בס"ד. חלק משיחת ש"פ וארא, מבה"ח שבט ה'תשנ"ב.

– בקשר לפטירת הרה"ח וכו' ר' משה יצחק ע"ה העכט* בערב שבת –

א. בסוף מסכת כתובות1 שנינו "מת בערב שבת סימן יפה לו" ("שיכנס למנוחה מיד"2).

והתחלת הענין: "כשחלה רבי נכנס ר' חייא אצלו3 ומצאו בוכה, אמר לו רבי מפני מה אתה בוכה, והתניא מת מתוך השחוק סימן יפה לו מתוך הבכי סימן רע לו, פניו למעלה כו', פניו כלפי העם כו', פניו צהובין כו' מת בערב שבת סימן יפה לו וכו', מת מחולי מעיים סימן יפה לו מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים, א"ל אנא אתורה ומצות קא בכינא"4.

וצריך להבין: למה לו לר' חייא להביא הברייתא בשלימות ללא צורך, דהא מרישא דברייתא, מת מתוך הבכי סימן רע לו, די לו לשלול בכייתו של רבי5?

ויש לומר6, שבהזכירו כל הברייתא (עד סיומה) היתה כוונת ר' חייא7 להחליש (ולבטל) הסימן רע שבבכייתו של רבי (ש"מצאו בוכה")8, כיון שיש לו גם הסימן יפה שבסיום הברייתא9: "מת מחולי מעיים סימן יפה לו מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים"10, שהרי רבי חש ומת מחולי מעיים11.

ויש להוסיף ולבאר גם שייכותה של הבבא "מת בערב שבת סימן יפה לו" – כיון שרבי עצמו מת בערב שבת12, היינו, שנוסף על הסימן יפה דמת מחולי מעיים, הי' אצל רבי גם ה"סימן יפה" ד"מת בערב שבת".

ובטעם הדבר (הצורך בב' סימנים יפים) יש לומר – שגם לאחרי שלילת הסימן רע ד"מת מתוך הבכי" מצד כוונתו ומחשבתו של רבי "אנא אתורה ומצות קא בכינא", יש צורך לשלול ה(קס"ד ד)"סימן רע" בבכייתו של רבי כפי שנראה בחיצוניות ובגלוי (שהרי אין אדם יודע מה שבלבו של חבירו13) – ע"י הוספת עוד "סימן יפה" (נוסף על הסימן יפה דחולי מעיים, גם הסימן יפה דמת בערב שבת), שני סימנים יפים כנגד הקס"ד ד"סימן רע" בבכייתו של רבי.

ב. וצריך ביאור בגוף הענין:

הוספת הסימן יפה דמת בערב שבת שוללת רק ה"סימן רע" ד"מת מתוך הבכי", אבל (לכאורה) אינה מבטלת (ומתקנת) הסיבה לבכייתו של רבי, "אתורה ומצות קא בכינא", ביטול התומ"צ לאחרי המיתה, שבנוגע לענין זה אין חילוק (לכאורה) אם המיתה היא בערב שבת או בשאר ימי השבוע?!

וכמודגש בדברי הגמרא14 אודות מיתת דוד המלך שביקש למות בערב שבת (דיש לומר שהי' חפץ גם בהמעלה ד"מת בערב שבת"15), ואמר לו הקב"ה "כי טוב יום בחצריך מאלף16, טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח", היינו, שמעלת העסק בתומ"צ אפילו יום אחד בלבד גוברת על המעלה ד"מת בערב שבת".

ועוד ועיקר:

איך שייך לומר באמיתיות (בתורת-אמת) "מת בערב שבת סימן יפה לו" (ועד"ז בשאר אופני מיתה שעליהם נאמר "סימן יפה לו") – "סימן יפה" ביחס למאורע של מיתה, היפך החיים, והיפך הטוב בתכלית ע"פ התורה, תורת חיים, "חיינו ואורך ימינו"17, וכמ"ש18 "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", "ולא שימות בהם", שלכן פיקוח-נפש דוחה כל התורה כולה19, כיון שהשלימות ע"פ רצונו של הקב"ה בתורתו20 היא בחיי הנשמה בגוף דוקא?!

ויש לומר נקודת הביאור בזה – שה"סימן יפה" ד"מת בערב שבת" מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי– רצוי שבכללות ענין המיתה, ובמילא מתבטלת (ומתתקנת) גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התומ"צ, כדלקמן.

ג. ויובן בהקדים ביאור התחלת ושורש הענין ד"מת בערב שבת סימן יפה לו" – כפי שהי' בערב שבת הראשון:

בערב שבת הראשון, יום הששי לבריאת העולם, יום ברוא אדה"ר, הי' מעין ודוגמת ענין המיתה21 – "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן"22, ש"שינה" היא "אחד23 מששים למיתה"24.

ואף שתרדמה ושינה הו"ע בלתי-רצוי לכאורה, סילוק החיות ("אחד מששים למיתה"), ה"ז "סימן (שגורם25 ומביא דבר) יפה", כיון שעי"ז נעשה תוספת חיות ועד להוספה שהיא באין-ערוך26 – כהמשך הכתוב27 "ויקח אחת מצלעותיו גו' ויבן גו' את הצלע גו' לאשה", "זכר ונקבה ברא אותם"28, "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם גו'"29, "ויברך אותם גו' פרו ורבו ומלאו את הארץ גו'"30, המשכת וגילוי כח האין-סוף להוליד בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות31 – שמלבד החיות של האדם שהיא בהגבלה32, ניתוספה חיות בלתי מוגבלת (תוספת חיות באין-ערוך) בהמשך החיות דזרעו וזרע זרעו עד אין-סוף.

ודוגמתו בכל ראש השנה, שנקבע באחד בתשרי, יום ששי למעשה בראשית (כי בכ"ה באלול נברא העולם)33:

מבואר בספרי קבלה34 שבכל ר"ה ישנו דוגמת הענין ד"ויפל גו' תרדמה גו' ויישן ויקח אחת מצלעותיו גו' ויבן גו' את הצלע גו' לאשה" – כיון שז"א ומלכות (איש ואשה) חוזרין לעמוד בבחינת אחור באחור, כמו בתחילת הבריאה "שנבראו שני פרצופים"35, "זכר מלפניו ונקבה מאחור"36, וכדי שיחזרו להיות בבחינת פנים בפנים, צ"ל ענין הנסירה, כמו "ויקח אחת מצלעותיו וגו'", "שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואחר כך חלקן"35, וקודם הנסירה צ"ל דורמיטא (שינה), סילוק החיות, לצורך בנין המלכות, שתחזור להתייחד עם ז"א פנים בפנים.

ומעין זה ביום ששי שבכל שבוע37 (שהוא כמו יום ששי דששת ימי בראשית38) – שנעשה הענין דדורמיטא דז"א, ענין הנסירה, שעי"ז נעשה יחוד ז"א ומלכות בליל שבת39.

ועד"ז בנוגע לכללות הזמן דשית אלפי שנין דהוה עלמא, שהם כנגד ששת ימי השבוע – שבאלף הששי, ערב שבת, סוף זמן הגלות, ישנו הענין דדורמיטא דז"א, ענין הנסירה40, שעי"ז נעשה שלימות היחוד דז"א ומלכות (הקב"ה וכנס"י) "ליום41 שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"42.

ויומתק יותר שמארז"ל זה ("מת בערב שבת סימן יפה לו") הוא קרוב לסיום (גמר ושלימות) מסכת כתובות – כי, "כתובה" היא לצורך היחוד דאיש ואשה43 (ודוגמתו בהנישואין דהקב"ה וכנס"י), שהיחוד הוא גמר ושלימות (סיום) ענין ה"כתובה", ולכן, קרוב לסיום מסכת כתובות (לפני ובסמיכות להיחוד) מדובר אודות "מת בערב שבת", שהו"ע דורמיטא דז"א לצורך הנסירה שעל ידה יהי' היחוד (גמר ושלימות הכתובה) לעתיד לבוא, שאז תהי' שלימות ענין הלידה (גמר ושלימות היחוד) בעולם גם במין הצומח, כסיום וחותם מסכת כתובות: "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות".

ד. ע"פ הביאור בהתחלת ושורש הענין ד"מת בערב שבת סימן יפה לו", יש לבאר גם תוכן הענין בעבודת האדם44 – שהרי נוסף על הפירוש כפשוטו45, יש גם לימוד והוראה (ככל עניני התורה מלשון הוראה46) להאדם הלומד מארז"ל זה47 בעבודתו בתור נשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות:

כיון שבערב שבת (לאחרי חצות) ישנו הענין דדורמיטא דז"א, זמן שינה למעלה, ה"ז גם זמן שינה למטה, כפי שמצינו בהנהגת גדולי החסידים (הרה"ח ר' הלל מפּאַריטש וכיו"ב) לישון בזמן זה (להיותו זמן שינה למעלה)48.

ויש לומר שזהו"ע ד"מת בערב שבת" – השינה ("אחד מששים למיתה") בערב שבת לאחרי חצות.

ו"סימן יפה לו" – כיון שע"י השינה נעשה חידוש החיות, כידוע49 שבעת השינה עולה הנשמה למעלה ושואבת חיים ממקור החיים למעלה, ועי"ז ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה50 (נגלה דתורה, ובפרט פנימיות התורה, ובאופן של הבנה והשגה כבתורת חסידות חב"ד) מתוך מנוחת הגוף ומנוחת הנפש, ומתחיל תיכף לאחרי השינה, שהרי החיוב דלימוד התורה הוא בכל רגע שביום, ובפרט בערב שבת ובסמיכות לכניסת השבת, כיון ששבת שייך במיוחד לתורה, כמארז"ל51 "דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל"52.

ויש להוסיף בדיוק הלשון "סימן יפה לו" – שהשינה בערב שבת שעל ידה נעשה תוספת וחידוש החיות בלימוד התורה, היא, "סימן" (שגורם25 ומביא) לתוספת וחידוש החיות בלימוד התורה בתכלית השלימות, בהגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא"53 לעתיד לבוא, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

ה. עפ"ז יש לבאר תוכן המאמר "מת בערב שבת סימן יפה לו" גם בנוגע לפשוטם של דברים:

כשם שהשינה ("אחד מששים למיתה") הראשונה (דאדה"ר) בערב שבת היא לצורך תוספת וחידוש החיות (כנ"ל ס"ג), כך גם המיתה בערב שבת54 היא לצורך תוספת וחידוש החיות55.

וההסברה בזה – בשתים:

א) אמרו חז"ל56 "יעקב אבינו57 לא מת .. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", שע"י המשך החיים ד"זרעו" (חיים אמיתיים ע"פ תורה, ענינו של יעקב58) נעשה "אף הוא בחיים", ויתירה מזה, שהענין ד"הוא בחיים" לאמיתתו, בקיום נצחי (דלא כדבר הנפסק שהוא אופן של "כזב"59), מתגלה בההמשך והנצחיות ד"זרעו בחיים" לאחרי פטירתו, שדוקא אז רואים בגלוי הנצחיות (אמיתיות) ד"הוא בחיים". ונמצא, שע"י המיתה נעשה תוספת וחידוש החיות – התגלות הנצחיות והאמיתיות דהחיים60.

ב) ועיקר: הסתלקות החיות דמיתה היא לצורך תוספת וחידוש החיות בתור נשמה בגוף – בתחיית המתים, שאז יהיו חיי הנשמה בגוף61 חיים נצחיים.

ויומתק יותר שבסיום מסכת כתובות62 (לאחרי ההקדמה ד"מת בערב שבת כו'" קרוב לסיום המסכת, כנ"ל סוס"ג) מדובר אודות תחיית המתים63 – "עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בירושלים .. עתידין צדיקים שיעמדו במלבושיהן64 ק"ו מחטה כו'", נשמות בגופים גשמיים בעוה"ז הגשמי, שכל הענינים שבו יהי' אז בתכלית השלימות, כמו "עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים .. שתהא כשתי כליות של שור הגדול" (כהמשך הסוגיא).

ועפ"ז י"ל הפירוש ד"מת בערב שבת סימן יפה לו":

כיון שבערב שבת מודגש שהסתלקות החיות היא לצורך תוספת וחידוש החיות, הרי, זמן המיתה בערב שבת הוא "סימן יפה לו" שהמיתה שלו היא באופן שמודגש בגלוי (רק) הענין הטוב דתוספת וחידוש החיות, הן ע"י ההוספה דנצחיות ואמיתיות החיים עי"ז ש"זרעו בחיים", והן ובעיקר ע"י תחיית המתים בסמיכות זמן להקבורה65.

ונמצא, ש"סימן יפה" זה מורה ומדגיש תיקון הענין הבלתי-רצוי שבמיתה, ובמילא מתתקנת גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התומ"צ, כי, כשצדיקים קמים לתחי' (בהתחלת ימות המשיח66, ארבעים שנה לפני התקופה דתחה"מ דכל בנ"י67) ישנו המשך קיום התומ"צ (ואדרבה: בשלימות נעלית יותר – "כמצות רצונך"68), ובפרט להדעות שאין מצוות בטלות לעתיד לבוא (גם לאחרי תחה"מ)69.

ויש לומר, שעיקר המכוון במארז"ל "מת בערב שבת סימן יפה לו" בתורה, תורת חיים ותורת חסד, הוא (לא כפשוטו, ח"ו, אלא) בנוגע לעבודת האדם בחיי הנשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות בטוב הנראה והנגלה (כנ"ל ס"ד); ובפרט לאחרי שכבר אירע גם כפשוטו (אצל יחידי סגולה70), ה"ז מספיק ("די והותר") כדי להוציא י"ח כל שאר בנ"י (בנוגע לפשטות המאורע ח"ו), ובמילא יהי' אצלם ענין זה רק בעבודה הרוחנית, לאורך ימים ושנים טובות, עד לחיים נצחיים (ללא הפסק כלל) דלעתיד לבוא.

*

ו. האמור לעיל קשור במיוחד עם המאורע ד"מת בערב שבת" כפשוטו71 בערב שבת זה.

ובהקדמה – שעם היותו מאורע פרטי אצל יחיד מישראל, הרי [נוסף לכך שכאו"א מישראל הוא "עולם מלא"72, וכאו"א מישראל הוא חלק וקשור עם כלל ישראל, "קומה אחת שלימה"73] מדובר אודות חסיד ומקושר לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ששלחו ומסר על ידו הקמת וניהול מוסדות של הפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, ובמילוי שליחות זו היתה התעסקותו כל משך ימי חייו עד ליומו האחרון – ערב ש"ק מברכים חודש שבט, שהעשירי שבו הוא יום ההילולא (גמר ושלימות עבודתו) של המשלח, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (כמדובר לעיל74), בודאי שיש בזה לימוד והוראה, "החי יתן אל לבו"75, ובפרט בקשר להמשך עבודת השליחות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לכל דורו בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה.

ובהתאם לכך יש להתעכב על הלימוד וההוראה משמו של הנפטר, כולל גם שם המשפחה76, כדלקמן.

ז. בב' שמותיו – "משה יצחק" – מרומזת לכל לראש ההתקשרות לכ"ק מו"ח אדמו"ר: "משה" – "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"77, משה רבינו שבדורנו, ו"יצחק" – שמו השני של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ע"ש השמחה והשחוק ("כל השומע יצחק לי"78), שעיקרה ושלימותה בהגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"79), כמ"ש80 "אז ימלא שחוק פינו", כשיאמרו ליצחק דוקא "כי אתה אבינו"81.

ויש להוסיף בתוכן ב' השמות – בקשר ובשייכות לעבודתו במילוי השליחות דכ"ק מו"ח אדמו"ר:

מהחילוקים שבין משה ליצחק – שמשה חי מאה ועשרים שנה, כמ"ש82 "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", "היום מלאו ימי ושנותי", מילוי ושלימות חיי האדם ("והיו ימיו מאה ועשרים שנה"83) ועבודתו עלי אדמות; ויצחק חי מאה ושמונים שנה84, תכלית השלימות דאריכות ימים ושנים יותר משאר האבות (יעקב שחי קמ"ז שנה, ואפילו אברהם שחי קע"ה שנה)85.

וחיבור שניהם (בשמו של אדם אחד) – מורה על ההוספה בשלימות העבודה (ק"כ שנה) ע"י אריכות ימים (ק"פ שנה), ולא עוד אלא שגם ההוספה נעשית באותו אופן כמו העבודה המוכרחת (ק"כ שנה):

ישנם כאלה שלאחרי שעוסקים בעבודתם משך זמן ארוך וזוכים לראות פרי טוב בעמלם, חושבים שכבר הגיע הזמן לנוח מגודל היגיעה בעבודתם, ובמילא מחכים כבר לגמר וסיום העבודה (ועד להשלימות בזה – בימות המשיח).

וישנם כאלה שגם לאחרי שלימות העבודה חפצים ומשתדלים להוסיף עוד יותר, אבל אעפ"כ, אין זה באותו אופן כמו העבודה המוכרחת, כי אם כמו ענין של הוספה.

והשלימות האמיתית מודגשת בחיבור ב' השמות משה ויצחק – שגם ההוספה (לאחרי שלימות העבודה) בהמשך העבודה לאורך ימים ושנים טובות (ועד לק"פ שנה, כשני חיי יצחק), היא, באותו אופן כמו העבודה המוכרחת (לפני שלימות העבודה, ועד להשלימות דק"כ שנה) – כפי שרואים בהנהגתו של הנפטר שלא הסתפק בשלימות הקיימת כבר, אלא המשיך לעסוק בכל עניני העבודה באותו מרץ, חיות ושמחה (כמודגש גם בהשם "יצחק", ע"ש השמחה) כל ימי חייו, עד ליומו האחרון (כנראה מהשאלות בעניני ניהול המוסדות שהגיעו לכאן גם בימים האחרונים).

ח. ויש להוסיף הרמז גם בשם המשפחה ("העכט") – שם של דג, אשר, עם היותו דג טורף, יש בו חידוש שהוא דג טהור86, ויתירה מזה, שחיבה יתירה נודעת לו בנוגע להחיוב87 דאכילת דגים ביום השבת:

דגים – "מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם"88, ודוגמתו ב"זרעו של יוסף", כולל ובמיוחד זרעו (תלמידיו ושלוחיו) של יוסף שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שנאמר בהם89 "וידגו לרוב בקרב הארץ"88.

ודג טורף – ע"ד מ"ש90 "בנימין91 זאב92 יטרף", טרף דקדושה93, שקאי על כללות העבודה דבירור והעלאת ניצוצות הקדושה שחוטפים מעניני העולם ומעלים אותם לקדושה, כמרומז גם בהגימטריא ד"טרף", רפ"ח בתוספת א', שרומז על רפ"ח ניצוצים94 שנפלו בשבה"כ דתהו, שבירורם ועלייתם לקדושה היא ע"י המשכת וגילוי האל"ף, אלופו של עולם.

ויש להוסיף בביאור הקשר והשייכות לערב שבת, זמן הכנת הדגים ליום השבת95 ("מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"96) – ע"פ מארז"ל97 "זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקודש, משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו" – שבזה מרומז הסך-הכל (גמר ושלימות) של כללות העבודה (טירחא) דששת ימי המעשה בבירור והעלאת עניני החול שבעולם, שגם הם עולים ונכללים בקדושת יום השבת (הוספה מחול על הקודש), ולכן, הכנת הדגים (העבודה דזאב טורף) היא בערב שבת, ואכילתם ביום השבת (זמן המנוחה שלאחרי העבודה דזאב טורף).

ועפ"ז יש להוסיף בביאור ה"סימן יפה" ד"מת בערב שבת" – שמורה על גמר ושלימות העבודה בבירור עניני העולם ("זאב יטרף")98, ולכן "נכנס למנוחה מיד".

ט. והלימוד וההוראה ממאורע הנ"ל – "החי יתן אל לבו":

לכל לראש – שגם לאחרי פטירתו צ"ל המשך קיום והרחבת המוסדות (שעסק בהם בשליחותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר), ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז, באופן של תוספת וחידוש החיות – "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (כנ"ל ס"ה), ובפרט ע"י בני ביתו ומשפחתו שיחיו, "זרעו" כפשוטו, "זרעו בחיים", מתוך הוספה בכל עניני חיים, ברוחניות ובגשמיות, נשמה בריאה בגוף בריא, לאורך ימים ושנים טובות, עד מאה ועשרים שנה (כשני חיי משה), ויתירה מזה, עד מאה ושמונים שנה (כשני חיי יצחק).

וכיון שהתחלת כל הענינים היא בתורה, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו' והעמידו תלמידים הרבה"99 – יש להציע ולעורר ("מפקחין על צרכי ציבור בשבת"100) ע"ד התחלת ההוספה בקיום והרחבת המוסדות הנ"ל ע"י הוצאה-לאור (לקראת ה"שלושים") קובץ חידושי תורה101 (כולל – דברי התעוררות בעניני תומ"צ, וגם בשפת המדינה), בהשתתפות תלמידי המוסדות הנ"ל, בני משפחתו, קרוביו וידידיו וכיו"ב, ובקובץ זה יפרסמו גם שמותיהם של התומכים והמסייעים שבודאי יתמכו ויסייעו עוד יותר לקיום והרחבת המוסדות הנ"ל, ש"מצוה לפרסם עושי מצוה"102 – שעי"ז יתוסף עוד יותר בהענין ד"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", באופן של "מזכרת נצח", שעי"ז ממהרים עוד יותר את השלימות האמיתית ד"נצח" (ללא צורך ב"מזכרת נצח"), בחיים נצחיים שלאחרי התחי'.

ועוד ועיקר – שהמאורע ד"מת בערב שבת" מהוה "סימן יפה"103 (אם עדיין יש צורך ב"סימנים") שכבר נגמרה ונשלמה עבודת השליחות דבירור וזיכוך עניני החול באופן ד"זאב יטרף" ע"י "זרעו של יוסף" (כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) שנמשלו לדגים, והכל מוכן לסעודה104, הסעודה דלעתיד לבוא ("ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"), שבה תהי' תכלית השלימות דאכילת הדגים105 (לאחרי שלימות ההכנה בערב שבת) – "מבשרו106 של לויתן"107, וכן שור הבר108 ויין המשומר.

ויה"ר והוא העיקר שלא יצטרכו ל"סימנים"109 על גמר ושלימות מעשינו ועבודתינו וההכנה לגאולה, כיון שתיכף ומיד ממש – ביום הש"ק זה – בא משיח צדקנו, ו"הקיצו ורננו שוכני עפר"110, והוא (שנעשה שוכן עפר בערב שבת זה111) בתוכם, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (בעל ההילולא דהעשירי בשבט) בראשם ובראשנו – כל בנ"י שבדורנו זה, נשמות בגופים, חיים נצחיים (ללא הפסק ח"ו), ובאים כולם יחד, ביחד עם הבתי כנסיות ובתי מדרשות ובתי מעשים טובים (כולל מוסדות הנ"ל כפשוט) שבחוץ לארץ112, לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש ולבית המקדש השלישי (והמשולש), תיכף ומיד ממש.