Chapter 95

1Come, let us sing praises to the Lord; let us shout to the rock of our salvation.   אלְכוּ נְרַֽנְּנָ֣ה לַֽיהֹוָ֑ה נָ֜רִ֗יעָה לְצ֣וּר יִשְׁעֵֽנוּ:
2Let us greet His presence with thanksgiving; let us shout to Him with songs.   בנְקַדְּמָ֣ה פָנָ֣יו בְּתוֹדָ֑ה בִּ֜זְמִר֗וֹת נָרִיעַֽ לֽוֹ:
3For the Lord is a great God and a great King over all divine powers.   גכִּ֚י אֵ֣ל גָּד֣וֹל יְהֹוָ֑ה וּמֶ֥לֶךְ גָּ֜ד֗וֹל עַל־כָּל־אֱלֹהִֽים:
4In Whose hand are the depths of the earth, and the heights of the mountains are His.   דאֲשֶׁ֣ר בְּ֖יָדוֹ מֶחְקְרֵי־אָ֑רֶץ וְתֽוֹעֲפ֖וֹת הָרִ֣ים לֽוֹ:
and the heights: An expression of height, like a bird that flies [up high].   ותועפות: לשון גובה כעוף המעופף:
5For the sea is His, He made it, and His hands formed the dry land.   האֲשֶׁר־ל֣וֹ הַ֖יָּם וְה֣וּא עָשָׂ֑הוּ וְ֜יַבֶּ֗שֶׁת יָדָֽיו יָצָֽרוּ:
6Come, let us prostrate ourselves and bow; let us kneel before the Lord, our Maker.   ובֹּאוּ נִשְׁתַּֽחֲוֶ֣ה וְנִכְרָ֑עָה נִ֜בְרְכָ֗ה לִֽפְנֵי־יְהֹוָ֥ה עֹשֵֽׂנוּ:
let us kneel: Heb. נברכה, an expression of (Gen. 24:11): “He made the camels kneel (ויברך).”   נברכה: לשון ויברך את הגמלים (בראשית כד):
7For He is our God, and we are the people of His pasture and the flocks of His hand, today, if you hearken to His voice.   זכִּ֘י ה֚וּא אֱלֹהֵ֗ינוּ וַֽאֲנַ֚חְנוּ עַ֣ם מַ֖רְעִיתוֹ וְצֹ֣אן יָד֑וֹ הַ֜יּ֗וֹם אִם־בְּקֹל֥וֹ תִשְׁמָֽעוּ:
today: In this world.   היום: בעולם הזה אם בקולו תשמעו:
8Do not harden your heart as [in] Meribah, as [on] the day of Massah in the desert.   חאַל־תַּקְשׁ֣וּ לְ֖בַבְכֶם כִּמְרִיבָ֑ה כְּי֥וֹם מַ֜סָּ֗ה בַּמִּדְבָּֽר:
9When your ancestors tested Me; they tried Me, even though they had seen My work.   טאֲשֶׁ֣ר נִ֖סּוּנִי אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם בְּ֜חָנ֗וּנִי גַּם־רָא֥וּ פָֽעֳלִֽי:
tested Me: for nothing.   בחנוני: חנם:
even though they had seen My work: in Egypt.   גם ראו פעלי: במצרים:
10Forty years I quarreled with a generation, and I said, "They are a people of erring hearts and they did not know My ways."   יאַרְבָּעִ֚ים שָׁנָ֨ה | אָ֘ק֚וּט בְּד֗וֹר וָֽאֹמַ֗ר עַ֚ם תֹּעֵ֣י לֵבָ֣ב הֵ֑ם וְ֜הֵ֗ם לֹא־יָֽדְע֥וּ דְרָכָֽי:
Forty years: I quarreled with them and contended with them. [אקוט is] an expression of (Job 10:1): “My soul quarrels (נקטה) with my life.” I strove with them for forty years to kill them in the desert, because I said, “They are of erring heart.”   ארבעים שנה: קטתי בהם, רבתי עמהם לשון נקטה נפשי בחיי (איוב י׳:א׳) נלחמתי בם ארבעים שנה להמיתם במדבר כי אמרתי תועי לבב הם:
11For which reason I swore in My wrath, that they would not enter My resting place.   יאאֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי בְאַפִּ֑י אִם־יְ֜בֹא֗וּן אֶל־מְנֽוּחָתִֽי:
My resting place: [In] to the land of Israel and Jerusalem, which I called “resting place,” as it says (below 132:14): “This is my resting place forever.”   אל מנוחתי: לארץ ישראל ולירושלים אשר קראתים מנוחה שנאמר (לקמן קלב) זאת מנוחתי עדי עד: