בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר, ה'תשח"י.
בלתי מוגה
א. דובר כמ"פ1 אודות דברי השל"ה2 על הפסוק3 "החודש הזה לכם ראש חדשים", שכל חודש ניסן, כל הימים שבו, הם במעלת "ראשי חדשים", שיש בהם המעלה דראש-חודש שאינו "יום המעשה"4.
וזהו גם דיוק לשון חז"ל5 "קבע להם חודש של גאולה" – שכל חודש ניסן נקרא בשם "חודש של גאולה".
ומזה מובן, שבחודש ניסן גופא הולך וניתוסף מיום ליום בעילוי אחר עילוי:
ידוע6 שישראל נקראים "מהלכים"7, דהיינו, שצריך להיות אצלם הילוך ועלי' מדרגא לדרגא, ולא רק מזמן לזמן, אלא באופן תמידי, עד כדי כך שאין להם זמן לנוח, כמארז"ל8 "תלמידי חכמים אין להם מנוחה .. שנאמר9 ילכו מחיל אל חיל".
ומזה מובן, שבחודש ניסן גופא, הנה מיום ליום צריך להיות ענין הגאולה באופן נעלה יותר ("אַ טיפערע גאולה"), עד ליום האחרון בחודש ניסן, שבו היא תכלית העלי'.
כלומר: אע"פ שלפנ"ז היו ימי חג הפסח, הן חול-המועד פסח, ויתירה מזו – היו"ט דפסח, ובהם גופא – הלילה הראשון דפסח שבו מאיר הגילוי ד"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"10, ובפרט שביעי של פסח ואחרון של פסח שבהם מאיר גילוי הארת המשיח11, ואילו הימים שלאחריהם הם ימי החול [ואפילו יום השבת – הרי מעלת יום השבת היא בנוגע לענין ימי השבוע, אבל בנוגע לענין חודש ניסן ויצ"מ הרי הוא ככל ימות החול] – אעפ"כ, ע"פ הכלל שבכל ענין צריך להיות הילוך תמידי, יש מעלה בימים שלאחרי חג הפסח על ימי הפסח עצמו גם בענין הגאולה דחודש ניסן.
ב. ויתירה מזו – שבענין יציאת מצרים צריך להיות ענין ההילוך מדרגא לדרגא במכל-שכן מההילוך מדרגא לדרגא שצריך להיות בכל הענינים שבעבודת ה':
הענין דיצי"מ צריך להיות בכל יום ויום12, כמ"ש13 "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". והרי האפשרות שתהי' "יציאת מצרים" בכל יום היא – רק כאשר הענין דיצי"מ הוא בכל פעם באופן נעלה יותר, והיינו, שדרגא זו שאתמול היתה אצלו בבחינת "יציאת מצרים", הנה לגבי מדריגתו היום נחשבת היא ל"מצרים", שזהו עדיין ענין של מיצר (ועיכוב), ועליו לצאת גם מה"מיצר" היותר נעלה.
וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר14 בדיוק לשון הכתוב15 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", "כימי" לשון רבים16 – שמיצי"מ ואילך ממשיכים תמיד לצאת ("מען האַלט אין איין אַרויסגיין") ממיצרים וגבולים, אלא שבכל יום הרי זה באופן נעלה יותר.
זאת ועוד:
הענין דיצי"מ כפי שהוא היום – אע"פ שה"מיצר" הוא בדקות, צריכה להיות היציאה ממיצר זה באותו להט והתלהבות ("קאָך און ברען") כפי שהיתה היציאה מהמיצר דאתמול,
ועד – באותו להט והתלהבות כפי שהיתה היציאה מהמיצר ברגע הראשון דיצי"מ, שאז הי' המיצר במדריגה תחתונה ביותר,
– כידוע17 הטעם שהגאולה הוצרכה להיות באופן ד"לא עיכבן המקום כהרף עין"18, משום שישראל היו משוקעים במ"ט שערי טומאה19, עד כדי כך, שאילו הי' נמשך עוד רגע אחד, אזי היו באים במגע ("זיי וואָלטן זיך פאַרטשעפּעט") עם שער הנו"ן –
הנה אותו להט והתלהבות שהיו בהיציאה מהמדריגה התחתונה ביותר שב"מצרים" – צריך להיות גם בהיציאה מ"מצרים" באופן היותר נעלה, כיון שלגבי מדריגתו הרי זה "מיצר".
וזהו ענינם של ימי חודש ניסן, חודש הגאולה – שבכל יום צריך אדם לפעול בעצמו גאולה מהמיצר דעתה, ובכל יום הרי זה באופן נעלה יותר, שזהו ענין ההילוך.
ג. עפ"ז יובן מ"ש20 "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור", ופרש"י (בשם המכילתא) "הסיען בעל כרחם", כיון שלא רצו לילך מביזת הים – דלכאורה אינו מובן21:
בשעת קריעת ים-סוף – היו ישראל במדריגה נעלית ביותר, כמ"ש22 "וייראו העם את הוי'", והיינו, שלא רק אלו שבמדריגת "ישראל" (כמ"ש בתחלת הפסוק "וירא ישראל"), אלא גם אלו שבמדריגת "עם", שהם הפחותים שבישראל – כמארז"ל23 על הפסוק24 "כי שחת עמך", עמך דייקא, וכדאיתא בתניא25 ש"עם" הוא "מלשון עוממות שהם דברים נפרדים כו'" – הנה גם עליהם נאמר "וייראו העם את הוי'", דקאי על המדריגות הנעלות ביותר שבבחי' הוי' דלעילא (כמשנת"ל בהמאמר26), וכמארז"ל27 שאפילו פשוט שבפשוטים ראה מה שלא ראה גדול הנביאים.
וא"כ, איך יתכן שהיו שקועים כל כך בביזת הים עד ש"הוצרך להסיען בעל כרחם"?
ועכצ"ל, שבביזת הים היו גילויים נעלים ביותר, וכמבואר בתו"א28 שבשעת קריעת ים-סוף הי' הגילוי ד"שם נשמחה בו"29, "בו בעצמותו". ולכן לא רצו ישראל לילך משם, כיון שלא רצו לסגת ("אָפּטרעטן") מהענין ד"נשמחה בו – בעצמותו", עד ש"הוצרך להסיען בעל כרחם"30.
ד. אך עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא – מדוע הוצרכו להסיעם "אל מדבר שור"?
ועכצ"ל, שבענין "מדבר שור" ישנה מעלה נעלית עוד יותר – כי, כל הגילויים שבקריעת ים-סוף היו בדרך מלמעלה למטה, שזהו ענין של "נהמא דכסופא"31, ואין זה תכלית הטוב; ודוקא ע"י ההליכה במדבר, ששם היא העבודה בכח עצמו ("אַליין אויסגעהאָרעוועט") – אזי נעשה תכלית הטוב.
ואעפ"כ לא חפצו בנ"י בכך, עד ש"הוצרך להסיען בעל כרחם", – כיון שבינתיים הרי זה ענין של ירידה.
וע"ד המבואר בענין "על כרחך אתה חי"32:
כיון שהנשמות חצובות מתחת כסא הכבוד33, ולמעלה יותר – הרי מובן, שהירידה מכסא הכבוד (ולמעלה יותר) עד למטה היא ירידה גדולה ביותר, והנשמה מצד עצמה אינה חפצה בכך, ולכן הרי זה ענין שנעשה "על כרחך".
ואעפ"כ כדאי הדבר, מצד המעלה הגדולה הנעשית ע"י ירידה זו – כי, כל הגילויים שזכתה להם הנשמה למעלה, אינם באופן של יגיעה, אלא הם בבחי' "נהמא דכסופא", ורק ע"י ירידתה למטה והתעסקותה בעבודה בכח עצמה, אזי נעשים הענינים באופן של יגיעה עצמית ("אויסגעהאָרעוועטע"), וזהו תכלית הטוב.
ואף ש"כל הדרכים בחזקת סכנה"34, שכן הוא ע"פ תורה, ויתירה מזו, שאפילו כאשר יעבוד עבודתו כדבעי לא יגיע למעלת הנשמה כמו שהיתה קודם ירידתה35 – אעפ"כ מוטב עבודה שהיא מלאה מומים, אבל באה ע"י יגיעתו, מכל הגילויים הנעלים ביותר, שבאים בדרך "נהמא דכסופא".
ובפרט שמצד הכלל ד"לא ידח ממנו נדח"36 מובטח הוא שסוכ"ס יעבוד עבודתו בשלימות, ואז יתנו לו מלמעלה גם ענינים שלמעלה מערך עבודתו, שהו"ע אתערותא דלעילא שאינה לפי ערך האתערותא דלתתא, שעז"נ ש"קוב"ה שריא באתר שלים"37, ואעפ"כ אין זה ענין של "נהמא דכסופא", כיון שענין זה נעשה ע"י עבודתו, אלא שע"י עבודתו נותנים לו גם אתעדל"ע שלמעלה מעבודתו. ונמצא שבהמשכה זו ישנם ב' המעלות: מעלת האתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, ומעלת עבודת האדם.
וע"ד שמצינו בענין מתנה, ד"אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא"38 – הרי אע"פ שזוהי "מתנה" שלמעלה ממה שהי' יכול להשיג בכחות עצמו ע"י יגיעתו, מ"מ, אין זה "נהמא דכסופא", כיון שזכה במתנה זו מצד עבודתו ויגיעתו – ד"עביד לי' נייחא לנפשי'", אלא שע"י יגיעתו נותנים לו גם בדרך מתנה, ובאופן ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", את הבית ואת היציע כו', את הבור וכו'39.
וזהו "ויסע משה את ישראל גו' אל מדבר שור", "הסיען בעל כרחם": בנ"י מצד עצמם – לא רצו לילך לשם, שהרי זוהי ירידה גדולה – ללכת מהגילויים דקריעת ים-סוף, אל המדבר, "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"40.
ואעפ"כ "הסיען בעל כרחם" – לא כדי לענות אותם ("מאַטערן זיי") ח"ו – שהרי ענין זה נעשה ע"י הקב"ה, ש"טבע הטוב להיטיב"41, וע"י משה רבינו ש"אוהב ישראל הי'"42 – אלא לפי שבאמת הרי זה תכלית הטוב, כנ"ל.
ה. עד"ז ראינו בהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר:
דוקא לאחרי התוועדות שהיו בה גילויים נעלים ביותר, שהיו מעוררים אצל המשתתפים את התשוקה להישאר כאן – הנה לאחרי היו"ט הי' הרבי קורא לאברכים ושולח אותם לערי השדה.
הנהגה זו לא היתה ענין של עינוי ("מאַטערן") ח"ו, אלא, ע"ד האמור לעיל, שדוקא לאחרי הגילויים דקריעת ים-סוף הוצרכו לנתק את ישראל מביזת הים ולהסיעם אל מדבר שור, כדי שתהי' מעלת העבודה בכח עצמו. ובאופן כזה היתה גם הנהגתו של הרבי – כיון שזהו תכלית הטוב, כנ"ל.
ו. והנה, כל זה הוא כפי שהענין הוא מלמעלה – "משמיא מיהב יהבי"43, אבל בנוגע להמקבל – על כך אמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות אחרון של פסח44, ש"משמיא מיהב יהבי", אבל, מי שיש לו שכל – מקבל זאת, ומי שאין לו שכל רח"ל – אינו מקבל זאת, ואז נשאר הענין תלוי באויר...
ובנוגע לעניננו:
כשם שביוצאי-צבא למלחמה בגשמיות, הסדר הוא שתחלה בוחנים אותו אם הוא "גאָדין" – ראוי לשירות – או אינו "גאָדין"45, כן הוא ביוצאי-צבא היוצאים למלחמה ברוחניות, שתחלה עליו להיות "גאָדין".
וכיצד נעשים "גאָדין" למלחמה – הרי זה כדברי כ"ק אדמו"ר נ"ע46: "כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו"47, לכל הענינים הגשמיים. אין לו לחשוב על שום דבר. עליו להתנהג באופן ד"האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר גו'"48, לא להתחשב עם אף אחד; הוא מתחשב רק עם פקודתו של מפקד הצבא, ואזי הרי הוא ראוי למלחמת בית דוד49.
נשאלת השאלה: הרי כיבוד אב ואם היא מצוה בעשרת-הדברות? – ובכן, זהו אמנם "חשבון" ("אַ חשבון איז דאָס טאַקע"), אבל למלחמה – אינו ראוי!
כשמדובר אודות מלחמה – אין להתחשב בשום ענין, ורק באופן כזה הרי הוא ראוי למלחמה. ואם יש לו חשבונות אחרים – הרי הוא בכלל "מי האיש הירא ורך הלבב", עליו נאמר50 "ילך וישוב לביתו"!...
הוא ילך לביתו ויאכל בשבת "טשאָלנט" כו', אבל למלחמה – אינו ראוי, והמלחמה תצטרך להיעשות ע"י חבירו הטוב ממנו.
ז. ישנו סיפור בספר "שבחי האריז"ל"51 (שחלק גדול מהסיפורים שבו נמצא גם בכתבי האריז"ל), שגם הוא חלק בתורה, ובמילא גם הוראה בעבודתנו:
האריז"ל הי' נוהג לצאת עם תלמידיו לקבל שבת בשדה, כפי שהסדר הוא ע"פ קבלה, שצריכים לצאת לשדה לקבל פני שבת המלכה52. פעם אחת, בצאתם לשדה, אמר האריז"ל לתלמידיו: רצונכם שנלך לירושלים לקבל שבת?
– אע"פ שמצד ריחוקה של צפת מירושלים לא הי' שייך שבהליכה רגילה בגשמיות יגיעו לירושלים לקבלת שבת, מ"מ, לא הי' אצלם פלא על האריז"ל שיוכלו להגיע לשם. –
אמנם, כיון שבשביל זה היו צריכים לעזוב את ביתם למשך השבת, אמרו חלק מהתלמידים שצריכים להודיע תחלה לנשותיהם, ע"ד לשון הש"ס53: "איזיל ואימליך בדביתהו". מיד נפלה רוחו של האריז"ל, ונתבטלה הליכתם לירושלים. ואמר האריז"ל, שאילו היו הולכים מיד – היו יכולים להביא את המשיח.
ולכאורה: איך יתכן שהאמירה "איזיל ואימליך בדביתהו" תהי' סתירה להבאת הגאולה? הרי כן הוא ע"פ תורה, שבנוגע למילי דעלמא צריכה להיות ההנהגה באופן ד"אימליך בדביתהו", ובפרט בשייכות לשבת, שכל ענין נרות שבת הוא בשביל השלום שבין איש לאשתו54, ובשבת ישנם כמה עניני חיוב של איש לאשתו; וא"כ, ענין שכולו ע"פ תורה, ומיוסד על השולחן-ערוך – מדוע יעכב את הגאולה?
והמענה לזה הוא (כנ"ל): ה"חשבון" הוא אמנם "חשבון", אבל למלחמה – אינו ראוי!
אי-אפשר להביא את המשיח ע"י הנהגה כזו, שכאשר שומעים הוראה מהאריז"ל, מוציאים את ה"שולחן-ערוך", ופונים ל"מורה הוראה" לברר פשט ב"באר היטב"... אם אין סתירה בדבר! באופן כזה – אי-אפשר להביא את המשיח!
ואין זה רק מצד פנימיות הענינים, אלא כן הוא גם ע"פ נגלה דתורה:
כאשר שמעו דבר-מה מהאריז"ל, שהי' גאון גדול גם בנגלה (כדאיתא בלקו"ת בטעהמ"צ להרח"ו55) – הי' להם לדעת שאפשר לסמוך עליו שלא יכשיל אותם ח"ו לעשות ענין היפך ההלכה.
ומי שמפקפק ח"ו בדברי רבו – הרי זו הוראה שחסר בההתקשרות שלו אליו, וכשחסר בענין ההתקשרות, חסר בדרך ממילא בענין האחדות, "כולנו כאחד"56, וממילא חסר גם בהתיבות שלפני "כולנו כאחד"...
איתא בגמרא57: "בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא" ("שבקינן לחכם לעשות כהוראתו, והדר מותבינן לי' ללמוד אם יפה הורה").
ולכאורה, אם יש מקום לקושיא ("מותבינן") – היתכן ש"עבדינן מעשה"?
והביאור בזה – כנ"ל – שבענינים שנמסרו לרבנן, נדרש לכל לראש ענין ההתקשרות, ופירוש הדברים ע"פ נגלה – שיש לדעת שרבנן הם לומדים גדולים, ואפשר לסמוך עליהם. ומה שיש לו קושיא – הרי זה רק משום שחסרה אצלו היגיעה האמיתית בתורה, וכשתהי' אצלו היגיעה האמיתית, ויזכה לזה – יראה שהדין הוא כדבריהם של רבנן.
ופנימיות הענין – שצריכה להיות התקשרות וקבלת-עול. צריכים לציית לדבריהם של רבנן בלי שום חשבונות כלל.
ח. וזהו ענינו של יוצא צבא – שאין לו שום חשבונות. לא קיימת אצלו שום מציאות כלל; ישנו רק המפקד והוראותיו.
וכפי שמצינו בשבט לוי:
כאשר משה רבינו הכריז "מי לה' אלי" – אזי "ויאספו אליו כל בני לוי"58, וקיימו את הוראותיו: "הרגו איש את אחיו גו'"59, באופן ד"האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר גו'"48.
ולכאורה – היתכן: זה עתה שמעו במתן-תורה עשרת-הדברות שבהם אמר הקב"ה "כבד את אביך ואת אמך"60. וכיון ששבט לוי לא חטאו, אלא היו שלמים בכל התרי"ג מצוות – איך היו יכולים לציית לפקודה כזו?
אלא, מצד התמסרותם למשה רבינו, המקבל הראשון של התורה – לא ערכו שום חשבונות: הם ידעו דבר אחד – שעליהם לעשות כהוראת משה! וכמו"כ ידעו, שכל דבריו של משה מתאימים הם לציווי התורה.
ט. וזוהי ג"כ ההוראה ממ"ש "ויסע משה גו' אל מדבר שור" (כנ"ל ס"ג ואילך):
מבלי הבט על כך שבנ"י רצו להישאר אצל ביזת הים – עשו כפי שצוה משה.
ואף שהיו יכולים לעשות חשבונות – האם מותר לעזוב ולסגת מהענין ד"נגילה ונשמחה בו"61, וללכת למדבר, "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים", ובפרט שהתורה עצמה פוסקת ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" – אעפ"כ לא עשו חשבונות אלו, בידעם שיכולים לסמוך על משה רבינו ולעשות כהוראתו.
י. וכן הוא בכל דור ודור, שכאשר שומעים הוראה מנשיא הדור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"62 – אין מקום לישוב הדעת, עיון בספרים כו', אלא יש לקיים את ההוראה.
וכפי שעשו תלמידי התמימים – שכאשר הרבי אמר להם שילכו לערי השדה, לא התייעצו עם הוריהם או עם החותן והחותנת, וגם לא עשו "חשבונות" שאם ילמדו יותר זמן בישיבה יתוסף בלימודם כו' – כיון שידעו שהם אנשי צבא ("סאָלדאַטן"), ואיש-צבא – אין לו שום ענין מלבד מילוי פקודת המפקד.
וכיון שהקב"ה אינו נשאר "בעל-חוב"63 – הנה בזכות מסירתם ונתינתם להרבי, הצליחו בשליחותם וגרמו נחת-רוח לרבי, נוסף על ההצלחה בעניניהם הפרטיים, הן בגשמיות והן ברוחניות.
וכל זה אינו אלא באופן של "מדה כנגד מדה"64, אבל ברכתו של הקב"ה הרי היא כמה פעמים ככה.
וגם ענין זה יתגלה בקרוב – "הקיצו ורננו שוכני עפר"65, והוא – הרבי – בראשם, ויוליך את כולנו, ותלמידי התמימים שהתמסרו להוראותיו בראש, לקראת משיח צדקנו, במהרה בימינו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שהתמימים שנסעו לערי השדה בשליחות כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע – שכמה מהם נכחו בעת ההתוועדות – יאמרו "לחיים" וינגנו ניגון].
יא. [ואח"כ אמר:]
אעפ"כ, הרי גם אותם תלמידים שאמרו "איזיל ואימליך בדביתהו" – נשאר האריז"ל לקבל שבת עמהם, וגם לאח"ז המשיך ללמוד עמהם, ונשארו תלמידיו.
אע"פ שמצד העדר ההתקשרות לא היו תלמידים אלו מסוגלים להביא את המשיח, מ"מ, המשיך ללמוד עמהם לפי ערכם, באותם ענינים שהיו כלים אליהם, כדי שעי"ז יוכל לאט לאט ("ביסלעכווייז") להעלותם למעלה יותר.
ואדרבה: מצד זה גופא שהאריז"ל ראה את גודל הרחמנות על תלמידים אלו – הוצרך להישאר עמהם, ללמדם ולהדריכם.
ועד"ז בנוגע להמדובר לעיל (ס"ו) בענין "יוצאי צבא", ש"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות" לכל עניני העולם, ואם אינו עושה כן, ויש איזו מציאות שעדיין תופסת מקום אצלו, הרי הוא בכלל "הירא ורך הלבב", עליו נאמר "ילך וישוב לביתו":
אין הכוונה שעליו ללכת לביתו לישון... אלא עליו ללכת לביתו, ולקיים בביתו עכ"פ את הוראות המפקד,
ו"מצוה גוררת מצוה"66 – שעי"ז יתעלה במשך הזמן ויהי' "מקושר" באמת, עד שיזכה להיות מאלו שיוצאים למלחמת בית-דוד ומביאים את הגאולה.
יב. בביאת המשיח ייגאלו כל בנ"י, גם "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"67. וכיון שביאת המשיח תלוי' בהפצת המעיינות68 – לכן שולחים שלוחים בכל המקומות, עד ל"אשור" ו"מצרים", כדי שיפיצו שם את המעיינות, ויכינו גם את היהודים הנמצאים שם לגאולה.
אמנם, מתי אפשר לשלוח את השליח? – דוקא כאשר הוא מקושר באמת, אבל כשמתחיל להתיישב בדעתו כו', הנה גם כאשר מסכים לנסוע, הרי, "ישוב הדעת" כשלעצמו מוכיח שחסר אצלו בענין ההתקשרות, ולכן אי אפשר לשלוח אותו, כי, כאשר חסר בההתקשרות "במשה עבדו", ועי"ז – גם "בה'"69, אזי אי אפשר לדעת אם הוא ישפיע על הסביבה, או שמא ח"ו להיפך – שלא זו בלבד שלא יהי' משפיע, אלא אף יהי' מושפע.
כאשר הוא מקושר כדבעי – אזי אין חשש, שהרי הוא קשור למעלה, וכפתגם הידוע70 "בשעת מען איז צוגעבונדן אויבן פאַלט מען ניט אַראָפּ אונטן" (כאשר קשורים למעלה אין נופלים למטה).
והיינו, שאפילו אם מצד עניני עבודתו עלול הוא ליפול למטה, מ"מ, אין חשש שיפול למטה או ימעד ("אויסגליטשן זיך"), כיון שהוא קשור למעלה. – לא הוא ההולך, אלא המשלח הוא ההולך ("ניט ער גייט, נאָר דער משלח גייט"), וכעין ענין "נשתרבבה אמתה"71 להביא את "מושיען של ישראל"72.
אבל כאשר חסר בענין ההתקשרות – אזי יש לחשוש, כנ"ל.
יג. ועפ"ז יובן הטעם שהאריז"ל נשאר לקבל את השבת בצפת – דלכאורה, כיון שבהליכה לירושלים היתה תלוי' הגאולה, מדוע נשאר בצפת, הרי הי' יכול להוליך את תלמידיו לירושלים ב"עינים סגורות"?
אך הביאור בזה – שכאשר האריז"ל ראה שיש תלמידים שמתיישבים בדעתם, והיינו, שישנו חסרון בהתקשרותם – הרי מעתה גם ההליכה לירושלים לא תוכל לפעול מה שהי' עלי' לפעול.
כדי להיות מ"חיילי בית דוד" – צריכים להיות שלמים בענין ההתקשרות. ולא די בהתקשרות בדיבור בלבד – בבחינת "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו"73 ("ברית" מלשון התקשרות) – אלא צריכה להיות התקשרות בפועל. לכל לראש צריך להיות הפועל, ולאח"ז יכול להיות גם הדיבור, אבל בדיבור בלבד – לא יוצאים ידי חובה.
וכאשר חסר אצלו בענין ההתקשרות – הרי מלבד זאת שהוא מפסיד את הטוב האמיתי שהי' ביכלתו להגיע אליו, אלא עוד זאת, שהדבר נוגע גם לכלל ישראל – כהוראת הסיפור הנ"ל, שהרי מזמן האריז"ל ועד עתה עברו כארבע-מאות שנה, וכל עניני הגזירות וכו' שעברו על ישראל במשך זמן זה, הם מצד העדר ההתקשרות להאריז"ל, שהרי אילו היתה ההתקשרות – היתה באה הגאולה כבר לפני זמן רב!
יד. איתא בגמרא74: "הנהו בריוני דהוו בשיבבותי' דרבי זירא דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא .. כי נח נפשי' דרבי זירא, אמרי, עד האידנא הוה .. בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי, הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה".
כלומר: כאשר ישנו מי שהנהגתו אינה כדבעי – צריכים אמנם ללמד עליו זכות. והעיקר הוא – שכאשר "ר' זירא" מלמד זכות עליו, אזי גם הוא מלמד זכות על עצמו... וזה כבר דבר בלתי רצוי ("דאָס טויג שוין ניט"), שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה"75.
אבל, לשם מה צריכים "סדר" כזה, שתמיד יהי' צורך ללמד זכות?! – מוטב הי' אילו היו מתחילים לציית, ואזי היו חוסכים ל"ר' זירא" עבודה... ומזמן היו מביאים את הגאולה ע"י משיח צדקנו, שיבוא לגאלנו במהרה בימינו.
* * *
טו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות – המשך למאמר ד"ה והחרים דאחרון של פסח76.
* * *
טז. חודש ניסן וחודש תשרי הם חדשים כלליים, שלכן נקראים שניהם בשם "ראש", היינו, שבכאו"א מהם נמשכת המשכה כללית על כל השנה, אלא שהם ב' אופני המשכה: תשרי – ענינו עבודה מלמטה למעלה, עבודת הבעלי-תשובה; וניסן – ענינו המשכה מלמעלה למטה, עבודת הצדיקים77.
וענין זה מובן גם ע"פ נגלה – שהרי יציאת-מצרים הוא ענין הגירות78, ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי"79, ובמילא לא שייך עדיין שיהי' על מה לעשות תשובה.
ואעפ"כ, מצד ההתכללות דתשרי בניסן וניסן בתשרי, יש גם בניסן ענין עבודת התשובה. וענין זה יתגלה ע"י משיח, ש"אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"80.
ולאחרי כן, הנה מחודש ניסן באים לחודש אייר, ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל81, שהם ד' רגלי המרכבה82, והיינו, שצריכה להיות העבודה בבחי' "מרכבתא עילאה"83.
*
יז. בתפלת מנחה קורין פרשת "אשה כי תזריע וילדה זכר", שעל זה אמרו רז"ל84 "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר". וכמבואר בלקו"ת85 באריכות, שכאשר ההתחלה היא באתערותא דלתתא, המעלה גדולה יותר.
אמנם, ע"י העבודה, נבוא להגילויים דהגאולה העתידה, שאז הנה גם כאשר "איש מזריע תחלה" יהי' "יולדת זכר", כמ"ש86 "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה", דהיינו שהמוליד הוא איש, ואעפ"כ גם הולד הוא איש (זכר)87.
יח. בתפלת מנחה של שבת אומרים את הפסוק88 "ואני תפלתי גו' עת רצון".
ואיתא במדרש89: "אמר דוד לפני הקב"ה .. אומות העולם כשהם שותים ומשתכרין הולכין ופוחזין, ואנו לא כן, אלא אע"פ ששתינו, ואני תפלתי וגו'".
ועי"ז פועלים שיהי' "עת רצון" – שיתבטלו כל הכ"ד בתי דינים90, ואדרבה, שגם בשם אלקים, שהוא מדת הדין – פועלים שיהי' "ברב חסדך"91.
Start a Discussion