להבין ענין ער״ח ור״ח, ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשי"ד

בס"ד. ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשי"ד

(הנחה בלתי מוגה)

להבין ענין ערב ראש חודש וראש חודש, שבר"ח הוא מולד הלבנה, שבשעת המולד הרי היא כנקודה, ובמשך חצי חודש הראשון היא הולכת ומתגדלת, ואחרי חצי החודש היא הולכת ומתמעטת, עד שבסוף החודש (ערב ר"ח) מתעלם ונחשך אורה לגמרי, ולאח"ז נעשה בר"ח מולד הלבנה כנקודה. וצריך להבין הענין בזה1. וגם צריך להבין מה שנקרא בשם ראש חודש, ולא תחילת החודש, כמו ראש השנה שנקרא בשם ראש השנה, ולא תחילת השנה. ומבואר בזה2 שהוא כמו הראש שבאדם שכולל כללות החיות של כל האברים וממנו נמשך החיות לכל האברים, וכן הוא בר"ה, שכולל כללות החיות של כל השנה וממנו נמשך החיות לכל ימי השנה, והמשכת החיות היא באופן שנחלק תחילה לי"ב או י"ג חודשי השנה, והיינו, שהחיות נמשך בראשי החדשים, שר"ח הוא כמו הראש שכולל את החיות של כל ל' ימי החודש, וממנו נמשך חיות פרטי לכל יום ויום, ומטעם זה נקרא בשם ראש חודש, ולא תחילת החודש. אך עדיין צריך להבין, דמטעם זה הרי גם שבת הי' צריך להיות נקרא בשם ראש השבוע, דהנה, לבד זאת אשר ששת ימי החול שקודם השבת מתבררים נכללים ועולים בשבת, הרי שבת הוא גם המקור על ששת ימי החול שאחרי השבת, דמיני' מתברכין כולהו יומין3, וכדאיתא במכילתא4 ששבת נמשל לזאב שטורף מלפניו ומלאחריו, והיינו, לפי שבשבת נכללים ששת ימי החול שמלפניו וכן ששת ימי החול שמלאחריו, וכיון ששבת כולל את ששת ימי החול, הי' צריך להקרא בשם ראש השבוע, דכשם שר"ח נקרא בשם ראש חודש להיותו מקור החיות של כל החודש, כמו"כ שבת שהוא מקור החיות של כל ימי השבוע הי' צריך להיות נקרא בשם ראש השבוע5.

ב) ויובן זה בהקדים תחילה ביאור ענין האור, שהוא גילוי ההשפעה מן העלם העצמות, שהעצם הוא בהעלם, והארה מן העצם הוא שנקרא אור, והיינו, שאין זה באופן שהעצם עצמו (שהוא בהעלם) מתגלה, כי העצם נשאר בהעלמו, אלא שמהעצם נמשכת הארה שממנה הוא גילוי ההשפעה אל הזולת, והארה זו נקראת בשם אור. ולכן אין העצם מוטרד בגילוי האור, וגילוי האור אינו פועל שינוי בהעצם, שלהעצם אינו נוגע כלל אם מאיר האור או שאינו מאיר, והיינו לפי שאינו העצם, וגם לא התגלות העצם, כי אם שנמשך ממנו הארה בלבד. וכמו בחיות הנפש שמחי' את הגוף שהוא הארה בלבד מעצם הנפש, דעצם הנפש הוא בחי' העלם, שאינו בבחי' חיות להחיות, והיינו, שהוא חי ולא בחיים להחיות, אלא שנמשכת ממנו הארה, כח כללי וכח פרטי (חיות כללי וחיות פרטי) להחיות את הגוף6, והארה זו נקראת בשם אור, שענינו גילוי ההשפעה אל הזולת, שזוהי ההארה שנמשכת מעצם הנפש להחיות את הגוף שהוא כמו זולת. וע"ד אור הנר ואור השמש שהוא רק הארה ולא העצם, שהרי עצם השמש אינו מתפשט בחלל העולם, כי אם שנמשך ממנו הארה בלבד להאיר את העולם, והארה זו נקראת בשם אור. וכמו שהוא בכללות חיות הנפש, כמו"כ הוא גם בהכחות פרטיים, כמו כח השכל, שעצם השכל, שהוא כח המשכיל, הוא בהעלם, שהרי זה שאנו יודעים מכח המשכיל, אין זה שאנו מרגישים את מציאותו של כח המשכיל, כי אם שאנו מרגישים את השכל הגלוי, ומזה אנו מכריחים שישנה המציאות של כח המשכיל, והיינו, שהרגשתנו היא רק בשכל הגלוי, ורק הוא נקרא בשם אור, משא"כ כח המשכיל הוא בהעלם, ולכן נקרא בשם חושך. ואף שודאי הדבר שבכח המשכיל ישנם כל הענינים בריבוי יותר מאשר בשכל הגלוי, וכמו"כ הוא בענין החיות, שבעצם הנפש הוא עצם החיות שהוא בריבוי יותר ובאין ערוך מאשר בהתפשטות החיות, מ"מ, הרי זה נקרא בשם חושך, כי כאשר מדברים אודות הגילוי אל הזולת, הנה העצם שהוא בהעלם מהזולת, נקרא לגבי הזולת בשם חושך, והתפשטות ההארה שבאה בגילוי אל הזולת נקרא אצלו בשם אור. ומזה מובן שלגבי העצם הרי זה להיפך, שהעצמי נקרא בשם אור, והתפשטות ההארה נקראת בשם חושך, והיינו, שמה שלגבי העצם הוא אור, הנה לגבי הזולת הוא חושך, ומה שלגבי העצם הוא חושך, הנה לגבי הזולת הוא אור.

ויובן זה ממחשבה ודיבור7, שמחשבה היא בהעלם לגבי הזולת, והדיבור הוא גילוי, שזהו כל ענין הדיבור שמגלה לזולתו, אמנם לגבי עצמו הרי זה להיפך, שהמחשבה היא גילוי יותר, והדיבור הוא חושך והעלם אצלו, דכאשר חושב את השכל באותיות המחשבה מאיר אצלו כל אמיתת השכל, וכאשר מלביש את השכל באותיות הדיבור אזי מעלים ומסתיר את השכל. וכמו"כ הוא גם למעלה, דבריאה ויצירה שהם בדוגמת מחשבה ודיבור, הנה בריאה נקראת בשם חושך ויצירה בשם אור, כידוע8 בפירוש יוצר אור ובורא חושך9, שיוצר אור קאי על יצירה ובורא חושך קאי על בריאה, והיינו, דעם היות בריאה למעלה מיצירה, שהרי בריאה היא רק התחלת היש, ויצירה היא כאשר היש מקבל גם צורה, מ"מ, לגבי למטה נקרא יצירה בשם אור, לפי שיכול להאיר למטה, ואור הבריאה שהוא למעלה מבחי' גילוי למטה, נקרא בשם חושך. אבל לגבי למעלה הרי זה להיפך, שהבריאה היא אור ויצירה היא חושך, ולכן ביוצר אור ימשמש בתש"י ובבורא חושך ימשמש בתש"ר10, ותש"ר הוא למעלה מתש"י, דתש"י הוא חותם שוקע ותש"ר הוא חותם בולט, חותם שוקע הוא בחי' האור ששוקע ומתלבש בהכלים ונמדד כפי אופן הכלים, וחותם בולט הוא בחי' האור שבולט מהכלים היינו שהוא למעלה מהתלבשות בכלים, כמבואר בדרושי התפילין בלקו"ת שה"ש ד"ה שימני כחותם11, ולכן בבורא חושך ימשמש בתש"ר, מפני שהוא אור עליון יותר, רק שנקרא חושך לגבי למטה. והיינו, דכאשר כנס"י מבקשת שימני כחותם12, שיומשך האור מלמעלה למטה, שההמשכה היא ע"י החותם, חותם בולט וחותם שוקע, הנה כמו שהאור נמשך מלמעלה, גדלה מעלת האור שלמעלה מהתלבשות בכלים, שנקרא חותם בולט, שהוא נעלה יותר מהאור המתלבש בכלים, שנקרא חותם שוקע, אבל לגבי למטה, הרי דוקא האור המתלבש בכלים נקרא בשם אור, שהו"ע הגילוי אל הזולת, ואילו האור שלמעלה מהתלבשות בכלים נקרא בשם חושך, שזהו שיצירה נקראת בשם אור ובריאה בשם חושך.

וכיון שכל ענין האור הוא גילוי השפעה אל הזולת, לכן נקרא האור בשם טוב וחסד, כמ"ש13 וירא אלקים את האור כי טוב, וטוב וחסד הוא ענין אחד, כמ"ש14 אך טוב וחסד ירדפוני, והיינו, לפי שכל ענין האור הוא ההשפעה אל הזולת, וענין ההשפעה אל הזולת הוא רק מצד טובו ית', שזהו"ע דטבע הטוב להטיב15. וכיון שסיבת הטוב והחסד היא האהבה, והיינו שאהבה היא הפנימיות דטוב וחסד, כמ"ש16 אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, לכן גם אהבה הוא בחי' אור, שזהו"ע ואהבת בגימטריא ב"פ אור17, אור ישר ואור חוזר.

ג) אמנם ע"פ הנ"ל שענין האור הוא ההשפעה למטה דוקא, צריך להבין למה נקרא אור חוזר בשם אור, דבשלמא אור ישר נקרא בשם אור, להיותו באופן של המשכה מלמעלה למטה, שזהו"ע האור, אבל אור חוזר, כיון שענינו הוא שחוזר ועולה למעלה, העלאה מלמטה למעלה, אינו מובן למה נקרא בשם אור.

ולהבין זה צריך להקדים תחילה פירוש ואהבת, דלכאורה אינו שייך ענין הציווי על אהבה, ומבואר בזה18 שהציווי הוא על ההתבוננות, וההתבוננות היא בפסוק שקודם ואהבת, פסוק ראשון דק"ש, שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד19, דפי' אחד הוא שאין כיוצא בו, כדאיתא במדרש20 ה' אחד אין בעולם כיוצא בו (וכן באברהם שנאמר בו21 אחד הי' אברהם, שלא הי' באותן ימים כיוצא בו), דאף שישנו כללות ההשתלשלות, מ"מ, אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם בשוה ממש, דאני הוי' לא שניתי22. וטעם הדבר הוא להיות דכללות ההשתלשלות הוא מהארה בלבד שהיא בחי' מלכות דא"ס, וגם בחי' זו היא למעלה מגדר השתלשלות וספירות, שלכן אם היו מתהוים ספירות מבחי' מל' דא"ס אזי היו ספירות עד אין קץ23 ובאופן אחר לגמרי, לא כאופן הספירות שישנו עכשיו, ומה שנתהוו עשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר24, הרי זה ע"י הצמצום דוקא, שהו"ע צמצום הראשון, ואח"כ נמשך קו דק וקצר, ועי"ז נתהווה השתלשלות והספירות, שראשיתם היא ספירת החכמה, שהיא באין ערוך, כמ"ש25 כולם בחכמה עשית, שהיא כעשי' גופנית, והתהוותה היא ע"י הצמצום והמשכת הקו דוקא. ועוד זאת, שגם לאחרי הצמצום והמשכת הקו אי אפשר להיות עדיין התהוות החכמה כי אם ע"י שערות דוקא, שזהו"ע או"א במזלא אתכלילו26, שחכמה היא ממזל הח' ובינה היא ממזל הי"ג, דענין המזלות הוא ע"ד ענין השערות באדם למטה שהם מהארה בלבד שנמשכת ע"י הפסק עצם הגולגולת, וכמו"כ התהוות חו"ב היא ע"י המזלות דוקא, והיינו שגם לאחר הצמצום והמשכת הקו נעשה התהוות חו"ב ע"י השערות דוקא. וזהו גם מ"ש אלקינו ואלקי אבותינו, כידוע הדיוק בזה, דכיון שבזמן הרי אלקי אבותינו הוא קודם אלקינו, למה אומרים אלקינו קודם אלקי אבותינו, אך הענין הוא27, דאבותינו הוא או"א שהוא חו"ב, ובכדי שיהי' אבותינו שהוא חו"ב צ"ל תחילה אלקינו, שהוא צמצום הראשון, ואח"כ ואלקי דקאי על הצמצומים פרטיים, ואלקי בוא"ו, מורה על ההמשכה שבבחי' שערות, והיינו, שדוקא ע"י הקדמת אלקינו ואלקי, נעשה ההתהוות דאבותינו שהוא חו"ב. וכשם שאומרים בשמו"ע אלקינו ואלקי אבותינו, כמו כן אומרים בק"ש הוי' אלקינו הוי', דהוי' הראשון הוא השם שעליו אמרו שעד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד28, שהוא האור שלפני הצמצום, שהוא למעלה מהגבלת ספירות וגם למעלה מכללות המציאות דספירות, ואלקינו הוא צמצום הראשון, והוי' הב' הוא אור הקו שיש בו הציור דד' אותיות הוי', ובפרטיות הרי זה כמו שבא בהתלבשות בע"ס דאצילות, יו"ד בחכמה ה"א בבינה וא"ו בז"א וה"א אחרונה במלכות. וזהו"ע ההתבוננות דהוי' אלקינו הוי' אחד, דלהיות אשר הוי' אלקינו הוי', היינו, שכללות ההשתלשלות הוא מהארה בלבד שבאין ערוך כלל, לכן הוא אחד, שאין כיוצא בו, דאני הוי' לא שניתי, שהוא לאחר הבריאה כמו קודם הבריאה, כיון שכל ההשתלשלות אינה אלא הארה בלבד. וע"י ההתבוננות בענין הוי' אחד שהכל הוא באין ערוך, אזי ממילא נעשה ואהבת, שמתעורר באהבה ורצוא להכלל למעלה, להיות שכל מה שלמטה הוא באין ערוך.

והנה ענין הרצוא הנ"ל הוא האור חוזר שבואהבת, דאור חוזר ענינו שחוזר ועולה מלמטה למעלה, שהו"ע הרצוא. אמנם ענין אור ישר שבואהבת יובן בהקדים פירוש ואהבת כפשוטו, שהציווי הוא על האהבה עצמה, כמארז"ל29 שיהא שם שמים מתאהב על ידך. והענין הוא, דהנה, שמים הוא ז"א, ושם שמים הוא הכלי לז"א, שהוא מלכות, שהוא שם והארה בלבד, ולהיותו שם בלבד צריך להמשיך בו תוספת אור, וזהו"ע שיהא שם שמים מתאהב על ידך. וכמו שהוא בספירת המלכות, כן הוא בכללות הכלים דע"ס שנקראים שמות בלבד, כמאמר30 כד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, ולזאת צריך להמשיך בהם תוספת אור. וכמו שהוא בהכלים, כן הוא גם בהאורות, שגם הם נקראים שמות בלבד, כמאמר31 לאתקנא רזא דשמא קדישא, שזהו בחי' האורות דאצילות, שם ע"ב בחכמה ושם ס"ג בבינה כו'. דהנה, ידוע ההפרש32 בין שם הוי' לשאר השמות שאין נמחקים33, דז' השמות שאין נמחקים הם בהכלים, שם א-ל בחסד ושם אלקים בגבורה, אבל שם הוי' הוא בהאור. ומ"מ, הרי גם שם הוי' שהו"ע האורות הוא שם בלבד, וכמו כן יש חילוקים בהנקודות דשם הוי', שזהו"ע של התחלקות וציור בהאור. ולזאת צריך להמשיך תוספת אור גם בהאורות, שזהו"ע שיהא שם שמים מתאהב על ידך. והמשכת האור היא ע"י מעשה הצדקה, דלהיות שכללות ההמשכה מלמעלה היא צדקה, הנה צדיק הוי' צדקות אהב34, היינו שע"י מעשה הצדקה למטה נמשך צדקה מלמעלה, שזהו התוספת אור שנמשך ע"י מעשה הצדקה. וזהו ענין אור ישר שבואהבת, שהוא ההמשכה למטה, ענין השוב.

ובזה יובן ענין ואהבת ב"פ אור, אור ישר ואור חוזר, שגם אור חוזר שעולה למעלה נקרא בשם אור, שענין האור הוא בבחי' ריחוק מן העצמות. והענין בזה, דהנה, ענין הרצוא והתשוקה להכלל למעלה, אינו מצד עצם הנפש, וגם לא מצד הנפש כמו שהיא בביטול, כי אם מצד התפשטות הנפש, והיינו לפי שבהתשוקה יש איזה מבוקש, שהרי גם האהבה דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי35, יש בזה איזה מבוקש, והיינו שהאהבה היא בבחי' הרגש, יש מי שאוהב, שזהו מצד ההתפשטות של הנפש, שהיא מצד הריחוק דוקא. וכמו"כ גם ההתבוננות שמביאה את האהבה היא ההתבוננות בהריחוק מאלקות, איך שכללות ההשתלשלות הוא בריחוק מאלקות, שמצד זה מתעורר ברצון להכלל כו', וא"כ הוא רק בההתפשטות דאלקות, ולכן נקרא בשם אור שהוא בבחי' ריחוק מן העצמות. והנה, כשם שהאהבה דאור חוזר נקראת בשם אור לפי שבאה מצד הריחוק, כמו"כ גם האהבה דאור ישר באה מצד ההתבוננות בענין הריחוק, דכאשר מתבונן איך שכללות ההשתלשלות הוא בריחוק כו', אזי מתעורר באהבה דאור ישר להמשיך אלקות בהשתלשלות, והיינו, שבמצב של קירוב, במקום שנמצא העצם, הרי אינו נופל ענין ההמשכה, וענין ההמשכה הוא מצד הריחוק דוקא, שהוא רק התפשטות דאלקות. ונמצא, שכללות ענין האהבה, הן האהבה דאור ישר והן האהבה דאור חוזר, הוא מצד הריחוק, שהוא בבחי' ההתפשטות בלבד, ולכן נקרא בשם אור.

ד) אמנם ענין היראה הוא מצד הקירוב דוקא, והוא עי"ז שמתבונן במ"ש36 את השמים ואת הארץ אני מלא, שבשמים וארץ הוא בשוה, ובכל מקום אני מלא, אומעטום אין פאַראַן דער גאַנצער אני, שזהו מצד העצמות דוקא, שהרי מצד בחי' הגילויים, הנה באור הממלא שהוא מתלבש בכלים יש התחלקות כו', משא"כ מצד העצמות הוא בשמים וארץ בשוה37. ומצד התבוננות זו אין לו שום מבוקש כלל, ואדרבה תפול עליו אימה ופחד באופן של ביטול והעדר המציאות לגמרי. ויראה זו היא למעלה מאהבה, דאף שאהבה היא התפשטות ויראה היא ביטול, מ"מ, אהבה היא מצד הריחוק שמצד בחי' הגילויים, משא"כ יראה היא מצד הקירוב שמצד העצמות38. וזהו ענין דחילו שלמעלה מרחימו, שהו"ע יראה עילאה שלמעלה מאהבה. וזהו גם ענין היראה שיהי' לעתיד לבוא מצד עוצם הגילוי, כמ"ש39 ובאו בנקרות הצורים גו' מפני פחד הוי' גו'.

וזהו ג"כ כללות ההפרש בין עבודת אברהם לעבודת יצחק, דעבודת אברהם היתה בהמשכת החסד, הן חסד גשמי ע"י הכנסת אורחים שהי' מאכיל ומשקה לכל אפילו לערביים, והן חסד רוחני עי"ז שגילה ופרסם אלקותו ית' בעולם, שאמר הודו כו' למי שאכלתם משלו40. ובזה גופא יש אופנים שונים, ויקרא אברם ויקרא אברהם41, ואל תקרא ויקרא אלא ויקריא42, שבזה נכלל האהבה דאור ישר והאהבה דאור חוזר, אבל, כללות עבודתו של אברהם היא העבודה דאהבה, שהיא מצד הריחוק דבחי' הגילויים. אמנם, עבודת יצחק היא העבודה דיראה, כמ"ש43 ופחד יצחק, שהו"ע הביטול שמצד העצמות. ולהיות שהעצם הוא למעלה מהגילוי ונקרא בשם חושך כנ"ל, לכן הנה העבודה דיצחק נקראת בשם חושך, כמ"ש44 ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה, ואמרו חז"ל45 לאור דא אברהם ולחושך דא יצחק, דכיון שעבודת יצחק היא העבודה דיראה שמצד העצמות, לכן נקראת חושך. ומ"מ, חושך זה הוא למעלה מענין האור, וכנ"ל דמה שלגבי העצם הוא גילוי הנה לגבי למטה הוא העלם וחושך.

ובזה יובן ג"כ ענין ער"ח ור"ח, דבר"ח הלבנה היא כנקודה בלבד, ובער"ח היא בתכלית ההעלם, דהעלם זה הו"ע של מעלה, לפי שההעלם הוא מצד הקירוב, דכאשר הלבנה היא בקירוב אל השמש אזי היא נחשכת ומתעלמת. והמשל בזה הוא מתלמיד שיושב לפני רבו, דכאשר התלמיד נמצא אצל הרב אזי אור שכלו הוא בהעלם, דאיידי דטריד למבלע לא פליט46, והיינו, שלא זו בלבד שלא פליט לזולתו, אלא שגם לעצמו לא פליט, שאור שכלו הוא בהעלם. וכמו"כ כאשר הלבנה היא בקירוב אל השמש אזי היא מתעלמת ונחשכת. וזהו מ"ש47 אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, דשמש הוא שמש הוי', בחי' ז"א, וכנס"י נמשלה ללבנה, דישראל מונין ללבנה48, שהיא בקטנות, וזהו שכנס"י אומרת אל תראוני שאני שחרחורת, שהשחרות היא מעלה, להיות שהוא מצד הקירוב דשמש הוי'. וזהו המעלה דער"ח ור"ח, דבר"ח הלבנה היא כנקודה בלבד ובער"ח היא בהעלם לגמרי שזהו מצד הקירוב דוקא, דבחצי חודש הראשון מתגלית הלבנה מצד ריחוקה מהשמש (כמשל התלמיד שכאשר יוצא מפני רבו אז הוא מעיין ומתעמק בהשכל) אבל בער"ח ור"ח היא בהעלם, להיותה בקירוב.

ה) אך עדיין צריך להבין, דהנה, לעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו49, ולכאורה אינו מובן, דאף שענין החושך הוא מעלה להיות שהוא גילוי העצם, אבל מ"מ, כיון שלגבי למטה הוא חושך, איך יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו.

ויובן זה בהקדים ענין השבת, והטעם שהשבת לא נקרא בשם ראש השבוע, כמו ראש חודש וראש השנה5. והענין בזה, דהנה ידוע בענין השבת שכל הבירורים דששת ימי החול מתבררים ועולים ונכללים באלקות ממש. וצריך להבין, הרי כללות עבודת האדם היא עבודה שע"פ טעם ודעת, וגם המס"נ דק"ש היא ע"י הקדמת ההתבוננות כו', ובפרט שבכדי שהנשמה תפעול פעולה צ"ל התלבשות טו"ד דנפש האלקית בהשכל של נפש הטבעית, שהוא מציאות דבר כו', וא"כ איך אפשר זה להיות נכלל באלקות ממש. אך הענין הוא, דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת50, והיינו, שלאחר עבודת הבירורים בששת ימי החול, נמשך בשבת בחי' עתיק שהו"ע התענוג, ועי"ז מתבררים הבירורים בבירור שני (שזהו בחי' שם מ"ה שמברר ב"ן) ונכללים באלקות. והיינו, שבליל שבת הוא המשכת התענוג דעתיק בבחי' מלכות, שזהו התענוג מהבירורים דבחי' מלכות שרגלי' יורדות51 כו', שעי"ז נכללים הבירורים בבחי' התענוג, וביום השבת היא העלי' למעלה יותר. ובפרטיות הו"ע ג' הסעודות דשבת52, שהסעודה דליל שבת היא סעודת חקל תפוחין קדישין וזעיר אנפין ועתיקא קדישא אתיין לסעדא בהדה, והיינו שהז"א מברר המלכות ע"י המשכת עתיק, וביום שבת הוא סעודת עתיקא קדישא, שהו"ע עליית המלכות לבחי' נעלית יותר בענין תענוג, ובסעודה שלישית נמשך בחי' תענוג עצמי הבלתי מורגש53, שהוא מעין הגילוי דלעתיד לבוא שאין בו לא אכילה ולא שתי' כו'54. וזהו שג' הסעודות דשבת הם כנגד ג' האבות אברהם יצחק ויעקב, שהסעודה דליל שבת היא כנגד אברהם שענינו המשכה, ההמשכה דז"א לברר את בחי' המלכות. והסעודה דיום שבת היא כנגד יצחק שענינו העלאה, העלאת המלכות בבחי' ע"ק, בבחי' נעלית יותר בתענוג. וסעודה שלישית היא כנגד יעקב, נחלה בלי מצרים55, שהוא תענוג עצמי הבלתי מורגש.

והנה מצד המשכת התענוג שבשבת בכלל, ובפרט בסעודה הג' שענינה המשכת תענוג עצמי הבלתי מורגש שהוא למעלה מההשתלשלות, הנה יום השבת הוא למעלה מהשתלשלות ולמעלה מענין הזמן. וזהו הטעם שאומרים בכל שבוע היום יום ראשון היום יום שני וכו', דאף שכבר עברו הרבה ימים מהתחלת הבריאה, מ"מ אנו מונים מחדש יום ראשון שני כו', דלהיות ששבת הוא למעלה מהזמן, לכן הנה אחרי השבת מתחיל מנין חדש56. ועפ"ז יובן הטעם שיום השבת אינו נקרא בשם ראש השבוע כמו ר"ח ור"ה, כי, ענין הראש מורה שהוא שייך אל האברים אלא שהוא הראש שלהם, וכיון ששבת הוא למעלה מהזמן ולמעלה מהשתלשלות ואינו שייך כלל לימי השבוע, לכן אינו נקרא בשם ראש. והיינו, דעם היות שמיני' מתברכין כולהו יומין, מ"מ, ההמשכה שבשבת אינה בהשתלשלות, אלא שמזה נמשך אח"כ ג"כ בהשתלשלות. וע"ד ששבת ברכו וקדשו במן57, דאף שהמשכת המן על כל השבוע היא משבת, מ"מ, בשבת עצמו לא ירד המן, והוא לפי שההמשכה שבשבת היא למעלה מההשתלשלות, אף שבא אח"כ בהשתלשלות. והיינו דעם היות שמצד ההמשכה דיום השבת הנה יום ראשון ושני שאחר השבת הם למעלה במדריגה מהימים שקודם השבת, מ"מ, בשבת עצמו הרי זה למעלה מהשתלשלות, אלא שאח"כ נמשך בהשתלשלות.

וע"פ האמור שענין השבת הוא למעלה מהשתלשלות, ואעפ"כ נמשך ממנו בהשתלשלות, נמצא, שגם מבחי' שלמעלה מהשתלשלות שנקראת בשם חושך, יכול להיות המשכת אור וגילוי בהשתלשלות. ועפ"ז יובן שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו, דאף שבחינתו של יצחק הוא הקירוב שמצד העצמות שנקרא בשם חושך (כנ"ל), מ"מ, לעתיד לבוא תומשך גם בחי' זו באופן של אור וגילוי למטה, והיינו, שגם הקירוב לא יהי' בבחי' חושך אלא בבחי' אור וגילוי. וזהו גם שלעתיד לבוא יהיו שני המאורות הגדולים, כמו שהי' בתחילת הבריאה, כמ"ש58 ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, דהנה, ידוע59 שמיעוט הירח הוא ענין אחד עם שבירת הכלים דתהו, רק שזהו בשביל תיקון דשבה"כ, דכיון שמצד שבה"כ נעשה מציאות של זולת שצריך לבררו, הנה סדר התיקון על זה הוא ע"י מיעוט הירח, לכי ומעטי את עצמך60, להיות בבחי' מקבל ולירד לבי"ע בכדי שיוכל להיות ענין הבירור, ולכן לעתיד לבוא, בגמר הבירורים, לא תצטרך המלכות להיות בבחי' מקבל, אלא יהיו שני המאורות הגדולים, ויתירה מזה, שהמלכות תתעלה למעלה יותר להיות אשת חיל עטרת בעלה61, שהרי תהו קדום לתיקון, דשם ס"ג הוא למעלה משם מ"ה, ובגמר הבירורים יתעלה שם ב"ן בשם ס"ג שלמעלה ממ"ה62. וזהו שיעקב קנה את הבכורה מעשו, דעשו הוא בחי' התהו שלמעלה מתיקון (שלכן נקרא עשו בנה הגדול63), ויעקב ע"י הבירורים לקח את האורות דתהו. אלא שעכשיו כתיב64 וישטום עשו את יעקב, שנשאר טינה בלבו (ואף שכתיב וישקהו65, הרי נקוד על וישקהו, שלא נשקו בכל לבו66), שזהו הוראה שלא נתברר עדיין לגמרי, אבל לעתיד בגמר הבירורים אזי יהי' ורב יעבוד צעיר67 באמונה ובלב שלם, כי יתברר לגמרי, ואזי יהי' תכלית העלי', שגם החושך שלמעלה מהשתלשלות יאיר למטה.

ו) וזהו ענין ער"ח ור"ח, שבר"ח הלבנה היא כנקודה, ובער"ח היא בתכלית ההעלם, שהעלם זה הוא מעלה כנ"ל. ועל זה נאמר ויאמר לו יהונתן (לדוד) מחר חודש וגו'68, דדוד הוא בחי' מלכות, ויהונתן הוא בחי' ז"א, דיהונתן הוא אותיות יה"ו ואותיות נתן69, היינו שנותן ומשפיע למלכות, שזהו"ע ויאמר לו יהונתן, שהו"ע השפעה מז"א למלכות, שעי"ז נעשית ההמשכה בר"ח, ועד שההמשכה היא באופן דוישקו איש את רעהו70, שמורה על גודל ההשפעה והאהבה שאינו נתפס בהאותיות דדבור, ויבכו איש את רעהו70, שזהו ע"ד שמצינו71 ברע"ק שזלגו עיניו דמעות כאשר שמע הסודות מרבו ר"א, שדמעות אלו הן דמעות של שמחה72 מצד עוצם הגילוי של סודות הגדולים שלא הי' יכול להכיל כו'. אמנם, כל זה הוא ההשפעה מז"א למלכות, ואח"כ מסיים עד דוד הגדיל70, שהוא ההגדלה בספירת המלכות שלא תצטרך לקבל השפעה מז"א. ואדרבה, שיהי' אשת חיל עטרת בעלה. ובזה יובן ג"כ טעם שינוי הלשון בברכות נישואין, שבתחילה נאמר משמח חתן וכלה, ואח"כ נאמר משמח חתן עם הכלה, דמשמח חתן וכלה היינו שהשמחה היא בהחתן, והחתן משפיע השמחה בהכלה, אבל משמח חתן עם הכלה היינו שהכלה עצמה תהי' שמחה. והענין בזה73, שמ"ש משמח חתן עם הכלה קאי אלעתיד (שזהו שאומרים בברכה זו קול חתן וקול כלה, שגם הכלה עצמה יהי' לה קול), שאז לא תצטרך הכלה (בחי' המלכות) לקבל השפעה מהחתן (בחי' ז"א), ולכן אומרים משמח חתן עם הכלה, שהכלה עצמה תהי' שמחה, ויתירה מזה, שע"י הכלה הוא משמח את החתן, שיהי' אשת חיל עטרת בעלה.