בס"ד. ר"ד אור ליום ה' פ' וארא, כ"ד טבת, ה'תשי"ז.

בלתי מוגה

א. [אחרי תפלת ערבית נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א להרש"ל שי' מעות עבור התוועדות בקשר עם יום ההילולא של אדמו"ר הזקן, ואמר:]

יהי רצון שתהי' ההתוועדות בהצלחה.

ולהעיר, שבקביעות שנה זו חל יום כ"ד טבת באותו שבוע כמו בשנת ההסתלקות, שהרי ההסתלקות היתה ב"מוש"ק דשמות"1, שהוא התחלת השבוע דפרשת וארא.

[הרש"ל ביקש ברכה עבור כלל ישראל2, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

ענינו של רבינו הזקן הי' הן בנוגע לנגלה דתורה והן בנוגע לתורת החסידות, כמרומז בשמו "שניאור" – "שני אור" (כדאיתא ב"בית רבי"3 בשם ר' נחום מטשרנוביל, וכ"כ הצ"צ במכתב שנדפס בהקדמה ל"דרך מצוותיך"4).

מצד תורת החסידות בלבד – יכולים עניני העבודה להשאר במחשבה בלבד, ולא לרדת ולבוא לידי פועל; אבל כאשר הענינים נמשכים בנגלה דתורה – יורדים הם ונמשכים במעשה בפועל.

יהי רצון שתהי' הצלחה בעניני העבודה דיום ההילולא, שיומשכו בהנהגות חסידיות בפועל.

ב. בפרשתנו מצינו דבר-פלא בפירוש רש"י5:

בתחלת הפרשה נאמר "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", ומפרש רש"י: "וארא – אל האבות".

ע"פ דרך הפשט, כוונת רש"י היא לקצר את לשון הפסוק. אבל נוסף לכך ישנו רמז בדבריו – שאף שכל אחד מהאבות הצטיין במעלתו המיוחדת (אברהם בענין שלו, יצחק בענין שלו ויעקב בענין שלו), הנה הצד השוה שבהם הוא – היותם האבות.

והענין בזה – כמבואר בתו"א6, ש"מעלת הצדיקים כגון השבטים .. יש לך אדם שאין בו כלל בחי' ומדריגות אלו, משא"כ בחי' האבות צריך להיות בכל אדם, שהם שורש ומקור כל נשמות ישראל".

והנה, איתא בזהר7, שענינו של אברהם הוא חכמה, ענינו של יצחק הוא בינה, וענינו של יעקב הוא קו האמצעי (תפארת או דעת).

ועד"ז בנוגע לרבותינו נשיאינו – ידוע מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר8 שאדמו"ר הזקן ענינו חכמה, אדמו"ר האמצעי ענינו בינה, ואדמו"ר הצ"צ ענינו דעת.

והצד השוה שבהם – שהם בחי' אבות, ולכן צריכה להיות ההמשכה מהאבות בהבנים.

ג. יהי רצון שתהי' שנת הצלחה.

ואין הכוונה שצריך להמתין שנה שלימה ורק אז רואים את ההצלחה, אלא ההתחלה בזה תהי' כבר בשעת ההתוועדות, שכבר אז יתחיל ענין ההצלחה.

וע"ד ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר9 בענין "לשנה הבאה בירושלים", שאין הכוונה שצריך להמתין עד לשנה הבאה, אלא מיד לאחר ה"סדר" יבוא משיח, ובדרך ממילא נהי' כבר לשנה הבאה בירושלים הבנוי'.