שיחת יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תש"כ

בס"ד. שיחת* יום ב' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תש"כ**.

בלתי מוגה

א. כבר נזדמן פעם1 לחזור על מה ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר2 – בעל ההילולא – תורת הבעש"ט3 אשר על פי' יש לפרש לשון המשנה4 "דע .. לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".

[ובהקדמה – שהתורות והאימרות של הבעש"ט, וביחוד אלה שנמסרו מדור לדור, יש בהם הוראה. ועאכו"כ תורה שנאמרה בפירוש דבר משנה, אשר, בנוגע לדבר משנה ישנו כלל ש"טעה בדבר משנה (אינו נחשב לטעות, ולכן) חוזר"5 (כהפס"ד בשו"ע חושן-משפט6), כיון שזהו דבר שצריך להיות פשוט וידוע לכל.

דהנה, ישנם ענינים בתורה שבהם יש מחלוקת, חילוקי דעות, אשר, להיותם דעות בתורה, הרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"7; אבל ישנם ענינים בתורה שבהם יש מלכתחילה רק דעה אחת, או שבתחילה היתה מחלוקת, אלא שבנוגע לפועל נפסקה הלכה פסוקה, ובמילא נעשה דבר ידוע ומפורט לכל.

ולכן, כשם שבזמן הגמרא אמרו שה"טועה בדבר משנה חוזר", כן הוא בזמן הגאונים ביחס לכל ההוראות שבגמרא, ועד"ז מדור לדור ביחס לפסקי-דינים של גדולי ישראל בדורות שלפניהם, שנעשים דבר פשוט ומוחלטי, שלא שייך בהם חילוקי דעות, אע"פ שבעתם ובזמנם היו בהם שיטות חלוקות8.

אמנם, מזה גופא שהתחלת ההוראה בזה היא בהלשון "טעה בדבר משנה חוזר", מוכח, שדבר משנה הוא נעלה מכל ספק יותר מכל הענינים הבאים לאח"ז בתורה].

לשון המשנה – שכל עניני' הם בדיוק, כולל גם סדר הענינים, קדימה ואיחור – הוא: "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", דין ואח"כ חשבון. ולכאורה הי' צריך להיות הסדר "חשבון ודין", שהרי9 אי אפשר לדון לפני שעורכים חשבון, אשר, לפי החשבון נקבע הדין לזכות או ח"ו להיפך?

והביאור בזה – ע"פ תורת הבעש"ט – שדינו של הקב"ה הוא דין צדק עד כדי כך שאינו שופט את האדם עד שהאדם פוסק תחילה מהו הדין על ענין שכזה (אלא שלא מספרים לו שהדבר שייך אליו, ולכן יכול לפסוק ללא נטי' ופני'), ולאחרי שפסק את ה"דין", אזי עורכים עמו "חשבון" ממעשיו ודיבוריו ומחשבותיו – שנרשמו בה"פנקס פתוח"10 – לבחון אם לפי חשבון זה מגיע גם לו ה"דין" שפסק תחילה על ענין שכזה.

ומובן, שדברי המשנה הם לא רק בנוגע לענינים של היפך הטוב, ח"ו, אלא גם – ואדרבה: כיון שהתורה היא תורת חסד, הרי זה בעיקר – בנוגע לענינים של טובה וברכה, ומרובה מדה טובה כו'11.

ומזה מובן בנוגע להענינים של טובה וברכה שבעל ההילולא פסק את הדין – שבודאי ובפשיטות הגמורה כן הוא גם בנוגע אליו.

ב. ובנוגע לעניננו:

ישנו מכתב12 שכתב בעל ההילולא בקשר ליום ההילולא של אביו (כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע),

– שהי' הנשיא בדורו, וכ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, הוא ממלא מקומו, וכמדובר כמה פעמים13 דיוק הלשון "ממלא מקום" (שהוא לשון בתורה14), שהוא ממלא ("ער פילט אויס") את כל המקום של קודמו, היינו, שכל הענינים שהיו לפניו הרי הוא ממלא אותם במילואם, ומלבד זה יש גם תוספת, שהרי בקדושה ישנו תמיד הענין ד"מעלין בקודש"15 –

וז"ל: "מסוגל הוא היום הזה להתקשר בעץ החיים .. אנ"ש ותלמידי התמימים .. עמדו הכן כולכם, אתם נשיכם בניכם ובנותיכם, לקבל ברכת ה' בשפעת חיים ופרנסה טובה ונחת מיוצאי חלציכם, אשר ישפיע השי"ת לכם ולנו ע"י התעוררות רחמים רבים ממקור הרחמים והחסדים האמיתיים, ע"ד מכניסי רחמים [כלשון ה"פדיון"16] אשר יעורר כ"ק אאמו"ר בעל ההילולא, וברוכים תהיו בבני חיי ומזוני רויחא".

וע"פ ה"דין" שפסק כ"ק מו"ח אדמו"ר, הרי מובן וגם פשוט מעצמו – כהפסק ד"דבר משנה" – שכן הוא גם בנוגע ליום ההילולא שלו, אשר, יום זה הוא יום סגולה להתקשר בעץ החיים ולקבל ברכת ה' בשפעת חיים וכו' אשר ישפיע השי"ת ע"י התעוררות רחמים רבים שיעורר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא.

ג. וההכנה הדרושה לזה – אינה ע"י ענינים מיוחדים, ועאכו"כ לא ע"י ענינים שלאו כל מוחא סביל דא; התנאי היחידי הוא ההכנה שכותבה במכתבו – "עמדו הכן כולכם":

"עמדו" – עמידה והעכבה מהמרוצה בעניני העולם, הבלי הזמן17, וע"ד העמידה דתפלה, ד"אין עמידה אלא תפלה"18.

"הכן" – להתכונן לקבל את הברכה מתוך רגש של אהבה וחיבה אל מי שמעורר הרחמים רבים להמשיך הברכה עד למטה מטה, ע"ד שדרשו חז"ל19 (והובא להלכה בפועל20) "כה תברכו"21, "פנים כנגד פנים".

"כולכם" – ההתכללות והאחדות של כל השייכים אליו, שכן, צדיקים דומים לבוראם22, והרי הכלי שמחזיק ברכתו של הקב"ה הוא השלום23, שזהו"ע ההתכללות של כל בנ"י יחדיו, "כולנו כאחד", שעי"ז ישנו מן המוכן הענין ד"ברכנו אבינו .. באור פניך"24.

וכאשר ישנם ג' ענינים אלו – שהם בכחו של כל אחד ואחת בנקל ביותר: העיכוב מהמרוצה בהבלי הזמן לכל-הפחות לשעה קלה; לכלול את עצמו עם כל אלה שהיתה להם שייכות אל בעל ההילולא, עכ"פ לאחד מעניניו; ולעמוד "פנים כנגד פנים", שיהי' הרצון לקבל את הברכה בפנימיות ומתוך אהבה – אזי (ע"פ הפס"ד של בעל ההילולא בעצמו) נמשכת הברכה עד למטה מטה, לכולכם: אתם נשיכם בניכם ובנותיכם, בכל ענינים טובים, מרוח ועד בשר, בבני חיי ומזוני באופן דרויחי כפשוטם, למטה מעשרה טפחים.

* * *

ד. ידועה תורת הרב המגיד (שמביא אדמו"ר הזקן בקיצור בלקו"ת25) בפירוש המשנה26 "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונכנסין בשיר", שכל ההעלאות מלמטה למעלה וההמשכות מלמעלה למטה הם ע"י שיר וניגון.

ובנוגע לעניננו:

כיון שהמשכת הברכות צ"ל באופן של "רויחי", הרי, כל זמן שהמשכת הברכה היא עדיין בגדר, מדידה והגבלה, אין זה "רויחי" לגבי מה שהי' יכול להיות באופן נעלה יותר. ולכן, אמיתית הענין ד"רויחי" הוא באופן של פריצת כל הגדרים, מדידות והגבלות.

וכיון שכל ענין (הן בהעלאה והן בהמשכה) צריך להיות קשור עם שיר – הרי ישנו ה"שיר" על הפסוק "ופרצת".

[ניגנו הניגון "ופרצת"].

* * *

ה. ידוע מאמר הבעש"ט שהובא בחסידות27: "כשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו". ויש לזה ענין משותף עם המאמר28 "עצם אינו מתחלק".

ובאותיות פשוטות:

בכל ענין ישנם כמה פרטים וענינים התלויים בכמות, או שתלויים בצירוף כמה פרטים יחד, שלכן, כאשר נעשה שינוי בכמות, או שנעשה שינוי בהצירוף, אזי מתבטל ענין זה;

אבל ישנו בכל ענין (בכל פרט הכי קטן שבו) הדבר שהוא העצמיות שלו, ודבר זה לא ישתנה מצד השינוי בהכמות או בצירוף הפרטים כו'.

ו. וכן הוא – ומובן בנקל – בנוגע לאיש הישראלי, שהוא "חלק אלקה ממעל ממש"29, חלק מן העצם, שעל ידו תופסים בהעצם:

ישנם ענינים אצל בנ"י שמצד זה נקראים בשם צדיקים, או בינונים, או הסוג השלישי. ועד"ז ישנם ענינים שמצדם הם החילוקים דכהנים לוים וישראלים, ועד ל"עשרה יוחסין" שנימנו במשנה30. וכן איתא בתקו"ז בתחלתו31 (ומרומז בפסוק32 "אתם נצבים גו' ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך") שישנם עשרה סוגים בבנ"י, כפי שמביא אדמו"ר הזקן (בקיצור) בתניא פי"ד, בביאור הענין ד"משביעין אותו כו'"33, השבועה שמשביעין את כאו"א מישראל ללא חילוקים, אע"פ "שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחי'", מ"מארי תורה" עד בעלי מעשה.

אמנם, בענינים אלה יכול להיות שינוי, היינו, שכאשר נעשה שינוי בהאדם, אזי משתנה גם התואר שלו:

בנוגע לצדיק בינוני או הסוג השלישי – הרי זה תלוי בהנהגתו, במעשיו דיבוריו ומחשבותיו, וכאשר משנה אותם בסדר ובאופן אחר, אזי ניטל ממנו התואר הקודם וניתן לו תואר אחר במקומו. ועד"ז בנוגע לכהן לוי וישראל – שהכהן כשמחלל כהונתו אזי אינו בקדושת כהונה34, ועד"ז נעשה שינוי בבת לוי עי"ז שנשאת לישראל או לכהן.

ומזה מוכח שענינים אלה אינם ה"עצם", כי אילו היו ה"עצם", לא הי' שייך בהם שינוי, לפי שהעצם הוא היפך המקרה, אינו מתחלף לעולם.

אך ישנו ענין שהוא אצל כאו"א מבנ"י בשוה – מה שהוא "ישראל", שהרי כולם בשם ישראל (העצמי35) נקראים: מי שהוא בסוג היותר פחות, הרי "אע"פ שחטא ישראל הוא"36; וגם מי שהגיע להדרגות הכי עליונות, כפי שנשמתו חקוקה בכסא הכבוד37, נקרא בשם ישראל – שזהו עצם הנשמה, שאינו מתחלק, ואינו תלוי בהחילוקים של המעשים דיבורים ומחשבות, התחלקות השבטים וכו', כיון שזהו ה"עצם" שנמצא בשלימות אצל כאו"א מבנ"י.

וכיון שזהו ה"עצם" דבנ"י – אין זה בבעלותו של אף א', ואין זה משתנה ומתחלף לעולם, ועד כדי כך, שאפילו הקב"ה בעצמו, כביכול, אינו בעה"ב לשנות ולהחליף ענין זה, כמאמר רז"ל38 "בין כך ובין כך בני הם, ולהחליפם באומה אחרת (ח"ו) איני יכול".

ז. ומזה מובן שבכל ענין של יהודי בהכרח שיבוא לידי ביטוי ה"עצם" שלו באיזה-שהוא מקום ("ערגעץ-וֻואו מוז אַרויסקומען זיין עצמיות"):

כיון שבכאו"א מישראל, יהי' מי שיהי', ישנו ה"עצם" – לכן, כל עניניו, אפילו מעשיו בפועל, שייכים ופועלים למעלה מעלה, ועד בעצמות ומהות א"ס ב"ה (עצמות דייקא, מלשון עצם שאינו מתחלק, שזוהי אחדות הפשוטה), והיינו, שמבלי הבט על כך ש"אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו"39, הרי עשיותיו של יהודי, בין לטוב ובין להיפך, מוסיפות כח או להיפך (ח"ו) למעלה40.

כלומר: אפילו ענין של עבירה כו' – מיהו זה שיכול להיות מורד ח"ו, ויהי' הדבר נוגע למעלה, הרי זה רק כאשר הדבר נעשה ע"י יהודי, דכיון שיש בו תוקף העצם, לכן אפילו עשייתו שלא לצד הטוב נוגע למעלה41, משא"כ אצל גוי, להבדיל, אין זה נוגע למעלה, כיון שאין לו שום ערך ושייכות כלל וכלל להקב"ה, כי אם בנ"י דוקא42, שבהם בחר הקב"ה, כמ"ש43 "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב" דוקא, ומהם מבקש הקב"ה "תמליכוני עליכם"44.

ועאכו"כ שה"עצם" ישנו בכל פעולות טובות, ענינים של ברכה וקדושה,

– אפילו בפעולה שנעשית באופן ד"מצות אנשים מלומדה"45, ואפילו לשם פני', או אפילו לקנתר ח"ו, דאף שעי"ז מוריד את הענין ומוסיף כח בג' קליפות הטמאות לגמרי, הרי זה רק "לפי שעה", וסוף-סוף נעשה "חיל בלע ויקיאנו"46, שמוציא מהקליפות את הכח שהי' שם לפי שעה, וחוזר לקדושה (כמ"ש אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה47) –

שבמעשה פשוט בעולם למטה שנעשה ע"י יהודי – אפילו יהודי ששייך לסוג ד"חוטב עציך ושואב מימיך" – תלוי' עשיית הדירה לו ית' בתחתונים, שעל זה נאמר "באתי לגני לגנוני כו'"48, שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים49.

ח. וכמו כן בנוגע לאותם יהודים שנתעצמו עם התפקיד המיוחד שבשבילו ירדה נשמתם למטה – שהעצם שלהם נמשך בכל ענין ופרט שלהם.

וענין זה מודגש בנוגע להבעש"ט – שהשנה היא שנת המאתיים להסתלקותו:

ידוע שעצמיות ענינו ותפקידו של הבעש"ט היתה לעורר את עצם הנשמה שבכל אחד מישראל50.

והמשל לזה – מאדם שנתעלף רח"ל בהתעלפות חזקה, ואי אפשר לעוררו ע"י רפואות כו', אזי העצה היא לקרותו בשמו, כי, ידוע51 שהשם מעורר את עצם הנשמה, ולכן, גם כאשר הגילויים והכחות של הנשמה הם בהתעלמות, הנה ע"י הקריאה בשם חוזר ונמשך עצם הנשמה ומתקשר עם הגוף.

וכן הוא בענין ירידת נשמת הבעש"ט לעלמא דין – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר52 שלאחרי הגזירות ושמדות שהיו בשנת ת"ח, ל"ע, היו בנ"י במצב של יאוש כו', כמו התעלפות רח"ל. ובאותה תקופה, בשנת נח"ת – שסימנה חת"ן, מלשון נחות דרגא, ונח"ת, שנעשה נחת רוח למעלה כו' – ירדה לעולם נשמת הבעש"ט שעל ידה חזר ונתקשר כאו"א מישראל (מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך") עם עצם הנשמה שזהו העצם דלמעלה.

וענין זה מרומז בשמו הקדוש של הבעש"ט – שנקרא (לא בשם "יעקב" או "ישורון", אלא) באותו שם שבו נקרא אפילו החוטא – "אע"פ שחטא ישראל הוא", שם העצם שהוא בשלימות אצל כאו"א מישראל.

ועצמיות ענינו של הבעש"ט, לעורר את העצם53, עצם הנשמה שבכאו"א – מתבטאת בכללות תורת הבעש"ט (תורת החסידות) – כי היא מבארת ומסברת גודל מעלת נשמות ישראל, שהם חלק אלקה ממעל ממש54.

וזהו גם יסוד התורה והוראה של הבעש"ט (שנמסרה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר)55 שהפשיטות של אנשים פשוטים מקשרת אותם עם פשיטות העצמות, שפשיטות זו ישנה אצל כאו"א מישראל, אפילו אצל אנשים פשוטים, והיא מקשרת את העצם למטה עם העצם למעלה.

ט. ועד"ז בנוגע לתורת הבעש"ט הנ"ל בענין "דין וחשבון" – שעם היותה תורה שלמה בפני עצמה בנוגע לאופן ההנהגה עם יהודי, מתבטא וניכר בה גם ה"עצמיות", עצם התפקיד והענין של הבעש"ט:

לכאורה אינו מובן: מהו הצורך למצוא הזדמנות שבה יפסוק האדם את ה"דין" בנוגע לזולתו, ועפ"ז יעשו עמו "חשבון" גם בנוגע אליו, כמעשה נתן ודוד56 – הרי הקב"ה יודע שהמשפט שלו הוא "משפט צדק", ומהו הצורך בפסק-דין של האדם?

אך הענין הוא – שזוהי תוצאה מובנת מצד התורה הכללית שהיא כללות ועצם ענינו של הבעש"ט שמציאותו של יהודי (מקטן ועד גדול בגשמיות ומקטן ועד גדול ברוחניות) היא עצמותו של הקב"ה כפי שנמצא כאן למטה... וכאמור, שהפשיטות של אנשים פשוטים מגעת בפשיטות העצמות, אשר, שם אין לאף א' שליטה וממשלה, ומי יאמר לו מה תעשה57, שהרי הוא כל יכול, ולכן, אין שום דבר (אפילו מלאכים הכי עליונים) שיכול להיות שולט ומושל על יהודי, כביכול, כמו שאף א' לא יכול להיות שולט ומושל על הקב"ה!

וכיון שכן, הרי אין שום כח שיכול לשפוט יהודי... – כל זמן שהוא בעצמו אינו פוסק את הדין!

כלומר: גם כאשר יש צורך להעביר את ה"בוץ" ("די בלאָטע") שנדבק על יהודי, ע"ד מ"ש58 "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – אין עצה אחרת שיהודי יניח לרחוץ אותו ("ער זאָל זיך לאָזן אָפּוואַשן") אלא עי"ז שישיגו את "הסכמתו" שהוא בעצמו פסק את דינו; הוא בעצמו – יש לו כח על עצמו, להיותו כביכול "כל יכול"; אבל לולי זאת, לא יכול אף א' לפסוק דין על יהודי!

י. וזהו גם תוכן ההוראה ש"אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – דלכאורה, למאי נפק"מ לידע אופן ההנהגה עם האדם קודם שמגיע זמן ה"דין וחשבון", הלא די' בשעתה? אך הענין הוא, שיש צורך והכרח בהבהרה ("באַוואָרעניש") זו:

כאשר מגלים ומפרסמים שנפש האלקית שנמצאת אצל היהודי בהיותו כאן למטה מעשרה טפחים היא "חלק אלקה ממעל ממש", והחלק כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו – עלול מישהו לטעון שיכול הוא להתנהג כפי שעולה ברוחו, ובסופו של דבר יאמר שאינו מסכים על העונש!...

ולכן צריכים להבהיר ולומר לו, שכבר ימצאו דרך שהוא בעצמו יפסוק את הדין בנוגע להזולת, וזו תהי' אחיזה שיוכלו לעשות עמו את החשבון, מבלי הבט על כך שהוא "כל יכול".

כלומר: כיון ש"אתה עתיד ליתן דין" (לפסוק את הדין בנוגע להזולת) – עליך להיות זהיר ולידע כיצד נראה ה"חשבון" שלך (בבית-דין של מעלה, ש"כל מעשיך בספר נכתבים"59), שבסופו של דבר יהי' נוגע אליך, לפי שפסקת בעצמך את הדין!

יא. וכן הוא בנוגע לכללות ההוראות והתורות של הבעש"ט – שמוצאם מהענין העצמי שכל יהודי הוא "ישראל", כמבואר בחסידות60 הרמז בתיבת "ישראל" אותיות "לי ראש"61, ראשו של הקב"ה כביכול, שהראש הוא מלך על כל האברים, וכמו כן יהודי הוא מושל ושולט בעליונים ובתחתונים.

אלא שצריך לידע שזהו מצד ה"עצם" שלו, שהוא חלק מהעצם האמיתי (ע"ד לשון הרמב"ם62 "כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", אלא שאצל יהודי ענין זה הוא בגלוי, וחודר בכל מציאותו, עד למחשבה דיבור ומעשה שלו).

ואז ממלא הוא את תפקידו – מילוי רצונו של הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים – בידעו ששום דבר לא יכול למנוע בעדו, כיון שהוא המושל והשולט על כל הענינים המעכבים על תומ"צ, כשם שהקב"ה מושל ושולט עליהם.

עליו רק לקבל החלטה חזקה שהולך עם ה"עצם" שלו למלא את רצונו של הקב"ה, ואז, גם אם ישנו ים – נבקע הים והוא הולך בחרבה, כמסופר בפרשת השבוע63 אודות קריעת ים סוף, ועד כדי כך, שאע"פ שבשעת מעשה הי' גם זה שנשא את פסל מיכה64, מ"מ, כיון שגם אצלו הי' בגלוי ענין המסירת-נפש, הי' בכחו לבקוע את הים!

וכשם שמקריעת ים סוף באו לקבלת התורה, שעז"נ65 "תעבדון את האלקים על ההר הזה" – כך גם בנוגע לבקיעת כל ההעלמות וההסתרים (ע"י ההחלטה מצד ה"עצם" שבישראל שמוכרח הוא לילך ולמלא את שליחותו של הקב"ה בעניני התורה ומצוותי'), שעי"ז באים להיעוד66 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יב. ע"פ האמור לעיל מובן גם המענה (שניתן בתורת הבעש"ט עצמה) על השאלה, איך יתכן שדוקא באותם דורות שבהם הי' מצב של יאוש כו', ועד שהביא לירידה בעניני תומ"צ, הנה דוקא אז נתגלו רזין דרזין דאורייתא (בתורת החסידות), ובאופן שהגיעו (ע"י סיפורי דברים ע"ד עניני מופתים (ע"י הבעש"ט)) עד לאנשים פשוטים, פשוטים כפשוטם? – כי דוקא היא הנותנת, שעי"ז יכולים לעורר את עצם הנשמה בכאו"א מישראל.

וכידוע המשל67 של אדמו"ר הזקן – שהתגלות רזין דרזין דאורייתא בדור אָנוש וחלוש ביותר דוקא, היא, כדי להציל את בנ"י – ממלך שחלה בנו עד כדי סכנה, וצוה המלך לשחוק את האבן היקרה שבה תלוי' כל חשיבות כתר המלכות, ולשפוך תרופה זו על שפתותיו של בן המלך, מלמעלה ומסביב כו', עד שסוף-סוף תכנס טיפה אחת בתוככי בן המלך, ותצילהו ממות לחיים.

ומזה גופא מובן שאי אפשר להשאיר את התרופה לעמוד על השולחן מבלי להשתמש בה – שהרי אז נמצא שהאבן היקרה שבכתר המלכות שחקו וביטלו אותה, ולאידך גיסא, לא מקיימים את רצון וכוונת המלך בשחיקת האבן היקרה שבכתר המלכות, לנסות לרפא ולהציל את בנו ממות לחיים ממש!

יג. והענין בזה:

ידוע מאמר הבעש"ט68 שאהבת הקב"ה לכאו"א מישראל היא שלא בערך יותר מאשר אהבת הורים זקנים לבנם יחידם שנולד להם לעת זקנתם.

ובפרטיות יותר:

כיון שמדובר אודות בן קטן שנולד זה עתה, הרי לא שייך שהאהבה אליו תהי' מצד עניני גילויים, התגלות הכחות שלו כו', אלא האהבה היא אהבה עצמית.

ועוד זאת, שאהבה זו היא לבן יחיד, היינו, שאין להורים למי ליתן את כל עניניהם מלבד לבנם יחידם!

וכך היא אהבת הקב"ה לכל יהודי ביחוד – אהבה עצמית, ובאופן כזה שכל מה שהקב"ה רוצה ליתן, אין לו כביכול למי ליתן מלבד ליהודי זה, ולכן מתמקם ("ער פאַרלייגט זיך") עליו.

ומצד גודל אהבת הקב"ה לבנ"י, הנה כדי להציל אותם, נותן הקב"ה את התרופה באמצעות האבן היקרה שבכתר המלך, שזהו"ע רזין דרזין דאורייתא, שעד אז היו בהעלם, ודוקא בדורותינו אלה, מהבעש"ט ואילך, הולכים ומתגלים לכל בנ"י ועד לאופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה"69, כיון שזוהי התרופה היחידה להצלתם.

וענין זה שייך לכאו"א מישראל – עליו נאמר70 "לא ידח ממנו נדח", ולא רק בנוגע לנשמתו בלבד, אלא כפי שהיא מלובשת בגופו (כמובן מתורת הבעש"ט71 בפירוש הכתוב72 "עזוב תעזוב עמו", שהעבודה צריכה להיות יחד עם הגוף ונפש הבהמית, ודוקא עי"ז מתמלא רצונו של הקב"ה) – שלכן התמסר הבעש"ט והתעסק אפילו עם אנשים פשוטים ביותר, ולא רק "פשוטים" מצד החסרון ב"עשה טוב", אלא אפילו כאלו שהיו מושקעים רח"ל בעומק רע (אע"פ שהזהיר שלא כל אחד שייך לבירור והתעסקות עם כאלה שמושקעים בעומק כו' ("ליגן טיף"), כיון שלפעמים עלול לקרות שהלה יוריד אותו אליו למטה...).

ונקודת הענין – שע"י התורות וההוראות של הבעש"ט [שתכליתם להביא שינוי בהנהגה במעשה בפועל, שהרי תורת הבעש"ט היא חלק מתורת משה, עלי' אמרו73 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", כיון שדוקא ע"י המעשה נשלם רצונו ית' להיות לו דירה בתחתונים] נמשך ומתגלה עצמותו ית', סתים דקוב"ה, ע"י סתים דאורייתא, בסתים (העצמיות) דישראל (כדאיתא בזהר74), והסתים דישראל מתקשר (ע"י השם "ישראל", כנ"ל (ס"ח) בהמשל דקריאת השם) עם הגליא דישראל, לעשותו סוף-סוף בעל-תשובה בפועל, לא רק במחשבה ודיבור, אלא גם במעשה בפועל.

יד. והצינור והכלי על זה – שניתן גם ע"י הבעש"ט – הוא ע"י אהבת ישראל, וגם ענין זה הוא חלק ותוצאה מכללות תורתו ועצם תפקידו ושליחותו של הבעש"ט לגלות את עצם הנשמה בכאו"א מישראל:

אדמו"ר הזקן מבאר בפרק "לב" דספר התניא, ש"כולן מתאימות ואב א' לכולנה" – שכן הוא אפילו בנוגע לנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף, ועאכו"כ בנוגע לעצם הנשמה, שהיא חלק מן העצם, הקשור עם כל העצם, הרי בודאי שאי אפשר לחלק בין חלק אחד מן העצם עם חלק שני מן העצם.

וכיון שכן, הרי מובן וגם פשוט, שאם ישנה האהבה לעצמו בידעו נגעי לבבו, הרי עאכו"כ שצריכה להיות האהבה לעצם הנפש של חבירו, שצריך לעוררו ע"י תורת הבעש"ט!

אלא מאי, אצל חבירו ישנם ענינים שבאים מצד המחשבה דיבור ומעשה שעדיין אינם כדבעי למהוי, ועד שיכול להיות גם באופן בלתי-טוב בתכלית – הרי מבואר בתניא ש"אף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו .. צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'", וממשיך ומוסיף: "והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים".

והאמת היא, שכאשר נגשים ליהודי באופן של "ואהבת לרעך כמוך"75, עם אהבת עצמו של עצם הנשמה שלו לעצם הנשמה של חבירו, אזי נקלטת אצלו הדפיקה ("דערקלאַפּט מען זיך צו אים") – כלשון הכתוב76 "דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי" – ופועלת אצלו שהסתים דנשמה יתחיל לדחוק ("דורכשפּאַרן") ולפרוץ (באופן של "יפוצו") החוצה, במחשבה דיבור ומעשה, ו"לאט לאט אגרשנו"77, עד שעושהו בעל-תשובה במעשה בפועל, ובאופן דמוסיף והולך מוסיף ואור.

טו. ובענין זה הולך וניתוסף מדור לדור – כציווי רבותינו נשיאינו עד כדי מסירת-נפש, שמדור לדור צריכים להוסיף עוד יותר בהפצת תורת הבעש"ט, שזוהי תורת החסידות, וככל שמתקרבים לביאת המשיח צריך להיות יותר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", כפי שהודיע הבעש"ט באגרת הקודש הידועה78 שביאת המשיח תלוי' בהפצת המעיינות חוצה79.

ובפשטות:

אין ספק אצל כל מי שמאמין בביאת המשיח, שביום זה עומדים אנו בקירוב לביאת המשיח ביום אחד יותר מאשר אתמול, ביומיים יותר מאשר לפני יומיים, ובשלשה ימים יותר מאשר לפני שלשה ימים.

וכיון שהבעש"ט הודיע שע"י הפצת המעיינות חוצה מתקרבים לביאת המשיח – הרי מובן שביום זה צ"ל הפצת המעיינות חוצה יותר מאשר אתמול ושלשום, ומוסיף והולך בכל יום ויום.

כאשר הבעש"ט אמר זאת, בודאי ראה כיצד ייראה העולם בדור שלאחריו, שני דורות לאחריו, ושבעה דורות לאחריו, עד לדרא דמלכא משיחא, ושיער את מעמדם ומצבם של בנ"י שיהיו אז; ופסק פס"ד גמור ומוחלט שהעצה היא – להפיץ את תורת הבעש"ט עד שתגיע גם ב"חוצה", וההפצה תהי' (היום לא פחות מאשר אתמול, ואדרבה) באופן ד"מעלין בקודש"15.

ועוד זאת, שכאשר נמצאים בקירוב זמן לביאת המשיח, שאז צריך להיות קיבוץ כל ניצוצות הקדושה בכל מקום שהם – הרי בודאי נקל יותר להגיע ("דערקלאַפּן זיך") ליהודי, לעצם ופנימיות נפשו.

וזה הי' כללות ענינו של בעל ההילולא80 – להפיץ תורת החסידות בכל מקום שהוא, ולא רק באותיות של רזין דרזין, אלא גם לפרש ולתרגם את הדברים בסגנון של סיפורי מעשיות, וכמו כן לפרש ולתרגם ב"זשאַרגאָן", ועד להפירוש ותרגום בלשון כל מדינה ומדינה שבה נמצאים יהודים – כדי שגם אליהם יגיע האבן טוב שבכתר המלכות, ויעורר את עצם נשמתם.

טז. ועוד ענין בזה – שמצד הענין דאהבת ישראל, נעשית התחלת הפעולה באופן שמספרים ליהודי תיכף ומיד גודל ותוקף העשירות שברשותו, כך, שלא יניח להתפתות ("ער זאָל זיך ניט לאָזן פאַרפירן") מ"כוס של זכוכית" בשעה שיכול להשיג "אבנים טובות ומרגליות".

ובהקדם תורת הבעש"ט81 על הפסוק82 "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו", "ע"פ משל שהכריז המלך .. כל מי שיבקש דבר מן המלך ימלאו לו בקשתו, ויש מי שביקש שררה וכבוד, ויש שביקש עושר .. והי' שם חכם א' שאמר ששאלתו ומבוקשו שידבר המלך בעצמו עמו וכו'".

והענין בזה:

כאשר באים אל המלך, אזי הסדר הוא שמגיעים תחילה לעיר הבירה, ואח"כ באים להמקום ששם נמצא בית והיכל המלך (ע"ד הר הבית), ושם גופא צריכים לעבור כו"כ חדרים, עד שמגיעים להקיתון, החדר שבו נמצא המלך עצמו.

והנה, כאשר מגיעים לעיר המלך אזי רואים דברים יקרים שלא רואים אותם בערי השדה, ועאכו"כ במדבר, וכיון שכן, הרי הבא אל עיר המלך עלול "להשתכר" מהדברים היקרים שבעיר המלך, ולהשאר מבחוץ להיכל המלך; ורק מי שיש לו כח המעצור, ויודע מה ממתין עבורו – אינו מתפתה מהדברים הטובים והיקרים שבעיר המלך, אלא ממשיך לילך ולהגיע להיכל המלך.

ובבואו להיכל המלך – הרי כיון ששם ישנם דברים יקרים וקדושים שלא בערך גם לגבי עיר המלך, אזי יש צורך בהוראה והתחזקות יתירה שלא להסתפק בהם ולעצור מהילוכו, אלא להמשיך לילך הלאה עד להקיתון שבו נמצא המלך בעצמו.

וענין זה צריכים להבהיר אפילו אצל מי שהוא קדוש וטהור – מצד הענינים הקדושים והטהורים שישנם גם מחוץ להקיתון שבו יושב המלך.

וזוהי המעלה ד"תפלה לעני" – שבקשתו83 היא שרצונו... "לפני הוי' ישפוך שיחו": הוא מוותר ומוחל על כל הדברים הטובים, שהם דברים טובים באמת, אלא שעדיין אין זה עצמות המלך; בקשתו מהמלך היא דבר אחד... – שיוכל לשפוך שיחו לפני המלך בעצמו!

אצל מי עלול יותר להיות ענין זה (שלא להתעכב ולעצור לפני שמגיע אל המלך עצמו) – אצל "עני" דוקא:

מצד המרירות שלו, על היותו "בארץ צי' ועיף בלי מים"84 (ככל הפירושים שבזה) – נעשה אצלו העדר התאוה, אפילו תאוה דקדושה, ואינו רוצה אלא דבר אחד – להתאחד ("ווערן איין זאַך") עם אמיתת המציאות, שזהו"ע "לפני הוי'", למעלה משם הוי'85, הי' הוה ויהי' כאחד86.

יז. וגם ענין זה הוא נקודה ותוצאה מכללות תורתו וענינו של הבעש"ט לעורר את עצם הנשמה:

בנוגע לקבלת וקליטת הדברים הטובים שנמצאים ב"עיר המלך", ישנו מי שמצד עבודתו עד עתה (אתמול או היום בבוקר) נמצא במעמד ומצב שלא יסתפק בכך וימשיך הלאה; אבל כשיגיע ל"היכל המלך" – יסתנוור וישתכר ויתבטל מצד הקדושה והרוחניות שניתוספה אצלו בעלותו לעולם נעלה יותר, ולכן, צריכים לילך עמו מחדר לחדר, ולומר לו: שמע, עליך לזכור מהי התכלית שלך – "לפני הוי'"!

צועקת נפשו: "געוואַלד"! – רואה הוא ענינים יקרים כל כך, וא"כ, למה לו לרוץ הלאה?! הוא לא צריך מצב יותר טוב מכמו בעולם האצילות, ולשם מה צריך הוא לילך לעולמות האין-סוף?!...

ועל זה אומרים לו: לגדולה מזה נוצרת!

אילו היית מלאך, חיות הקודש, שרפים ואופנים – הי' מספיק עבורך עשי' רוחנית, יצירה, בריאה, אצילות, עולמות האין-סוף;

אבל כיון שהנך "חלק אלקה ממעל ממש", חלק שקשור עם העצם – כדברי הבעש"ט שנתבארו בחסידות בארוכה – איזה מקום תופסים אצלך כל הענינים שישנם בכל העולמות, אפילו העולמות היותר נעלים, בשעה שחסר העיקר – "לפני הוי' ישפוך שיחו"!...

וכאשר הוא זוכר זאת, ואוחז-מחזיק ("האַלט זיך") בעצם הנשמה שלו – אזי מגיע הוא "לפני הוי'", ובדרך ממילא יש לו לאח"ז גם את כל סדר ההשתלשלות, באופן ד"ותגזור אומר ויקם לך"87, שמעמיד את כל הבנין של כל העולמות.

יח. ועאכו"כ שענין זה נמשך ופועל גם בהענינים דלמטה:

כאשר בא היצה"ר ומתחיל לדמיין לו את הטובה שיוכל להשיג בעניני עוה"ז, אם יוותר על דקדוק קל של דברי סופרים, או לפעמים על דבר חמור יותר, דרבנן או אפילו דאורייתא, שעי"ז תהי' לו עשירות, בראש השולחן יושיבוהו ויכבדוהו בתואר חשוב, ויהיו לו תאוה, כבוד, ממון, אשה ובנים, וכל הענינים שיכולים להיות בעולם –

אזי לא צריכים להתווכח עמו ולהסביר לו שאלה דברים מרים, אלא יכולים לגשת אליו מתוך אהבת ישראל ולומר לו:

שמע, יש ביכלתך להשיג כמה פעמים ככה! נותנים לך כוס קטנה מזכוכית, בה בשעה שיכול אתה להשיג אבנים טובות ומרגליות, לא רק אבן אחת, אלא אלף אלפים וריבוא רבבות, ויכול אתה להשיג את כל הענינים באופן של בלי גבול, וא"כ, הרי רחמנות על הגוף ונפש הבהמית שלך, שתסתפק בפרוטה של נחושת, בה בשעה שיכול להיות לך כל טוב, אפילו כל טוב גשמי!

וכאשר לא מתעייפים ומדברים עמו בדברים היוצאים מן הלב88 – הרי סוף-כל-סוף מעוררים אותו.

יט. וזהו המוסר-השכל המבואר בחסידות – שאין צורך בוויכוחים, אלא יכולים לפעול על יהודי מתוך אהבת ישראל:

אם יכולים לפעול עליו בדרך של "לשמה" – בודאי טוב, ואם ח"ו לא יכולים, לפי שעה עכ"פ – צריכים להסביר לו שביכלתו להשיג את כל הענינים, כל טוב גשמי, כמה פעמים ככה: רצונך בכסף – שיהי' כסף, רצונך בכבוד – שיהי' כבוד, אבל ביכלתך להשיג את כל הענינים כמה פעמים ככה; עליך רק לעמוד בנסיון שלא ירמו אותך עם כוסית זכוכית, או כלי חימר שהוא רק כמראה זהב, ולא זהב – שהרי "לא נברא זהב אלא בשביל בית המקדש"89, ואז יהי' לך גם זהב כפשוטו; ועד"ז לא להתפתות שיעשו אותך "ראש" לכמה טפשים, בה בשעה שהנך יכול להיות "ראש" לכו"כ חכמים; לא להסתפק בפרוטה, אלא להשיג אלף אלפים וריבוא רבבות דנרי זהב!

אלא מאי, הקושיא היא שפועלים זאת באופן ד"שלא לשמה" – הרי כולי האי ואולי:

אדמו"ר הזקן כותב בהלכות תלמוד תורה90 ש"הא דאין מלמדין לתלמיד שאינו הגון י"ל דהרב אין צריך להכניס את עצמו לבית הספק .. וגם הרב י"ל דצריך להכניס את עצמו לבית הספק אם אי אפשר בענין אחר כו'"91, "אבל הוא עצמו – התלמיד – חייב להכניס את עצמו כו'", וצריך לעסוק בתורה אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה יוכל לבוא לידי לשמה, שהמאור שבה מחזירו למוטב92.

והענין בזה – שגם ב"שלא לשמה" של יהודי ישנו ה"תוך", הפנימיות שבדבר93,

– כמדובר לעיל (ס"ז) שבכל ענין של יהודי ישנו התוקף שבו, ולכן, דוקא עניניו של יהודי – ש"בבואה דבבואה אית לי'"94 – יכולים לגעת ("אָנרירן") עד לקדש הקדשים, הן לטוב והן למוטב –

ו"תוך" זה מעורר ומביא אותו למעמד ומצב ד"לשמה", ועד (שהרי גם הענין ד"לשמה" אינו מספיק עדיין) שמביא אותו למעמד ומצב ד"לפני הוי' ישפוך שיחו".

ועד שפועלים על כאו"א מישראל להיות במעמד ומצב ד"צבאות הוי'", שעמהם יקויים בקרוב היעוד95 "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם", ע"י משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "רחמנא דעני לעניי"].

* * *

כ. דובר לעיל (ס"ח) שענינה של תורת הבעש"ט לעורר את ה"ישראל" שבכאו"א, עצם הנשמה, כמשל הקריאה בשם בעת התעלפות חזקה, כאשר כל הכחות הגלויים הם בהתעלמות, שאז זקוקים לעורר את עצם הנשמה.

ומובן, שהתכלית בהתעוררות מהמצב של התעלפות היא – שעצם הנשמה תהי' בתקפה לא רק במקומה,

– "לפני הוי'", כפי ש"כל נשמתא ונשמתא קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא"96, או כפי שהיא "תחת כסא הכבוד"37, או למטה מזה, ב"אוצר ששמו גוף"97, או אפילו כפי שהיא במוח שבראש שבו שורה כללות החיות שבאדם98 –

אלא שתומשך בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים שיתחילו לפעול פעולתם, כולל גם האבר היותר אחרון, שהוא הרגל, ועד להעקב שברגל, שנקרא באבות דר"נ99 בשם "מלאך המות שבאדם", להיותו מקום שאין בו חיות – שגם הוא יהי' חלק מאדם שלם חי.

ודוגמתו בנוגע לתורת הבעש"ט – שצריכה להגיע לא רק ל"ראשיכם שבטיכם", שהם בדוגמת הראש והלב שב"קומה שלימה"100 דבנ"י, אלא יש צורך שתגיע גם ל"חוטב עציך ושואב מימיך"101, שהם בדוגמת העקב שברגל, ועד להעקב בקומה שלימה דכללות הדורות – עקבתא דמשיחא (ככל הסימנים שנימנו במשנה וברייתא102), שכן, התכלית דהתעוררות עצם הנשמה היא שתגיע גם לבחי' העקביים, ולפעול שיהיו חלק מהקומה שלימה דאדם השלם, שאינו יכול להיות שלם ללא העקב שברגל, ולא עוד אלא שגם העקב צריך להיות בשלימותו (שלימות של עקב, שאינה דומה להשלימות של הראש או הלב).

וזהו תוכן דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שמבאר בארוכה103 מעלת הרגל על הראש, ומביא דוגמא מהחלק היותר תחתון, העקב שברגל, שנקל יותר להכניס למים רותחים את העקב שברגל, ודוגמתו בנמשל, שאפילו קל שבקלים עומד בנסיון שלא לבוא לענין של כפירה ח"ו, שכן, אע"פ שכל זמן שלא בא לידי נסיון עומד הוא במצב הפכי, מ"מ, כשבא לידי נסיון עומד הוא בהנסיון (אם רק מסבירים לו שזהו"ע של כפירה), ועי"ז נעשה "עקב" כזה שמשלים את הראש שבקומה שלימה דבנ"י.

ונמצא, שיש כאן שני ענינים הפכיים: מצד עצמו הרי זה "עקב", היינו, דבר שאין בו חיות לגמרי, ואעפ"כ, ביכלתו להתהפך מן הקצה אל הקצה, שכן, כאשר מתקשר עם כל הגוף, הנה לא זו בלבד שנעשית שלימותו בתור עקב, אלא עוד זאת, שמשלים ענין שאין אפילו בהראש, שבענין זה זקוק הראש להעקב, ועד שלפעמים משלים העקב ומתקן חולי שבראש, כמובא בחסידות100 המשל מחולי שבראש רח"ל שמרפאים אותו עי"ז שנותנים תרופה בעקב שברגל.

כא. ועפ"ז מובן שגודל ההשתדלות בהפצת המעיינות חוצה – נוגע גם לעבודת עצמו בתומ"צ:

ההשתדלות בהפצת המעיינות חוצה היא לא רק עשיית טובה להזולת, ולא רק מילוי ציווי של הקב"ה, אלא בה תלוי גם ענינו ומצבו של המשתדל104, וזהו ענין שנוגע להשלימות שלו – אם הוא בדרגא כזו שענין שנוגע לו "לוקח" אותו ("דערנעמט אים") יותר מאשר מילוי רצונו של הקב"ה... – שכדי שהוא יהי' בהשלימות שלו, צריכה להיות גם השלימות של ה"עקב" דהקומה שלימה, שכן, אע"פ שמדובר אודות עקב, אשר, גם כאשר יגיע לתכלית השלימות לא יוכל להגיע לדרגא נעלית יותר מאשר דרגת ה"עקב" בלבד, מ"מ, בהשלימות שלו תלוי' שלימות כל הקומה.

ומזה מובן עד כמה נוגע להשתדל ולפעול בנוגע לאלה שהם בבחי' עקביים, וברור הדבר שאם רק ישתדלו, יצליחו להעמיד את העקביים דעקבתא דמשיחא באופן הראוי – כיון שזהו ענין שנוגע לשלימות כל קומת בנ"י, כדאיתא בזהר105 (ומבואר בארוכה בספרי קבלה106) שלא יכולה להיות היציאה מהגלות "עד דמאטו רגלין ברגלין", והרי לא יתכן שתהי' "שכינתא בגלותא"107, ובנ"י בגלותא, וכך ימשך הדבר ("עס זאָל זיך אַזוי ציעהן")...

וזהו כלל בעבודת הבירורים שאי-אפשר לפעול ענין של בירור ע"י מי שיושב סגור במקומו; זהו סדר עבודה עבור יחידי סגולה108; אלא בהכרח שתהי' איזו שייכות עם הדבר המתברר – וכאמור (סי"ג) מתוך זהירות שהתחתון לא ימשיכנו למטה, אלא שהוא יעלה אותו למעלה, וסוכ"ס תהי' הפעולה בהצלחה – כאשר ילך על מנת לפעול, היינו, לא כדי לקצוף ("בייזערען זיך") על הזולת, אלא כדי להציל נפש מישראל.

כב. עפ"ז יש לבאר מ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק109 ש"הבעש"ט ז"ל הי' אומר דברי תורה בלשון אידיש ולא בלשון הקודש":

לכאורה אינו מובן: כיון שמדובר אודות "דברי תורה" – למה לא הי' הבעש"ט יכול לאומרם בלשון הקודש?

ובפרט שכתוצאה מאמירת דברי התורה בלשון אידיש נעשה ענין שלא כדבעי – כמ"ש אדמו"ר הזקן שכאשר העתיקו ורשמו את הדברים בלשון הקודש "לא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו", "לא ידע לכוין הלשון בדקדוק", ועפ"ז גדולה יותר התמיהה שבדבר – שהרי היתה אפשרות לשמור כל זה ע"י אמירת דברי התורה מלכתחילה בלשון הקודש?!

והביאור בזה – שתפקידו של הבעש"ט כולל גם אמירת דברי תורה בלשון המדוברת ("זשאַרגאָן") דוקא, שזהו הלשון שבה "מדברים" הגוף ונפש הבהמית, ובסגנון פשוט המובן לאנשים פשוטים, כסיפור מעשה וכיו"ב, וליתן שם את האבן טוב שבכתר המלך.

ולמרות הסיכון שבדבר, מצד זה ש"לא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו" – הרי הכל כדאי בשביל לפעול את הענין העיקרי, אמירת התורה בלשון שיבינו גם הפשוטים שבעם, ללא צורך בתרגום הדברים ע"י "המליץ בינותם"110, אלא באופן ישיר, מה"עצם" של הבעש"ט לה"עצם" של האיש פשוט, ע"י הממוצע המחבר שהיא היא תורת הבעש"ט.

כג. ואף שפעולה באופן כזה קשורה עם ענין של צער – הרי בלית ברירה עושים זאת באופן כזה.

ויש לקשר זה עם מ"ש בפרשת השבוע111 "ויהי בשלח פרעה את העם", "ויהי" דייקא, ואמרו רז"ל112 "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער" – דלכאורה אינו מובן מהו הצער בשילוחם של בנ"י ממצרים?

והביאור בזה – ע"פ מ"ש בהמשך הפרשה113 "ופרעה הקריב", ודרשו חז"ל114 ש"הקריב את ישראל לאבינו שבשמים", וזהו ענין הצער – שהוצרכו למלך קשה כפרעה בשביל לקרב לבן של ישראל.

אמנם, כיון שלא היתה ברירה אחרת, נעשה הדבר בדרך זו, מבלי הבט על הצער, ומבלי הבט שזהו ענין שלא לשמה, שכן, הכל כדאי בשביל התכלית – לבוא להר סיני, לשמוע "אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלקים אחרים"115, ולקבל את כל התורה ועל ידה את הקב"ה (שהרי "אנא נפשי כתבית יהבית"116).

ו"כימי צאתך מארץ מצרים"66 כן הוא גם בגלות האחרון ובאחרית הגלות – שזהו מה שנתקיים ש"הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן"117, ובכ"ף הדמיון ("כ.המן"), כיון שהי' באופן מבהיל יותר, רח"ל, אבל סוף-סוף קירב הדבר את לבם של ישראל, ועכשיו חסר רק לעוררם לנצל את ה"קול דודי דופק"76 ויפתחו את כל הפתחים, כך שיומשך מעצם הנשמה למחשבה דיבור ומעשה, ועי"ז יקויים ה"אראנו נפלאות"66, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

כד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני.

* * *

כה. דובר פעם118 שאפילו הסיפורים של רבותינו נשיאינו, כיון שהם סיפרו את הדברים, בודאי יש בהם איזו הוראה, ובפרט סיפור שבו מדובר אודות ענין הקשור עם עסקנות ציבורית.

ובזה גופא – ישנם סיפורים שהיו מספרים ברבים, וסיפורים שסיפרו רק ביחידות (מלבד אלה שלא סיפרו, ובמילא לא יודעים אודותם).

וישנו סיפור שבעל ההילולא סיפר על עצמו, ועד כמה שידוע לי, סיפר זה רק ביחידות119.

סיפור זה קשור עם עבודתו של בעל ההילולא בעסקנות ציבורית, עוד בימי ממשלת רוסי' הצארית.

בעת ההיא הי' במשך כמה שנים ראש הממשלה צורר היהודים ושמו סטאַליפּין, שהצטיין בשנאתו ליהודים ובגזרותיו הקשות שהטיל עליהם. הכל ידעו שענינו להיות מיצר ומעיק בכל הזדמנות שבאה לידו.

אמנם, מי שסטאַליפּין למד ממנו אופן ההנהגה בעניני המלוכה, העריצו, התחשב בדעתו והושפע ממנו – הי' השר (גענעראַל) פּאָביעדאָנאָסצעוו, אשר, אע"פ שגם הוא הי' רחוק מלהיות אוהב היהודים... מ"מ, להיותו אדוק באמונתם, החשיב את בעלי דת, ולהבדיל גם רבנים, והי' ידוע אצל העסקנים, שכאשר כלו כל הדרכים ולא יכולים לפעול אצל סטאַליפּין לביטול הגזירה, יש לנסות ולהפעיל השפעה באמצעות פּאָביעדאָנאָסצעוו שסטאַליפּין התחשב בדעתו.

בעת ההיא תיכנן סטאַליפּין לגזור גזירה חדשה, ונודע הדבר לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ע"י היהודים "שלו" בעיר הבירה פטרבורג, והתחילו לחפש עצות כיצד לקדם את פני הרעה.

כאשר העסקנים בפטרבורג הודיעו שכבר ניסו את כל הדרכים הידועים להם והעומדים לרשותם להשפיע על סטאַליפּין והסביבה שלו, ופעולתם היתה ללא תועלת, כיון שעומד בעקשנות שמוכרח הוא להטיל את הגזירות – אזי, כפי שאירע כמה פעמים שלא היתה עצה אחרת, צוה כ"ק אדנ"ע לכ"ק מו"ח אדמו"ר שיתעסק בדבר.

כיון שלחפש עצה צריכים במקום הרע – נסע כ"ק מו"ח אדמו"ר לפטרבורג לטכס עצה ופעולה עם עסקני הכלל דשם, והוחלט להשתדל ע"י אמצעות השר פּאָביעדאָנאָסצעוו.

אחרי השתדלות, הסכים השר פּאָביעדאָנאָסצעוו לקבל לראיון את כ"ק מו"ח אדמו"ר, בגלל היחס המיוחד שרחש כלפי איש דת, רב ("ראַבּין"), ובפרט מנהיג בדת – שכן, אף שמפני כמה טעמים הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר רשום בתור "סוחר", הרי בבואו לפטרבורג בעת ההיא הגיע בתור "ראַבּין".

[מאמר המוסגר:

בהזדמנות אחרת סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ד נסיעותיו יחד עם אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, לחוץ לארץ (למקום מרפא, וכיו"ב), שפעם הוצרך אדנ"ע לנסוע בתור "סוחר", ואז נסע עמו כ"ק מו"ח אדמו"ר בתור "רב". כאשר הגיעו לתחנת הגבול, התייחסו פקידי הגבול לנוסעים במחלקה הראשונה כדרך המנומסים, וחלקו כבוד מיוחד ל"רב" ולא ל"סוחר", כך, שכ"ק מו"ח אדמו"ר (ה"רב") נתכבד במקום ישיבה, והציעו לו סיגרי', ואילו אדנ"ע (ה"סוחר") נשאר לעמוד...

– כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' מעשן סיגרי' בפני אדנ"ע, ובודאי שלא היתה מציאות כזו שכ"ק מו"ח אדמו"ר ישב, ואדנ"ע יעמוד. אבל במקרה זה לא הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר יכול לסרב ולדחות את הכיבוד של פקידי הגבול, כיון שרצה לשאת חן בעיניהם: בנסיעותיו לחו"ל הי' מנהגו של כ"ק מו"ח אדמו"ר לרכוש ספרים יקרי המציאות, וכדי להעבירם על הגבול, הי' צורך להשתדל לישא חן בעיני פקידי המכס שעל הגבול, שלא יעכבו את הספרים יקרי המציאות. ובמילא, כאשר הפקיד כיבדו לישב והציע לו סיגרי', לא היתה לו ברירה אלא להתיישב ולעשן את הסיגרי'.

ובכן, בהזדמנות זו, "תפס אותו" אדנ"ע ("דאָ האָט ער אים געפּאַקט")... וכ"ק מו"ח אדמו"ר תיאר את ההנאה של אדנ"ע בהסתכלו כיצד כ"ק מו"ח אדמו"ר יושב – (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) חצי יושב וחצי עומד – ומעשן סיגרי', ומביט על פקיד המכס לישא חן בעיניו...

ונחזור לעניננו – שכ"ק מו"ח אדמו"ר הגיע לפטרבורג בתור "ראַבּין" על מנת להפגש עם השר פּאָביעדאָנאָסצעוו].

אבל, הזמן היחידי שהסכים השר פּאָביעדאָנאָסצעוו לקבוע לראיון הי' ביום ששי בלילה, ליל שבת, לאחרי סעודת הערב ("וועטשערע"). – לאחרי שבקושי הצליחו לפעול את קביעת הראיון, לא היתה ברירה אחרת אלא להפגש עמו בזמן שנקבע על ידו.

בעת ההיא דר השר פּאָביעדאָנאָסצעוו מחוץ לעיר – בפרוור פטרבורג רחוק מהעיר כמה פרסאות (כיון שלא מילא תפקיד רשמי בעניני המלוכה, מצד חילופי המלכים ומצד גילו המבוגר כו'), ובכל הסביבה כולה לא דרו יהודים כלל.

עיר הבירה פטרבורג וסביבותי' היו בימים ההם מחוץ לתחום מושב היהודים. ואם כי בעיר עצמה גרו כמה מאחינו בנ"י בתור סוחרים בעלי דרגא גבוהה, רופאים וכדומה, ועל ידם הי' אפשר, לפעמים, גם ליהודים אחרים להיות בעיר ע"י "עצות" מיוחדות, הרי בפרוור העיר לא גר אף אחד מהם.

כניסת השבת בפטרבורג בימות החורף היא בשעה הרביעית, ואולי אפילו לפני כן, ולכן, הוצרך כ"ק מו"ח אדמו"ר למצוא מקום שבו יוכל לשהות במשך השעות עד למועד הראיון (שהרי ברחובות העיר לא הי' אפשר לטייל משך זמן מצד גודל הקור ומצד הסכנה), וכן לאחרי הראיון, במשך כל יום הש"ק, עד אחרי הבדלה (שאז יוכל לחזור למקומו במרכבה או בכרכרה ("אַ דראָשקע, אָדער אַ איזוואָשטשיק")).

כיון שלא הי' בית יהודי בכל הסביבה, וגם בית מלון לא הי' שם (ואפילו אם הי' שם בית מלון, הרי מצד איסור המלכות לא היו מניחים ליהודי לשהות בו, דלא כבמלונות שבתוך העיר, שהיו יכולים למצוא עצה כו') – הרי המקום היחידי שבו התאפשר למצוא מחסה הי' "בית-מרזח", אע"פ שיצטרך לשהות בין שיכורים רוסיים ולעשות עצמו כאילו משתתף עמהם (שיניחו לפניו משקה רוסי, ויעשה עצמו כאילו שותה) משך מעת-לעת שלם, ובפרט ביום השבת-קודש! נוסף על גודל הסכנה להמצא בין ערלים שיכורים שהיו מובהקים בשנאתם ליהודי ("זשיד").

וכך ישב כ"ק מו"ח אדמו"ר בבית-המרזח משך כמה שעות עד שהגיעה השעה הקבועה של זמן הראיון, ואחר שהצליח ופעל מה שפעל, חזר לבית המרזח ובילה שם כל הש"ק.

כו. ולכאורה אינו מובן כלל: לשם מה סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור זה?

– בודאי לא התכוון כ"ק מו"ח אדמו"ר להתגאות בכך, שהרי, נוסף לכך שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' שייך לענין של גאוה, אילו הי' רוצה להתגאות בכך, הי' מספר סיפור זה ברבים, להראות מה רב חילו ומה רב גוברי'; ובפועל סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור זה באופן כזה שאינני יודע אם ישנם כאלה שידעו סיפור זה עד עתה, ומסתמא זוהי הפעם הראשונה שסיפור זה נתגלה ברבים.

אך הענין הוא – שסיפור זה מהוה הוראה:

ובהקדמה – שע"פ "חשבון", אולי לא הי' מקום להנהגה כזו, כי ממה-נפשך: אם בב"ד של מעלה פסקו שהגזירה תתקיים – הרי לא תועיל ההשתדלות אצל השר, ואם הפס"ד שלמעלה הוא שהגזירה תתבטל – הרי ביטולה יהי' גם בלי השתדלותו.

הן אמת120 אשר צריך להשתדל בדרך הטבע, וזהו הכלי לההשפעה מלמעלה, כמ"ש121 "וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה", שהתורה ציותה שתהי' עשי' למטה בה תשרה ברכת הוי' – אבל, אין זה ענין לפעולה של סכנת נפש ממש, תוך כדי וויתור על עניני קדושה של נפש האלקית, כתפלה בציבור, עלי' לתורה, אמירת מאמר חסידות ברבים, ולימוד התורה לעצמו או בחבורה וברבים.

אמנם, החשבון הוא חשבון, ויש לו מקום בשו"ע – שעל פי זה אין מורין כן (לאחרים). אך כשהגיע לכ"ק מו"ח אדמו"ר שמע גזירה וצערם של יהודים (כלל וציבור מישראל, או אנשים פרטיים מישראל – אינני יודע פרטי הדברים אם הגזירה היתה על הכלל והציבור או על אנשים פרטיים) – נגע זה בעצם נפשו, שאין שם מקום לחשבון, ועשה את כל הנ"ל, וגם על הספק אולי יצליח לבטל הגזירה.

וזוהי ההוראה לכל ההולכים בעקבותיו ונשמעים בקולו – שכאשר מגיעה ידיעה ע"ד צערו של יהודי, צער גשמי ועאכו"כ צער רוחני, ששקוע הוא בהבלי העולם ורחוק מהוי' ותורתו, הנה מצד אמיתית ענין אהבת ישראל, צריך צערו של הזולת לגעת עד לעצם הנפש, ואז הרי מובן אשר יעשה כל התלוי בו, ללא חשבונות, ואפילו רק על הספק אולי יוכל לעזור לו.

הן אמת שכאשר מתבונן במעמדו ומצבו ורואה כל מה שצריך לפעול ולמלא בעבודתו עם עצמו, אזי אין לו זמן לפעול משהו עם הזולת, ועאכו"כ לפעול בהפצת המעיינות חוצה;

הוא יודע שמכף רגל ועד ראש אין בו מתום122, ועליו להתייגע ולתקן את החב"ד שבמוחין, החג"ת (מדות) שבלב וההרגש שבכבד, ועאכו"כ בנוגע למחשבה דיבור ומעשה בפועל, ועד כדי כך, שיכלו הימים והלילות ועדיין לא יסתדר עם עבודתו.

וכאשר אומרים לו: תשכח מעצמך למשך חצי שעה או שעה, ותתעסק עם הזולת – אזי עושה חשבון שלכל לראש צריך להבטיח את תפלתו בציבור, ותלמוד תורה ברבים, וכל שאר הענינים שחסרים אצלו, ואיך ימצא זמן פנוי לחשוב אודות הזולת?!

ועל זה באה ההוראה מסיפור הנ"ל – שכאשר יהודי שומע אודות צערם של בנ"י, צריך לעשות כל התלוי בו, ללא חשבונות כלל, גם אם בגלל זה יצטרך לשהות במשך יום הש"ק בבית-מרזח בין גויים וכו', אע"פ שמצד עצמו אין לו שייכות כלל לעניני העולם, אלא שיורד לעולם כו' כדי למלא את שליחותו של נשיא הדור (ובסגנון דלעיל בהמאמר123 – שמצד עצמו הוא במעמד ומצב ד"נשמה מנשמה נאצלת", בדרגת עולם האצילות, כבדורו של משה, שלכן אינו שייך אפילו לשם "צבאות", אלא שצריך לפעול הענין ד"צבאות הוי'", שהענין ד"צבאות" יהי' טפל ובטל לשם הוי', שהוא הי' הוה ויהי' כאחד86, למעלה מהטבע שנחלק לעבר הוה ועתיד).

וכפי שמצינו אצל משה רבינו, ששמיעת צעקת ונאקת בנ"י, אפילו מצד "עבודה קשה בחומר ובלבנים גו'"124 כפשוטם, עבודת פרך שמייגעת ומפרכת את הגוף125 – הוציאה אותו ממקומו והביאה אותו ל"ערות הארץ"126, להקדיש זמנו להתעסק עם פרעה מלך מצרים וחרטומיו, ועם המכות של ארץ מצרים, כדי לבטל את הגזירות ולהוציא את בנ"י מהגלות.

ועד"ז בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא127, עד למשה שבדורנו, הרבי נשיא הדור, וכן בנוגע לבחי' משה שבכאו"א מישראל128 – דכיון שמשה רבינו הוא רועם של ישראל, נוטע הוא בהם מעניניו ומאופן עבודתו – שכאשר מגיעה צעקה של יהודי שזקוק לעזר, עזר רוחני או עזר גשמי, הרי זה סימן שזוהי העבודה הנדרשת ממנו עתה, לבטל גזירה, ולהוציא יהודי מגלות וצרה שנמצא בה באותו זמן ובאותו מקום.

וגם כאשר לצורך זה עליו לוותר על עריכת השבת כרצונו ותמורת זה עליו לשהות ב"ערות הארץ", בבית-מרזח עם שיכורים, ולהראות את עצמו כאילו הוא משתתף בעניניהם – הרי זה ע"ד האמור לעיל (סכ"ג) בפירוש הכתוב "ויהי בשלח פרעה את העם", "אין ויהי אלא לשון צער", שע"י הצער שלו מקריב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, לפעול על ילד קטן ועד לזקן שיהיו במעמד ומצב ד"זקן זה שקנה חכמה"129, לקבל את התורה בפנימיות ובעצמיות.

כז. וזוהי ההוראה ממשה שבדורנו לכל אחד מאנשי הדור – שלא להתפעל מזה שנדרש מהם לירד לפי שעה ממעמדם ומצבם כדי להציל יהודי מצרתו הוא.

ועוד ענין בזה – שצריך לידע שאין זו צרה של יהודי פלוני, כי אם ענין שאירע לו., וכמ"ש במרדכי: "את כל אשר קרהו"130, שזהו דבר שקרה לו., למרדכי היהודי, ראש הסנהדרין, כי, אילו הוא הי' במעמד ומצב הראוי, אזי לא היתה צרה וגזירה אצל הזולת!

וכידוע מאמר התיקונים131 שאילו הי' צדיק אחד עובד עבודתו כדבעי בשלימות, אזי מיד הי' ממשיך ופועל את הגאולה למטה מעשרה טפחים, ונמצא, שיהודים מתייסרים בגלות בגלל שהוא לא מילא את עבודתו בשלימות!

וכיון שזהו דבר "אשר קרהו" – עליו לתקן את אשר עיוות.

כח. עפ"ז יש לבאר דבר פלא:

בנוגע להמטה שהי' בידו של משה – מצינו132 שהיו חקוקות בו עשר המכות של מצרים: דם צפרדע וכו', או דצ"ך עד"ש באח"ב133.

ולכאורה תמוה: בנוגע למטה זה איתא בפרקי דר"א134 שנלקח מגן-עדן, ונקרא בכתוב135 בשם "מטה האלקים", היינו, שענינו אלקות. וא"כ, מהי השייכות של עשר המכות דמצרים למטה האלקים שנלקח מג"ע?!

והביאור בזה – שכיצד יכולים להגיע ו"ליקח" עצמות ומהות – כאשר לא נעצרים מלירד ולהוציא יהודי מ"ערות הארץ", גם כאשר בלית ברירה צריכים להתעסק עם דם צפרדע וכו' עד מכת בכורות!

ואז יכולים לאחוז את "מטה האלקים", ולבקוע את הים בפני שנים עשר שבטים שבישראל כדי שיוכלו לילך "אל הר האלקים חורבה"136, "תעבדון את האלקים על ההר הזה"65,

ועד כדי כך, שאפילו אלה שקריעת ים סוף לא פעלה עליהם שיזרקו את פסל מיכה64 – גם עליהם פעל מעמד הר סיני שישמעו ש"אנכי הוי' אלקיך"115, שהרי במעמד הר סיני "פסקה זוהמתן"137 של כל בנ"י, בלי יוצא מן הכלל; אלא, שכדי שגם הם יוכלו לבוא אל הר האלקים ולשמוע ש"אנכי הוי' אלקיך" – צריכים תחילה לבקוע את הים לפניהם, אע"פ שבשעת מעשה הרי הם עדיין במעמד ומצב של נער ובחור, ולמטה יותר כו'138.

ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"66 בגאולה העתידה מהגלות האחרון – ע"י ההנהגה האמורה הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת, שלא להמנע מלילך למקום שבו צריכים לפעול ע"י הכאה ב"מקל חובלים"139,

ועי"ז נעשה המטה "מטה האלקים", אשר על ידו בוקעים את כל המניעות והעיכובים העומדים בין בנ"י ובין קבלת התורה, ומקבלים את התורה בשמחה ובפנימיות, ובאופן של לימוד המביא לידי מעשה73, מעשה בפועל, בכל עשר כחות הנפש וג' לבושי הנפש, וממשיכים זאת בכל העשרה סוגים שבעבודת האדם140, ועד לענינים פשוטים לגמרי – שתהי' העבודה באופן ד"בכל דרכיך דעהו"141.

* * *

כט. המדובר לעיל (סכ"ח) אודות "מטה האלקים" – שייך לפרשת השבוע,

– כידוע תקנת בעל ההילולא ללמוד בכל יום פרשת השבוע עם פירוש רש"י: ביום ראשון, מהתחלת הפרשה עד שני, ביום שני, משני עד שלישי, וכן בשאר ימי השבוע –

שבה מסופר אודות קריעת ים סוף63: "ויאמר ה' אל משה גו' הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו גו'", "ויט משה את ידו על הים וגו'".

ואיתא על זה בתרגום יונתן שבמטה האלקים שהי' ביד משה הי' חקוק "שמא רבא ויקירא, ועישרתי אתוותא די מחא ית מצראי, ותלת אבהת עלמא, ושית אימהתא, ותריסר שבטוי דיעקב".

וכיון שהמקום היחידי שבו נתפרשו כל פרטים אלו הוא בשייכות לסיפור קרי"ס שבפרשתנו – אף שכבר נזכר אודות "מטה האלקים" מיד בתחלת הליכת משה אל פרעה142, ועוד לפנ"ז, בהיותו בחורב אצל יתרו143 – מוכח, שענין זה שייך במיוחד לקריעת ים סוף, כדלקמן.

ל. ויש לבאר מ"ש בתרגום יונתן שבמטה האלקים היו חקוקים "שית אימהתא"144:

אמרו חז"ל145 "אין קורין אבות אלא לשלשה, ואין קורין אמהות אלא לארבע", וא"כ, למה נחקקו על מטה האלקים כל שש האמהות?

וההסברה בזה – שבמטה נחקקו לא רק האבות, אלא גם י"ב השבטים, ולכן מובן שגם האמהות נימנו בכל הפרטים, לא רק ארבע אמהות, אלא כפי שנחלקים לשש אמהות.

אמנם, הא גופא טעמא בעי – למה דוקא כאן צריכים להיות נמנים בפרטיות לא רק האבות, אלא גם השבטים, ובמילא, לא רק ארבע אמהות, אלא שש אמהות, היינו, שגם בלהה וזלפה נמנים בפרטיות, אע"פ שנכללים ברחל ולאה?

לא. ויובן בהקדם מה שמצינו בקריעת ים סוף – כמ"ש בתרגום יונתן בהמשך פסוק זה – ש"אתבזעו מיא לתריסר בזיען קביל תריסר שבטוי דיעקב":

לכאורה אינו מובן: למאי נפק"מ? – הרי הים הי' יכול להבקע פעם אחת, וכל בנ"י יעברו באותה מסילה ודרך?

והענין בזה:

מבואר בחסידות בדרושי קי"ס146, שענין קי"ס ברוחניות הוא בכדי שתהי' פעולה בעולמות התחתונים, בבי"ע, ששם הכלל מתחלק לכמה פרטים (דלא כבעולם האצילות שהענינים הם בכללות). וענין זה יכולים לפעול באופן פרטי, ע"י עבודה פרטית דוקא.

ובאותיות יותר פשוטים:

כאשר צריכים לפעול בעולם – לא מספיק לצאת עם כרוז ע"ד כוונות טובות, להיותו יהודי ואדם טוב שעושה טובות, ו"רחמנא לבא בעי"147, ומוכן הוא למסור נפשו על יהדות – שכן, אע"פ שבקפיצתו לאש יקיים מצות קידוש השם, הרי "לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה"148; כפי שהעולם הוא במציאותו צריכים לעשותו דירה לו ית', כמ"ש149 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

וכמדובר לעיל בהמאמר150, שאופן הפעולה בעולם היא לא לבטל את העולם, אלא שמציאות העולם גופא תהי' מציאות קדושה, וע"ד מ"ש אדמו"ר מהר"ש151 בנוגע להפעולה דלימוד התורה על הגוף הגשמי של האדם הלומד, שאינו דומה מאור פניו של אדם בעל תורה, וניכר שינוי במעשיו ובדיבוריו כו', ובאופן כזה צריכה להיות הפעולה בכל עניני העולם – שכל פרט בעולם יתחיל להאיר.

ומזה מובן שלא מספיק "לבא בעי" בלבד, אלא צ"ל גם מציאות היד להיות יד נותנת צדקה, ומציאות הרגל להיות רגל רצה לדבר מצוה152, וכמו כן המציאות של כל אבר מרמ"ח אברים, השקולים כנגד רמ"ח מצות עשה153.

וכיון שהעבודה היא לפעול בעולמות בי"ע, שכל פרט ופרט יהי' מקדש לו ית' – לא מספיקה עבודה כללית, אפילו עבודה נעלית ביותר ע"י אלה שתורתם אומנתם או אלה שעבודתם היא באופן ש"יתפלל אדם כל היום כולו"154. בעבודה כללית ונעלית, אף שפועלים על ידה גילוי הנשמה, ריבוי אור, הרי הפעולה מזה בהעולם אינה בירור העולם אלא ביטולו. בכדי לפעול בירור בהעולם, שהעולם כמו שהוא במציאותו יהי' כלי לאלקות, צריכה להיות עבודה פרטית דוקא, לברר ולתקן את פרטי העולם, שעי"ז יכולים להמשיך אלקות בכל פרט ופרט.

ועפ"ז מובן הצורך בקריעת ים סוף לי"ב גזרים, כנגד י"ב השבטים:

מהחילוקים בין האבות להשבטים155 – שעניני האבות הם ענינים כלליים שמהווים צד השוה שישנו בכל ישראל, שזהו ש"אין קורין אבות אלא לשלשה", כיון שדרגתם של אברהם יצחק ויעקב צריכה להיות וישנה בכל אדם, משא"כ עניני השבטים, ראובן שמעון וכו', הם ענינים פרטיים, ויש מבנ"י שיש בהם דרגת ראובן ולא דרגת שאר השבטים, ויש מבנ"י שיש בהם דרגת יהודה ולא דרגת שאר השבטים, וכיו"ב.

ובכן: הענינים הכלליים של האבות (והאמהות) מספיקים רק כאשר מדובר אודות האבות (והאמהות) כפי שנמצאים בעולם שלהם, עולם האצילות שהוא עולם האחדות (וכמדובר בהמאמר (ס"ד) שהמעמד ומצב דעולם האצילות יכול להיות גם למטה);

אבל כאשר נמצאים בזמן הגלות, ובפרט בעקבתא דמשיחא – "עקביים" דוקא, בדוגמת העקב שברגל הנקרא מלאך המות שבאדם (כנ"ל ס"כ), היינו, מעמד ומצב שלא ניכר חיות, ולא ניכר אלקות, אלא רואים רק חומריות, ולכל היותר גשמיות העולם, ולא ענינים רוחניים, וב"עקב" זה צריכה להיות העבודה לפעול בו שינוי שיורגש בו חיות, לכל-הפחות לפי ערכו ומדרגתו – אזי לא מספיקה עבודה כללית, אלא צריכה להיות גם עבודה פרטית (כמבואר בארוכה בקונטרס העבודה156 שצריכה להיות התבוננות פרטית דוקא, ומזה מובן שגם העבודה צריכה להיות באופן פרטי דוקא).

וזהו מה שנקרע הים לי"ב גזרים כנגד י"ב השבטים – כדי שתהי' העבודה דכל שבט ושבט לפי אופן עבודתו הוא, וכן הוא גם ב"מטה האלקים" שעל ידו נקרע הים, שנחקקו בו לא רק שלשת האבות, אלא גם י"ב השבטים, וכמו כן לא רק ארבע אמהות, אלא שש האמהות, גם בלהה וזלפה, כשם שהתחלקות השבטים בפשטות היא ע"י האמהות רחל ולאה בלהה וזלפה.

לב. ואף שלכאורה עבודה פרטית היא עבודה נמוכה ועבודה פשוטה, ובלשון הגמרא157 בנוגע לאבות שהכלל חשיבי מהפרט – למדים אנו ממטה משה אשר לא כן הוא:

באותו המטה שהיו חקוקות השש אמהות וי"ב השבטים, ועד גם העשר מכות שהיא עבודה נמוכה עוד יותר, במצרים ערות הארץ – באותו המטה עצמו דוקא הי' חקוק גם שמא רבא, שהוא שם המיוחד מכל הז' שמות שאין נמחקים, שם העצם158, כי העצם ישנו בכל הפרטים, עד גם לפרט היותר נמוך, וכנ"ל (ס"ה) שכשאתה תופס במקצת העצם אתה תופס בכולו.

וזהו ג"כ מתוכן יסוד העיקרי של תורת הבעש"ט – השגחה פרטית159, היינו, שהשגחתו של הקב"ה אינה רק על ענינים כלליים דוקא, כללות קיום המין וכו', ולא רק על ענין קטן סתם, אלא גם על ענין קטן שבקטנים, וכפי שמוסיף בעל ההילולא160, שבאופן כזה נשלמת הכוונה העליונה כפי שהיא במחשבה הקדומה דא"ק.

ונקודת הענין – שגם פרט קטן ביותר משלים את השלימות היותר עליונה, ועד להשלימות דשם המפורש, כאמור, ששניהם חקוקים על אותו מטה, מטה האלקים שהי' ביד משה, ויהי' ביד משיח צדקנו, שבו יוציא את בנ"י מהגלות (כדאיתא במדרש161).

לג. וההוראה מזה בנוגע לעבודתנו:

ישנם המדמים ואומרים שענינם והעיקר הוא – לפעול גדולות ונצורות, לחולל מהפכה, לתקן הכלל כולו בבת אחת, להרעיש עולמות וכו'. בתיקון ענינים פרטיים אין כדאי להם – לדעתם – להשקיע כחות נעלים שלהם. ועל זה באה ההוראה, שהתכלית היא – עבודה פרטית ובענינים פרטיים דוקא, ובזה נמצא העצם.

הוראה זו נוגעת ביותר להרבנים, מדריכי עם ישראל162:

ישנם רבנים האומרים163 אשר תפקידם ועסקם164 הוא אך ורק ענינים הכי גדולים: ב"נאומים" לפני בני קהלתם בתורה – לתרץ ולבאר סוגיות חמורות כבנגעים ואהלות. בעבודת השם – חקירות כלליות דוקא המקיפות כל דת משה וישראל. בגמ"ח – איך אפשר לתקן כל העולם כולו ע"י משטר צדק ויושר וכו'. ומזה להוויות העולם – צריך הנאום להיות אודות הכרח משטר דימוקרטי בכל מרחבי תבל, הפצצה האטומית, פגישת מנהיגי הממלכות וכדומה.

אמנם, בנוגע להלכות שבת ומוקצה, כשרות המאכלים, טהרת המשפחה, ברכות הנהנין והדומה לזה – דברים "פשוטים" כאלו אינם לפי ערך גדולתם. זהו שייך להשמש, או לכל היותר – לה"אַסיסטענט ראַביי". כי רב גדול עליו לדבר אך ורק בענינים העומדים ברומו של כל העולם הזה, ולהרעיש את כל העתונות בחידושיהם, וכמובן – דוקא בעמוד הראשון של העיתון.

אמנם, הוראה הנ"ל מדגישה שיש צורך בעבודה פרטית ובענינים פרטיים דוקא, לבאר להעם את ההלכות הנצרכות בכל יום ויום, וכיו"ב.

וכאמור, יש ללמוד מתורת הבעש"ט בענין השגחה פרטית, שהקב"ה שהוא כל יכול, משגיח בהשגחה פרטית גם על דבר ומאורע קטן של ילד קטן בעוה"ז, ועד לפרט קטן שבקטנים, וכהדוגמא שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה ומאמר159 – שאפילו עלה המתגלגל, משגיח הקב"ה ומתעניין אם יתגלגל ע"י רוח או באופן אחר.

ואם הקב"ה מתעניין ומשגיח גם על פרט קטן ביותר, הרי "דיו לעבד שיהא כרבו"165, אשר גם הוא יתעניין בענינים פרטיים.

לד. ובינינו לדבר ובדרך סוד – הי' ניתוסף עי"ז עוד דבר תועלת:

ישנם מנהיגים רוחניים כאלה שכאשר מדובר אודות ענינים פשוטים, כמו הלכות ברכות השחר, ברכות הנהנין וכיו"ב, עומדים הם בספק ואינם יודעים את הדין.

ובענין זה היתה תועלת – אילו הי' יודע שבשבת הקרובה עליו לשאת דרשה ולומר שבסימן הראשון שבשולחן-ערוך נאמר דין פלוני, והרמ"א או הבאר היטב אומרים כך וכך, ואשר לכן צריך ילד קטן לידע שעליו להתנהג באופן כך, וילד גדול – גם אם הוא בגיל שבעים שנה, אלא שלא למד עדיין אל"ף-בי"ת של יהדות – צריך לידע שעליו להתנהג באופן כך.

מדובר אמנם על ענין שנזכר "רק" ברמ"א, ואולי לא נזכר בדברי הרמב"ם, ועאכו"כ שבענין זה אין סתירה מרמב"ם לרמב"ם שצריך לתרצה ע"י עקירת הרים וטחינתם זו בזו בסברא... ובמילא, כאשר יצא לשוק לא יהי' לו במה להתפאר... אבל, עי"ז היו מתקנים כו"כ ענינים כפשוטם – להציל יהודים, איש ואשה וילדיהם מאיסור דרבנן, ואולי אפילו איסור דאורייתא, איסור לאו, ועד ל"הלכתא רבתא לשבתא" (כמ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק166) הקשורים עם איסור סקילה רח"ל, החמור שבעונשין.

לה. וזהו הפסק-דין לכאו"א שיכול להשפיע על הזולת:

יש לעסוק בזה בלהט ("קאָכן זיך") לא רק כאשר צריך להציל יהודי שרוצה להמיר דתו רח"ל, להצילו ממיתה לחיים,

אלא גם כאשר רואה יהודי שאינו יודע אודות דקדוק קל של דברי סופרים, בנוגע למים אחרונים, או בנוגע להפסק עניית איש"ר, בנוגע לכשרות המאכלים, "גלאַט כשר", או בנוגע לפרטי הדינים בשו"ע באופן קביעת מזוזה, ועאכו"כ שלא לקבעה בצד שמאל אלא בצד ימין, וכיו"ב – גם בזה עוסק בלהט, כיון שעי"ז מוסיף אור בעולם.

וככל הענינים משתקף גם ענין זה בפס"ד להלכה – כדאיתא בגמרא167 והובא להלכה ברמב"ם168: "לעולם יראה אדם עצמו (וכן כל העולם) כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו .. ואת כל העולם לכף זכות".

ומובן, שכאשר כף המאזנים שקולה, הרי אפילו דבר קל ביותר, נוצה בלבד, מכריע את הכף.

ונמצא, שע"י פעולה שנחשבת אצלו לפעולה קטנה – ביכלתו להכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ולגרום לו ולהם תשועה והצלה – להוציא את כל בנ"י יחד עם השכינה מגלותא, ולהביאם אל הגאולה האמיתית והשלימה.

לו. וזהו שרואים שאצל הבעש"ט היו שני קצוות169: הבעש"ט גילה לתלמידיו רזין דרזין דאורייתא, וביחד עם זה, דיבר גם עם אנשים פשוטים אודות ענינים פשוטים בקיום התומ"צ כפשוטם, ועד להתעסקות בחינוך ילדים קטנים לעניית איש"ר.

ועד"ז היו אצל אדמו"ר הזקן ב' הענינים169: בד בבד עם הפצת תורת הבעש"ט, וגם במקום שהי' קשור עם מלחמה, ומלחמה קשה ביותר – התעסק גם עם ענינים פשוטים ביותר, כעריכת השולחן-ערוך לברר ההלכות בטעמיהם, כדי שגם אדם פשוט יוכל לעמוד על בירור הדין לאשורו ולבוריו, ללא צורך בחיפוש בים התלמוד ומפרשיו, כפי שהי' עד אז.

וכמו כן אצל נשיא דורנו, בעל ההילולא, היו שני הקצוות170: בד בבד עם התעסקותו בהפצת המעיינות בענינים היותר עמוקים בחסידות – התעסק ופעל שילמדו אל"ף-בי"ת עם ילדים שאינם שייכים אפילו ל"סאָנדיי-סקול", וללמדם "מודה אני" באנגלית, אמירת ברכה באנגלית, ודין פשוט ביותר באנגלית.

וב' הקצוות באים יחדיו – כיון שנלקחים מ"יקרא דקוב"ה" שהוא "בכולהו עלמין" בשוה, שמאחד עומק רום עם עומק תחת.

ועי"ז פועלים ביאת המשיח – כמארז"ל171 "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב", ללא נפק"מ, היינו, שענינו של "בן דוד" לקשר עומק תחת דכולו חייב עם עומק רום דכולו זכאי, ולעשות ששניהם יהיו דירה לו ית' בתחתונים.

וענין זה נעשה ע"י עבודת התומ"צ בקלות וחמורות ביחד, שעי"ז ממשיכים מבחי' "בעל הרצון", ששם אין חילוק בין רצון אחד למשנהו, ומשם ממשיכים בתחתונים, עד לתחתון שאין תחתון למטה הימנו (כמ"ש אדמו"ר הזקן בתניא172 בנוגע לעוה"ז), ודוקא שם עושים דירה לו ית'.

* * *

לז. נהוג מכמה שנים לערוך ביו"ד שבט מגבית עבור קרן תורה173, היינו, לימוד התורה ללא ענינים צדדיים, אפילו לא לשם תכלית של קדושה, כמו סמיכה, או קבלה והודעה על שחיטה, כי אם לימוד התורה בשביל הלימוד עצמו.

ומובן, שאין זה בסתירה להמדובר זה-עתה שצריכה להיות עבודה פרטית דוקא, כיון שצריכים להתעסק עם פרטי הענינים שבעולם כדי לשנותם כו' – שכן, בעבודה הפרטית ישנו גם הענין דלימוד התורה, ולימוד התורה לתכליתו הוא באופן שאין לחפש בזה רווחים צדדיים, אפילו לא ריוח שמצד הקדושה.

לח. ובפרטיות יותר:

דובר בארוכה בנר חמישי דחנוכה174, שיש כמה ענינים בתורה: יש ענין בתורה שעליו אמרו73 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שזהו הלימוד המוכרח כדי לדעת את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה; יש ענין בתורה שעליו אמרו175 ש"העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה"; אבל, כל הנ"ל הם ענינים שבאים ע"י לימוד התורה.

ומלבד זה ישנו ענין בלימוד התורה – שהלימוד כשלעצמו מספיק עבורו, ואינו זקוק לענינים נוספים מלבד עצם הענין דלימוד התורה.

וע"ד שמצינו בנר חנוכה – שהו"ע "נר מצוה"176 – שאסור להשתמש לאורה177, היינו, שענינו הוא האור כשלעצמו, ואילו השימוש בזה בשביל שלום בית, או כדי לידע מה לעשות ומה לא לעשות, אין זה ההוראה והמוסר-השכל של נרות חנוכה.

וזהו הלימוד מנרות חנוכה בנוגע לתורה – שצריך ללמוד תורה מפני היותה "תורה אור"176, היינו, שאע"פ שאין לו "שימוש" בזה, כיון שכבר למד ויודע את המעשה אשר יעשון וכיו"ב, מ"מ, לומד הוא בהתמדה ושקידה ומתוך חיות גדול ביותר, שזהו עיקר לימוד התורה לשמה, לשם התורה עצמה.

לט. ועל זה היא המגבית דיו"ד שבט – בשביל לימוד התורה לשמה, ולא לשם סמיכה, או לשם קבלה והודעה, או לימוד כדי לדעת את המעשה אשר יעשון.

– לכל לראש צריך להיות הלימוד כדי לדעת את המעשה אשר יעשון, שכן, קודם שמגיע ללימוד התורה לשם התורה, צריך להבטיח ("באַוואָרענען") שלא יפול ח"ו בהסוג שעליו נאמר178 "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", עי"ז שילמד וידע את המעשה אשר יעשון;

אבל המדובר הוא לאחרי שכבר הגיע לזה, וכבר פעל גם את ענין השלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ואעפ"כ, לא זו בלבד שאינו ממעט בהתמדה ושקידה, אלא אדרבה ואדרבה, עתה לומד תורה לשמה מתוך חיות גדול ביותר.

וע"ד הסיפור אודות הבעש"ט179, שכתוצאה מעשיית איזה ענין, שמע כרוז שמכריזים למעלה שאין לו חלק לעולם הבא, ואמר, שעכשיו יוכל ללמוד תורה ולקיים מצוות כדבעי, בידעו שלא יקבל על זה שכר בעוה"ב!...

מ. ע"פ האמור, מובן, שבמגבית כזו לא נוגע להכריז בפומבי שפלוני נותן כך וכך, ופלוני נותן כמה פעמים ככה – כיון שמדובר אודות ענין שהוא "לשמה", לשם הענין עצמו, ללא רווחים צדדיים, אפילו לא רווחים דקדושה.

– מובן שאם ישנו מישהו שנוגע לו ורצונו ליתן דוקא באופן שיכריזו אודותיו, הנה, כדי לעשות טובה ליהודי ימלאו את רצונו, אבל צריך לידע שלא זה הוא העיקר.

מא. וכנהוג בשנים האחרונות – אלה שרצונם שיזכירום על הציון בקשר עם מגבית זו, יכולים לרשום שמם ושם אמם על פתקא מיוחדת, והסכום, ההמחאה או ההבטחה, על פתקא בפני עצמה, ובלי-נדר יזכירום על הציון.

והעיקר – שישתמשו בכסף בהצלחה לנצלו עבור לימוד התורה לשמה כדבעי.

וענין זה יקרב את הזמן שיגיעו "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"180, משום שלא יהי' הענין דשכר ועונש, דכיון ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"58, ו"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"181, אזי לא יהיו נסיונות, ובמילא לא שייך הענין דשכר ועונש; ואז יעסקו בכל הענינים בשביל הענינים כשלעצמם.

(ואח"כ אמר:) עתה יחלקו את הפתקאות, והקהל ינגנו ניגון שמח, ויתנו כפי נדבת לבם, ביד רחבה, ויתרה מזה, וכל המוסיף מוסיפין לו182.

* * *

מב. כאן המקום לבאר מה ששאלו בנוגע להמכתב בקשר ליום ההילולא183 – למה נכתב בתאריך "ששי (בשבט)", ולא "ו'"?

ויש לבאר תחילה החילוק שבין ו' לששי:

באות ו' יש ב' פירושים-אופנים184 – אם מורה על ספירת התפארת, או על ספירת היסוד, שזהו החילוק בין ו' רבתי (תפארת) לו' זעירא (יסוד); אבל ו' בינונית – הנה "ו' דא אקרי אות אמת"185, ומורה בעיקר על ספירת התפארת, שכוללת כל הששה מדות.

משא"כ ששי – מורה בעיקר על ספירת היסוד, שכוללת כל המדות כולם (ששה מדות).

והנה, אף שמזה גופא שאות ו' יכול להורות על ב' הענינים (תפארת או יסוד) מוכח שיש קשר ושייכות ביניהם, מ"מ, כיון שששי מורה דוקא על א' מהם (יסוד), מובן, שיש גם ענינים שהם בנפרד זמ"ז, ולכן יש להדגיש מה ששייך לענין זה דוקא.

[ולדוגמא: כאשר מדובר אודות קיום השמים והארץ שתלוי בקיום התומ"צ, אזי מדגישים את הענין ד"יום הששי"186, שעל ידי זה נעשה קיום ב"השמים והארץ וכל צבאם" באופן ד"ויכולו"187, מלשון תענוג188, שהרי "ויכולו השמים גו'" אומרים בהמשך וביחד עם "יום הששי", וכדאיתא במדרש189 ש"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" הי' "ביום הששי"].

מג. וביאור החילוק בין תפארת ליסוד בנוגע לעניננו – יובן ע"פ המבואר בחסידות (ובפרט בביאורי הזהר190) בענין "אלה תולדות יעקב יוסף"191, ומזה יובן גם ביאור הענינים בנוגע לעבודה.

ותוכן הענין – שמדתו של יעקב היא מדת התפארת, ומדתו של יוסף היא מדת היסוד, ועז"נ "אלה תולדות יעקב יוסף", "כל מה שאירע לזה אירע לזה"192, שעיקר ענינו של יעקב, "תפארת גופא"193, נשלם ע"י יוסף, יסוד, שהוא הדר הגוף194.

וענינו בעבודה – שעם היות יעקב הוא המובחר שבאבות195, מטתו שלימה196, וכו' וכו', הרי התכלית של יעקב מתבטאת בענינו של יוסף, "המשביר לכל עם הארץ"197, היינו, להמשיך את כל הענינים בפועל, ב"ארץ מצרים", שהיא הארץ התחתונה, לא רק הגשמית, אלא גם החומרית, ועי"ז נשלם תכלית הרצון והתשוקה והענין של יעקב.

וזהו גם ענינו של בעל ההילולא – כפי שראו במוחש שעיקר ענינו ועיקר ההדגשה בפעולותיו הי' להמשיך את כל הענינים בפועל, וכמסופר לעיל (סכ"ה ואילך) שכאשר כ"ק אדנ"ע הוצרך לפעול איזה ענין בפרטיות, שלח את בנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ועל ידו הי' פועל מה שצריך לפעול, וכמו שהוא בנוגע לעסקנות ציבורית, כן הוא גם בנוגע לעניני תומ"צ, וכיו"ב.

ובהתאם לכך נכתב (במכתב הנ"ל) הלשון "ששי" דוקא, יסוד, מדתו של יוסף, שענינו להמשיך את כל הענינים בפועל; משא"כ ו', שיכול להיות בב' אופנים, תפארת או יסוד, כנ"ל.

מד. ומטעם זה נכתב (במכתב הנ"ל) גם הלשון "הילולא" דוקא, ולא הלשון "הסתלקות":

מבלי הבט על כל הפירושים שישנם ב"הסתלקות", שמורה על אור נעלה ביותר שהמשכתו והתגלותו בדרך של סילוק כו'198 – אין זה ממלא את הצורך בעבודה ופעולה פרטית בענינים פרטיים.

וכמשנת"ל בהמאמר (בביאור הסעיף העשירי), שלאחרי גודל העילוי דכד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, שנמשך אור נעלה ביותר כו' – אין זה מספיק עדיין, אלא יש צורך גם בהמשכה בבחי' ממלא כל עלמין, למלאכים ונשמות, ולא רק לנשמות כמו שהם במעמד ומצב ד"נשמה מנשמה נאצלת", אלא גם לנשמות בגופים, במעמד ומצב ד"היושבת בגנים", פזורה בגולה ורועה בגנים של אחרים, ודוקא ע"י המשכת אור הממלא, שנמשך גם בתחתונים, נשלם הרצון העליון להיות דירה לו ית', שזהו"ע נעלה יותר אפילו מאסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין.

ולכן:

בנוגע להבעש"ט שייך בפשיטות הלשון "הסתלקות"199, שהרי ידוע200 שענינו של הבעש"ט (והמגיד) בספירות הו"ע הכתר (הבעש"ט – עתיק, והמגיד – אריך), שזהו אור נעלה שהמשכתו היא בדרך של סילוק כו';

משא"כ כאשר מדובר אודות מדת היסוד, שכל ענינה ועיקר ענינה הוא לפעול ענינים של פועל דוקא – לא באופן של "אסתלק", אלא אדרבה, באופן של התלבשות והתקשרות ועד להתאחדות.

וענין זה מודגש בהלשון "הילולא" (חתונה) דוקא, שענין זה קשור עם מדת היסוד כפי שהיא בפשטות הענינים, ועי"ז נעשה ענין של "תולדות" בפועל, ועד לאופן של אין-סוף.

וזהו כללות הענין דיום הששי – שיומשך בפועל למטה מעשרה טפחים, בעשר כחות הנפש ובעשר סוגי פעולות האדם140, שעל ידם פועלים בכל הענינים שנבראו ע"י עשרה המאמרות שבהם נברא העולם201, כדי למלא את רצונו ית' – שעי"ז "לוקחים" מהותו ועצמותו ית' – לעשות לו דירה בתחתונים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש – "לכתחילה אַריבער"].

* * *

מה. דובר לעיל (סכ"ט ואילך) שב"מטה האלקים" היו חקוקים שלשה אבות ושש אמהות (שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה), וי"ב השבטים.

ונתבאר לעיל החילוק שבין האבות להשבטים – שענינם של האבות הוא ענין כללי ששייך לכל בנ"י, שלכן "אין קורין אבות אלא לשלשה", וענינם של י"ב השבטים הוא כפי שנמשך בפרטיות באופן שכל שבט ושבט במסילתו יעלה.

ומזה מובן גם בנוגע להאמהות – שהחלוקה דשש האמהות אינה באופן ששרה רבקה רחל ולאה הם בפ"ע, ובלהה וזלפה הם בפ"ע, אלא החלוקה היא באופן שד' האמהות שרה רבקה רחל ולאה הם ביחס להאבות, משא"כ ביחס להשבטים נמנים רחל לאה בלהה זלפה (שעל ידם נעשית ההתחלקות די"ב שבטים), ואילו שרה ורבקה שייכות לכללות כל בנ"י, שאז נמנים שש אמהות.

מו. עפ"ז יובן מ"ש בכתבי האריז"ל202 בפירוש הכתוב שנאמר על ארץ ישראל, "ארץ אשר אבני' ברזל"203 – ש"ברזל" ר"ת ב.להה רחל ז.לפה ל.אה:

לכאורה אינו מובן: הרי ד' האמהות הן שרה רבקה רחל ולאה, ולמה נימנו כאן בלהה רחל זלפה לאה?

והביאור בזה:

המדובר כאן הוא אודות הענין ד"אבן (אבני' ברזל) מאסו הבונים"204, דקאי על ארץ ישראל, שבה מודגש הענין דחלוקה לשבטים.

והענין בזה – שכל זמן שבנ"י היו במדבר, היתה עבודתם באופן כללי, שהרי עדיין לא עסקו בפרטי עבודת הבירורים דהחורש וזורע כו', כל פרטי ל"ט המלאכות, ובמילא לא הי' נוגע כ"כ החלוקה לשבטים, ולכן עיקר החלוקה היתה לד' דגלים, ולא הי' נוגע כ"כ החלוקה שבין שבט לשבט; משא"כ בנוגע לארץ ישראל, ששם הוצרכה להיות עבודה פרטית, הרי תחילת חלוקת הארץ עוד בימי משה, "על פי הגורל"205, "על פי ה'"206, היתה באופן שנתחלקה לשבטים דוקא.

ולכן, כדי שתוכל להיות העבודה פרטית בארץ ישראל, הנה היסוד ("אבני'") לזה הוא "ברזל" – בלהה רחל זלפה לאה:

למרות גודל מעלתה של שרה, כפי שמצינו בגמרא207 שיפי' הי' מעין יפי' של חוה, ועד"ז מעלתה של רבקה, שהיתה "כשושנה בין החוחים"208, ואעפ"כ, "ואיש לא ידעה"209, שנשארה בשלימותה, ובפרט ע"פ המבואר בארוכה בלקו"ת210 שיצחק ורבקה מורים על כללות הענין דמ"ה וב"ן שהו"ע כללי בסדר השתלשלות – הרי כשמדובר אודות כיבוש ובנין ארץ ישראל, אזי הסדר הוא שצ"ל עבודה פרטית דוקא, שלכן לא מספיקה החלוקה הכללית לג' האבות, אלא צ"ל גם חלוקה פרטית לי"ב שבטים, וכנגדם בנוגע לאמהות – בלהה רחל זלפה לאה דוקא.

ויש לקשר ענין זה לפרשת השבוע – שהרי הכיבוש והכניסה לארץ הוא הסיום והשלימות של היציאה ממצרים, כמ"ש בתחלת פרשת השבוע: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים גו'", היינו, שבפשיטות היו צריכים לילך דרך שם, כדי להכנס לארץ מיד211, וכמ"ש212 "אחד עשר יום מחורב גו' עד קדש ברנע", "ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים .. כל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ", ולולי החטא היו נכנסים לארץ מיד (ללא כל הענינים שאירעו בינתיים בהיותם במדבר במשך ארבעים שנה) – כיון שגאולת מצרים ענינה הכיבוש והכניסה לארץ.

מז. וההוראה מזה בנוגע אלינו213:

כיון שהגאולה העתידה מגלות זה תהי' בדוגמת הימים ההם, כמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (כנ"ל סכ"ג. סכ"ח) – הרי מובן שגם עכשיו צ"ל הסדר של עבודה פרטית דוקא, היינו, התבוננות באופן פרטי דוקא, ומעצמו מובן שהתבוננות באופן פרטי מביאה עבודה באופן פרטי.

ובפשטות – שלא להיות "בז ליום קטנות"214; יש להתעסק עם ענין שהוא דקדוק קל של דברי סופרים, ועאכו"כ ענין שהוא מדרבנן, ועאכו"כ ענין שהוא מדאורייתא, ולא לחשוב שכיצד ניתן להציל את בנ"י – דוקא ע"י הפיכת עולמות, ועשיית פעולות כאלה שידווחו עליהם בכל העיתונים, ו"לו דומי' תהלה"215, מבלי לרדת מכותרות העיתונים במשך ימים ושבועות וחדשים ושנים...

ומקרא מלא הוא: "לא ברוח ה' גו' לא ברעש ה'", אלא ב"קול דממה דקה"216, בדברים קטנים ושקטים דוקא, תמן קא אתי מלכא217; "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות"218.

ובפשטות: כאשר כל אחד יתעסק בכל יום ויום בענינים שלו, מבלי להתחשב כיצד נראה הדבר בעיני הזולת, כדבר קטן, דבר בינוני או דבר גדול, בידעו שזהו התפקיד שלו, כיון שרואה שיכול לפעול בזה, הרי, בין אם זהו ענין דרבנן או מנהג ישראל, דבר קל או דבר חמור, הצלה גדולה או הצלה פורתא; כיון שזוהי פעולה שמוסיפה אור בעולם, הנה סוכ"ס יהי' מצב שכף המאזנים תהי' שקולה, והפעולה הקטנה שלו תכריע אותו ואת כל העולם כולו לכף זכות.

ועוד ענין בזה – שצריך להיות הענין ד"אבני' ברזל" כפשוטו: ברזל הוא דוגמא לדבר חזק ומוחלטי, שאינו מתכופף ואינו נוטה הצדה, אלא עומד על עמדו מבלי נוע. וכך צריך כל אחד למלא תפקידו מתוך עמידה איתנה כברזל, שלא להתפעל מהרוחות המנשבות בעולם.

מח. וענין זה נעשה ע"י פעולתן של האמהות, שמחנכות את בניהם עוד מקטנותם באופן כזה:

בנוגע לתפלת חנה "ונתת לאמתך זרע אנשים"219, איתא בגמרא220 שביקשה שיהי' "מובלע בין אנשים", "אַ מענטש מיט מענטשן גלייך".

כלומר: חנה לא ביקשה שבנה – שהי' בן יחיד – יהי' ראש של כל בני הגולה, ובלאו הכי לא כדאי לה כל הדבר, אלא ביקשה שיהי' מובלע בין אנשים, ובאופן כזה דוקא יפעול מה שצריך לפעול, אע"פ שלא יהי' גדול מכל דורו בחינוכו.

ובאופן כזה נתחנך ב"היכל ה'"221 – לאו דוקא להיות גאון גדול ביותר, אלא להיות "מובלע בין אנשים", ולידע ש"כל הימים אשר הי' הוא שאול לה'"222, שהוא שייך להקב"ה ולא למישהו אחר!

וע"י הליכתה בדרך זו – נעשה שמואל בדורו כמשה ואהרן בדורם223, ואדרבה, "שמואל שקול כנגד משה ואהרן"224.

ובאופן כזה נעשה גם הענין ד"הוי' צבאות" שגילתה חנה – שגם בעולמות בי"ע, צבא שלו, יהי' הענין דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, כמו בעולם האצילות (כמבואר בארוכה בדרושי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי) כנ"ל בהמאמר (ס"ד), ובפשטות, שגם כאשר העולם הוא נפרד, פועלים בו שבעמדו במעמדו ומצבו לעין הרואים, נראה ונרגש בו (ועד שנראה במאור פניו של אדם) שהוא "חד" עם "איהו", היינו, שזהו דירה לו ית' בתחתונים.

מט. ונקודת הענין – שלאחרי ההכנה הכללית וההוראות הכלליות שע"י שרה ורבקה,

– שרה, שהיא האם הראשונה, שביחד עמה נעשה הענין ד"אחד הי' אברהם"225, ורבקה, שבהיותה "בין החוחים" הרי היא צדיקה גדולה ומתנהגת באופן ההנהגה של צדיקים –

אזי נעשה גם הענין ד"אבני' ברזל", ר"ת בלהה רחל זלפה לאה, שהן אלו שהקימו את בית ישראל, מטה שלימה של י"ב שבטים, "שבטי י-ה עדות לישראל"226, היינו, שכל באי עולם רואים שהשכינה (י-ה, התחלת ועיקר שם הוי') שורה בישראל227.

וענין זה נמשך עד לארץ התחתונה הלזו – ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"228 – שבכל מקום פועלים להיות "אבני' ברזל", אופן החינוך של בלהה רחל זלפה לאה, שגם כאשר נמצאים ב"חרן" ו"ארם נהריים" מעמידים י"ב שבטים באופן ד"מטתו שלימה", שאין בהם פגם ח"ו.

ואז הולכים "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ועד "בצאננו ובבקרנו"229 – לכל לראש "אל הר האלקים חורבה", לקבל תורת ה' ומצוות ה' מתוך חיות חדש, ומיד לאח"ז – ללא שום עיכובים והעלמות והסתרים – לכיבוש ארץ ישראל ("ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"230) כפשוטה, באופן של מנוחה ונחלה שאין אחרי' גלות231, ואז יעסקו (לא ברדיפה אחרי ענינים גשמיים, אלא) בחכמה ודעת מתוך מנוחה ושלוה (כפסק הרמב"ם בהלכות תשובה ובהלכות מלכים232), עדי קיום היעוד233 "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון "שאַמיל". "אבינו מלכנו". ואח"כ צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות].

* * *

נ. בהמאמר דיום ההילולא, מהסעיף הראשון ועד לסעיף העשירי – שבו מסתיים ההמשך דשני המאמרים שנתן בעל ההילולא יחד עם ההתחלה והסיום של כל מאמר (אף שביאור הענין נמשך גם לאח"ז, ללא התחלות וסיומים) – רואים ענין מפליא:

בסעיף הראשון234 (ונמשך במקצת בסעיף השני) נתבארו חילוקי המדרגות בגילוי אלקות, מצד האור שהוא בבחי' ממלא כל עלמין, ונתבאר, שע"י עבודת הצדיקים באתכפיא ואתהפכא פועלים ענין נעלה יותר – אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, שמאיר ומתגלה אור הסובב שהוא בכולהו עלמין בשוה, ועד למעלה יותר – שנעשה דירה לו ית' (דירה לעצמותו) בתחתונים.

ובסעיף העשירי235 מסיים בענין דוגמתו אצל בנ"י – שישנו ענין "שהם חלוקים במדריגתם, בעלי השגה שהם מארי תורה ומארי רזין וסודות עילאין מארי חוכמתא, וישנם אנשים פשוטים והם רק מארי עובדין טבין כו'" (ע"ד אור הממלא), וישנו גם ענין ההתכללות דבנ"י, "שזהו תכלית היופי מה שכלול מריבוי גוונים" (ע"ד אור הסובב). ומוסיף שם גם הענין "שמקיימים את התומ"צ בתמימות", והרי ידוע55 שדוקא באופן כזה "לוקחים" עצמות ומהות.

ונמצא, שהענין שישנו בתחלת וקודם סדר ההשתלשלות עד לעצמות ומהות – נמשך ענין זה בסיום סדר ההשתלשלות ובסיום וחותם העבודה, אצל בנ"י.

נא. והענין בזה:

כאשר יהודי עובד עבודתו בקיום התומ"צ – הרי זה נעשה המהות שלו.

ולכן צריך לעמוד מפני תלמיד חכם236, כיון שזהו כמו שעומדים לפני תורה237, ועד"ז בנוגע למצוות, כמבואר בתניא238 ש"יד המחלקת צדקה" נעשית "מרכבה ממש לרצון העליון", ויתירה מזה בלימוד התורה, ש"מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון, ולא מרכבה לבד", "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו'"239 (כמבואר בארוכה בכמה מאמרים שלאח"ז).

ולכן, ע"י עבודתם של בנ"י בקיום התומ"צ משתקפים אצלם כל פרטי הענינים דלמעלה.

ובנדו"ד, שכל פרטי הענינים שנתבארו בתחלת המאמר בנוגע לבורא, משתקפים גם אצל הנברא – כפי ש"בורא" נעשה "נברא", שזהו ענין הנשמות240, כך שיש אצלם השתקפות הענין ד"יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", בחינת האור שהוא בכולהו עלמין בשוה,

ועד להענין ד"השמיעני"241, שהקב"ה מבקש "השמיעני" מנשמה בגוף דוקא, כאשר היא מקיימת תומ"צ בתמימות (כמבואר בסיום וחותם סעיף העשירי), שעי"ז פועלת תמימות ושלימות בהענינים שלמעלה – שזהו מצד עצם הנשמה שנעשית חד עם עצם הגוף.

*

נב. בהמשך להמדובר בתחלת ההתוועדות אודות תורת הבעש"ט בענין "דין וחשבון", בנוגע למ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות יום ההילולא של אביו שהוא ממלא מקומו – ישנו גם מכתב מיוחד שכתב בעל ההילולא בשנת ת"ר צדיק, בקשר ליום ההילולא העשירי של אביו242. וז"ל:

"השנה הזאת היא השנה העשירית לעלות הוד כ"ק .. לגנזי מרומים בארצות חיי החיים. עלמא עילאה כגוונא דעלמא תתאה .. בעלמא תתאה מספר העשר הוא מספר מקודש, ומה גם בעלמא עילאה, שקדושתו קדושה עצמית ועילויו עילוי עצמי, מספר העשר הוא מקודש נעלה ונשגב אף מרומם".

וממשיך לבאר מסקנת הענין, שלכן צריכים לעשות ענין פלוני ובאופן כזה וכו', כמבואר שם בארוכה.

נג. וע"פ תורת הבעש"ט הנ"ל – הרי זה נעשה פסק-דין בנוגע אליו בעצמו:

אע"פ שלכאורה, ע"פ טבע, ככל שחולפת שנה נוספת צריך להיות ענין של חלישות – הנה לא זו בלבד שלא נעשה חלישות בדבר ח"ו, אלא אדרבה, שעומד בתקפו, ובתוספת עילוי, ובפרט בבוא יום ההילולא העשירי, אשר, "העשירי יהי' קודש"243, וכהדיוק בגמרא244 "יהי' קודש מכל מקום", ובאופן ש"שקדושתו קדושה עצמית ועילויו עילוי עצמי".

והיינו, שהעילוי עצמי שישנו ב"גנזי מרומים בארצות חיי החיים", משתקף ופועל עילוי עצמי באופן כזה ממש – כאן למטה, היכן שנמצאים "זרעו בחיים"245, שאליהם כתב את המכתב בשנת ת"ר צדיק, ובו פסק את הדין גם בנוגע לעצמו.

וע"פ האמור לעיל (ס"ה) שהעצם בלתי מתחלק ובלתי משתנה כו', ענין הכמות אינו שולט עליו ומקום וזמן אינו פועל בו, וביחד עם זה, הרי הוא נמצא בכל נקודה ופרט – נמצא שבכל נקודה ופרט שבכל עבודה פרטית צריך להיות נרגש עילוי עצמי שנעשה ביום ההילולא העשירי, אשר העשירי יהי' קודש.

נד. והענין בזה:

הענין דקודש הוא – כמ"ש246 "ואנשי קודש תהיון לי", "קדושים ופרושים"247 (מעניני העולם), וטעם הדבר – כמ"ש248 קדושים תהיו כי קדוש אני".

וההסברה בזה – דלכאורה אינו מובן: מהו הטעם ש"קדושים תהיו" לפי ש"קדוש אני"? אדרבה, כיון ש"קדוש אני", הרי מי ידמה לו ומי ישווה לו?! – אלא, חשבון זה שייך בעולמות העליונים וכו', אבל כאשר מדובר אודות יהודי, שהוא "חלק אלקה ממעל ממש" (כנ"ל ס"ו), הרי מעצמו מובן שכשם ש"קדוש אני" כך "קדושים תהיו".

ובאופן כזה היא הנהגתו של יהודי כאשר נשמתו מלובשת בגוף, ועוסקת בענינים של מעשה בפועל בעוה"ז הגשמי והחומרי שאין למטה הימנו – שבו דוקא יכולים לכנות את עצמותו ית' בשם בורא249, לפי שבו מתגלה כח ההתהוות מאין ליש250, ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה"251, ודוקא ע"י "יש" זה יכולים "לקחת" את היש האמיתי (כמבואר בארוכה בהמאמר דאשתקד252), ועי"ז – "אנשי קודש תהיון לי", "קדושים תהיו".

וכיון שבודאי יקויים הענין ד"קדושים תהיו", בין אם רצונו בכך, ובין אם לאו – הרי מוטב שייעשה הדבר בהקדם, בחסד וברחמים, ובשמחה וטוב לבב.

נה. ועי"ז פועלים שהעילוי עצמי ד"העשירי יהי' קודש" יומשך גם בעולם שנברא בעשרה מאמרות,

וענין זה נעשה ע"י התורה – שהיא הצינור להמשכת כל הענינים עד למטה מטה במעשה בפועל – שכללותה עשרת הדברות, כדאיתא בזהר253 על הפסוק254 "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש", שעשרת הדברות מקיימים את העשרה מאמרות שבהם נברא העולם,

ובעיקר ע"י פנימיות התורה – כמארז"ל255 "עלמא אמאי קאים .. איהא שמי' רבא דאגדתא", אגדתא דייקא, שהו"ע סודות ופנימיות התורה256, כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש בהמאמרים דהשבת שלאחרי הלידה והברית (תחילת כניסת נפש זו הקדושה257) של בעל ההילולא258 (כנ"ל בהמאמר259).

וממשיכים כל זה בחיים היום-יומיים שבעוה"ז הגשמי, והיינו, שפעולת העבודה להוסיף אורות באצילות260 היא רק לפי שעה קלה, ומיד לאח"ז מתגלית ההמשכה בעוה"ז הגשמי – בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד261 "ונגלה גו' וראו כל בשר יחדיו" שהעולם נעשה דירה לו ית' – ע"י מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות262, בחושך כפול ומכופל, להמשיך הקודש שלמעלה, "כי קדוש אני", ב"קדושים תהיו", להיות פרושים מכל עניני העולם, ובאופן ד"עזוב תעזוב עמו"72, לברר ולזכך את העולם, להיות "ולו אחד"263, היינו, שבז' רקיעים וארץ (ח') ובד' רוחות העולם (ד'), יהי' ניכר "אלופו של עולם"264.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

נו. מהענינים העיקריים בפרשת השבוע, פרשת בשלח, הו"ע שירת הים, ועד שעל שם זה נקראת השבת בשם "שבת שירה".

כלומר: אע"פ שבפרשת השבוע מסופר אודות כו"כ מאורעות, ולכאורה המאורע העיקרי הוא היציאה ממצרים, ואעפ"כ, לא נקראת הפרשה על שם שאר הענינים שבה, אלא ע"ש ענין השירה.

והנה, התחלת השירה היא "אז ישיר משה ובני ישראל"265, וסיומה "תביאמו ותטעמו וגו'", "ה' ימלוך לעולם ועד" (לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו)266. והיינו, ששירה זו כוללת החל מהשירה הראשונה בקריעת ים סוף, ועד להשירה העשירית267, "שירו לה' שיר חדש"268, בגאולה העתידה.

וכמובן גם מדרשת חז"ל269 על הפסוק "אז ישיר משה גו'", "שר לא נאמר אלא ישיר (משמע לעתיד), מכאן לתחיית המתים מן התורה", היינו, שבשירת הים מרומזת השירה דלעתיד לבוא, לאחרי תחיית המתים.

נז. ומובן, שלא מספיק ענין הגאולה ותחיית המתים ברוחניות, אלא צריך להיות גאולה ותחיית המתים כפשוטם, כמדובר לעיל שיש צורך בענינים פרטיים כפי שבאים בעולם, ובאופן שהעולם נעשה דירה לו ית', ובמילא יש צורך בגאולה ותחיית המתים כפשוטם.

ישנו אמנם ענין הגאולה ברוחניות, ע"ד הסיפור הידוע270 בנוגע להדפסת ה"לקוטי תורה" (פירסום פנימיות התורה) בשייכות לענין ה"קץ". אבל, למרות גודל העילוי שבהפצת המעיינות חוצה, הרי זה רק הכנה והקדמה וכלי, ואי אפשר להסתפק בכך, כיון שעדיין חסר הענין העיקרי – גאולה כפשוטה מהגלות כפשוטו, שיהי' חירות אמיתי, לא רק "חירות מיצר הרע"271, אלא גם חירות משעבוד אומות העולם272, שזהו חירות כפשוטו, גם עבור נפש הבהמית והגוף.

ועד"ז בנוגע לתחיית המתים:

הענין דתחיית המתים ישנו גם ברוחניות – שזהו שאמרו רז"ל245 "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", ובפרט ע"י לימוד תורתו, כמארז"ל273 "אגורה באהלך עולמים274 .. בשני עולמים .. שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות כו'".

ובכן: כל זה הוא אמנם טוב ("עס איז טאַקע אַלץ גוט"), וטוב ע"פ תורה, ופסק-דין בתורה, אבל אעפ"כ, כדי שיהי' הענין המקֻוה ד"תחיית המתים מן התורה", שהוא א' מיסודות האמונה275 – צריך להיות "אז ישיר משה", ישיר לשון עתיד, ע"י משה שבדורנו, נשיא דורנו, כאשר יקויים היעוד276 "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם ובראשם, ויוליכנו קוממיות לארצנו, מתוך "שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו"277, גאולה בגשם וגאולה ברוח, חירות מיצה"ר וחירות משעבוד אוה"ע.

וההכנות לזה – הפצת תורתו בפרט, והפצת המעיינות, ועד שיגיע גם ל"חוצה", היכן שנפגשים עם אומות העולם.

ועי"ז פורצים את כל הגדרים ומדידות והגבלות, אשר, למרות מ"ש בזהר278 שצ"ל משך זמן של ארבעים שנה בין ענין א' למשנהו, הרי גם משך זמן של ארבעים שנה יכול להיות "כימים אחדים באהבתו אותה"279, "ברגע קטן"280, "בשעתא חדא וברגעא חדא"281,

והוא יוליכנו קוממיות לארצנו, כפשוטו, למטה מעשרה טפחים, בגאולה האמיתית והשלימה.

נח. (ואח"כ אמר:)

אלה שנתחייבו בברכה אחרונה – בודאי יברכו ברכה אחרונה, ואלה שרוצים להמשיך באמירת "לחיים", ובמילא אינם יכולים לברך ברכה אחרונה – יאמרו "לחיים", ואח"כ יברכו ברכה אחרונה.

והעיקר – שתהי' ברכה והמשכה על כל השנה כולה בהתעוררות לתומ"צ בכלל, ובהפצת המעיינות ביחוד, כך, שכמה שעסקו בזה עד עתה, יוסיפו כהנה וכהנה.

ועי"ז ימשיכו ה"קודש" למטה מטה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, בחסד וברחמים.

והעבודה בזה תעשה מתוך מנוחה, שמחה וטוב לבב, ובאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"282, עד ל"נחלה בלי מצרים"283.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי". ואח"כ – טרם צאתו – התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].