בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשט"ו.

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה החודש הזה לכם.

* * *

ב. עה"פ1 "ויאמר אלקים יהי מאורות גו'" (השייך להמבואר לעיל בהמאמר2) – איתא בזהר3: "ר' פנחס פתח בהאי קרא4 צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו .. ביום חתונתו .. מהו חתונתו, ביומא דכשרן למעבד פיקודי אורייתא דהוא חדוותא דצדיקיא, ואימתי כשרן, א"ר יצחק מתליסר שנין ולעילא, דההוא יומא חובתא על צדיקיא למיעבד חדוותא דלבא כיומא דסליק לחופה". והיינו, שביום הבר-מצוה5 צ"ל שמחה ("חדוותא") כמו ביום החתונה.

– אינני יודע מדוע לא הובא ענין זה בשו"ע. וגם בשער הכולל6, שבו מובא ענין מהזהר בנוגע לבר-מצוה – מובא מ"ש בזהר כמה דפים לפנ"ז7, שרשב"י עשה שמחה גדולה ביום שנעשה בנו בר-מצוה; אבל מלבד זה ישנו הזהר הנ"ל (כמה דפים לאח"ז) – שבו מדובר (לא רק על בנו של רשב"י, אלא) על כאו"א מישראל, שביום הבר-מצוה צ"ל אצלם שמחה כמו ביום החופה, כנ"ל. –

וכשם שבשמחת חתונה חייבים כולם לשמח את החתן ולהיות בשמחה – כן הוא בשמחת בר-מצוה. חתן הבר-מצוה עצמו טרוד הוא מסתמא בהכנות לאמירת ה"דרשה"... אבל הציבור כולו – צריך להיות בשמחה.

וטעם השמחה – כיון שמצטרף לעולם יהודי נוסף שעתיד לקיים תומ"צ. והרי ענין זה מוסיף שמחה גם מצד חשבון בגשמיות – דכיון "שכל ישראל ערבים זה בזה"8, הרי כאשר מצטרף עובד נוסף, נעשית המלאכה של כל השאר קלה יותר, ולכן צריכים הם להיות בשמחה – על הצטרפותו של עובד נוסף שיסייע בעבודתם9.

* * *

ג. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם10, שגם קושיא בתורה יש לה מקום בקדושה, אפילו אם ישנו תירוץ על הקושיא.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר זאת בשייכות להקושיא בחסידות11 מדוע נקבעה שמחת-תורה ביום שמח"ת ולא בחג השבועות – שמכיון שקושיא זו הובאה בחסידות, צ"ל ענין השמחה גם בחג השבועות.

ובנוגע לעניננו:

אודות חג הפסח – איתא במכילתא12: "יכול מראש חודש וכו'". ואף שהפירוש הפשוט ד"יכול כו'" הוא בתמי' – הרי (ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל) מכיון שתמי' זו היא תמי' בתורה, יש מקום לענין זה, היינו שענין הפסח מתחיל כבר מראש חודש13.

ד. בחג הפסח כל הענינים הם במספר ארבעה – ארבעת הבנים שעמהם עורכים את ה"סדר", וד' הכוסות שהם "כנגד ד' לשונות של גאולה" (וכפי שמפרט בירושלמי14 ארבעה ענינים שהם במספר ד', שכנגדם הם הד' כוסות).

והנה, נוסף לד' כוסות אלו – ישנו "כוסו של אליהו"15, הקשור עם אליהו הנביא, שמגיע לה"סדר".

– ישנם "פשט'לאַך" בנוגע ל"כוסו של אליהו", שכיון שישנו ספק אם יש צורך ב"כוס חמישי", נקרא כוס זה בשם "כוסו של אליהו", כיון שבביאת אליהו ייפתרו כל הספיקות16.

אבל, מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר17 הי' משמע שכוס זה מצד עצמו קשור עם אליהו הנביא, ושבשעת מזיגת הכוס ופתיחת הדלת אכן מגיע אליהו הנביא18.

ועד כדי כך, שמצינו בדרושי חסידות19 שמקשרים את ביאת אליהו בחג הפסח לביאתו לברית-מילה (שענין זה הוא בפשיטות, כדלקמן), ואותם הקושיות והתירוצים הקשורים לביאתו לברית-מילה – מוזכרים גם בנוגע לביאתו בליל פסח.

ה. השייכות דאליהו הנביא לליל פסח בפשטות היא – מכיון שפסח הוא ענין של גאולה, ולכן הרי זה קשור לאליהו הנביא – מבשר הגאולה.

אבל ביאור זה אינו מספיק, דא"כ אינו מובן מדוע השייכות היא דוקא לאליהו הנביא, ולא למשיח.

ולכן ישנו טעם נוסף לשייכות זו20:

בנוגע ליציאת מצרים מצינו21, ש"הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא הי' בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר22 שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום וערי' וגו', ערום מכל מצות, נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר23 ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'". וכסיום הכתוב "ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי" – ב' דמים, דם פסח (שנתנו בנ"י על המזוזות ועל המשקוף) ודם מילה24.

ולכן נאמר בקרבן פסח "וכל ערל לא יאכל בו"25 – כיון שהענין דקרבן פסח שייך לענין המילה. וכמסופר במדרש26, ש"כיון שעשה משה את הפסח .. והי' ריחו הולך מהלך מ' יום, נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך .. הי' אומר הקב"ה אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין .. מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה .. שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו', חיי בדם פסח, חיי בדם מילה".

ועפ"ז יובן השייכות דאליהו הנביא לענין הפסח:

בנוגע לברית-מילה מצינו27, ש"נגלה לו (לאליהו) הקב"ה, אמר לו מה לך פה אליהו, קנא קנאתי28, אמר לו .. חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך". והיינו, שאליהו הנביא מגיע לכל ברית-מילה (ולכן מכינים "כסא של אליהו"29) כדי להעיד על כך שבנ"י שומרים את הברית (היפך מה שאמר להקב"ה "כי עזבו בריתך בני ישראל"). וזהו ג"כ מ"ש30 בנוגע לפינחס ("פינחס זה אליהו"31) "הנני נותן לו את בריתי שלום".

ולכן, בחג הפסח (שהענין דפסח נעשה ע"י ענין הברית, כנ"ל) – מזמינים לה"סדר" את אליהו הנביא (שהוא העד על כך שבנ"י שומרים את הברית), ומקשרים זאת עם כוס יין ("כוסו של אליהו") – כשם שבשעת ברית-מילה מקשרים את הברית עם כוס יין.

ו. וע"פ האמור לעיל (ס"ג), שהענין דפסח מתחיל כבר מראש חודש (ובדרך ממילא כבר משבת מברכים) – הרי כיון שביאת אליהו הנביא בליל הסדר קשורה בכלל עם הכוס הרביעי שהוא כנגד הגאולה דלעתיד32, הנה יהי רצון, שכבר עתה יתחיל הסדר ד"על ההרים רגלי מבשר"33, אליהו הנביא מבשר הגאולה,

– ההתחלה בזה היא מהענין ד"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"34, ואח"כ באה בשורת הגאולה,

ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"35, היינו, שגאולת מצרים היא באופן ד"כימי" בלבד, בכ"ף הדמיון36, לגבי הגאולה דלעתיד, שתהי' באופן נעלה ביותר – גאולה שלימה, במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו.

* * *

ז. איתא37 בירושלמי38: "ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינה, אין מפסיקין בין פרה להחודש. א"ר לוי, סימניהון דאילין פרשתא, בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין השלישי לרביעי לא ישתה".

והיינו, שבין ג' הפרשיות הראשונות (שקלים, זכור ופרה) יש לפעמים שבתות של הפסקה, משא"כ בין פרשיות פרה והחודש (שקורין בר"ח ניסן או בשבת מבה"ח ניסן) – אין מפסיקין לעולם.

הטעם לזה – לא נתבאר בירושלמי שם. ויש לבאר הטעם39:

בירושלמי שם (בהמשך למאמר הנ"ל) איתא: "רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה, בדין הוא שתקדים החודש לפרה, שבאחד בניסן (שבו נאמר הציווי "החודש הזה לכם"40) הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה, ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של כל ישראל".

ותוכן הענין – שפרשת פרה קודמת לפרשת החודש, כיון שענין הטהרה (פרה) הוא הכנה לענין הגאולה (החודש).

ומכיון שענין הטהרה (תשובה) הוא הכנה לענין הגאולה – אין מקום להפסק בין שני ענינים אלו, אלא מיד לאחרי ענין הטהרה ישנו ענין הגאולה, כמאמר הגמרא41 "ישראל שעושין תשובה נגאלין", ומוסיף אדמו"ר הזקן42 תיבת "מיד" – "נגאלין מיד".

ולכן אין מפסיקין בין קריאת פרשת פרה לקריאת פרשת החודש, כיון שמיד כשיהודי קורא (וממשיך) את הענין דפרה אדומה – שהו"ע הטהרה מ"אבי אבות כו'"43, "נחש הקדמוני" – פועל הוא את הענין דפרשת החודש, ענין הגאולה44.

ח. והנה, כשם שישנו ענין הגאולה בכלל – כך ישנו אצל כאו"א מישראל בפרט ענין הגאולה הפרטית וביאת המשיח הפרטי.

וכמבואר45 בענין הב' מילות – "ומלתם את ערלת לבבכם"46 ו"ומל הוי' אלקיך את לבבך"47 – שהם כנגד חיצוניות הלב ופנימיות הלב, והמילה דפנימיות הלב הו"ע ביאת המשיח הפרטי.

ומזה מובן, שגם הענין האמור – הסמיכות דענין הטהרה (פרה) לענין הגאולה (החודש) – ישנו גם בעבודת כאו"א מישראל, שמיד כשהוא קורא בתורה (שקריאה בתורה הו"ע נתינת כח) את הענין דפרה, ופועל בעצמו את ענין הטהרה – נעשה אצלו מיד גילוי פנימיות הלב, שהו"ע הגאולה הפרטית.

ומכיון שאין אתנו יודע עד מה ("מען ווייס דאָך ניט וואָס עס טוט זיך"), וכדאיתא בגמרא48 "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו (יראה אדם עצמו כאילו שקול, כל העולם שקול כמחצה צדיקים וחסידים ומחצה רשעים, וכאילו מעשיו שקולים כמחצה על מחצה), עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו'" – הרי יתכן שאותו מעשה יחיד שכל העולם ממתין עבורו הוא – שאדם זה יפעל בעצמו את ענין הטהרה, ובכך יפעל את הגאולה הפרטית שלו, ובדרך ממילא – את הגאולה הכללית.

* * *

ט. בנוגע לחדשי שנת העיבור, ישנו הכלל ד"מסמך גאולה לגאולה"49, שלכן נקבע פורים באדר הסמוך לניסן – כדי לסמוך את הגאולה דפורים להגאולה דפסח.

והענין בזה:

הגאולה דפורים – היתה באופן ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן"50, והנס הי' באופן שנראה כענין של טבע, עי"ז ש"אחות יש לנו בבית המלך"51.

ומזה באים ("מיסמך") להגאולה דפסח, שהיתה באופן של הנהגה נסית בגלוי, ללא שום מקום בטבע – שלכן הי' צ"ל העשר מכות כו', כדי שהכל יודו שזהו נס (דאף שבתחילה טענו שגם הם יכולים לעשות זאת ע"י החרטומים, הרי אח"כ הודו גם הם ש"אצבע אלקים היא"52), ובאופן ד"לא נשאר בהם עד אחד"53 – שכולם ממש הוכרחו להודות שזהו נס שלמעלה מהטבע.

י. ומכיון שפורים שייך לפסח (כנ"ל) – הרי אלו שהגביהו ידיהם בההתוועדות דפורים בקשר לענין הידוע54, יאמרו עתה "לחיים".

[לאחר שהנ"ל אמרו "לחיים" וניגנו "והריקותי לכם ברכה" – המשיך כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

כשם שביציאת מצרים הי' הענין דביזת הים, ועוד קודם לזה נאמר55 "וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות",

– והרי נוסף על כל הענינים שבזה ברוחניות, הי' זה גם בגשמיות כפשוטו, "שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים"56, ועוד יותר מזה בביזת הים57 –

כן הוא גם עתה, בסמיכות להגאולה ד"כימי צאתך מארץ מצרים", שצ"ל השפעה בריבוי, בפרנסה בהרחבה למעלה מהטבע.

ובפרטיות יותר:

תחילה תהי' ההשפעה בריבוי ע"פ טבע בה"כלים" שכבר ישנם, והיינו, שאלו שהם בעלי כלים רחבים – יומשך בהכלים שלהם השפעה בהרחבה,

ואלו שהם בעלי כלים מועטים,

– שזהו מפני שיש אצלם צמצום הדעת ("קליינע קעפּלאַך")... דאף ש"לא לחכמים לחם"58, מ"מ, אלו שהם בעלי "כלים קטנים", הרי הסיבה לכך היא מפני שכל עניניהם הם באופן של צמצום, וכיון שחכמה היא ראשית הספירות, ועד"ז למטה בנפש ההתחלה היא בחכמה, הרי גם ה"צמצום" שלהם מתחיל הוא בצמצום הדעת –

יתן השי"ת שיהי' אצלם הרחבת הדעת, ובדרך ממילא גם כלים רחבים, שיומשך בהם פרנסה בהרחבה;

ולאח"ז – תהי' גם השפעה למעלה מהטבע, בדרך של הנהגה נסית.

והיינו, שיומשך לכאו"א מישראל "מידו המלאה כו' הקדושה והרחבה"59, ומכיון שההשפעה היא "מידו" – תנוצל ההשפעה לעניני בריאות ושמחה ("געזונטע זאַכן און פרייליכע זאַכן").

יא. והדרך לזה היא – הליכה בהרחבה, כמ"ש60 "הרחב פיך ואמלאהו".

באופן כזה צריך כל אחד להעמיד את עצמו ("אַוועקשטעלן זיך") – כפתגם כ"ק אדמו"ר הצ"צ (בנוגע לשבת בראשית)61: "ווי מען שטעלט זיך, אַזוי גייט דאָס אַוועק" (כפי שהאדם מעמיד את עצמו, כך נמשך לאח"ז), וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר62 בשם אדמו"ר מהר"ש: "די וועלט זאָגט אַז ווען מ'קען ניט אַרונטער דאַרף מען אַריבער, און איך זאָג אַז מ'דאַרף לכתחילה אַריבער" (העולם סבור שכאשר אי אפשר לילך מלמטה יש לדלג מלמעלה, ואני סבור שצריכים לכתחילה לדלג מלמעלה).

וכאשר ההנהגה היא באופן ד"הרחב פיך" – אזי יהי' "ואמלאהו", שתומשך פרנסה בהרחבה, וכמאמר אדמו"ר הזקן63 שהקב"ה נותן לבנ"י גשמיות, ובנ"י עושים מזה – רוחניות.