Whether one takes one of these four oaths [falsely] on his own initiative or he is placed under oath by another person and answers Amen to his statements, he is liable.1 [This applies] even if he is placed under oath by a gentile2 or a minor3 and responds Amen.

[The rationale is that] anyone who responds Amen or makes a statement equivalent to responding Amen, e.g., he says "Yes," "I am obligated in this oath," "I accept this oath upon myself," or the like in any language4 is considered to have taken an oath with regard to all matter,5 whether it be liability for lashes6 or for a sacrifice.7


אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, אפילו השביעו עכו"ם או קטן וענה אמן חייב, שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן, כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו, קיבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן.


[The same laws apply whether] one took an oath - or another person administered an oath to him - with God's ineffable name8 - or with one of the descriptive terms used to refer to Him,9 e.g., he took an oath "on He whose name is Gracious," "on He whose name is Merciful," or "on He whose name is Patient," regardless of the language he used.10 The statement is considered an oath in the full sense of the term.11

Similarly, a statement with the terms eleh or erur12 is considered as an oath,13 provided one mentions one of God's names or one of the terms used to describe Him. What is implied? When a person said: "May one who eats this-and-this entity be cursed unto God," or "...cursed unto He whose name is Gracious," "...cursed unto He whose name is Merciful" and then ate that entity, he has taken a false oath.14 Similar concepts apply with regard to the other types of oaths.


אחד הנשבע, או שהשביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכינוין כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפים, וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה, וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין, כיצד כגון שאמר באלה או ארור לה', או למי ששמו חנון, או למי ששמו רחום, מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר, וכן בשאר מיני שבועות.


Similarly, one who says: "[I am taking] an oath by God...," or "...by One whose name is Gracious that I will not eat," and he ate, "...that this is a woman," and it was a man, "...that I do not owe you anything," and he does, "that I do not know any testimony involving you," and he does,15 he is liable.


וכן האומר שבועה בה' או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידי כלום ויש לו, שאיני יודע לך עדות והוא יודע ה"ז חייב. 41


If a person uses the term eleh or erur or an oath and does not mention God's name or a term describing Him, he is bound by a prohibition with regard to the entity concerning which he [desired to] take the oath. He is not, however, liable for lashes or for a sacrifice if he violated his oath unless it included one of God's names16 or a term describing Him as explained.


אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו, אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו.


Not only the term sh'vuah, but [the use of] any idiom used to refer to an oath is considered as [taking] an oath. For example, people in a given place were inarticulate and would call an oath shabutah or shakukah, or they were Aramites for whom the term for oath in their language is momata, and the inarticulate idiomatically refer to it is mohah. When a person makes a statement whose intent and meaning is that he is taking an oath, he is liable as if he used the term [in Lashon Hakodesh].17


ולא השבועה בלבד אלא כל כינויי שבועה כשבועה, כגון שהיו אנשי אותו מקום עלגים והיו קוראים לשבועה שבותה או שקוקה, או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם מומתא, והעלגים מכנין אותה ואומרים מוהא, כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבועה הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבועה.


Similarly, when a person says: "No, no," repeating the negative twice as if he is taking an oath or "Yes, yes," and mentions God's name or a term used to describe Him, it is considered an oath.18 Similarly, if he says: "[By God's] right hand," it is an oath, or "[By God's] left hand," it is an oath, as [implied by Isaiah 62:5] "God swore by His right hand and by the arm of His strength."19 Similarly, when someone says "Mivtah20 that I will not do such-and-such," and mentions God's name or a term used to describe Him, it is considered an oath.


וכן האומר לאו לאו שתי פעמים דרך שבועה או הן הן והזכיר שם או כנוי הרי זה כנשבע, וכן ימין שבועה, ושמאל שבועה, שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך, והזכיר שם או כינוי הרי זו שבועה.


When one says: "It is forbidden for God's [sake]" or "...for [the sake of] He whose name is Gracious that I will do..." or "...that I will not do [such-and-such]," it is considered an oath, because the wording he used has that implication.


אמר איסר לה' או למי ששמו חנון שאעשה או שלא אעשה הואיל והוציאו בלשון שבועה הרי היא כשבועה.


If he heard his colleague take an oath and said: "I am like him," he is not liable,21 for he did not utter an oath, nor did his colleague administer an oath to him. This is "appending" to an oath for which one is not liable.22


שמע חבירו נשבע ואמר ואני כמותך הואיל ולא הוציא שבועה מפיו ולא השביעו חבירו הרי זה פטור, וזהו מתפיס בשבועה שהוא פטור.


Similarly, if he took an oath and said: "I will not eat this meat," and then said: "This bread is like this meat," he is not liable for the bread, because he did not explicitly take an oath regarding it. Instead, he appended [the prohibition concerning it to his existing oath]. Although he is exempt from lashes and from a sacrifice, he is forbidden to partake of the bread that he appended to his oath.23


וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה, וחזר ואמר והרי הפת זו כבשר הזה הרי הוא פטור על הפת, שהרי לא הוציא שבועה מפיו עליה אלא התפיסה, ואע"פ שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיס בשבועה.


[Although] a person has the intent to take an oath and resolves in his heart not to eat on that day or not to drink and has the intent for that activity to forbidden for him by oath, [if] he does not actually make such a statement, he is permitted [to eat or drink], as [implied by Leviticus 5:4]: "expressing with his lips." [Implied is that] a person who takes an oath is not liable until he explicitly states the matter the oath concerns with his lips.


מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר שנאמר לבטא בשפתים, אין הנשבע חייב עד שיוציא ענין שבועה בשפתיו.


Similarly, if he resolved within his heart to take an oath and erred and uttered a statement that did not fit the intent in his heart, [the activity] is permitted.24

What is implied? A person had the intent that he would not eat in Reuven's [home], but when he actually came to state the oath explicitly, he swore not to eat in [Shimon's] home. [In such a situation,] he is permitted to eat in Reuven's [home] for he did not explicitly [swear not to eat there]. [And he is permitted to eat] in Shimon's [home] for he did not have the intent [to prohibit that].


וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו הרי זה מותר, כיצד המתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון, הרי זה מותר לאכול עם ראובן שהרי לא הוציאו בשפתיו, ועם שמעון שהרי לא היה שמעון בלבו.


Similarly, with regard to the other types of oaths, one is not liable until his mouth and his heart are in concord.25 Therefore [the following law applies if] a person took an oath in our presence that he would not eat and ate. He was given a warning [before he ate] and he responded: "My intent was that I would not depart today. I had a slip of the tongue and mentioned eating although that was not my intent."26 is not liable for lashes unless, before he eats, he admits in the presence of witnesses that [his intent in] taking the oath was [not] to eat. Alternatively, [he is liable for lashes] if he accepted the warning and did not protest that he erred at the time of the warning. Even though he protested afterwards, we do not pay attention to him.27 Similarly, [he is liable] if they warned him and he said: "I never took an oath - or a vow - concerning this matter." Despite the fact that after they give testimony that he took an oath or vow, he says: "Yes, that is true, but my mouth and heart were not in concord," or "In my heart, I had a stipulation in mind concerning the vow,"28 we do not heed him29 and he is liable for lashes.


וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהיה פיו ולבו שוין, לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל, והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי הרי זה אינו לוקה, עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע, או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אע"פ שטען אחר כך אין שומעין לו, וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי אלא על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה.


Similarly, if [witnesses] told him: "Your wife took a vow," and he said: "My intent was to nullify the vow and I did so,"30 we heed his statements. If he is told, "She took a vow," and he denies it, but when he saw them testify against him, he said: "My intent was to nullify [the vow]," his word is not heeded.


כיוצא בו אמרו לו אשתך נדרה, ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי שומעין לו, אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון שראה אותם העידו עליו אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו.


If he resolved within his heart not to partake of bread made from wheat, but took an oath not to partake of bread without qualifying his statement, he is forbidden to partake of bread from wheat. For when bread [is mentioned without qualification, the meaning] is bread from wheat.31


גמר בלבו שלא לאכול פת חטין ונשבע שלא יאכל פת סתם אסור בפת חטים שפת חטים פת שמה.


When a person takes an oath, saying: "[I am taking] an oath that I will not eat today and my oath is dependent on your intent,"32 he cannot [later] say: "I had these-and-these thoughts in my heart." [The rationale is] that the person did not take the oath dependent on his own intent, but rather on the intent of others. Since his statements did concur with the intent of those on whose intent he took the oath he is liable. [The intent in] the heart of those individuals takes the place of his own intent. [This concept also applies] with regard to other types of oaths.


מי שנשבע ואמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע, אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי, שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שנשבע על דעתם שוים חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו קם, וכן בשאר מיני שבועות.


Therefore when judges administer an oath to a person,33 they tell him: "We are not administering the oath dependent on your intent, but dependent on our intent.34


לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע אומרים לו לא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו.


[The following law applies when a person] took an oath and his statements and his intent concurred at the time he took the oath, but after he becomes forbidden [in the particular activity mentioned in the oath], he changes his mind immediately, directly after he spoke. [The latter term has a specific halachic definition]: the time it takes a student to tell his teacher: Shalom Elecha Rabbi.35 [If, in this interim, the person says:] "This is not an oath," "I changed my mind," "I retract," or the like, i.e., statements that imply that he seeks to release the prohibition he took on [himself], it is permitted.36 The oath is eradicated, for this resembles on who made a statement in error.


מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בשבועה, ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דיבור והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי, ואמר אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי בי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה.


Similarly, if others tell him: "Retract," "It is permitted for you," or the like and he accepts their view within the above measure of time37 by saying: "Yes," or "I retract," he is permitted. After this measure of time, he cannot retract.38


וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך או מותר לך וכיוצא בדברים אלו וקבל מהן בתוך כדי דיבור ואמר הן או חזרתי בי וכיוצא בזה הרי זה מותר, ואם אחר כדי דיבור אינו יכול לחזור בו. 42


If a person took an oath and retracted within his heart39 within the above measure of time, it is of no consequence. Similarly, if others told him: "Retract," "It is permitted for you," or "It is absolved for you," and he accepted their words in his heart within the above measure of time, it is of no consequence. He must state his retraction explicitly like his oath.40


נשבע וחזר בו בתוך כדי דיבור בלבו אין זה כלום, וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך או מותר לך או מחול לך וקבל דבריהם בלבו בתוך כדי דיבור אין זה כלום עד שיוציא החזרה בפיו כמו השבועה..