וירא ישראל את היד הגדולה, ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ג

בס"ד. ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ג

(הנחה בלתי מוגה)

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי' במצרים גו'1. ומבאר בזה אדמו"ר הזקן, וז"ל2: הנה תחלה יש להבין שורש ענין מצרים מהו, בהיות ידוע פי' פרעה מלך מצרים בב' אופנים. הא' מלמעלה בבחי' כתר בבחי' עורף דא"א כו'. והב' בבחי' מלכות, מלשון פריעה והתגלות כל נהורין3 כו', כמו ופרע4 ראש האשה כו'. ולפי פי' הב', מצרים עם פרעה הוא בחי' כלים החיצונים דקליפות נוגה דבי"ע מקבלים מהם יניקה לפי שהן בתכלית המיצר וגבול מים סופא דכל דרגין כו', לכך נק' מצרים מצר ים5 העליון, וגם המה בחי' מצרים וגבולין המגבילים האור האלקי דקדושה לבלתי הגלות נגלות ממנו רק בצמצומים גדולים מאד כו'. ולפי פי' הא' דפרעה, יקרא מצרים בחי' כלים החיצונים שבאצי' דנוגה דאצי' יקבלו מהם כו'. וכללות ענינם הוא רק בחי' המיצר והגבול המגביל האור והשפע האלקי' כו', בין בבחי' האצי' עצמה או מאצי' לבריאה כו', וד"ל. והנה ידוע דהמצות מעשיות כולם הם בבחי' דצח"מ דנוגה הגשמי, כמו ציצית דצמר וקלף דעור בהמה לתפלין וכדומה. וכאשר ע"י המצות מעשיות נתעורר ונתגלה ביתר שאת בחי' פנימיות מדת מלכות דאצי' מטעם הנ"ל, ע"י בחי' הביטול שבהם, שמפני זה נקראים מצות המלך6 כו', זהו ענין אשר עשה ה' במצרים, פי' ע"י מה נעשה ונמשך שם הוי' במלכות דאצי' וגם למעלה בז"א ואו"א כנ"ל, הכל הוא מפני העלאת בירורי נוגה דמצרים ע"י המצות מעשיות ע"י דאתכפיא סט"א דוקא כו'7. ועד"ז יתפרש וירא ישראל כו', דהיינו מה שנעשה גם זאת גופא שיוכלו מצרים להכף ולעשות שם הוי' הוא ע"י שראו את היד הגדולה, פי' היד הגדולה הוא בחי' אין דכתר עליון כידוע שחו"ג שבא"א נק' יד הגדולה ויד החזקה כמ"ש במ"א8, מפני שהתפשטות בלתי מיצר וצמצום כלל בשכל כו' עד שג' פרקים דא"א מלבישים לג' פרצופי האצי', פרק הא' מלביש לאבא וב' לז"א והג' לנוקבא עד רגלי י"ס דעשי' כו', וכמ"ש9 ומתחת זרועות עולם כו' וד"ל. וכמ"ש במ"א10 הטעם של ענין ימינך פשוטה לקבל שבים כו', שירידת היד הגדולה הזאת היא עד למטה מטה מאד מפני הגובה והרוממות הוא כו', ולכך ביכולת היד הגדולה לאכפייא לנו"ן שערי טומאה דנוגה בעשי' כו', עד שנעשה עי"ז למעלה שם הוי' בכל הפרצופים דאצי', לפי שאין הוא מחסור כנ"ל11, וד"ל (עכ"ל).

ב) ויש להוסיף בזה, שב' הפירושים בענין פרעה, בחי' עורף דאריך, ובחי' מלכות דאצילות, קשורים זב"ז. ולכן, אע"פ שמבואר בהמאמר שהיניקה לנוגה דבי"ע היא מהדרגא התחתונה דפרעה, בחי' מלכות דאצילות, מ"מ, כדי לשלול יניקה זו, צריכים לבטל גם את היניקה דנוגה דאצילות שיונקת מהדרגא העליונה דפרעה, בחי' עורף דאריך, כי, בריבוי ההשתלשלות יכול להשתלשל מזה גם נוגה דבי"ע. ויתירה מזה, שהיניקה דפרעה שלמטה היא מבחי' עורף דאריך דוקא, כמבואר בכ"מ12 בפירוש לשון חז"ל13 לעוברי רצונו, שהם יונקים ממקום שלמעלה מבחי' רצון העליון, כביכול. ולכן צריכים לשלול גם את המדריגה הנעלית דפרעה, כי, לולי זאת, יכולה להיות משם יניקה עד לקליפות תחתונות ביותר. ומזה מובן גם בנוגע להיציאה ממצרים, שכדי שהיציאה ממצרים דלעו"ז תהי' באופן של וודאות, צריכה להיות היציאה גם ממצרים דקדושה, בכל העולמות, אפילו בהעולמות שבהם כתיב14 לא יגורך רע, וכל זמן שנמצאים עדיין במצרים דקדושה, יכול להשתלשל מזה גם בחי' מצרים דלעו"ז15.

והענין בעבודה, ששלימות הענין דיציאת מצרים, כולל גם מצרים דקדושה, הרי זה כאשר העבודה היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, שלכן אינו עובד עבודתו בקו אחד, כפי טבעו, אלא גם בקו ההפכי, היפך טבעו, שזה מורה שעבודתו היא באופן של יציאה ממציאותו, להיות בתכלית המסירה ונתינה להקב"ה. וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן16 בנוגע לר' חנינא בן תרדיון, שהי' מוסר נפשו על קידוש השם להקהיל קהילות ברבים ללמוד תורה17, ואעפ"כ הי' מסופק בעצמו בענין מסירת נפשו בשביל עסק התורה אם הוא באמיתות לש"ש בלבד, או שמא גם טבעו גורם מסירת נפשו בשביל התורה. והבחינה על זה היתה עי"ז שעבודתו היתה גם בקו שהוא היפך טבעו (מעות של פורים כו' וחלקתים לעניים17), שעי"ז נתברר שמסירת נפשו היא רק לפי שאין בלבו אלא אחד, ואין בו תערובת טבעית כלל. אבל כל זמן שהעבודה היא בקו אחד בלבד, הרי גם בהיותה באופן של מס"נ, עדיין לא יודעים מצבו האמיתי, ולא זו בלבד שלא יודעים המצב בנוגע להעצם שלו18, אלא גם בנוגע לכחות הגלויים, כיון שיתכן שעבודתו היא מצד הטבע. ולכן צריכה להיות העבודה בשני קוים דוקא.

ויש לקשר ענין זה עם חמשה עשר בשבט, ראש השנה לאילנות19. דהנה איתא בספרי מוסר, ובמקצת גם בספרי חסידות, שראש השנה לאילנות קשור גם עם עבודת האדם, כמ"ש20 כי האדם עץ השדה. והרי עיקר עבודת האדם היא לשנות טבע מדותיו (כידוע בשם אדמו"ר הזקן והצמח צדק21), וענין שינוי טבע מדותיו היינו שעבודתו היא בשני הקוין, גם בקו השני שהוא היפך טבעו, כנ"ל.

ג) ובזה יובן מ"ש בקריעת ים סוף והמים להם חומה מימינם ומשמאלם22, ואיתא במכילתא23, מי גרם להם לישראל להנצל, מימינם ומשמאלם, מימינם, בזכות התורה שעתידין לקבל, שנאמר24 מימינו אש דת למו, ומשמאלם זו תפלה. ויש גירסא25 משמאלם זו תפלין. והענין בזה26, דהנה, קרי"ס הוא הגמר דיצי"מ, כולל גם גמר עבודת הבירורים במצרים, שעז"נ27 ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שלכן אמר הקב"ה למשה דבר נא באזני העם וישאלו גו' כלי כסף וכלי זהב28, אין נא אלא לשון בקשה כו' בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם) ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם29. והרי עיקר הרכוש גדול קיבלו בנ"י בשעת קריעת ים סוף, כמארז"ל30 גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים. ונמצא, שהן היציאה ממצרים והן הרכוש גדול, נגמרו ונשלמו בקריעת ים סוף, והרי אמרו חז"ל31 אינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה. ולכן, כשם שביצי"מ הוצרכו לצאת לגמרי ממציאות והגבלה, ע"י העבודה בשני קוין דוקא, כמו"כ גם בקרי"ס היתה צריכה להיות החומה מימינם, תורה, ומשמאלם, תפלה או תפילין (כדלקמן), שהם ב' הקוין, שעי"ז נעשית ההצלה וההגנה דבני ישראל.

וביאור השייכות דימינם ושמאלם לתורה ותפלה או תפילין, דהנה, בעבודת האדם עצמה, יש חילוק בין העבודות דהעלאה, שמאל, והעבודות דהמשכה, ימין, שזהו החילוק שבין תפלה לתפילין, שתפלה הו"ע הרצוא והעלי' מלמטה למעלה, שהרי ענין התפלה הוא ביטול במציאות, כעבדא קמי מרי'32, שזוהי תנועת העלי'. וגם סדר התפלה הוא מלמטה למעלה, שהרי קודם התפלה צ"ל ברכות ק"ש, ולפנ"ז פסוקי דזמרה, וכן הענינים שלפני פסוד"ז, והיינו, לפי שהתפלה היא סולם מוצב ארצה33, שבו עולים מלמטה למעלה מדרגא לדרגא, עד וראשו מגיע השמימה, שהו"ע ביטול במציאות דשמו"ע. ותפילין [שענינם הוא שעבוד המוח והלב34, וכיון שהוקשה כל התורה לתפילין35, נמצא, שעי"ז נעשה השעבוד לקיום כל המצוות] הו"ע של המשכה מלמעלה למטה, כמו כל המצוות, ובפרט רצועות התפילין, כידוע36 שענינם הוא המשכה למטה. אמנם, כללות עבודת האדם (בין באופן דהעלאה בין באופן דהמשכה), עניני ארץ, היא העלאה ממטה למעלה (מחומריות וגשמיות לרוחניות) היינו שמאל, והענינים שניתנו מלמעלה, עניני שמים, לאדם למטה – תורה – היינו ימין, וכמאמר רז"ל37 נטה ימינו וברא שמים ונטה שמאלו וברא ארץ. ולכן תורה דכתיב בה38 ויהי קול מעל לרקיע, היא בקו הימין, ותפילין שכוללת כל המצוות (גם אלו שענינם המשכה), וכמאמר רז"ל הוקשה כל התורה כולה לתפלין, היא בקו השמאל. ויש להוסיף, שבצירוף ב' הגירסאות (שאלו ואלו דברי אלקים חיים39), היתה בקריעת ים סוף (החומה) העבודה בכל הג' קוין (ב' קוין וההכרעה ביניהם): תפלין (המשכה) – ימין, תפלה – שמאל, ותורה – קו האמצעי (שנוטה לימין, ולכן חושבה בקו הימין).

ד) והנה ע"י שלימות העבודה בכל הקוין מתגלה בחי' ההעלם דעצם הנשמה (ים דהנשמה). ולכן נעשה עי"ז גילוי ההעלם גם בעולם, שזהו הענין דקריעת ים סוף, כמבואר בלקו"ת40, שענין הים, בחי' בינה, נתגלה ביבשה, בחי' המלכות, ויתירה מזה, כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בשער האמונה41, שהגילוי דקרי"ס הי' עד למטה מטה, גם בבחי' הדומם42. וענין זה מהוה הכנה להגילוי דלעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד43 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, וכפי שמדייק אדמו"ר האמצעי44 שאפילו הבשר, שמצד עצמו הוא בחי' דומם, יראה אלקות. והיינו, ע"י כללות מעשינו ועבודתינו החל ממתן-תורה [שאז הי' מעין הגילוי דלעתיד לבוא, כמבואר בתניא45 בנוגע לגילויים שיהיו בגאולה העתידה (שאז תושלם תכלית כוונת הבריאה להיות לו ית' דירה בתחתונים46) שכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה], להמשיך אלקות בעולם, ועד כדי כך, שמצינו אצל צדיקים גדולים, שע"י עבודתם הגיעו למעמד ומצב שגם בדומם ראו את האלקות שבו, כידוע הסיפור47 אודות אדמו"ר הזקן, וכן הי' גם אצל כל רבותינו נשיאינו, ולעתיד לבוא יהי' כן בגלוי בכל העולם.