בס"ד. שיחת* ליל נר חמישי דחנוכה, ה'תשי"ג.

– לתלמידי ישיבות תומכי תמימים דברוקלין, בחדרו הק' –

א. מצות נר חנוכה חלוקה מכל המצוות בשני ענינים:

א) בכל המצוות ישנו קיום המצוה כתיקונה, וההידור בהמצוה, אבל אין ענין של הידור מן ההידור.

וראי' לדבר – מדברי הגמרא1 "הידור מצוה עד שליש במצוה", והגמרא מוסיפה "עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה", ונמצא, שיכולים להדר עד אין שיעור, וכל זה נכלל ב"הידור מצוה".

משא"כ במצות חנוכה ישנה לא רק המצוה עצמה, ולא רק הידור מצוה, אלא גם מהדרין מן המהדרין2.

ב) בכל המצוות – מקיימים רוב בנ"י רק את המצוה עצמה. אבל במצות נר חנוכה נהגו כל ישראל3 לקיים לא רק את המצוה עצמה, אלא גם את ההידור, ואפילו את ההידור מן ההידור.

ב. בחנוכה ישנם שני ניסים4: (א) נצחון המלחמה, שעל זה תיקנו הלל והודאה, (ב) נס פך השמן, שעל זה תיקנו הדלקת הנרות.

והענין ד"מהדרין מן המהדרין" הוא (לא במצות הלל והודאה, אלא) במצות הדלקת הנרות הקשורה עם נס פך השמן.

ולהבין מעלת נס פך השמן על כל הנסים ובכללם גם נס נצחון המלחמה – יש להקדים ולבאר שבהנהגות שלמעלה מצינו ג' אופני הנהגות:

א) הנהגה טבעית. – ההנהגה הטבעית גופא יכולה להיות באופן נעלה, בהצלחה, אבל, אף שזהו"ע של הצלחה, הרי זה בכל זאת רק הצלחה שע"פ טבע.

ב) הנהגה נסית שלמעלה מטבע. ובאופן כזה הי' נצחון המלחמה בחנוכה – "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים"5, שזהו נס שלמעלה מטבע. – אילו הי' הנצחון באופן של גבורים ביד גבורים, הרי זה גם ענין של הצלחה, שהרי זוהי מלחמה, אבל עדיין אין זה נס; אבל "גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" הוא נס שלמעלה מטבע.

ג) הנהגה שלמעלה גם מנס – דבר שאינו מוכרח מצד עניני הגוף, או אפילו מצד עניני הנשמה, אלא זהו ענין של הידור, והידור בעניני הנשמה – כפי שהי' בהנס6 שמצאו שמן טהור, שזהו ענין הקשור רק עם הנשמה, ויתירה מזה, שהי' רק כדי להראות חיבתן של ישראל (שהרי ע"פ דין היו יכולים להדליק גם בשמן טמא, לפי שטומאה דחוי' או הותרה בציבור, והנס הי' רק בכדי להראות חיבתן של ישראל)7.

ג. היות שכל הענינים שלמעלה תלויים בעבודת האדם, ישנם ג' אופנים בעבודת האדם שמביאים ג' אופני הנהגות הנ"ל:

הנהגה טבעית – באה ע"י קיום התורה ומצוות, כמ"ש8 "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה", וכל שאר הברכות9.

הנהגה ניסית – באה ע"י הידור מצוה דוקא; כאשר לא מסתפקים בקיום המצוה רק ע"פ דין, אלא מהדרים בהמצוה, משתדלים שהמצוה תהי' בהידור – אזי נותן הקב"ה "מדה כנגד מדה"10, הנהגה שלמעלה מהטבע.

אבל אופן ההנהגה הג' – בא ע"י מסירת נפש דוקא, שהוא נעלה יותר גם מהענין דהידור מצוה.

ד. וביאור מעלת המס"נ על הידור מצוה:

הידור מצוה פירושו שהאדם מקיים את המצוה לא בגלל שמוכרח לקיימה, אלא יש לו תענוג ("געשמאַק") בדבר, ועושה זאת מתוך חשק וחיות, ולכן משתדל ומחפש דרכים כיצד לעשות זאת באופן טוב ויפה יותר, אע"פ שאינו מחוייב בכך.

– והמשל לזה מעבד שמקיים פקודת המלך, שאם אין לו געשמאַק וחיות בדבר, ועושה זאת רק מפני שמוכרח לקיים את הפקודה, אזי מקיים הוא את הפקודה כשלעצמה, מבלי להשתדל להדר, כיון שאין לו געשמאַק בזה. משא"כ אם הדבר יקר אצלו ויש לו חיות בדבר, אזי משתדל להדר בזה. –

אבל אעפ"כ, הרי הוא מציאות בפני עצמו; ישנו הגעשמאַק והרצון שרוצה לקיים את המצוות, וישנה מציאותו של הרוצה.

משא"כ מסירת נפש פירושה – שאינו מציאות בפני עצמו כלל, וכל מציאותו היא לקיים רצון העליון.

כוונתו ומטרתו אינה שהוא יהי' ה"חושב", ה"מדבר" וה"עושה"; כוונתו ומטרתו היא שהדבר ייעשה, ובמילא, אין אצלו נפק"מ אם הדבר ייעשה על ידו או ע"י אחר; העיקר שהדבר ייעשה.

וע"י העבודה דמס"נ, שמניח את עצמו הצדה לגמרי, ומניח אפילו את נשמתו, והעיקר אצלו הוא קיום המצוה – אזי משלם לו הקב"ה "מדה כנגד מדה", שההנהגה שלמעלה היא באופן נעלה יותר מנס, שזהו ענין שאינו קשור כלל עם מציאות.

ה. וכיון שבחנוכה עמדו בנ"י במס"נ – לכן הי' הנס דפך השמן כדי להראות חיבתן של ישראל, שאין לזה שייכות לענינים של מציאות; ע"י ענין של הידורים – נמשכת ההנהגה של נסים שלמעלה מהטבע, אבל זהו ענין הקשור עם הגוף, עם מציאות. משא"כ ע"י מס"נ, שמניח לגמרי את מציאותו – נמשכת ההנהגה מלמעלה באופן שאינו נוגע כלל למציאות.

וכמו כן לאידך גיסא – שכאשר ההנהגה שלמעלה אינה קשורה עם מציאות, הרי היא מעוררת אצל בנ"י להניח את עצמם מתוך מס"נ. ודוקא ענין המס"נ ישנו בכל בנ"י, אפילו קל שבקלים – כאשר הדבר נוגע בנפשו11 (שלא כמו בענין דתורה, צדקה וכו').

ולכן, בחנוכה, שאז היתה ההנהגה מלמעלה להראות חיבתן של ישראל – שענין זה עוררו בנ"י ע"י מסירת נפשם – הרי זה עורר אצל בנ"י את הענין ד"מהדרין מן המהדרין", היינו, לא רק קיום המצוה כתיקונה, ולא רק קיום המצוות בהידור, אלא מהדרין מן המהדרין, הנחת עצמותו וביטול לגמרי.

ולכן יש בנר חנוכה הענין דמהדרין מן המהדרין שאינו בשאר המצוות, וכל ישראל נהגו כן – כיון שכללות ענינו של חנוכה הוא מהדרין מן המהדרין, ביטול לגמרי, שזהו"ע המסירת נפש.

ו. והענין בזה:

בזמן דחנוכה – טמאו כל השמנים שבהיכל12, והיינו, שטמאו והרעילו ("מ'האָט אָפּגע'סם'ט") את ענין השכל, ובמילא, לא היתה יכולה להיות ההנהגה ע"פ שכל, והוצרכו לילך מתוך מס"נ שלמעלה מהשכל.

שכל – מחייב קיום המצוות כתיקונם, ויתירה מזה, שהשכל מחייב גם קיום המצוות בהידור, כיון שגם ע"פ שכל צריך להיות קיום המצוות מתוך חיות וגעשמאַק, שעי"ז נעשה הידור מצוה; אבל מס"נ – אין השכל מחייב. מס"נ הו"ע שאין לו אחיזה בשכל.

ז. וע"פ הידוע שמכל מועד נמשכת הארה על כל השנה13, הרי גם מהמועד דחנוכה צריכים ליקח על כל השנה כולה – שגם קיום המצוות שבכל השנה יהי' מתוך ביטול ומסירת נפש, שזהו תוכן הענין דמהדרין מן המהדרין.

זאת ועוד:

ידוע14 שכל מצוה כלולה מכל המצוות, שלכן "העוסק במצוה פטור מן המצוה"15. ומזה מובן שמצות נר חנוכה צריכה להאיר בכל המצוות, שגם בהם יהי' ענין המס"נ, שזהו"ע דמהדרין מן המהדרין.

ח. האמור לעיל שייך ונוגע לפועל גם אצל תלמידי הישיבה:

כללות העבודה של תלמידי הישיבה בלימוד התורה וקיום המצוות יכולה להיות בג' אופנים:

א) שמירת סדרי הלימוד והנהגה כתיקונה הראוי' לבחור תמים ("אַ ערליכער בחור").

ב) לא רק ששומר סדרי הלימוד, ומיד לאחר הסדר סוגר את הגמרא או את ספר התניא, אלא הלימוד הוא באופן שאינו מביט על השעון, ולומד גם בזמן הפנוי שמחוץ לסדרי הלימוד (ופשיטא שכל ההכנות, לפני הלימוד ולאחרי הלימוד, אינם בזמן הלימוד אלא בזמן הפנוי), כי, לימודו אינו מפני ההכרח, אלא מפני יוקר הענין.

ג) לימודו הוא באופן שמניח את עצמו לגמרי, שאינו מציאות בפני עצמו, אלא כל ענינו הוא למלא את שליחותו של הקב"ה – שהרי כל יהודי הוא שלוחו של הקב"ה להאיר את גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם ע"י האור ד"נר הוי' נשמת אדם"16, ולכן עבודתו היא שנוגע לו שהדבר ייעשה, ללא נפק"מ אם הדבר ייעשה על ידו אם לאו17.

וכאשר עבודתו היא באופן של מס"נ, שאינו חושב כלל על עצמו, כי אם שהענין יבוא לידי פועל – שעבודה באופן כזה היא מצד עצם הנשמה, ולא רק מצד הארת הנשמה המלובשת בגוף ונה"ב – אזי נעשית גם ההנהגה מלמעלה באופן שלמעלה מהטבע וללא אחיזה בטבע כלל, כך שגם כאשר בדרך הטבע אינו רואה שום דרך כיצד לבצע את הדבר, הרי הוא מצליח באופן שלמעלה מהטבע.

ט. וענין זה – הנחת עצמותו מתוך מס"נ – בא ע"י לימוד פנימיות התורה דוקא:

גם ע"י לימוד נגלה דתורה ניתוסף חיות בקיום התומ"צ, שיורגש אצלו היוקר דתומ"צ, ועי"ז יקיים את המצוה לא רק כתיקונה אלא גם באופן של הידור מצוה. אבל, הרגש היוקר דקיום התומ"צ הוא רק במדה כזו ששייכת להמציאות שלו.

אבל כאשר לומד פנימיות התורה, שבה מבואר הענין דביטול היש, וגם דרגות נעלות יותר בענין הביטול בעילוי אחר עילוי, אזי מגיע לדרגא כזו שנרגש אצלו היוקר דאלקות מצד עצמו, היינו, לא באופן ש"קרבת אלקים לי טוב"18, אלא שזהו טוב בעצם, מצד עצמו, ובמילא, עבודתו היא באופן שאינו חושב על עצמו כלל, אלא כל ענינו הוא לקיים רצון הקב"ה.

ואז נעשית גם ההנהגה מלמעלה באופן שלמעלה מהטבע לגמרי – שזוכה ומקבל חוש בעניני חסידות, שיורגש ויונח אצלו ("ער זאָל דערהערן און באַ אים זאָל זיך אָפּלייגן") עניני אלקות – עם היותם למעלה מהשכל לגמרי (שהרי נגלה דתורה היא למעלה משכל אנושי, ופנימיות התורה היא למעלה מהשכל לגמרי), והנחה זו ("דער אָפּלייג") תהי' באופן של התאמתות, שיביא לידי "בכן" בפועל ממש, במחשבה דיבור ומעשה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להפעולה עם הזולת, להאיר את הסביבה כולה ב"נר מצוה ותורה אור"19, ומאור שבתורה, זוהי פנימיות התורה20.

וכאשר כל בנ"י מתנהגים באופן כזה – אזי נעשה הענין ד"כליא רגלא דתרמודאי"12, תרמודאי אותיות מורדת21, היינו, שמתבטל ענין המרידה באלקות, ונעשה אור בכל העולם כולו.

י. (ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) מנהג ישראל ליתן מעות חנוכה22 (ונתן בידו הק' לכל אחד מהתלמידים שקל אחד).