בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תשכ"ג.
בלתי מוגה
א. דובר אודות מ"ש בהפטרה1 בנוגע לזמן התחלת הגאולה וגמר ההכנות לגאולה השלימה (בדוגמת המדובר בפרשה אודות הזמן שבנ"י עמדו קודם הכניסה לארץ2), "והי'3 שארית יעקב גו' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם"4, שעד"ז צ"ל גם בסוף זמן הגלות, שההתעסקות בעניני העולם, "בכל אשר תעשה"5, היא באופן שטבע העולם אינו תופס מקום אצלו כלל, ואינו אלא אמצעי לקיום רצון הבורא (ולדוגמא: "מאמין6 בחי העולמים וזורע"7), ואז, מלבד ענין הבטחון, עניני העולם אינם בסתירה לעניני התומ"צ, אלא כל ענינם הוא עבודת ה', "כל מעשיך יהיו לשם שמים"8 ו"בכל דרכיך דעהו"9 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 293 ואילך.
* * *
ב. בסיום פרשת בלק מסופר אודות המסירת-נפש של פינחס, ובהמשך לזה נאמר בר"פ פינחס10: "הנני נותן לו את בריתי שלום .. ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל".
והנה, על11 הפסוק "ויכפר על בני ישראל", אמרו רז"ל12: "שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים". ואינו מובן, מה נשתנה עון פעור מהעשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר13, שלא מצינו בהם14 שיצטרכו תמיד לכפרה כהעון דפעור?
ג. והביאור:
"פעור (הוא) על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי וזו היא עבודתו"15, היינו שעושים הפסולת – לחשיבות ועיקר16.
חטא זה בגשמיות, משתלשל הוא (ככל הענינים הגשמיים) מענינו בדקות, ברוחניות:
כמו שהפסולת של מאכל הגשמי ענינו הוא – שהמאכל מתברר ע"י הקרבים, והמובחר שבו נעשה דם בלב ומחי' את הגוף והפסולת נדחה לחוץ, כן ההשפעה שמלמעלה מתבררת ע"י המלאכים הנקראים קרבים, והמובחר שבו הוא התענוג המובחר (שנמשך בג"ע), ומהפסולת שבו – נשתלשלו התענוגים דעולם שלמטה הימנו; וכן מעולם לעולם17, ועד לעוה"ז, ועד להתענוגים הגשמיים, כסף וזהב כו'18. וכשהאדם (שמצד מעלת מהותו, צריך להיות התענוג שלו בענינים רוחניים19) מחשיב ומתענג ועד שעושה עיקר את התענוגים הגשמיים (שהם פסולת) – הרי זהו"ע פעור בדקות, שממנו נשתלשל עון פעור כפשוטו.
[ובפרטיות20 יותר:
כאשר האדם מחשיב את התענוגים הגשמיים (שהם הפסולת דלמעלה) לעיקר, הרי זה כמו עון פעור, שנפנה ומשתחוה, היינו, שמשתחווה ומרכין את ראשו – שלמעלה מכל אברי הגוף – לדבר כזה שאפילו החלק היותר תחתון שבגוף אינו יכול לסובלו, שלכן דוחהו לחוץ!
והרי זה היפך לגמרי מהאמור לעיל (ס"א) שההתעסקות בענינים הגשמיים צריכה להיות באופן ד"לא יקוה לאיש גו'", היינו, שאינו מחשיב כלל את לבושי הטבע (אלא עושה זאת רק מצד ציווי הקב"ה), ובודאי שאינו מושקע בהם כו'.
אילו הי' מונח בעניני שכל – כראוי לאדם בר-שכל, שהתענוג שלו הוא בענינים רוחניים: שכל, מדות טובות וכיו"ב – הרי השכל עצמו מחייב שלא יהי' מושקע בגשמיות, וכמארז"ל21 "הסתכל בשלשה דברים וכו'"; אבל בפועל, התענוג שלו הוא כמו של תינוק, שאין לו תענוג בעניני שכל ומדות טובות כו', ואפילו לא בקול ערב; התענוג שלו – לשחק עם בוץ!...
הוא סבור אמנם שאינו תינוק, אלא גדול, בר-שכל נעלה כו', אבל, את השכל עצמו הוא מנצל עבור עניני פסולת, בחשבו, שלהיותו בר-שכל, עליו להשקיע את שכלו בעניני מסחר וכיו"ב.
ובפרט שנוסף על מעלת השכל בכלל, הרי כיון שמדובר אודות יהודי, שיש לו נפש אלקית, בודאי שהתענוג שלו צריך להיות מונח בעניני אלקות, תורה ומצוות, שזהו תענוג בלתי מוגבל, ואילו כל תענוגי העולם, אפילו התענוגים היותר עליונים, אינם בערך כלל לגבי התענוג באלקות, שהרי גבול ובלי גבול הם באין ערוך כלל, כידוע. וא"כ, כאשר משתמש בתענוג שלו עבור ענינים גשמיים, אזי מודגשת יותר הפחיתות שבדבר והשייכות לעון פעור].
וז"ש22 בעון פעור "אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה", כי, כנראה במוחש, גם אחרי הקדמת התפלה וכו', כשבא למלאות צרכי הגוף – לפעמים רבות נכשל "בעון פעור" – מתענג ועד שנעשה מושקע – בענינים הגשמיים.
ד. עפ"ז יובן מה שעון פעור הי' דוקא בסמוך לכניסתם לארץ, אחרי שתמו כל אנשי דור המדבר, כי:
הסיבה שנשקע בענינים הגשמיים היא – מפני שמדמה אשר ההצלחה בפרנסה וכדומה, תלוי' בעיקר בכחו ועוצם ידו ובתהלוכות סדרי הטבע, ושוכח אשר הוא יתברך הנותן לו כח לעשות חיל23, וכל עניני הטבע אינם אלא כלים ולבושים לברכתו של הקב"ה (אלא שכך עלה ברצונו יתברך24, אשר הברכה ד"וברכך הוי' אלקיך" תהי' "בכל אשר תעשה")25.
ולכן, בהיותם במדבר, שהמזון שלהם הי' – מן, "לחם מן השמים"26, וראו במוחש אשר "לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר"27, לא הי' נתינת מקום לטעות להחשיב את הדברים הגשמיים כו'28, ורק כשהתחילה ההכנה וכניסה לארץ, שהותחלה29 העבודה ד"ארץ נושבת"30, הנהגה טבעית, הי' אז מקום לטעות דפעור.
ה. כפרת (קינוח והעברת31) החטא דפעור הוא ע"י "בקנאו את קנאתי"32 – מס"נ דפינחס33.
מצד השגת השכל אפשר לטעות, כי מאחר שרצה"ע הוא אשר הברכה שמלמעלה תהי' "בכל אשר תעשה" דוקא, בלבושי הטבע, אפשר לטעות אשר העלם והסתר הטבע הוא הסתר אמיתי ח"ו (מאחר אשר הוא יתברך עצמו עשה את ההעלם), ולכן זקוק להעבודה דמס"נ וקב"ע, אשר אז מכירים את האמת, אשר הטבע עצמה היא אלקות.
[וההוראה20 מזה – שההכנה לגאולה השלימה היא ע"י הטהרה מעון פעור, שהטבע לא יעלים כו', כנ"ל בארוכה].
* * *
ו. פרק34 ששי דאבות נקרא בשם "קנין תורה"35.
משמעותה של תיבת "קנין" הוא – העברת הדבר מרשות המוכר לרשות הלוקח, אבל, למרות שהדבר עובר לרשות אחרת, הרי הוא נשאר כמו שהוא, ללא שינוי, כמו שהי' קודם ברשות המוכר36.
וזוהי גם המשמעות של "קנין תורה": גם ברשות אחרת, שלעת-עתה היא זרה מהתורה, צריכים להעביר גם לשם את כל התורה, כמו שהיא.
ועבודה זו התחילה בעיקר באלף (פרק) הששי:
בדורות הקודמים, לפני אלף הששי, לא גילו את כל התורה כמו שהיא; גילו רק גליא דתורה, ולא פנימיות התורה; הגילוי של פנימיות התורה הי' רק ליחידי סגולה, לבעלי נשמות גבוהות, אבל לא לאנשים פשוטים. פנימיות התורה עדיין לא נמשכה אז עד לשכל אנושי – היא לא ירדה עדיין ל"רשות זרה".
ורק באלף הששי – ובאלף הששי גופא, בדורות המאוחרים – "מצוה לגלות זאת החכמה"37, ועד שפנימיות התורה נתלבשה גם בשכל, ובשכל אנושי, ועד ש"יפוצו מעינותיך חוצה"38, שגם בחוצה היותר תחתון מפיצים את המעינות כמו שהם – "קנין תורה".
ז. התוכן האמור של פרק הששי שבאבות, מרומז גם במשנת "אמר ר' יהושע בן לוי"39, שבה דורש שצריכים להיות "עוסק בתורה", כי, ענין העסק בתורה הוא כדי להמשיך תורה בעולם. וענין זה שייך ביחוד לר' יהושע בן לוי, כיון שעבודתו היתה לזכך את גופו וחלקו בעולם, שלכן: "נכנס חי לגן עדן"40 – מצד זיכוך גופו, ו"לא נראתה הקשת בימיו"40 – כיון שזיכך את העולם כל כך עד שלא היו זקוקים לאות הקשת41.
ולכאורה יכולים לשאול: מהי הראי' שהעובדה ש"לא נראתה הקשת בימיו" היתה בגלל שזיכך את העולם – יתכן שעבודתו היתה לעצמו בלבד, אלא שגודל זכותו הגין גם על דורו?
אבל באמת אי אפשר לומר כן, כי, צדיקים גדולים ישנם בכל דור, ואעפ"כ נראית הקשת בכו"כ דורות. ומפשטות לשון רז"ל נראה שברוב הדורות ככולם נראתה הקשת. ועכצ"ל, שהחידוש של ר' יהושע בן לוי לגבי שאר צדיקים מתבטא בכך שזיכך את העולם, כדלקמן.
ח. יש ריבוי מדריגות בצדיקים, כפי שנימנו בגמרא42: שמונה עשר אלף צדיקים שרואים את השכינה ע"י "אספקלריא שאינה מאירה"; צדיקים בני עלי' שרואים את השכינה ע"י "אספקלריא המאירה" – ש"הן מועטין", והגמרא מסיימת אודות מעלת "בני עלי'" שהם למעלה יותר מל"ו הצדיקים שגם הם רואים את השכינה "באספקלריא המאירה", כיון של"ו הצדיקים "עיילי בבר" (שנכסים רק ברשות), ואילו בני עלי' – "עיילי בלא בר" (ללא רשות).
ב"בני עלי'" גופא יש מדריגות שונות: א) מדריגת "בני עלי'" שעם היותם "מועטין" מ"מ אינם פחותים משנים (ואולי הרבה יותר), כפי שהגמרא מפרטת: "אם אלף הן כו' אם מאה הם כו' אם שנים הן אני ובני הן" (אבל לא נאמר "ואם אחד הוא"), ב) מדריגת "בני עלי'" שעלי' נאמר43 "אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר44 וצדיק יסוד עולם", היינו, שקיום העולם יכול להיות אפילו בשביל צדיק אחד בלבד; במדריגת "צדיק יסוד עולם" יכול להיות שיהי' רק אחד בדור45. ובדורו של רשב"י הי' זה רשב"י לבדו, אפילו לא בנו ר' אלעזר, אף שהוא בכל המדריגות של בני עלי', כהלשון: "אני ובני הן".
וכמסופר בזהר46, שרשב"י אמר לר' אלעזר בנו: בוא ונראה מה רוצה הקב"ה לעשות בעולם. הלכו ופגשו מלאך כו', ואמר לו ר' שמעון: מה רצונך לעשות? והשיב לו: רצוני להחריב את העולם, כיון שאין שלושים צדיקים בדור כו'. אמר לו ר"ש: הנני מבקש ממך, לך לפני הקב"ה ואמור לו, שבר יוחאי נמצא בעולם. הלך המלאך לפני הקב"ה ואמר לו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך מה שאמר בר יוחאי. אמר לו הקב"ה: לך והחרב העולם, ואל תשים לב לבר יוחאי. וכאשר בא המלאך, ראה אותו רשב"י ואמר לו: אם לא תלך (עוד הפעם לפני הקב"ה), אגזור עליך שלא תעלה השמימה, ותהי' במקום של עזא ועזאל. וכשתעלה לפני הקב"ה אמור לו: אם אין שלושים צדיקים בעולם, יספיקו עשרים וכו', ועד שיספיקו שנים, אני ובני (ר' אלעזר) וכו', ואם אין אפילו שנים – ישנו אחד, אני, דכתיב "וצדיק יסוד עולם".
ונמצא, שבדורו של ר' שמעון בר יוחאי הי' רק צדיק אחד בדרגת "צדיק יסוד עולם" – רשב"י.
ט. במה התבטאה מעלתו של רשב"י על ר' אלעזר? – מספרת הגמרא47: "כל היכא דהוה מחי ר"א הוי מסי ר"ש" (בכל מקום שר"א העניש – ריפא ר"ש).
ר' אלעזר – אף שהי' צדיק, ומבני עלי', הי' (בחיי רשב"י48) מובדל מהעולם49; עבודתו היתה לעצמו בלבד, ועד שלא הי' יכול לסבול את ההעלם וההסתר של העולם, ולכן – "הוי מחי ר' אלעזר";
אבל ר' שמעון, ה"צדיק יסוד עולם" – התעסק עם העולם50, וריפא אפילו מה שר' אלעזר (בחי' בני עלי') "הוה מחי".
גם הזכות של בני עלי', ובפרט של ר' אלעזר, הגינה על העולם51, וכנ"ל מדברי הזהר ("להוו עשרין כו' להוו תרין דאינון אנא וברי") – אבל זהו רק באופן שבזכותם נעשה העולם מוגן, אבל לא באופן שפועל ב.עולם לזככו,
[ובהגנה זו ישנם כמה דרגות, וככל שתהי' המדריגה נעלית יותר, יהי' המספר קטן יותר, כמובן: המדריגה הראשונה בסוג זה היא – שלושים52, ובמדריגה נעלית יותר – רק עשרים וכו', ובמדריגה היותר נעלית – רק שנים; כאשר העולם הוא יותר מזוכך – מספיקה הזכות של המדריגה שבה יש "תלתין", וכו', וכאשר העולם הוא מגושם ביותר – לא מספיקה אפילו הזכות של המדריגה שבה יש רק "תרין". וזהו פירוש דברי הזהר "ואי לית תרין"53, שהעולם הוא במצב שלא מספיקה אפילו הזכות של המדריגה שבה יש רק "תרין"],
משא"כ רשב"י טיהר את העולם ותיקן אותו; הוא מתעסק עם העולם54, ועי"ז מזכך אותו.
ונמצא, שבאמיתת שם התואר והמעלה של צדיקים יש בכללות חמשה סוגים:
א) צדיקים שרואים "באספקלריא שאינה מאירה", שעליהם אומר רבינו הזקן55 שהם צדיקים שאינם גמורים, שמספרם הוא "תמניסר אלפי צדיקי".
ב) צדיקים שרואים "באספקלריא המאירה", אבל "עיילי בבר", והם ל"ו צדיקים56.
ג) צדיקים שנוסף על המעלה שרואים "באספקלריא המאירה"57 – "עיילי בלא בר", שהם צדיקים גמורים55, ואלו הם "בני עלי'" שעליהם נאמר "והן מועטין" (אבל לא פחות משנים).
ד) צדיק שהוא "יסוד עולם": הוא מקיים את העולם. וצדיק כזה – יכול להיות דור שיש בו רק אחד58. אבל אחד – חייב להיות, שהרי העולם זקוק ליסוד.
ה) צדיק גמור שמזכך את העולם עד שאין צורך באות הקשת59, וצדיק כזה – ישנו רק בדורות ספורים.
י. אודות סיפור הגמרא40 שבימי ר' יהושע בן לוי לא נראתה הקשת, אומר רש"י, "שהקשת אינו אלא אות ברית שלא יחרב העולם, ואם יש צדיק גמור בדור, אין צריך אות".
ולכאורה: מה מוסיף רש"י בתיבת "בדור" – הרי מובן שכדי שבדור מסויים לא יצטרך העולם לאות הקשת, הרי זה דוקא ע"י צדיק שנמצא בדור זה?
אלא בזה מתרץ רש"י למה לא די בכך שיש צדיקים בכל דור ודור – כיון שמוכרח להיות "צדיק גמור בדור": "צדיק גמור" – צדיק שהוא בסוג של "בני עלי'" דוקא (שהם במדריגת צדיק גמור, כנ"ל), ו"בדור" – מוכרח להיות צדיק גמור שהוא בדור60, שמלובש בדור, ומתקנו מטהרו ומזככו.
העובדה שלא נראתה הקשת בימי ריב"ל היא – לא בגלל שזכותו הגינה, אלא בגלל שהתמסר לזכך את העולם, דוגמת רשב"י בדורו, שבימיו לא נראתה הקשת61.
יא. לאמיתו של דבר, מרומז ומיוסד כל זה בדברי הגמרא:
בהמשך למעשה ריב"ל – מספרת הגמרא שגם ר' חנינא בר פפא רצה להיכנס חי לגן עדן כמו ריב"ל, אבל, מבלי הבט על גודל מעלתו של ר' חנינא בר פפא, שאמר "אייתי ספר תורה וחזי מי איכא מידי דכתיב בי' דלא קיימתי'", ו"כי נח נפשי' אפסיק לי' עמודא דנורא בין דידי' לעלמא", מ"מ, לא הניחו לו ("מ'האָט אים ניט נאָכגעגעבן") להיכנס חי לג"ע. וטעם הדבר – "מי איכרכת בבעלי ראתן ואיעסקת בתורה" (האם כרכת את עצמך ועסקת בתורה עם "בעלי ראתן" – בעלי מחלה מידבקת בגלל שרץ שנמצא במוחם). ורק ריב"ל שעשה כן, כדברי הגמרא שם, רק הוא נכנס חי לג"ע ולא נראתה הקשת בימיו.
אודות "בעלי ראתן" מספרת הגמרא שם שכמה אמוראים התרחקו מהם. ומזה מובן, שבהתדבקות עמהם יש חשש סכנה ע"פ תורה. ואעפ"כ, לא זו בלבד שריב"ל לא התרחק מהם, אלא אדרבה – "מיכרך בהו ועסיק בתורה": הוא השתדל להפיץ תורה בכל מקום, אפילו בין "בעלי ראתן", ובגלל זה – נכנס חי לג"ע ולא נראתה הקשת בימיו.
יב. וזוהי גם הוראת ריב"ל בפרק ששי דאבות, פרק "קנין תורה":
צריך להיות "עוסק בתורה"; לא רק ללמוד תורה לעצמו, אלא להפיץ את התורה, ועד ל"חוצה" היותר תחתון – "בעלי ראתן", ולא רק גליא דתורה, אלא גם פנימיות התורה – "קנין תורה".
וע"י העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה" פועלים זיכוך הגוף הגשמי וזיכוך העולם (כפי שהי' אצל ריב"ל),
שעי"ז תקויים ההבטחה של מלכא משיחא ש"לכשיפוצו מעינותיך חוצה" אזי "אתי מר"38, ואז – "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"62.
______ l ______
Start a Discussion