלם טפל בלבד, כמו "לבוש" – הרי זה כמו שמחליפים בגד שאינו חשוב כ"כ בבגד חשוב יותר, וכמו החלפת כלי כסף בכלי זהב.

ח. וזהו ש"יעקב אבינו לא מת", דאף ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", מ"מ, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים":

התכלית אצל יעקב אבינו היא – לא אכילה ושתי' וכיו"ב, ענינים גשמיים הקשורים עם הגוף, אלא – כדברי המדרש32 "האבות הן הן המרכבה"; כל חיי האבות – ועאכו"כ יעקב, בחיר שבאבות33 – היו באופן שעל ידם יתמלא רצונו של הקב"ה,

וכדי למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם הוצרך יעקב לגוף, שעל ידו התעסק תחילה עם לבן ("עם לבן גרתי", "ותרי"ג מצוות שמרתי"34) ואח"כ עם עשו כו', והעמיד "מטתו שלימה",

ואח"כ ניטל הגוף, "חנטו חנטייא כו'", ואז לא היתה יותר אפשרות לנשמה למלא שליחותה ע"י הגוף.

אבל לאחרי כן ניתוסף בנשמה הענין ד"זרעו בחיים":

העובדה שהיתה "מטתו שלימה", שהעמיד את "זרעו", בנים ובני-בנים, שנתגדלו ונתחנכו באופן ש"שמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט"35 – פעלה בנשמת יעקב עילוי גדול יותר מאשר העבודה שהי' יכול לעשות ע"י הגוף.

וכמדובר בהתוועדויות שלפנ"ז36 בפירוש רש"י על הפסוק37 "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", "אל האבות" – שבב' תיבות אלו מבאר רש"י את החידוש העיקרי של אברהם יצחק ויעקב: ככל שגדלה מעלת עבודת אברהם יצחק ויעקב [עבודת אברהם בקו החסד, בהכנסת אורחים וגמילות חסדים; עבודת יצחק בקו הגבורה, "פחד יצחק"38, ענין חפירת הבארות כו'; ועבודת יעקב בתיקון תפלת ערבית39 ולימוד התורה וכו'] – אין זה מגיע לעילוי היותר גדול שהי' אצלם עי"ז שהיו "אבות", שהעמידו בנים ובני בנים באופן ש"שמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט".

ולכן, הן אמת שבנוגע לגוף "חנטו חנטייא וכו'", אבל, חיי יעקב לא התבטאו בענינים הקשורים עם הגוף, אלא בענינים הקשורים עם הנשמה; ובנוגע לנשמת יעקב, הנה הענין ד"זרעו בחיים" – שזהו תכלית העילוי של כל ענין עבודת יעקב והאבות בכלל – פעל חיות בנשמת יעקב, שזהו עיקרו של יעקב.

וכדברי רבינו הזקן באגה"ק סי' ז"ך – אגרת ההסתלקות – ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים, כי אם חיים רוחניים, שהם אמונה ויראה ואהבה"; ובזה גופא יש חילוק – אם זו עבודה בנוגע לעצמו, או שהעבודה היא להעמיד "דור ישרים יבורך"40, "זרעו בחיים".

וזהו מענה הגמרא: הן אמת ש"חנטו חנטייא כו'" את גופו של יעקב, אבל, חיי יעקב התבטאו בכך שהעמיד את עם ישראל, "עם" שלא יתפעל מההעלם וההסתר של העולם, ואדרבה, בעולם גופא ימשיך חיים אמיתיים (כנ"ל ס"ד), ע"י ההתקשרות עם הוי' אלקיכם, אלקים חיים, ואז, הנה "זרעו בחיים" פועל שגם יעקב חי ("אף הוא בחיים").

ומזה מובן גם בנוגע לגדולי ונשיאי ישראל בכל דור ודור, שגם אצלם היתה הנהגה כזו, שהחיות והלהט שלהם ("זייער קאָך") לא הי' בענינים הקשורים עם הגוף מצד ענינו של הגוף, אלא רק באופן שהגוף הוא ממוצע שעל ידו יכולים להמשיך אלקות בעולם, ולהעלות את העולם ולקשרו באלקות, ולכן, גם כאשר ישנו מצב שהתורה אומרת שצריך להיות "ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא", הנה לאחרי כן רואים ש"יעקב אבינו לא מת", כיון ש"זרעו בחיים".

ט. ויש להוסיף בדיוק הלשון "זרעו בחיים":

ובהקדמה – שהענינים41 שבתורה מדוייקים הם בכל פרטיהם. ולכאורה, מהו לשון "זרעו" דוקא, ולא בניו, יוצאי חלציו, תלמידיו וכיו"ב?

[ובפרט שהכוונה כאן היא אינה לבנים סתם, אלא לאלו שהולכים בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו, וא"כ, צריכים לקרותם בשם "תלמידיו", "מחונכיו" וכיו"ב – שם שמורה על כך שהם הולכים בדרכיו של יעקב].

והענין: "זרעו" – הוא גם מלשון זריעה. ולכן נקטו לשון זרעו דוקא, כדי לרמז שזרעו של יעקב הם באופן של זריעה.

ענין הזריעה הוא – כמאמר רז"ל42 "אדם זורע קב43 כדי להכניס כמה כורין".

[אין אדם זורע גרעין בשביל שיצמח גרעין אחד – בשביל זה אינו כדאי כל הטירחא; כאשר זורעים גרעין אחד, הרי זה כדי שיצמח אילן עושה פירות, שבהם יהיו מאות ואלפי גרעינים.

ועד"ז בנדו"ד: כאשר יעקב מעמיד תלמידים, הרי זה בדרך כזו שהם "זרעו" – הוא "זורע" אותם, כך, שמכל אחד מהם יצמחו "כמה כורין", מאות ואלפים שילכו בדרכיו של יעקב].

והיינו שהזריעה שזרע יעקב אבינו – וכן נשיאי ישראל שבכל דור ודור (כמ"ש בספר קהלת יעקב (לבעהמ"ח מלא הרועים) מע' רבי ש"נשיא" הוא ר"ת נ.יצוצו של י.עקב א.בינו), עד לנשיא דורנו בעל ההילולא – בתלמידיו, חסידיו ומקושריו, כוונתו בהזריעה היתה, שכל אחד מהם לא יסתפק בעבודתו בתומ"צ לעצמו, כי אם, יכניס "כמה כורין", יעמיד מחנות מחנות של צבאות הוי', העוסקים בגליא דתורה ובפנימיות התורה ובקיום המצוות [חדורים באהבת ישראל].

[בעל ההילולא, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, עסק מתוך מסירה עצמית בחינוך על טהרת הקודש, החל מאלו שנמצאים למעלה מעלה, שעמהם צריכים ללמוד ענינים עמוקים שבתורה, סתרי תורה, קבלה וחסידות, ועד לאלו שלא ידעו אפילו אל"ף-בי"ת, והוצרכו להתחיל ללמוד עמהם מאל"ף-בי"ת44, והצד השוה בנוגע לכולם הוא – הענין ד"זרעו": כוונתו לא היתה לחנך יהודי שידע אל"ף-בי"ת לעצמו, ועד שיגיע לדרגות נעלות, שיוכל בעצמו ללמוד ולהבין סתרי תורה, אלא כוונתו היתה לפעול ענין של זריעה – שכל מחונך ומקבל ומושפע שלו יצא אח"כ לעולם ויכניס "כמה כורין". ובאופן כזה נשלם הרצון ותכלית העבודה של בעל ההילולא – כאשר ההולכים בדרכיו הם באופן של זריעה].

וכאשר תלמידיו ימלאו תפקידם זה, שיהיו "זרעו", עי"ז יהיו הם בחיים, ועי"ז – "אף הוא בחיים".

[ועד שיבוא הזמן שיראו זאת בגלוי בעיני בשר למטה מעשרה טפחים – כאשר נזכה לתחיית המתים, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש].

* * *

י. יש עוד דיוק בתיבת "זרעו (בחיים)" – ובהקדמה:

ישנם הטוענים: בשלמא בנוגע לי"ב חודש הראשונים – מהיכי תיתי, שהרי ישנם כמה דינים בשו"ע45 הקשורים עם י"ב חודש הראשונים (ועד"ז גם בשנה השני'46); אבל לאחרי שעוברת עוד שנה ועוד שנה – הרי מטבע הדברים שכל הענינים הולכים ונחלשים?!

והמענה לזה – שזהו היפך ענין הזריעה:

בנוגע לזריעה – מצינו שיש זריעה שממנה צומחים פירות במשך זמן קצר, ויש זריעה שצמיחת הפירות היא לאחרי משך זמן ארוך יותר, וככל שהפירות חשובים יותר, צריך להמתין זמן ארוך יותר עד לצמיחתם – לאחרי שבמשך הזמן שבינתיים משגיחים על האילן ומטפלים בו שלא יסבול מעשבים בלתי רצויים, רוחות וגשמים בלתי מתאימים, ויהי' לו כל המצטרך כדי שיוכל לצמוח וליתן פירות, ועד לפירות בתכלית השלימות.

וכפי שמצינו בגמרא במסכת בכורות47 ובמדרשי חז"ל48 חילוקי הזמנים בענין הזריעה, ולדוגמא: צמיחת התבואה במשך נ"ב יום, או שקדים שמשך זמן צמיחתם במשך כ"א יום (לא מהזריעה, אלא מהפרח עד לגמר הפרי, אבל ביחס לזריעה, הרי משך הזמן הדרוש באילנות הוא שלא בערך יותר ממשך הזמן הדרוש בתבואה); ועד לאילן, שנותן פירות לשבעים שנה.

ודוגמתו בעבודת האדם – "כי האדם עץ השדה"49 – "צדיק כתמר יפרח"50, שנותן פירות לשבעים שנה51, שזהו כללות חיי האדם שנכללים במספר שבעים שנה, כמ"ש52 "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", והיינו, שגם כאשר האדם מאריך ימים יותר מזה, "ואם בגבורות שמונים שנה"53, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"53, כפי שמצינו (לא רק לפני מ"ת, אלא גם לאחרי מ"ת) בגמרא54 ומדרשים55 כמה סיפורים אודות אנשים שהאריכו ימים56 – הרי זה נכלל במספר שבעים שנה.

וזהו גם מה שאמרו בגמרא57 "כל העונה אמן יהא שמי' רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה", אף שבודאי מועילה אמירת איש"ר גם עבור מאה ועשרים שנה – כיון שכללות חיי האדם נקראים בשם שבעים שנה, לפי שעבודת האדם היא לברר שבעים דרגות, כמבואר הענין בכ"מ58.

[וזהו גם מה שמצינו שיש שבעים טריפות (כפי שמונה הרמב"ם59), שבעים דוקא, לא פחות ולא יותר – כי, כנגד שבעים שנה של חיי הנשמה כשמתלבשת בגוף ונפש הבהמית (שהרי בנוגע לנפש האלקית מצד עצמה אין ענין של הגבלה כלל, אפילו קודם העבודה), הנה גם בנוגע להיפך החיים יש בבהמה שבעים טריפות].

ותכלית השלימות בעבודת האדם בתור "עץ השדה" היא – לפעול ב"גזר דינו של שבעים שנה" שיהי' גזר דין לחיים נצחיים.

ומזה מובן בנוגע להצמיחה ד"זרעו", שמשנה לשנה צריך להיות עילוי גדול יותר אפילו לגבי השנה הראשונה – צמיחת פירות חשובים יותר מהפירות שצמחו בשנה שלפנ"ז ולפני שנתיים, כאמור לעיל, שככל שהפירות חשובים יותר, צמיחתם היא לאחרי משך זמן ארוך יותר.

יא. ועפ"ז מובן דיוק נוסף בתיבת "זרעו (בחיים)" – שע"י הזריעה נעשה לא רק ריבוי בכמות, "זורע קב כדי להכניס כמה כורין", אלא גם ריבוי באיכות, היינו, שנעשית צמיחה של פירות חשובים יותר – לא רק תבואה, אלא גם אילנות, ועד לתמר שצמיחתו היא לשבעים שנה:

בעוה"ז הגשמי – שכל דבר הוא מוגבל, ואינו ענין נצחי, שלכן אינו מציאות אמיתי (כנ"ל ס"ג) – הנה מהגרעין שממנו צומחים שעורים, לא יצמחו חטים, וכמו"כ מגרעיני תבואה לא יצמחו אילנות; שעורים הם מציאות בפני עצמם, וחטים הם מציאות בפני עצמם; תבואה היא מציאות בפני עצמה, ואילנות הם מציאות בפני עצמם;

אבל בנוגע לבנ"י – הנה גם אם מצד שורש נשמתו או מצד עניניו הרי הוא שייך לתבואה מיוחדת או לאילן מיוחד בלבד, יכולה להיות אצלו גם צמיחה של מינים חשובים ומשובחים יותר.

וטעם הדבר – לפי שישנו הענין דאהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך"60, שכולל את עצמו עם כל בנ"י,

– כפי שסיפר בעל ההילולא61, ששאל את אביו: מהו הטעם שקודם התפלה "נכון לומר .. הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך", והשיב לו, שזהו כדי לכלול את עצמו עם כל בנ"י –

ומצד זה יכול להיות אצלו ענין הצמיחה לא רק בנוגע לסוג הפירות השייך אליו, אלא גם בנוגע לכל סוגי הפירות השייכים לכל בנ"י.

וזהו גם מה שאמרו רז"ל62 "שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" – דלכאורה, כיון שעבודת אברהם היתה בקו הימין, חסד, עבודת יצחק היתה בקו השמאל, דין, ועבודת יעקב היתה בקו האמצעי, ענין התורה (כנ"ל ס"ח), הרי ממה-נפשך: לפי הקו השייך אליו, לפי זה יכולים להגיע מעשיו? – אך הענין הוא, שזהו רק מצד עצמו; אבל כאשר מקשר את עצמו עם כל בנ"י, אזי יכולים מעשיו להגיע למעשי כל אבותיו, הן אברהם הן יצחק והן יעקב.

ובכלל, כיון שיהודי הוא "בן מלך"63, ויתירה מזה: "מלך" (כדאיתא בתקו"ז64) – הרי "מלך פורץ גדר"65, כך, שאין עליו שום גדרים, מדידות והגבלות, ולכן, הן אמת שמתחיל עבודתו מאל"ף-בי"ת, הרי אין לו הגבלות כלל, וביכלתו לפרוץ גדר ולהגיע עד לתכלית השלימות, אשר, בגדרי הזמן שבעולם הרי זה הענין ד"צדיק כתמר יפרח", שצומח לשבעים שנה.

יב. וכללות הענין בזה:

כ"ק מו"ח אדמו"ר תבע מכל אחד לא רק את העבודה של אברהם בלבד, או של יצחק בלבד, או של יעקב בלבד,

ותבע שני הדברים45: ללמוד בעצמו הן נגלה והן חסידות, וללמוד עם הזולת הן נגלה והן חסידות; וגם למצוא זמן עבור עניני צדקה כפשוטה, וגם עבור צדקה ברוחניות, ולהביט ולהתבונן מסביבו, ובכל מקום שרואה שחסר בו דבר-מה, ידע שהראו לו חסרון זה כדי שימלא אותו.

וכאשר הרבי תבע זאת, אין זה בגלל ש"בא בטרוניא"66, אלא בגלל שבכל אחד מישראל ישנם "אוצרות" – כמבואר בהמשך ה"יאָרצייט"67 – אשר עד לדורנו זה לא הראו אותם לאף א', ועאכו"כ שלא ביזבזו אותם, ורק בדרא דעקבתא דמשיחא, שאז צריכים לסיים את ה"מלחמה" ולפעול ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"68 – מבזבזים אותם.

וכמבואר בההמשך68 ש"נותנים אותם ע"י .. פקידי החיל, והכוונה בזה הם אנשי החיל שהם דוקא עושים את הנצחון",

והרי אצל "איש חיל" ("אַ סאָלדאַט") אין נפק"מ: להיכן ששולחים אותו – לשם הולך; אם צריך לירות – הוא יורה; אם מגייסים אותו לחיל רגלים אז הוא בחיל רגלים, אם צריך לרכב על סוס – רוכב הוא על סוס; אם צריך לירות מתותח – יורה הוא מתותח; אצלו אין נפק"מ – הכל הוא על האחריות של המפקד הראשי, ואילו הוא מצד עצמו – אין אצלו נפק"מ: יכול הוא להצמיח תבואה לנ"ב יום, ויכול הוא להצמיח פירות תמרים לשבעים שנה;

אבל מה שנדרש ממנו הוא – שתהי' אצלו הקבלת עול ש"על כל אשר אשלחך תלך"69,"הנני שלחני"70; למלא את השליחות להיות "זרעו", באופן שמ"קב" יהיו "כמה כורין", ומידי שנה בשנה יתוספו פירות חדשים – פרי שצמיחתו דורשת משך זמן ארוך יותר, כיון שהוא נעלה ונקי יותר, וקרוב יותר אל התכלית.

וכאמור, הענין ד"זרעו בחיים" פועל ש"יעקב אבינו לא מת", אלא "הוא בחיים", וכן הוא בכל נשיא (נ.יצוצו של י.עקב א.בינו) בדורו, וכן בנשיא דורנו – שכאשר כל אחד מאתנו ימלא את חלקו ב"זרעו בחיים", אזי נפעל ש"אף הוא בחיים", וימשיך בפעולותיו באופן דהולך ומוסיף הולך ואור, עד ש"צדיק כתמר יפרח", בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "צמאה לך נפשי"].

* * *

יג. הסדר הוא – כדי שכל ענין יהי' מובן יותר – שעורכים סך-הכל המורם מכל האמור:

התפקיד של כל איש ישראל – כפי שהי' תמיד, ועאכו"כ בדורותינו – שצריך להסתכל על עצמו בתור "גרעין" ש"זרע" הקב"ה ב"ארץ חפץ"71, על מנת שממנו יצמחו תבואות ואילנות נושאי פירות, שבהם יהיו כו"כ גרעינים כו'.

כלומר: אין להסתפק בכך ש"אני את נפשי הצלתי", די בכך – לדעתו – שה"גרעין" לא יתקלקל וישאר בשלימותו, ובסגנון חז"ל72: "ולואי שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם"; לא זוהי השליחות שבשבילה ירדה הנשמה (שהיא העצם של יהודי) למטה להתלבש בנפש הבהמית ובגוף הגשמי; עליו לדעת ש"זרעו" אותו בעוה"ז הגשמי, כדי שממנו יצמחו כמ"פ ככה יהודים שומרי תורה ומקיימי מצוות, וכלשון הכתוב36: "ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט".

יד. ויתירה מזה:

אין להסתפק ולומר "דיו לבן שיהא כאביו"73, כלומר, די בכך שיתייגע עד שמחונכיו יגיעו לדרגות שאליהם הגיע הוא – עדיין אין זו הכוונה; הכוונה היא – שתהי' הצמיחה כמ"פ ככה (לא רק בכמות, אלא) גם באיכות, באופן ש"יפה כח הבן מכח האב"74.

ולכאורה אינו מובן: איך יתכן שיהי' כח הבן יפה מכח האב – לכאורה יכול להיות אצל הבן רק מה שהי' אצל האב; ומניין ישיג התלמיד יותר ממה שהשיג המלמד, המחנך והמשפיע?!

אך, במה דברים אמורים – כאשר הקשר בין התלמיד לרב, בין המחונך למחנך, הוא רק בחיצוניות, והיינו, שנותן לו מה שיש לו בחיצוניות, ולכן, נתינה זו מוגבלת היא לפי כחותיו הגלויים;

אבל כאשר מסתכלים על מלאכת החינוך בתור "מלאכת ה'" (כדברי הגמרא במסכת ב"ב75), היינו, שזוהי מלאכה שהקב"ה הוצרך לעשותה, אלא שהקב"ה בחר בו בתור שליח לעשות את מלאכת ה' – הרי כיון שאצל הקב"ה אין מדידות והגבלות, להיותו תכלית השלימות, הנה כאשר מסתכל על תפקידו בעולם בתור מילוי שליחותו של הקב"ה, אין זה מוגבל במדידה והגבלה של כחותיו הגלויים.

ולכאורה: כיצד יכול למלא שליחות בלתי מוגבלת, בה בשעה שהוא בעצמו מוגבל בגוף ובחלקו בעולם, ואפילו נשמתו מוגבלת היא?

אך הענין הוא – כדברי רבינו הזקן בתניא76 ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל77 (ומוסיף:) ממש", וזהו ה"קונץ" של הקב"ה, שביכלתו להכניס את עצמותו ב"חלק" שנמצא כאן למטה ומתלבש בנפש הבהמית, ועל ידה – בגוף גשמי.

וכיון שמגלה בעצמו את ה"חלק אלקה ממעל ממש", אזי יכול להיות שליח – "שלוחו של אדם כמותו"78 – באופן שימלא את שליחותו בעולם לא רק לפי כחותיו הגלויים, אלא לפעול על הזולת שיגדל ויתעלה עוד יותר ממנו.

וזהו גם הכלל שמצינו בגמרא79 – "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו":

"קנאה" – שייכת כאשר מגיעים לדרגא שלו, וביותר – כאשר מתעלים עוד יותר ממנו.

וענין זה שייך לא רק אצל "בנו" (שיכול להגיע למעלה יותר ממנו, כך, ששייך שיהי' ענין של קנאה, וצריך לשלול שאינו מתקנא), אלא אפילו אצל "תלמידו" – דאף שמשפיע לו רק שכל, הנה כאשר מקשר השפעת השכל עם ה"חלק אלקה ממעל ממש", אזי יכול התלמיד לגדול ולהתעלות יותר ממנו, כך, שיש צורך להבהיר שאין אדם מתקנא בתלמידו.

טו. וזוהי השליחות של כל אחד מישראל:

אין לו לומר "מה אני ומי אני", ובהעריכו את כחותיו ואפשרותיו, כמה כבר יוכל לפעול, ובאיזה שטח יוכל לפעול – שהרי אין האמת כן, כיון שאינו הולך לבד, אלא הליכתו היא בשליחות ה"חלק אלקה ממעל ממש", שיש לה שליחות מ"אלקה ממעל ממש", שזרעו בארץ הלזו התחתונה, "וזרעתי' לי בארץ"80, כדי שיצמח אילן עושה פירות, ועד לאילן תמרים – "צדיק כתמר יפרח".

ואין בזה הגבלות כלל; שליחות והוראה זו, שייכת לכל אחד מישראל, ויכולים לדרוש ממנו זאת!

וע"ד מ"ש בשו"ע ש"כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני"81, ו"לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה"82. וכאמור לעיל (ס"ד), שהגבלת הצדקה מעמידה את נתינת הצדקה למעלה מהגבלה: להיותו עני הרי החיוב שלו בנתינת הצדקה היא בהגבלה הנ"ל, אבל, הגבלה זו מעמידה את הנתינה באופן ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד".

טז. ובענין זה ישנו סיפור מבעל ההילולא ש"מאיר" את כל הענין:

בעל ההילולא סיפר83 אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בהיותו בן ט' שנים ומחצה לערך, ואחיו הגדול, הרז"א, שהי' אז בן י"א שנים, ולהיותו בקי בדקדוק הי' מדקדק בתפלתו יותר מאדנ"ע שהי' אז רק בן ט' שנים ומחצה, והי' מקנתר אותו בענינים הקשורים עם תפלה.

פעם בלכתם ל"חדר", שאל הרז"א את אדנ"ע: מדוע ב"מודה אני" יש נקודה לאחרי תיבת "בחמלה", לפני "רבה אמונתך"? והשיב אדנ"ע: כל ענינו של "רבה אמונתך" היא הנקודה, "די פּינטעלע", וכל הענין הוא שהנקודה תתפשט ("די פּינטעלע זאָל פאַנאַנדערגיין").

כעבור משך זמן דיברו עוד הפעם בענין התפלה, ושאל הרז"א את אדנ"ע: מהו הענין שמתפללים בכל יום? והשיב אדנ"ע: כל זה הוא ענין ה"נקודה" ("די פּינטעלע") הנ"ל שבתחלת היום, כי, ענין התפלה הוא התפשטות הנקודה. והוסיף: תיבת "בחמלה" מופיעה בתפלה ב' פעמים, פעם אחת ב"מודה אני", ופעם שני' בברכת "אהבת עולם", ובפעם השני' אין נקודה, כי, פעולת התפלה היא שהנקודה תתפשט.

וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלאחרי שנים ביאר לו אדנ"ע, שענין הנקודה קאי על נקודת הלב.

יז. והענין בזה – בסגנון אחר:

אמירת "מודה אני" היא בתחלת היום – תיכף כשניעור משנתו, לפני קיום איזו מצוה או לימוד התורה (שצריך להיות לאחרי אמירת ברכת התורה דוקא), ואפילו לפני נטילת ידים84.

ובכן: כל אחד מישראל, אפילו יהודי ששייך רק לאמירת "מודה אני", יהודי של "מודה אני" ("אַ מודה אני איד"), שבמשך כל שנותיו עד עתה לא היתה לו שייכות לא לתורה ולא למצוות, ועד שאפילו לא נטל ידיו ("ער איז ניט קיין געוואַשענער") – יש אצלו "נקודה" ("אַ פּינטעלע"),

ונקודה זו קשורה עם "מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי": אין הדבר תלוי בו, אם הוא רוצה, יש לו את הנקודה, ואם אינו רוצה, אין לו; אלא הקב"ה – שהוא ה"מלך", בעה"ב על כל העולם – הכניס בו את ה"נקודה",

וזאת – לא כדי שיתייסר ("ער זאָל זיך מאַטערן") ח"ו, וכסגנון העולם: "קשה להיות יהודי", אלא – "בחמלה": כיון שהקב"ה מרחם עליו [ברחמים רבים, ללא הגבלה, ככל מדותיו של הקב"ה שהם ללא מדידה והגבלה], ורוצה לתת לו כל טוב גם בחיים הגשמיים כפשוטם (שהרי אין ענין יוצא מידי פשוטו, כפי שמבין גם יהודי שעדיין לא נטל ידיו) – הרי הוא נותן לו את ה"נקודה", אע"פ שעדיין לא למד תורה ולא קיים מצוות, ואפילו לא נטל ידיו, כך, שכל כולו אינו שייך לכאורה לטוב וקדושה.

אך לכאורה, מהי התועלת של ה"נקודה", כאשר אין לו שום דבר בשביל לנצל את הנקודה, שהרי אינו יודע מה כתוב בתורה, ובמה מתבטא ענינה של מצוה?

הנה המענה על זה – "רבה אמונתך": האמונה בהקב"ה – שישנה אצל כל אחד מישראל, כפי שמעידים חז"ל85 שבנ"י הם "מאמינים בני מאמינים" – נעשית ההתחלה שעי"ז תתפשט ה"נקודה" בכל הגוף, שתחדור בכל רמ"ח אבריו, להיות מזה קיום רמ"ח מצוות עשה, ותחדור בכל שס"ה גידיו, להיות מזה שמירת שס"ה מצוות לא תעשה,

– וכאמור, שאין זה מפני שרצה הקב"ה להקשות את חייו של יהודי, אלא אדרבה: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"86, והיינו, שע"י תומ"צ יהיו לו טוב ואושר אמיתי בחיים בשריים כפשוטם בעוה"ז הגשמי –

ועד אשר מ"רבה אמונתך" יבוא לברכת ק"ש שבה אומרים "ובנו בחרת .. וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול", וחותמים "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

יח. וזהו גם המענה לכל אלו שמשלים את עצמם ("רעדן זיך איין") שיש להם קושיות, והקושיות מבלבלות אותם ממילוי שליחותם בעולם, ליקח את ה"נקודה" ולפעול שתתפשט בכל הגוף, ע"י רמ"ח אברים ושס"ה גידים – הנה על זה אומרים להם:

באיזה אופן שיהי' – הרי "לא ידח ממנו נדח"87, כיון שהקב"ה, "מלך חי וקיים", הכניס בו נשמה ("החזרת בי נשמתי"), "חלק אלקה ממעל ממש", שזוהי נקודת היהדות, ו"בחמלה", כנ"ל בארוכה.

ואילו ענין של קושיא – הרי אין הקושיא מעכבת, ואין הקושיא מוסיפה כו'; הקושיא יכולה רק לבלבל ולהקשות על העבודה, אבל אין לה מציאות; צריכים אמנם להתייגע להסיר ולתרץ הקושיא, אבל, "לא עליך המלאכה לגמור"88: אינך מחוייב לתרץ את כל הקושיות, שכן, באופן כזה לא ישאר לו זמן לחיות... כיון שיצטרך לנצל את כל הזמן כדי לתרץ את הקושיות שיעמיד היצה"ר שלו והיצה"ר של הזולת!

והרי תכלית החיים היא – "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם (שלכן) חיים כולכם היום"89, ואין הקושיא מבלבלת אותו ואינה מונעת ממנו לחיות חיים אמיתיים ראויים לשמם, הקשורים עם "אלקים חיים", שממשיך חיים גם בעוה"ז.

יט. וזוהי הוראה כללית שמוסר נשיא בישראל אודות מאורע שאירע עם אביו (שהי' נשיא בימיו) בילדותו, כתוצאה מהחינוך שחינכו אביו, שגם הי' נשיא, ונעשה אח"כ הוראה לדורות:

כל יהודי צריך לדעת שיש עליו "מלך חי וקיים", שהוא המלך בעוה"ז הגשמי והחומרי, ומצד ה"חמלה" שלו, הכניס את נקודת היהדות בכל אחד מישראל בתוכו פנימה, וצוה אותו (והרי ציווי של "מלך חי וקיים" הוא גם נתינת כח) לעמוד ולהתפלל – "דע לפני מי אתה עומד"90; אינך נמצא בחלל ריק, בעולם ריק, אלא "יש בעה"ב לבירה זו"91, "מלך חי וקיים" – באופן שע"י התפלה תתפשט נקודת היהדות בכל מציאותו, ואח"כ תומשך בחלקו בעולם, ועד שגם בעולם שמסביבו יהי' מואר.

והוראה זו – ככל הוראות נשיאינו לדורותיהם עד לדורנו זה – היא באופן ד"זרעו בחיים",

– ולהעיר, שענין הזריעה הוא באופן שזורעים גרעין, אשר, בערך לאילן נושא פירות הרי זה "נקודה" בלבד, וכאשר הגרעין ישאר לעצמו ולא ירצה בהמסירת-נפש של רקבון הגרעין, אזי לעולם לא יצמח ממנו אילן; רק כאשר מבטל את מציאותו, שהו"ע רקבון הגרעין, אזי יצמח מה"נקודה" אילן נושא פירות – "זה הקטן גדול יהי'" –

ובאופן שיומשך עד למטה מעשרה טפחים – למלא שם את השליחות לעשות מהעולם דבר חי ("אַ לעבעדיקע וועלט"), עי"ז שלומדים בו "תורת חיים", ומקיימים בו מצוות עליהם נאמר92 "וחי בהם", שאז נמשך "אלקים חיים" בעוה"ז הגשמי והחומרי, ופועל שתתבטל החומריות, ובהגשמיות יומשך ענין החיים באופן של חיים נצחיים, ע"י הקשר עם "אלקים חיים", כנ"ל בארוכה.

וכאשר מקיימים שליחות זו מתוך שמחה וטוב לבב (כדרישת תורת החסידות) – הרי זה מתמלא במהירות יותר, באופן טוב ועמוק יותר, ומתוך תענוג יותר.

* * *

כ. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה.

* * *

כא. כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, סיפר פעם – ביום ההילולא של אביו, לפני עשרים שנה, ב' ניסן תש"ג93 – אודות "תורה" שקיבל רבינו הזקן בשם הבעש"ט, שהיתה אצלו בקבלה, על הפסוק94 "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט":

"שויתי ה' לנגדי תמיד" – ששם הוי' צריך להיות כמו חבר העומד לנגדו, שימינו כנגד שמאל חבירו, וכך צריך שם הוי' לפעול על שמאלו, כי, "מימיני" בודאי "בל אמוט", ולכן הסיוע של שם הוי' צריך להיות בנוגע לשמאלו של האדם.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הוסיף לבאר פרטים בזה, אבל הפירוש הפשוט בזה הוא: כתיב95 "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו", וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא96 ש"מקום משכן נפש הבהמית (ויצה"ר) .. הוא בלב בחלל שמאלי .. אך מקום משכן נפש האלקית (ויצ"ט) הוא .. בלב בחלל הימני". ולכן, "מימיני בל אמוט", שהרי היצ"ט רוצה רק טוב, ומה שצריך להבהיר ולהבטיח – הרי זה רק את צד השמאל, וענין זה נפעל ע"י ימינו של הקב"ה שכנגד שמאלו של האדם. –

זוהי התורה שהיתה בקבלה אצל הבעש"ט, ומסרה להמגיד ממעזריטש, והוא מסרה לרבינו הזקן, ונמסרה לנו ע"י רבינו נשיאנו, בעל ההילולא.

והוסיף, שאביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, הסביר לו, שענין זה נאמר בנוגע לצדיקים גדולים, שאצלם כל הענינים הם באופן של זיכוך, אבל בכלל, בסתם בני-אדם, צריך להיות "שויתי ה' לנגדי תמיד" כדי לפעול הא גופא ש"מימיני בל אמוט".

כב. ולכאורה אינו מובן:

כיון ש"ימין" קאי על היצ"ט – מדוע זקוקים לעזר מיוחד מהקב"ה ש"מימיני בל אמוט", בה בשעה שהיצ"ט בטבעו רוצה רק טוב?!

אך הענין הוא – כפי שרואים במדריגות נמוכות, שמי שאינו מבורר ומזוכך, יכול להיות ש"יעוז בהוותו"97 (כמשנת"ל במאמר98), וגם את הטוב שנותן לו הקב"ה, ינצל בענין בלתי-רצוי, ועד לענין הפכי.

– ההתחלה היא אמנם לא מ"עבותות העגלה", אלא מ"חוט השערה", "חבלי השוא"99, אבל מ"חוט השערה" יכולים להגיע למעמד ומצב שגם היצ"ט נעשה שלא כדבעי100.

וכידוע הפתגם101 שאמר רבינו הזקן: וכי הנך חושב שעשו הי' חגור בחבל ובו תחוב גרזן?! – גם עשו הי' לבוש באיצטלא של משי ("מיט אַ זיידענע זשופּיצע").

וכדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע102 – בהמשך לאיזה סיפור – שלא ידע שיתכן שהיצה"ר יתלבש לפעמים באיצטלא של משי.

כלומר: אפילו לבושי משי, שמצד עצמם שייכים הם לעולם הבריאה103, ש"חציו טוב וחציו רע אבל אינן מתערבין יחד"104 (ככל המעלות שנאמרו בנוגע לעולם הבריאה) – הנה גם הם יכולים להיות מנוצלים בשביל עזר ליצה"ר.

ועל זה יש צורך בעזר מיוחד של הקב"ה – ש"מימיני בל אמוט".

כג. ובפשטות, בהנוגע אלינו – כמדובר פעם105 שישנם נשמות התועות:

כאשר באים ליהודי ואומרים לו שעכשיו צריך ליתן לצדקה, הרי הוא אומר, שהיצ"ט צוה עליו שביום זה עליו ללמוד תורה, מבלי שתהי' לו שייכות לעולם, ובנוגע לצדקה – צריכים לבקש ממישהו אחר, כיון שהוא עסוק בלימודו!

ועד"ז בקצה השני: ישנו מי שנותן צדקה, אבל כאשר באים אליו ואומרים לו שצריך להתפלל בציבור, ולאחרי התפלה צריך לקבוע עתים לתורה, וגם לאח"ז, בשעת ה"עסק", צריך להזהר לא רק מהשגת גבול כפשוטו, ולא רק מדבר שקר כפשוטו, אלא אפילו מאבק לשון הרע והשגת גבול בדקות – טוען הוא: להיותו עסוק במצות הצדקה, הרי הוא עושה הכל כדי שתתקיים מצוה זו, ולכן אין לו פנאי לתפלה בציבור, ואין לו פנאי לשיעור בתורה, ועאכו"כ שבשעת ה"עסק" אינו יכול להזהר בכל הדקדוקים כו'; הוא צריך להרויח יותר כסף, כדי שיוכל לתת יותר צדקה!

וכאשר מסבירים לו הענין ד"מצוה הבאה בעבירה"106 – טוען הוא, שה"מצוה" היא מצוה מדאורייתא, ואילו ה"עבירה" אינה אלא דקדוק קל של דברי סופרים, או רק הנהגה טובה בעלמא, או שיכול להיות שזהו רק כדברי הגמרא במסכת יומא107: "היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר", היינו, שאצל מישהו אחר הרי זה ענין של היתר לגמרי, ואילו אצלו – "כגון אנא" – הרי זה ענין של "חילול השם", שחמור מכל העבירות כולם.

וכללות הענין בזה – שהיצה"ר מתלבש בלבושים של היצ"ט, שהוא "מימינו", ומנצל ענינים של תורה ומצוות כדי להביא אותו לעשיית דבר שהוא היפך רצון הבורא ח"ו.

וכמו בשני הדוגמאות הנ"ל, שהם בשני הסוגים דבעלי עסק ויושבי אוהל (כמבואר במאמר99):

בעלי עסק, מארי עובדין טבין, שעיקר עבודתם בענין הצדקה (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק108) – שיתכן שלא יוכלו לפעול עליהם להיות זהירים בתפלה בציבור ג' פעמים ביום, ובקביעת עתים לתורה בכל יום, וכיו"ב בשאר הענינים, שמשתמטים מזה בגלל התירוץ שהם עסוקים בענין הצדקה, שהיא "שקולה כנגד כל המצוות"109;

ועד"ז ביושבי אוהל – כמבואר במאמר99 שיתכן ש"בעת לימודו שוכח על נותן התורה", היינו, שאינו פועל בעצמו ש"נותן התורה" יהי' תמיד חקוק ועומד לנגד עיניו, וכיון שחסר הענין ד"שויתי הוי' לנגדי תמיד", אזי יכול להיות שגם בימין יהי' מעמד ומצב של "אמוט", שיסור ח"ו מ"דרך הוי'".

ולכן נאמרה ההוראה הנ"ל, שרק אצל צדיקים גדולים, שנזדככו וכו', הנה כיון שאין לרע אחיזה אצלם, הרי בודאי ש"מימיני בל אמוט", ועליהם לפעול רק בנוגע לשמאל (שהרי גם בצדיקים יכולים ליפול מחשבות זרות משל אחרים, כדי להעלותם כו' (כמבואר בתניא110), ועד"ז בנוגע לשאר הענינים); אבל אלו שלא נזדככו עדיין, צריכים לפעול לא רק בנוגע לשמאל, אלא גם בנוגע לימין, שגם "מימיני בל אמוט".

כד. וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא:

היום בתפלה – בתפלת ב' ניסן תש"ג – הונח אצלי שהפירוש ד"מימיני בל אמוט" הוא: "פון די גערעכטיגקייט זאָל מען זיך ניט אויסגעליטשן".

וביאר, שבאמת, הרי כל אברך חסידי רוצה להתנהג כדבעי, שזהו מצד הימין, אבל נפש הטבעי משדל אותו שיתנהג ע"פ שכל, ע"פ טבע. ועל זה צריך להיות "שויתי הוי' לנגדי תמיד", כי, שם הוי' הוא למעלה מהטבע, ועי"ז פועלים "אַז פון די גערעכטיגקייט זאָל מען זיך ניט אויסגעליטשן", היינו, שלא לסטות-ליפול מאותה הדרך שיודעים שהיא הדרך הנכונה.

וכאמור כמ"פ אודות פתגם רבינו הזקן111 שענין החסידות שייך לכל אחד מישראל,

[אלא112 יש מי שאצלו הרי זה כבר בגלוי ו"במזומן", ויש מי שאצלו הרי זה עדיין בהעלם, וצריך להמיר זאת ל"מזומן" (כפי שאומרים כאן: "אַיינקעשן"); אבל ענין זה ישנו אצל כל אחד מישראל],

ומצד זה יש אצל כל אחד מישראל ה"הנחה" – כפתגם רבינו הזקן113 – שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, אלא, שבא היצה"ר ומפתה אותו שאע"פ שעובר על רצון הקב"ה, "עודנו ביהדותו"114;

אבל כאשר ישנו הענין ד"שויתי ה' לנגדי תמיד" – אזי "כהמס דונג מפני אש יאבדו גו'"115,

– שיש בזה ב' ענינים: (א) "כהמס דונג", (ב) "יאבדו", וכמבואר במאמר של אדמו"ר הזקן116 שחזרו עליו בהתוועדויות שלפנ"ז117, שהענינים שהם רע גמור, מג' קליפות הטמאות – יאבדו לגמרי; ואילו הענינים שהם מקליפת נוגה, וכמו כח המתאוה – צריכים רק לשנות את הצורה, והיינו, שבמקום לנצל את הכחות בדברים בלתי-רצויים, ינצל את ההתלהבות והכחות בצד הקדושה, ועז"נ "כהמס דונג מפני אש", שמחמת חום האש נעשה הדונג רך, ואז יכולים לשנות את צורתו ולהשתמש בו באופן הרצוי –

והיינו, שהענין ד"שויתי הוי' לנגדי תמיד" פועל שהענינים הבלתי-רצויים – יאבדו לגמרי, והענינים שצריכים רק לשנות צורתם – "כדונג נמסו"118,

ומתקיים הענין ד"מימיני בל אמוט".

כה. וענין זה מרומז גם בנגלה דתורה:

ישנם ארבעת חלקי השולחן-ערוך, שכוללים כל חיי האדם, ותחילתם הוא חלק "אורח חיים", והתחלת הסעיף הראשון של הסימן הראשון ב"אורח חיים" הוא: "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

וכפי שממשיך, "שישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה .. עומד עליו ורואה במעשיו .. מיד יגיע אליו היראה כו'",

והיינו, שהדרך היא – לא באופן של הסברות בשכל, אלא אומרים לו שהוא נמצא ביחד עם המלך, וכאשר נמצאים עם המלך, אזי בדרך ממילא – ללא צורך בהסברות בשכל – תפול עליו אימתה ופחד, והיינו לפי שגבי מלך כתיב119 "שום תשים עליך מלך", באופן של קבלת עול,

ומקבלת עול מלכות שמים נמשך אח"כ בתורה ומצוות, כדברי המשנה במסכת ברכות120.

אמנם, אצל בנ"י, הרי גם קבלת מלכותו ית' היא באופן ש"מלכותו ברצון קיבלו עליהם"121,

וכמבואר בתניא122 המשל מ"מלך גדול ורב (ש)מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה", ועד"ז בנמשל, שכאשר יהודי מתבונן בשפלות האדם, וביחד עם זה, בגדלות הא-ל (כפי שפוסק הרמ"א בהלכות תפלה123), ומתחיל את היום באופן ש"שויתי הוי' לנגדי", אזי נעשית אצלו שמחה גדולה ביותר (כמבואר בתניא124 בארוכה).

ושמחה זו פורצת כל הגדרים125, כך, שבכל הענינים, מ"אורח חיים" עד "חושן משפט", הרי הוא מתנהג באופן ש"שמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט",

שענין זה מתחיל מ"אחד הי' אברהם", ומסיים ב"ויירש את הארץ"126,

וירושה זו נמשכת לזרעו – "וזרעו ירש ארץ"127, וכאמור לעיל (ס"ט ואילך) שהענין ד"זרעו" כולל ב' הענינים: (א) גם כאשר הזריעה היא רק "קב" (אחד), הרי זה מצמיח "כמה כורין", (ב) גם כאשר באיכות הרי זה רק גרעין שאין בו טעם וריח, צומח ממנו אילן נושא פירות עם כל המעלות, "נחמד למראה וטוב למאכל"128,

ועד שזוכים לביאת משיח צדקנו, שאז יקויים מ"ש129 "ועלהו לתרופה", כדברי הגמרא במסכת סנהדרין130,

וכדאיתא בספרא131 שלעתיד לבוא אפילו אילני סרק מביאין פירות,

– שענין זה נעשה ע"י העבודה במשך זמן הגלות באופן שמעריך את עצמו שאינו אלא "אילן סרק", ואעפ"כ פועל בעצמו להביא "פירות", פירותיהם של צדיקים אלו תורה ומצוות132 –

ופועלים שיומשך למטה מעשרה טפחים קיום היעוד133 "וכל עצי השדה ימחאו כף", בביאת משיח צדקנו, בשמחה ובטוב לבב.

* * *

כו. ידוע המנהג, שמידי שנה בשנה, בהתוועדות הקשורה עם יו"ד שבט, עורכים מגבית עבור "קרן תורה"134, כדלקמן.

כז. ובהקדמה:

בכלל, ישנם כאלו שמתייראים שניתוסף עוד "קרן" ועוד "קרן"...

ובכן, במדרש135 מצינו שישנם עשר קרנות, ויתירה מזה: בבית המקדש היו י"ג שופרות136, היינו, שהיו נותנים ממון בי"ג מקומות שהיו נקראים בשם "שופרות", שזהו אותו הענין כמו "קרנות". וכאמור, ענין זה הי' בביהמ"ק דוקא – אף שלכאורה איך מגיע בביהמ"ק ענין של ממון? – הנה דוקא בביהמ"ק היו י"ג שופרות!

ובנוגע לעניננו – הרי לעת-עתה לא הגענו עדיין למספר עשר, ועאכו"כ לא למספר י"ג!...

ובכל אופן, ברצוני להבהיר, אשר, לא טובה השמועה שישנם כאלו שבגלל שהשתתפו ב"קרן" ד"מאה וחמישים" – בקשר למאה וחמישים שנה להילולא של רבינו הזקן, בעל התניא137 – התחילו למעט בשאר עניני צדקה שהיו נותנים לולי הנתינה לקרן הנ"ל. – אינני רוצה לומר שהפסיקו לגמרי; מסתמא רק מיעטו בשאר עניני צדקה.

אין רצוני להכנס לשקו"ט אם יש לזה דין של משנה מצדקה לצדקה138 אם לאו, אבל בכל אופן, לא טובה השמועה; מ"טוב" – הרי זה בודאי רחוק.

משל למה הדבר דומה – ליהודי שנתעשר, ובגלל זה ימעיט בנתינת הצדקה (ע"ד המבואר במאמר99, שכאשר מקבל השפעת הטוב, אזי יעוז בהוותו כו'), כי: נתינת צדקה מביאה לידי עשירות, כמארז"ל12 "עשר בשביל שתתעשר", וא"כ, כאשר מזכים אותו בהוספת קרן של צדקה, הרי ניתוסף אצלו מקור חדש לענין העשירות; ובגלל שניתוסף אצלו בענין העשירות באמצעות פתיחת דרך חדשה – הרי הוא ממעט בשאר עניני צדקה.

וכמו בכל הענינים שבהם צריכים להזהר שלא לסטות מהדרך הנכונה, כנ"ל (סכ"ד) מדברי רבינו נשיאנו: "פון די גערעכטיגקייט זאָל מען זיך ניט אויסגעליטשן" – הנה גם בענין זה רוצים הם להביא הוכחה מדברי הגמרא:

איתא בגמרא139 "כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, זכה כו'", "יתן אותו חסרון לעניים"140, "כי הא דבני אחתי' דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחילמא דבעו למיחסר שבע מאה דינרי, עשינהו (כל השנה הי' כופן בדברים) שקל מינייהו לצדקה וכו'", והסכום שלא השלימו לתת לצדקה, נחסר אצלם באופן אחר.

וא"כ – טוען הוא – כבר נקצב שבמשך שנה זו יתן כך וכך לצדקה, ובמילא, כאשר מתנדב לקרן חדשה, בהכרח שיחסר בסכום הצדקה שלולי זאת הי' נותן לשאר קרנות.

אמנם, במה דברים אמורים – אילו הקרן החדשה לא היתה שייכת לראש-השנה, שאז (מראש השנה עד יום הכיפורים141) פוסקים כל עניני האדם, כולל גם הסכומים שיתן לצדקה; אבל אם רק נאמר שבימים אלו נקבע למעלה גם הענין של הקרן החדשה – ובהכרח לומר כן, שהרי כל עניני השנה נכללים בראש-השנה – הרי נקבע גם שיתן נתינה חדשה לצדקה, ובאופן שלא יגרע משאר עניני צדקה.

ואם הוא מצמצם בענין הצדקה – אין זה באופן שעי"ז יתוסף בקרן אחרת של צדקה, אלא כהסיפור הנ"ל אודות בני אחתי' דריב"ז כו', שזהו באופן ד"נוגשיך צדקה"142.

ולהעיר, שמתחילת הענין, כאשר דובר בהתוועדות דח"י אלול143 אודות קרן המאה וחמישים, נאמר בפירוש – ולא רק בעל-פה, אלא אח"כ גם נדפסו הדברים, הן בנוגע לשיעורים בלימוד, והן בנוגע להשתתפות בצדקה – שכל זה צריך להיות באופן של הוספה על הרגיל (השיעורים הרגילים והצדקות הרגילות), מבלי לגרוע דבר ח"ו.

כח. ונחזור לעניננו – בנוגע ל"קרן תורה":

דובר כמ"פ144 שכיון שהתורה "נעלמה מעיני כל חי"145, "ואהי' אצלו גו' שעשועים"146, ועד ש"אפילו חפצי שמים (מצוות) לא ישוו בה" (לדעת הירושלמי147 – בכל אופן, ולדעת הבבלי148 – אם רק אינה מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים), שזהו האופן היותר נעלה בתורה שלמעלה אפילו ממצוות – הרי מובן, שבלימוד התורה הרי זה אופן הלימוד שלא לשם תכלית, איזו שתהי', אפילו לא לשם קבלת סמיכה וכיו"ב, אלא לשם התורה עצמה.

וע"פ מאמר המדרש149 "לא ניתנה תורה כו' אלא לאוכלי המן", הנה כדי שיוכלו ללמוד תורה בהצלחה יתירה,

– לימוד התורה יכול להיות בכל מעמד ומצב שבו נמצאים, כפסק הרמב"ם150, והביאו רבינו הזקן בהלכות ת"ת שלו151, שבאיזה מעמד ומצב שנמצאים חייבים בלימוד התורה; אבל כדי שהלימוד יהי' בהצלחה יתירה –

צריכים להסיר מהלומדים כל הענינים המבלבלים וכל עניני דאגות.

ולמטרה זו נוסדה "קרן תורה", שממנה נותנים עבור אלו שלומדים תורה שלא לשם תכלית אחרת, כי אם, כדי שבמשך שעות אחדות יהיו עסוקים וממולאים בתורה, וכמבואר בתניא152 – הן באופן ד"מוקף" והן באופן ד"מקיף", ועד שנעשה "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו .. נמצא כלל".

וזהו גם מה שנקרא תורה סתם – תורה כשלעצמה, ללא עירוב כלל, אפילו לא ענינים של קדושה.

וכמדובר פעם153 במעלת הלולב אפילו לגבי אתרוג, שהוא גבוה מכל שאר המינים, ובנוסח הברכה אומרים "על נטילת לולב" דוקא, אף שהלולב אינו אלא א' מד' המינים – שלולב מורה על תורה154, תורה בלבד, ללא עירוב ענינים נוספים, ש"אפילו חפצי שמים לא ישוו בה".

כט. וכרגיל בכל המגביות שנערכות כאן בימי התוועדות – יתנדב כל אחד כפי נדבת לבו הטהור,

– וכאמור לעיל (סכ"ז), מבלי לגרוע בנתינת הצדקה לקרנות אחרות, לאיזה תכלית שתהי' –

ומנדבת לבו – ישירות לקופת הצדקה.

וכל הרוצים, יציין כל אחד – על אותה פתקא או על פתקא בפני עצמה – שמו ושם אמו, כדי להזכירם על הציון.

וכבכל עניני צדקה, בתוככי כל עניני תומ"צ – יהי' זה מתוך שמחה וטוב לבב, שעי"ז יתוסף – לכל לראש – בהנתינות לצדקה, ואח"כ הרי זה יוסיף גם בברכת השם בכל המצטרך.

* * *

ל. מאמר (כעין שיחה) ד"ה יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אין אדיר"].

* * *

לא. בקשר למ"ש בפרשת השבוע "ותען להם מרים"155 – ישנה המעלה המיוחדת של נשי ובנות ישראל (כמדובר כמ"פ156), כמארז"ל157 "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", ועד"ז בנוגע לגאולה העתידה158, עלי' נאמר159 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ולכן גם בעבודתו של רבינו נשיאנו מצינו השתדלות מיוחדת בנוגע לנשי ובנות ישראל, וכידוע160 שעוד בהיותו בריגא (שהיתה התחנה הראשונה בצאתו ממדינה ההיא) יסד גם כיתה של בנות שהתחילו ללמוד חסידות, וכך נמשך במשך השנים שלאח"ז, באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור.

וזו היתה גם ההשתדלות להוציא לאור "לקוטי דיבורים" בלשון אידיש – כפי שאמר פעם161 שהסיבה לכך היא, כדי שיגיעו הדברים (לא רק לאנשים שאינם יודעים לשון-הקודש, אלא) גם לנשים ובנות.

וכאמור כמ"פ162, שההשתדלות בנוגע לנשי ובנות ישראל היא – לא בגלל שהן נמצאות למטה במדריגה ח"ו, אלא אדרבה, בגלל שיש להן חשיבות מיוחדת, לכן נוגעת ההשתדלות בקשר אליהן עוד יותר מאשר ההשתדלות בנוגע לאנשים פשוטים – ע"ד האמור לעיל (ס"י) בנוגע לגרעין שממנו צומחים תבואה ופירות, שככל שהפרי הוא נעלה וחשוב יותר, דרוש משך זמן ארוך יותר בשביל הצמיחה, שזהו כללות החילוק בין תבואה לפירות, וכן החילוקי דרגות שבפירות גופא, עד לתכלית העילוי ד"צדיק כתמר יפרח".

לב. וכללות הענין בזה – כפי שמצינו בנוגע לגלות מצרים והגאולה ממצרים, שהנשים הצדקניות הן אלה שהעמידו "זרע ברך הוי'"163, ש"הם (לא זקני ישראל, אלא התינוקות דוקא) הכירוהו תחילה"158 באמרם "זה א-לי ואנוהו"164.

ובהקדמה:

בנ"י היו אז במדינה כזו שהיתה בה גזירה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"165, היינו, שצריכים לילך עם ה"זרם" של המדינה, ולהשליך את הילדים אל ה"יאור" שמפרנס את המדינה, כמבואר בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז166.

ובכן: היו כאלו שלא הי' איכפת להם שיש גזירה כזו; והיו גם יראי-שמים ("פרומע") שטענו, שכיון שיש גזירה כזו ונסיון כזה, אזי צריכה להיות ההנהגה באופן ד"פירש מאשתו"167.

אך הנשים הצדקניות לא קיבלו את שתי השיטות: לא לקבל את הגזירה ח"ו, וגם לא להנזר ח"ו מלעסוק בעולם להעמיד מבנ"י "צבאות השם".

ובזכותם דוקא נגאלו אבותינו – אפילו זקני ישראל – ממצרים.

לג. וזהו גם הלימוד בימינו אלו (שהרי ענין זה נאמר לא רק לבנ"י שהיו בארץ מצרים דוקא, אלא "כל המלכיות נקראו ע"ש מצרים"168, עד למלכות רביעית, שזוהי המלכות דעתה) – בנוגע לשלילת ב' השיטות הנ"ל:

עלה ברצונו ית' שיהי' אצלנו נסיון מתוך עשירות – שיש אומרים שצריך להיות "היאורה תשליכוהו", להתקשר עם ה"יאור" שהוא מקור הפרנסה שבו תלוי כל טוב ארץ מצרים, ודוקא באופן כזה יהי' לאדם חשוב בכל ארץ מצרים.

והעצה לזה – לא לברוח מהעבודה של התעסקות בעולם, להסתגר בד' אמותיו, ולומר שאפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים;

ועאכו"כ שלא להתנהג לפי השיטה ד"אחרי רבים להטות"169, באמרו, מה אפשר לעשות: "אמריקא איז אַנדערש"... – שהרי בעל ההילולא שלל מלכתחילה שיטה זו, ואמר170, שכאן נמצא אותו הקב"ה, ואותם תורה ומצוות, אלא שיתכן שכאן יש צורך באופן חדש של מסירת-נפש – מס"נ מתוך עושר.

לד. ועוד ענין בזה – בהמשך להמדובר לעיל (סכ"ח) שישנו אופן בלימוד התורה אפילו שלא לשם קבלת סמיכה:

בדרך כלל, הנה גם כאשר פועלים כבר אצל האם והאב לשלוח את הילד לישיבה, טוענים הם: לכל-הפחות שתהי' לו איזו "תכלית" מלימוד התורה בישיבה, באופן שתהי' לו נתינת מקום בין אנשים.

ובזה גופא – הנה אלה שהם בדרגא נמוכה, דורשים לידע מיד כמה יוכל להשתכר כאשר יסיים לימודו בתורה; ואלו שהם בדרגא גבוהה יותר – רצונם שלכל-הפחות "ישתעשעו" ("מ'זאָל זיך צאַצקען") עם התלמיד, שבכל מקום יושיבוהו בראש ויכריזו עליו שהוא "עילוי" בתורה, "צנא מלא ספרא"...

ובכן, הנהגה כזו היא בבחינת "היאורה תשליכוהו" בקדושה גופא.

וכפי שמביא כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בקונטרס עץ החיים171, מהקדמת רבנו חיים וויטאל לשער ההקדמות להאריז"ל, מיוסד על דברי הזהר172, שזהו מ"ש בדור הפלגה "ונעשה לנו שם"173 – על מנת שיקרא "רב", "גדול" ו"עילוי" (אף שאין זה באופן ד"קרדום לחפור בו"174 כפשוטו).

הן אמת שתחילת העבודה אצל קטן היא בשביל שכר, כפי שפוסק הרמב"ם בספרו יד החזקה בהלכות תשובה175, וכפי שמאריך בפירוש המשניות176 בפרטי הדרגות שבזה, שמבטיחים לו ממון, וכו' וכו', ככל פרטי הדרגות שב"חנוך לנער"177; אבל צריכים לידע שהתכלית של התורה והתכלית של יהודי היא – שלימוד התורה צריך להיות אפילו לא בשביל "ונעשה לנו שם".

וענין זה נוגע במיוחד לנשים הצדקניות:

למרות מ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה הנ"ל אודות סדר העבודה לנשים כו' – הרי זה רק בתחילת העבודה, אבל אח"כ הולכות הן מחיל אל חיל, עד שמגיעות לדרגא כזו שלא איכפת להן מה היא גזירת פרעה (עם היותו מושל בכיפה על כל העולם כולו, כדאיתא במדרש178), ועאכו"כ שלא איכפת להן מה תאמר ה"שכנה"...

אלא הן מתמסרות להעמיד ילדים כאלו, שכאשר נזכה להענין דקרי"ס בגאולתנו עתה – "בנהר יעברו ברגל"179 – יהי' אצלם הענין ד"שם נשמחה בו"180 באופן ש"הכירוהו תחילה" ואמרו "זה אלי ואנוהו",

ולא רק "זה" פעם אחת, אלא "זה" שני פעמים180 – ע"ד כללות העבודה ד"כפלים לתושי'"181, היינו, לא רק העבודה בקדושה, אלא גם העבודה בעולם לעשות ממנו קדושה (וכאמור לעיל182, שמ"לשון מצרי" נעשית תיבת "אנכי" שבהתחלת עשה"ד), והרי זוהי גם כללות העבודה ד"עזר כנגדו"183, לעשות מ"כנגדו" – "עזר".

וכמו"כ גם בעבודתו הפרטית של כל אחד ואחד בביתו – ישנו התפקיד והשליחות של הנשים צדקניות שבדור זה, להשריש ולהחדיר אצל הילדים את המחשבה והידיעה ע"ד הטוב של התורה – "טוב סחרה מכל סחורה"184 – מצד עצמה; לא בגלל שמישהו יטפח על שכמו ויאמר שהוא "תלמיד טוב", "למדן", וכו' וכו', אלא בגלל עצם מעלת התורה שהיא נעלית יותר אפילו מ"חפצי שמים", ודוקא על ידה מתקשרים עם קוב"ה באופן ד"כולא חד" – כמשנ"ת פעם בא' המאמרים185, על יסוד המובן ומבואר בזהר186, שאפילו בלימוד נגלה וחיצוניות התורה, ואפילו בלימוד קמץ א' אָ, שזהו ה"אָ" ד"אנכי", יכולים לבוא לאופן היותר נעלה בהתאחדות עם הקב"ה, אם רק הלימוד הוא כדי לעשות נח"ר לו ית'.

לה. וזוהי הדרך לפעול ולהביא את הגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש, שתהי' – כפי שהי' אז – באופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"187, לא באופן שיצטרכו לבקש הסכמה מגוים,

ולא לאט לאט, צעד אחר צעד, כמארז"ל188 "גאולתן של ישראל .. קימעא קימעא", כ"איילת השחר שבקע אורה", אלא כמ"ש בזהר189 שהגאולה העתידה תהי' באופן של "ניסין וגבורן",

וכפי שפוסק הרמב"ם בפשיטות בהלכות מלכים190: "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה", ולא יסתפק בנוגע לעצמו, אלא גם "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", והיינו, שלא יעמיד ל"הצבעה" אם רוצים לקבל את השולחן-ערוך אם לאו, אלא "יכוף כל ישראל כו'",

ואז – "עשה והצליח ובנה מקדש במקומו (ורק אח"כ) וקבץ נדחי ישראל", שזהו הסימן ש"הרי זה משיח בודאי",

וכפי שהרמב"ם מסיים: "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר191 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

* * *

לו. בכלל ישנו כאן הסדר ש"איש הישר בעיניו יעשה"192; כל אחד מחשיב את עצמו ל"גדול", ל"גבאי", ל"בעל-דעה", ועושה כרצונו. ולכן, חייבים להכריז אחת ולתמיד, שאי-אפשר להיות אחראי על הנהגת כל אחד. – ישנו אמנם הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך"193, ו"כל ישראל ערבין זה בזה"194, אבל, בכל דבר – אפילו בענין זה – יש הגבלות...

וכבכל הענינים – יש עריבות יתירה ("ס'איז געשמאַקער") כאשר יש גם הוראה מנשיא בישראל:

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם195 אודות ההנהגות בבית-הכנסת בליובאוויטש, שהיו גם הנהגות שלא לפי רוחו של אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, למרות שהי' אז (לא בחוץ-לארץ, אלא) בליובאוויטש ובבית-הכנסת, אלא, שהוא לא הי' אחראי לכך.

ולכאורה אינו מובן: לשם מה הוצרך כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר ענין כזה?! – הרי זה סימן שיכול לקרות כן גם בשנת תשכ"ג!...

ואף שבכלל אינני מחוייב להביע מחאה, מ"מ, כיון שבשעה שעליתי לתורה הבוקר אירע מאורע שהוא היפך הדין, ועלולים ללמוד מזה כאילו הי' הדבר בהסכמתי ובהסכמת השולחן-ערוך וכו' וכו', מוכרחני להבהיר שזהו רק הנהגת "איש הישר בעיניו", כנראה, מצד פזיזות, ללא חשבונות.

לז. ובהקדמה:

כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר חזר – לאחרי מאסרו – מעיר מקלטו קאַסטראַמאַ ללענינגראַד (פּטרבורג), ברך ברכת הגומל, כיון שע"פ דין צריך להמתין עד "שיחזור לבוריו"196, ולכן לא ברך ברכת הגומל כשהגיעה אליו ידיעת השחרור בהיותו בקאַסטראַמאַ.

כיון שהסדר הי' שהרבי עלה לתורה למפטיר, אזי הושיבו כמה רבנים לעיין בדין, אימתי יברך הרבי ברכת הגומל:

בכלל הסדר הוא, שהמברך ברכת הגומל עולה תחילה לתורה, ולאחרי ברכת התורה שבסיום הקריאה, מברך ברכת הגומל; אבל כיון שהרבי עלה למפטיר, ומיד לאחרי העלי' לתורה צריך לומר ההפטרה וברכותי', וברכות ההפטרה שייכות לברכות התורה, שעולים ביחד למספר מסויים כו'197 – היו אז כו"כ סברות:

סברא אחת היתה – אולי יעלה הרבי (לא למפטיר, אלא) לשלישי, כדי שהרבנים לא יצטרכו לעיין ב"אורח חיים", שזהו ענין הכרוך עם יסורים גדולים... ובפרט בנוגע לדין שצריך לחפש בדברי האחרונים!...

ולאחרי שסברא זו נשללה בתכלית, והובהר שהרבי עולה למפטיר198 – היו שלש סברות: (א) לברך ברכת הגומל לפני ברכת התורה הראשונה, (ב) לברך ברכת הגומל לאחרי מפטיר, (ג) לברך ברכת הגומל בין ברכת התורה שלאחרי' ובין ברכת מפטיר199.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) אינני זוכר כיצד הי' המעשה בפועל; הנני מספר זאת בנוגע לעניננו – בקשר להמאורע שאירע היום (כדלקמן).

לח. ובכן:

כל השקו"ט הנ"ל היא בנוגע לברכת הגומל שמברך העולה לתורה – כמנהג העולם שמברכים הגומל בקשר עם עלי' לתורה200, שאז יכולה להתעורר שאלה אם לברך קודם או אח"כ;

משא"כ כאשר מדובר אודות ברכת הגומל של מישהו אחר – במקום לעלות לתורה בעצמו ולברך ברכת הגומל לאחרי עלייתו.:

בכלל, אין הכרח לברך ברכת הגומל בעלי' לתורה דוקא; יכולים לברך ברכת הגומל במנין סתם, במעמד עשרה מישראל ותרי מינייהו רבנן201, או עכ"פ בעת הגבהת וגלילת הס"ת.

ואם רצונו דוקא לברך ברכת הגומל בסמיכות לעלי' לתורה – יכול לעשות זאת לאחרי כהן או לוי, כאשר בלאה"כ אין אומרים קדיש לאח"ז; ומדוע צריך לדחוק את עצמו ולברך ברכת הגומל דוקא לאחרי העלי' שלאחרי' אומרים קדיש, ומשתדלים שלא להפסיק בין הקדיש על הקריאה והברכה שלאחרי'202, שלכן, דוחים אמירת "מי שברך" וכל שאר הענינים לאחרי אמירת הקדיש203.

וכתוצאה מזה עלול מישהו "לפסוק דין" שבין הברכות שלאחרי קרה"ת ובין אמירת קדיש, צריך להידחף מישהו אחר ולברך ברכת הגומל שלו!...

– גם אם מאורע זה הי' בעלי' של מישהו אחר, הייתי צריך למחות על זה, כיון שהדבר אירע בהמנין שבו התפללתי; ועאכו"כ שאירע הדבר בעלי' שלי.

ובכן: הנני מודיע שהי' זה שלא בידיעתי ושלא בהסכמתי,

וכנראה, גם לא ב"ידיעת" המברך עצמו – שעשה זאת באופן של "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו"204: לכל לראש – יברך ברכת הגומל, ולמחר יעיין כיצד הי' צריך להתנהג ע"פ דין השו"ע.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בבת-שחוק:) והכלל האמור בנוגע אלינו – שכל ההכרזות שעושים אחרים, אינני אחראי עליהם, וגם אתם אינכם אחראים עליהם, וגם המכריז עצמו – כאמור – אינו אחראי על זה.

* * *

לט. ישנו דין205 ש"בארבעה פרקים בשנה" – שבהם "העם כולם צריכים לבשר", מפני שיש מצוה באכילת בשר – "משחיטין את הטבח בעל כרחו", "כיצד, הי' לטבח שור אפילו שוה מאה דינרין, ולקח דינר אחד מן הלוקח כדי ליתן לו בשר כשישחוט, ולא נתקבצו לו כל דמי השור, אינו יכול לחזור בו .. וכופין אותו לשחוט וליתן הבשר ללוקח".

ומזה מובן, שככל שירבו בעיר אוכלי בשר, תרבה מלאכתם של השוחטים בעיר זו, הן בחוץ-לארץ והן בארץ ישראל.

והנה, העיר היותר גדולה בכמות בארץ ישראל (מבלי הבט על הענין ד"עשר קדושות הן"206) היא: תל-אביב207, וכיון שיש בה הכמות היותר גדולה של בנ"י, יש בה כמות היותר גדולה של שוחטים.

וכיון ששוחט צריך להיות ירא שמים מרבים (כדאיתא בפוסקים208), הרי מובן, שריבוי הכמות של שוחטים, משמעותה, ריבוי יראת שמים, לגבי כל ארץ ישראל.

ואם הדברים אמורים בנוגע לכל השוחטים – הרי עאכו"כ שכך צריך להיות אצל "ראש השוחטים".

וכיון שנמצא כאן ראש השוחטים209 – יאמר "לחיים" על משקה,

– בהתאם לסדר השחיטה, שמשקין את הבהמה קודם השחיטה, כדי שלא יהיו סירכות, וכדי שיהי' נקל להפשיט את הבשר מן העור210 –

ויה"ר שלא יצא מכשול מתחת ידם של כל אלו השייכים לאגודת השוחטים.

ויקויים גם הענין ד"אין ושחט אלא ומשך"211, היינו, שע"י שחיטה כשרה מושכים ומעלים את הבהמה שיוכל להיות ממנה דם ובשר כבשרו של האדם האוכל – איש הישראלי, כמ"ש212 "אדם אתם", "אתם קרויין אדם"213, ועי"ז ניתוסף בלימוד התורה וקיום המצוות, כפי שמצינו בגמרא214 שכאשר "לא אכלי בשרא דתורא" הי' חסר בהבנה והשגה בתורה.

ועד שנזכה לזמן שבו תהי' שחיטה כשרה באופן אחר – כדאיתא במדרש215 (ומבואר בארוכה בדרושי אדמו"ר הזקן216 ואדמו"ר האמצעי217) שלעתיד לבוא עושה הקב"ה "קניגי" בין הלויתן ושור הבר, ששוחטו בסנפיריו, כיון ש"תורה חדשה מאתי תצא",

ומזה תהי' הסעודה העתידה לבוא בביאת משיח צדקנו, שכל ישראל – "עמך כולם צדיקים"218 – יזכו להשתתף בה וליהנות ממנה,

ובסעודה זו יהי' גם "יין המשומר בענביו"219 – שרומז על פנימיות התורה220,

וזוכים לזה ע"י ההכנה עתה בלימוד פנימיות התורה, ובאופן של הפצת המעיינות שיגיעו גם "חוצה", גם לאלו שעליהם נאמר221 "וזרעתי את בית ישראל גו' (לא רק "זרע אדם", אלא גם) זרע בהמה" – לפעול בהם הענין ד"ומשך", שיתעלו להיות בבחי' "זרע אדם",

בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש].

* * *

מ. ישנו גם הסדר – בסגנון הכתוב – ד"אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"222.

ובהנוגע לבעל ההילולא – הרי אלו בנ"י שנמצאים במדינה ההיא, ששם היתה התחלת נשיאותו, והרי "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן"223, וכן ידוע שבמשך פעולתו ועמלו אשר עמל במשך כל ימי חייו, הנה בכל ענין הי' מעורב איזה פרט הקשור עם יהודים הנ"ל.

וכללות הענין בזה – כפי שאמר בעל ההילולא בשיחות הראשונות בצאתו משם224, שיכולים לסייע ליהודים הנמצאים שם, ע"י ההוספה בלימוד התורה וקיום המצוות אצל בנ"י בכל מקום שהם, דכיון שכל ישראל הם "קומה אחת שלימה"225, הרי ע"י פעולתו של כל אחד מישראל, ניתוסף בכל חלקי הקומה בכל מקום שהם.

מא. וע"פ האמור לעיל (ס"ט ואילך) שבכל שנה ושנה צריכה להתגלות פעולת הזריעה ע"י צמיחת פירות מרובים וחדשים – הנה ההתחלה בזה צריכה להיות במקום הנ"ל שהוא בבחי' "מיצר",

– שבו תלוי גם ה"מרחב", כי, ה"מטה מטה עד אין תכלית" מעורר וממשיך ה"מעלה מעלה עד אין קץ".

ויש לומר בדרך אפשר, שזהו הטעם שבהמשך ההילולא226 מבואר תחילה הענין ד"מטה מטה עד אין תכלית" – כיון שזוהי הדרך שעל ידה מגיע יהודי ל"מעלה מעלה עד אין קץ", לכל האוצרות שמבזבזים עבורו –

שתהי' שם היציאה מן המיצר אל המרחב.

וכידוע227 שכאשר שאלו אצל הצ"צ בנוגע ל"קץ" דשנת תר"ח, וענה, שאז נדפס ה"לקוטי תורה", שזהו גילוי פנימיות התורה, אזי השיבו לו – וכנראה שהצ"צ קיבל תשובה זו – שצריכים ביאת משיח כפשוטו, ולמטה מעשרה טפחים.

וכאמור לעיל (סל"ה) שזהו פס"ד מפורש בתורה: "יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות" – נשמה מלובשת בגוף גשמי שיכולים לראותו בעינים ולמששו בידים – ו"ילחם מלחמות ה'", ועד ש"בנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל".

ועד"ז בנדו"ד: ה"גאולה" הנדרשת שם היא – לא רק שיתוסף אצלם ברוחניות מצד זה שכל ישראל ערבים – ומעורבים – זה בזה228, אלא שיתוסף אצלם גם בפשטות הענינים, החל מהיציאה מן המיצר אל המרחב,

ואף שבענין היציאה מן המיצר אל המרחב ישנם פירושים מדברי רבינו הזקן229 (שהשנה היא מאה וחמישים שנה להסתלקות-הילולא שלו), מ"מ, סוכ"ס הרי "עשי' לעילא"230, וכאמור לעיל231 מהמאמר של רבינו הזקן, שדוקא "מעשים טובים" הם נעלים יותר "מכל חיי העולם הבא", יחד עם השורש שלהם באות יו"ד דשם הוי' שבו נברא העולם הבא, ולכן צריכה להיות היציאה מן המיצר אל המרחב בפועל ממש.

מב. ויהי רצון, אשר, ע"פ רצון ובקשת והתעוררות רחמים רבים של בעל ההילולא, תהי' אצלם היציאה מן המיצר אל המרחב כפשוטו, ועד שיראו בעיני בשר שנמצאים ב"מרחב" כפשוטו, שבו מלובש "מרחב העצמי", שעי"ז מתבטלים כל ההעלמות וההסתרים וכל המדידות וההגבלות, ועד שאפילו חסדים המכוסים נמשכים בטוב הנראה והנגלה (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק232).

וכל זה יהי' בעגלא דידן: לא לפי מדידת הזמן שלמעלה, אלא לפי מדידת הזמן כאן למטה, כך, שב"רגע קטן" כפשוטו תהי' אסיפת נדחי ישראל ע"י משיח צדקנו.

ולכל לראש – אלו שהם "זרעו בחיים" במיוחד, שהם אלו שמינו אותו בתור נשיא, ואליהם התמסר לכל לראש, ועל ידם – לכל ישראל, הנה הם יראו זאת בעיני בשר, בעגלא דידן.

וכפסק הרמב"ם233 – שמביא רבינו הזקן באגרת התשובה234 – "מיד הן נגאלין", כפי שאנו מודדים השיעור ד"תיכף ומיד", בגאולה האמיתית והשלימה.

מג. (ואח"כ אמר:)

כיון שגם "תיכף ומיד" יש לו שיעור, מהלך כ"ב אמה235, וכיו"ב – הרי בינתיים יש צורך שתהי' הרחבה בפרנסה לכל בנ"י הנמצאים שם, ובכל מקום שהם,

ובמיוחד – לבנ"י ממדינה ההיא שנמצאים בכפר חב"ד, שתומשך שם "ברכה עד בלי די"236, עד לענינים גשמיים כפשוטם, בבני חיי ומזוני רויחי,

ויתמלא הרצון שה"כפר" יהי' מקום מרכזי להפצת המעיינות חוצה237, מבלי הבט על הבלבולים שישנם מבחוץ וההעלמות וההסתרים שישנם מבפנים,

ומתוך אחדות אמיתית ילכו בקרוב – הם, בתוככי כל ישראל – לקבל פני משיח צדקנו, שיוציא את כל בנ"י בכל מקום שהם מהגלות החיצונית ומהגלות הפנימית, לחירות אמיתית ושלימה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "סטאַוו יאַ פּיטו", ואח"כ הניגון "שאַמיל"].

* * *

מד. דובר לעיל (ס"ב) אודות דברי רבינו הזקן ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד", והיינו, שכל עניני תומ"צ הם נצחיים לעולם ועד.

ועד"ז גם בנוגע לענינים שאירעו בזמן מיוחד, ביום מיוחד – שבכל שנה ושנה חוזרים הדברים לקדמותם, ונמשכת המשכה והשפעה מעין זו238.

ועד"ז גם בנוגע לעניני תורה שנתגלו ע"י "תלמיד ותיק (ש)עתיד לחדש",

– כפי שמבאר רבינו הזקן239 גודל העילוי שנעשה אפילו בעולמות העליונים כאשר ישנו חידוש בתורה שנעשה ע"י נשמה בגוף דוקא (ולכן "חברים מקשיבים לקולך"240, שמלאכי השרת באים לשמוע חידושי תורה מנשמות בגופים, כמובא גם בהמשך ההילולא241) –

שחידושי התורה שנתחדשו ביום מסויים, הנה בכל שנה ושנה חוזר ומתחדש ענין של המשכה והשפעה הקשור עם חידושי תורה הנ"ל, אף שנאמרו כמה שנים לפנ"ז.

ובהתאם לכך, נתעכב עתה על ענין בתורה בא' מספריו של הרמ"ק, שנתחדש בעשרה בשבט.

מה. ובהקדמה:

בנוגע למקובלים, הרי ידוע242 שהמסקנא היא כפי קבלת האריז"ל, ודלא כהמקובלים שלפנ"ז.

ואע"פ ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"243, ועאכו"כ בחכמת הקבלה, שנקראת "חכמת האמת" – הרי בחכמת הקבלה גופא ישנו הענין ד"אמת לאמיתו"244, שזוהי קבלת האריז"ל.

והנה, בנוגע לקבלת הרמ"ק שהי' לפני האריז"ל, מצינו בספרי מקובלים האחרונים245 שממעטים במעלתו שלא בערך לגבי מה שאחזו ממנו בימיו, קודם גילוי קבלת האריז"ל; אבל רבינו הזקן מביא את דברי הפרדס – שזוהי קבלת הרמ"ק – בכו"כ מקומות. וכידוע גם המבואר במ"א246 שקבלת הרמ"ק נכללת בקבלת האריז"ל ע"ד ש"יש בכלל מאתיים מנה", ולא ח"ו כדברי האחרונים הנ"ל.

וענין זה מוכרח גם ע"פ הידוע מדברי האריז"ל, שהי' נוכח בהלווייתו של הרמ"ק, שאמר, "שליווהו תרין עמודי דנורא וגמירי247 דלא אתחזי אלא לחד בדרא או לתרין בדרא"248, והרי נתבאר בסעיף הי"ג של המשך ההילולא249 (שנת"ל במאמר250) ש"חד בדרא .. הם נשמות דאצילות".

והנה, מספרי הרמ"ק שהובאו בתורת החסידות בכ"מ, העיקר הוא ספר הפרדס, אבל ישנם עוד ספרי הרמ"ק שלא נזכרו בחסידות, ואין אנו יודעים מדוע – אם משום שלא היו מצויים במדינות ההם, או משום שנכללו הדברים בספרים שהובאו בחסידות, אבל בכל אופן, יודעים בבירור שהם דברי הרמ"ק, שאודותיו מעיד האריז"ל שהי' חד בדרא או תרי בדרא.

וא' מספרי הרמ"ק הוא: ספר גירושין, וכפי שמבאר החיד"א251 בספרו שם הגדולים252 ש"נקרא הספר כן, לפי שהי' מתגרש לכבוד השכינה, ע"ד רשב"י וחבריו253, ומה שהי' מחדש בדרך, העלה על ספר".

ספר זה נחלק לאותיות, ויש בו כו"כ אותיות, ובתחלתו, באות א', כותב מה שחידש ב"חודש שבט יום ששי עשרה לחודש".

מו. וז"ל:

הקשיתי, כי לעולם תפארת ומלכות יונקים מצד החסד והגבורה .. מה יתחדש עוד ביחודם?

ותירצתי, כי הקבלה התמידית שהם מקבלים הוא מהחסד והגבורה בבחינת עצמם, ואל החיבוק ההוא בערך בחינת הגדולה והגבורה אל החכמה והבינה, ר"ל שהשפע ההוא יושפע מהם אל הגדולה והגבורה, ועל ידיהם יתיחדו, ואחר היחוד יושפע השפע מזוג עלי שניהם, כי קודם היחוד הוא נשפע אל המ' בפני עצמה ואל הת"ת בפני עצמה, ואחר היחוד יושפע על שניהם יחד.

[כלומר: החידוש שע"י היחוד הוא – שההמשכה היא מחסד וגבורה יחד, ולא רק מחסד וגבורה לבדם, אלא כפי שנמשך מחכמה ובינה ע"י חסד וגבורה].

וזה ביארתי בפסוק254 "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור", שפי' קודם יושפע בשפע עלי עשור, שהיא המל' בפני עצמה, עלי נבל שהוא הת"ת, ואח"כ יושפע על שניהם מיוחדים באופן שימזג, וזהו עלי הגיון, שהוא הת"ת, כאומר "והגיון לבי" כנגד הת"ת, ו"אמרי פי" כנגד המ', ופי' הגיון מיוחד עם הכנור שהוא ת"ת ומלכות מיוחדים.

[כלומר: "עלי עשור ועלי נבל" – קאי על מלכות ("עשור"), ספירה העשירית, תפארת ("נבל") כפי שהם בפני עצמם – קודם היחוד; ו"עלי הגיון בכנור" – קאי על היחוד של תפארת ("הגיון" – "הגיון לבי", בניגוד ל"אמרי פי" שהוא המלכות) ומלכות (כנור)].

וענין הפסוק הזה נקשר עם מ"ש למעלה255 "להגיד בבוקר חסדך", שהוא המשכת החכמה, ששם רמז ההגדה בכל מקום, ובוקר הוא חסד כנודע בוקר דאברהם256, וחסדך הוא חסד עליון הכתר בסוד החסד. והנה צד החסד נשפע אל היחוד מלמעלה ע"ד הימין. "ואמונתך בלילות"256, אמונה היא הבינה, ולילות הם גבורה והוד, ונקרא' לילות בסוד כח הדין. והנה השפע נשפע מצד השמאל אל היחוד. ועל ענין זה אמר עלי עשור ועלי נבל וכו', כמבואר לעיל.

[כלומר: הפסוק "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור", שקאי על היחוד של תפארת ומלכות – בא בהמשך לפסוק "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", שבו מדובר אודות ההמשכה מחכמה ובינה שנעשית ע"י היחוד של תפארת ומלכות].

(ומסיים:) עוד נתחדשו שם כמה דברים מחודשים בין מורי וחברי', והעלום בכתב אצל מורי יצ"ו. עכ"ל.

מז. וכללות הענין בזה – בהנוגע אלינו:

ידוע בענין תפארת ומלכות – שמלכות נקראת כנס"י, ותפארת נקרא קוב"ה.

והנה, יש מעמד ומצב שקוב"ה הוא בפני עצמו, וכנס"י היא בפני עצמה,

– לא באופן של פירוד ח"ו, אבל גם לא באופן של "יחודא שלים", שזהו ענין הנישואין, כי אם באופן של אירוסין בלבד, כדאיתא במד"ר פ' בא257 "העולם הזה אירוסין היו .. אבל לימות המשיח יהיו נישואין" –

שזהו"ע שמלכות ותפארת הם בפני עצמם; וישנו גם היחוד שלהם.

ומעלת היחוד היא – שאז ההשפעה היא מחסד וגבורה ביחד כפי שמקבלים מחכמה ובינה:

יש אופן, שלפעמים, כשנמצא בתנועה של חסד, אזי משפיע חסד לכולם, וכשנמצא בתנועה של גבורה, אזי משפיע גבורה לכולם.

אבל כאשר ההמשכה היא מצד השכל ומוחין שבראש – אזי מבחין למי צריך להשפיע חסד, ולמי צריך להשפיע גבורה.

וזהו "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" – שההמשכה היא הן מצד הימין והן מצד השמאל, כיון שנמשך מבחי' המוחין, שזהו היפך המעמד ומצב ש"אלקיהם ישן הוא"258, כמבואר בארוכה בדרושי פורים259, ואז באה גאולתן של ישראל, ועד לאופן ד"נהפוך הוא" ש"ישלטו היהודים המה בשונאיהם"260.

וענינו בעבודה – שלומדים תורה בהבנה והשגה (המשכת המוחין), ולא רק לימוד התורה הקשור עם ששה סדרי משנה, שהם כנגד ששה מדות261, אלא גם בחי' חב"ד, שזהו כללות הענין דתושבע"פ כפי שבאה בגמרא262, ועד לפנימיות המוחין ("חסדך" בחי' הכתר, כנ"ל מספר גירושין), שהו"ע פנימיות התורה.

וכאשר יפוצו מעינותיך חוצה – אזי באה הגאולה האמיתית והשלימה,

– כיון שמסכימים ש"עמך כולם צדיקים", ובמילא הרי זה דור ש"כולו זכאי"263, ולכן צריכה להיות הגאולה באופן ד"זכו אחישנה"264 –

בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים.

* * *

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני", ניגון הכנה, וניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

מח. הכח על התוועדויות של שמחה במשך כל השנה כולה – נמשך משמיני-עצרת ושמחת-תורה, וכידוע דברי בעל ההילולא בכמה ממאמריו264, שחודש תשרי הוא חודש כללי, ובפרט הימים-טובים שבו, שכל יו"ט הוא "כלל" על כל השנה כולה, והיו"ט דשמע"צ ושמח"ת הוא "כלל" על עניני שמחה של מצוה שבמשך כל השנה כולה.

והנה, בנוגע לשמע"צ ושמח"ת מצינו במדרש265 משל למלך שאמר לאוהבו או לבנותיו266 שבאו לבקרו: "קשה עלי פרידתכם", "נגלגל אני ואתה .. פר אחד איל אחד".

וידועה הקושיא: מדוע נאמר "פרידתכם" – הרי מדובר אודות הפרידה בין המלך לאוהבו או לבנותיו, וא"כ, הול"ל "פרידתנו."?

ומבואר בזה267, שכאשר אין ענין של "פרידתכם", אצל אוהבי המלך או בנות המלך בינם לבין עצמם, אזי אין הפרידה "קשה עלי", כיון שממשיכים להיות יחד עם המלך בכל ימות השנה, שכן, כאשר "כולנו כאחד", אזי "ברכנו אבינו"268, כמבואר בתניא פרק "לב";

אבל כאשר מאיזו סיבה שתהי' ישנו ענין של "פרידתכם" – לאחרי תקופת הימים-טובים שבו היו כולם במצב של התאחדות, ועד כפי שמצינו בנגלה דתורה לגבי ענינים של טומאה וטהרה, שבימי הרגל "כל איש ישראל .. כאיש אחד חברים"269, "הכתוב עשאן כולם (גם עמי-הארץ) חברים"270 – הרי זה "קשה עלי".

והביאור בזה – דלכאורה, כיצד שייך למעלה ענין של "קשה"? – כידוע271 שרצונו של הקב"ה שהכל יהי' מתאים גם ע"פ שכל דקדושה, ולכן, כאשר ישנו ענין שהוא היפך שכל דקדושה, הרי זה "קשה עלי" כביכול272. ובנדו"ד: במצב ד"כולנו כאחד" – הנה ע"פ שכל דקדושה צריך להיות "ברכנו אבינו"; ואילו במצב של "פרידתכם" – נעשה למעלה "קשה עלי".

מט. ועד"ז מובן בנוגע להתוועדות שמחה של מצוה במשך כל השנה כולה, ובפרט כשמתאספים יחד כו"כ עשיריות מישראל, אשר, "אכל בי עשרה שכינתא שריא"31, ועאכו"כ כשישנם כמה פעמים ככה – אזי צריכים להבטיח שלא יהי' מצב של "פרידתכם".

והעצה לפעול ענין האחדות היא – כמארז"ל273 "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו":

גם כאשר צריך להיות ענין של פירוד בענין המקום, שנוסעים איש איש למקומו – ישנו ה"דבר הלכה", התורה שלומדים כולם, ו"מתוך כך זוכרהו", שעי"ז מתאחדים כולם, כך, שמתבטלת "פרידתכם" (ובמילא בטל ה"קשה עלי"), ונעשה "ברכנו אבינו", ועד לאופן של שמחה בטוב הנראה והנגלה, כמו בימי המועדים לשמחה.

נ. ויהי רצון, שגם היציאה וההליכה מהתוועדות זו תהי' מתוך החלטה על שמירת התקנות של בעל ההילולא בנוגע ללימוד שיעורי חת"ת: ח.ומש תהלים ותניא, ביחד – ובעיקר – עם הוספה בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות, ועד לאופן שיפוצו מעינותיך חוצה, הן בהחוצה שבאדם274, והן בהחוצה שמחוץ לאדם.

וזה יהי' ה"כלי" שמחזיק ברכתו של הקב"ה, שתהי' ברכה והצלחה "בכל אשר תעשה"275, וכמבואר במאמר של אדמו"ר מהר"ש276 (כנ"ל במאמר99), שבכל ענין של "תעשה", באיזה אופן שיהי' ("וואָס מ'זאָל טאָן און ווי מ'זאָל טאָן"), תומשך ברכתו של הקב"ה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"277.

* * *

נא. בין ההתוועדויות שמתכוננים לערוך בקרוב, ישנה גם ההתוועדות של נשי ובנות חב"ד ב"ניו-אינגלאַנד", בעיר באָסטאָן.

וכפי שנכתב בהזמנה – הרי זה גם בהמשך לשנת המאה וחמישים להילולא של רבינו הזקן, ובהמשך לעשירי בשבט, יום ההילולא של רבינו נשיאנו, ולמחרת חמשה עשר בשבט, "ראש השנה לאילן"278 – "כי האדם עץ השדה"279.

ויהי רצון שגם זה יהי' בהצלחה.

ובתור התחלה בזה – יקחו מכאן ענין גשמי, שעליו יחול ההמשך שימשיכו שם,

ובאופן – כפי שכתבו להם280 – שיהיו נרות להאיר, להדליק נר מנר, ובלשון המדינה: "אַ טשיין ריעקשאָן" (תגובת שרשרת), שמזה יומשך אח"כ באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור, הן בכמות והן באיכות.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אני מאמין".

ואח"כ אמר: אלו שנתחייבו בברכה אחרונה, ועומדים לסיים – בודאי לא ישכחו לברך ברכה אחרונה.

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].