״ויאמר אלקים יהי אור גו׳״1 הוא המאמר הראשון2 של המאמרות שבהם נברא העולם בשי״ב, היינו שה״אור״ הוא המציאות הראשונה, שברא הקב״ה ביום ראשון, קודם שאר כל הנבראים שנבראו בשאר ימי בראשית3.
וצ״ל: לכאורה הלא אין ענין ומעלת האור במציאותו לעצמו – כל תועלתו וחשיבותו הוא בזה שנבראים זולתו נהנים ממנו – וא״כ למה נברא ה״אור״ קודם כל ברואי בראשית? איזו תועלת יש בו בעת שעדיין לא נבראו אלו שיהנו ממנו4?
ואין לתרץ ולאמר, שהבריאה קודמית זו של האור הוא בכדי שיהי׳ מוכן לנבראים העתידים להבראות – וע״ד שאמרו רז״ל5 הטעם מה שבריאת כל נבראי העולם קדמה לבריאתו של האדם, שהוא בכדי שימצא הכל מוכן לפניו – דאי משום זה הי׳ צריך האור להבראות בסמיכות לזמן בריאתם של בע״ח (המבחינים בין אור לחושך), או עכ״פ בסמיכות לבריאת הצומח (שהאור פועל ומועיל בצמיחתו ובישולו וטעמו, כמ״ש רש״י עה״פ6 ״וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים״). א״כ אינו מובן, למה נברא האור ביום ראשון בעוד שהמציאות הראשונה שנהנית ממנו, הצומח, נברא ביום שלישי?
והנה ב״אור״ זה שנברא ביום ראשון אמרז״ל7, שהקב״ה גנזו לצדיקים לע״ל. וגם בזה יש להקשות ע״ד הנ״ל: לכאורה, מכיון שכל מהות האור ותכלית בריאתו הוא – להאיר, בכדי שהנמצאים יקבלו את האור ויהנו ממנו – א״ב למה גנזו ונתעלם מיד אחר בריאתו8, שזהו ההיפך ממש מענינו וכוונתו?
ואף שמצינו במאמרי רז״ל טעמים למה נגנז האור, אבל עדיין קשה להבין:
הלא טעמים אלו היו ידועים להקב״ה מקודם, ומזה גופא שברא את האור אף שידע שיגנז אותו אח״כ הרי״ז הוכחה שהוא לצורך עיקרי בבריאת העולם גופא9.
גם יש להבין מה דאי׳ בזהר10 ש״אור״ בגימטריא ״רז״. והלא ידוע דהגימטריאות המובאות בתורה מורות על קישור (דמיון) תוכני ופנימי בין שני הדברים – המתבטא בזה שהם עולים בגימטריא אחת11.
וכמובן מהמבואר בתניא12 ש״ע״י שיורד החיות ומשתלשל ממדרגה למדרגה פחותה ממנה ע״י כו׳ וגמטריאות שהן חשבון האותיות עד שיוכל להתצמצם ולהתלבש ולהתהוות ממנו נברא פרטי וזה שמו אשר יקראו לו בלה״ק״ ושם ״והחשבון מורה על מיעוט האור והחיות . . שהיא בחי׳ החשבון ומספר כמה מיני כחות ומדריגות כלולות באור וחיות הזה״. ובמילא מובן, שתיבות אלו, שחז״ל גילו את שייכותם ע״י השוואה המספרית שביניהן, יש בהן ענין פנימי המקשר אותן.
אבל לפי״ז אינו מובן: ״אור״ ו״רז״, לא לבד שאין להם שייכות זה לזה, אלא אדרבה, ענינו של האחד הוא הפכי משל חברו – ״אור״ ענינו גילוי, ואילו ״רז״ (סוד) הוא העלם, היפך הגילוי?
ויובן כל זה בהקדים מה שארז״ל במדרש13: ״בנוהג שבעולם מלך בו״ד בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת האיך הוא עושה כו׳ כך הקב״ה וכו׳״. והיינו שהנהגת הקב״ה בסדר ואופן הבריאה היתה, כביכול, באותו הסדר הנהוג (במלך בו״ד) למטה. דהיינו, לאמיתתו של דבר, הרי אדרבה: מה שה״נוהג שבעולם״ למטה הוא בסדר ואופן כך וכך, אי״ז אלא מפני שככה הוא הסדר למעלה במקורו ושרשו האלקי של העולם – ומשם נמשך ונשתלשל למטה14. אלא שאנו, בשכלנו המצומצם, משיגים ותופסים את הענין בדרך מלמטה למעלה: מן המסובב – שהוא למטה, אל הסיבה – שהוא למעלה בהנהגה העליונה.
עכ״פ מובן ממאמר רז״ל הנ״ל, ש״נוהג העולם״ של האדם למטה הוא דוגמא ומשל לסדרי ועניני הבריאה ע״י הקב״ה.
והנה בנוהג שבעולם, כאשר אדם מחליט ומתכונן לעשות איזה דבר הדורש פעולה וסידור מסוים, הנה בראש ובראשונה הוא מברר וקובע לעצמו מהי תכליתו ומטרתו של הדבר שהוא מתכונן לעשותו; ורק אז, כשהמטרה קבועה אצלו, הריהו מתחיל בפעולה.
ועד״ז הוא כביכול למעלה בענין בריאת העולם ע״י עשרה מאמרות, שבראשית הבריאה, קבע הקב״ה כביכול את מטרתה של כל הבריאה; ורק לאחרי זה, כשהמטרה כבר ערוכה וקבועה, מתחיל סדר הבריאה של העולם וברואיו. (והוא ע״ד ״סוף מעשה במחשבה תחלה״15 – ש״סוף המעשה״, דהיינו תכליתה ומטרתה, הרי היא ״במחשבה תחלה״). וידוע, דעיקר הכוונה והתכלית בבריאת העולם – (עולם מל׳ העלם) שהוא מעלים ומסתיר על האור האלקי המחייהו ומקיימו והוא מקום החושך והקליפות – הוא לברר את העולם ולהפכו לאור אלקי. והיינו שהאור היא־היא המטרה התחילתית: כי תכלית ושלימות הכוונה של בריאת העולם והאדם הוא לעשות לו ית׳ דירה (בהתגלות האור שנהפך מהחושך) בתחתונים (בעולם הזה התחתון)16.
ובזה יובן למה נברא האור ביום ראשון, קודם כל שאר הנבראים, כי האור היא המטרה שקבע הקב״ה בהקדמה לבריאת עולמות, במאמרו הראשון – ״יהי אור״ – כלומר, שכל הבריאה העתידה להיות, העולם על כל פרטיו וברואיו, כל זה יהפך ויהי אור.
אמנם עדיין צריך ביאור, דהנה מצינו שבכל חלק מהבריאה (שנברא ביומו המיוחד של ימי מע״ב) נאמר בסיומו בפרשה17: ״וירא אלקים כי טוב״. וידוע ד״טוב״ קאי על ה״אור״, וכמ״ש18 ״וירא אלקים את האור כי טוב״; כלומר ד״טוב״ היינו ״אור״. ונמצא לפי״ז דה״אור״ במע״ב הוא לא רק כ״מטרה״ קודמת, דהלא הוא בא ונמשך בתוך מע״ב עצמו בכל יום ויום. וצ״ל איך זה יתאים עם הנ״ל (וגם עם המובא לעיל, שהאור שנברא ביום הראשון הקב״ה גנזו וכו׳ – ומזה שאינו מתגלה ובא בתוך הבריאה).
והענין: מטרת הפעולה (במשל, באדם למטה) מתבטאת בשני אופנים:
א) כפי שהיא באה בגילוי כמטרה העיקרית והכוללת במחשבתו וכוונתו של הפועל – לפני הפעולה ובהתחלתה;
ב) כמו שמטרת הפעולה נרגשת באדם בעת הפעולה בכל פרט ופרט שהוא עושה, בכדי שכולם יתאימו לתכליתם ומטרתם – דהיינו שהמטרה אינה נמשכת אז, בעת הפעולה, בכל גילוי׳ והיקפה כמו לפני הפעולה.
ועד״ז יובן גם במטרה העליונה של כל הבריאה – האור ״שנברא ביום ראשון״ – שיש בה שתי מדרגות: א) מדריגת עצם האור: (שהוא מפורש בתורה) ״וירא אלקים את האור כי טוב״ – ״האור״ (עצמו) כמו שהוא מתגלה ביום ומאמר ראשון קודם התהוותם של כל נבראי העולם, וכמטרתם ותכליתם; ב) הארה ומעין מה״אור״ הנמשך בכל מאמר ונברא פרטי, שהאור האלקי הזה הוא הנותן את הכח והאפשרות בנבראים שיתאימו למטרתן – שיהפכו לאור. ועל ״אור״ ומטרה זו נאמר ״וירא אלקים כי טוב״ – היינו ״אור״, אבל אינו בגילוי ממש (כ״א ברמז, העלם) כמו ביום ראשון.
ובהנ״ל, שבאור דיום ראשון ישנן שתי מדריגות – כמו שהוא קודם התהוות הנבראים וכמו שהוא מאיר בתוך הנבראים – מבוארות היטב שתי הדיעות19 בענין ה״אור דיום ראשון״ שהיא: א) מדריגת הכתר ב) מדריגת החסד:
דזהו מההפרש בין בחי׳ כתר לבחי׳ חסד: כתר הוא למעלה מכל סדר השתלשלות העולמות – והוא האור דיום ראשון כמו שהוא קדום ולמעלה מכל סדר הבריאה; אבל מדריגת החסד, שהיא תחילת ההשתלשלות והראשונה שבשבעת ימי הבנין, הריהי ״יומא דאזיל עם כולהו יומין״20 (היינו שכל עיקר ההתהוות הוא מספי׳ החסד) – וזוהי גם בחי׳ ההארה (והמטרה) דאור יום הראשון הנמשכת וממשכת ״אור כי טוב״ – (חסד) בכל נברא בשי״ב.
ובזה יובן מ״ש בזהר ד״אור״ הוא בגימטריא ״רז״ ומוסברת השייכות ביניהן: דכמו שהוא באדם, הרי המטרה שקבע קודם הפעולה באה אז לידי גילוי רק במחשבתו וכוונתו של הפועל, ועיקר התגלותה של המטרה בפועל ממש ובכל מילואה הוא דוקא בסיום הפעולה והשלמתה – אבל בכל משך זמן הפעולה עצמה הרי היא אצלו בהעלם ובמדה מצומצמת21 (רק כפי הנחוץ לכוון את הפעולה לתכליתה);
ועד״ז הוא למעלה: כיון שהמטרה והתכלית של הבריאה הוא ״אור״, לכן אין ה״אור״ מתגלה בכל מהותו אלא בזמן שהבריאה מגיעה לתכליתה, היינו בגמר סדר עבודת הבירורים בסוף השית אלפי שנין דהוי עלמא, אבל עד עת־קץ ההיא, עם שה״אור״ (המטרה) נמצא (וגם פועל בה) בהבריאה, אבל רק בבחי׳ ״רז״ וסוד – בהעלם, עד שיתגלה לע״ל.
וזהו גם פירושו של מארז״ל, שהאור דיום ראשון נגנז לע״ל – היינו שנתעלם בבחי׳ ״רז״ עד הזמן דלע״ל. אמנם ״גניזה״ הרי פירושה שהוא יש ונמצא במקום הגנוז, וכנ״ל שמעין מה״אור״ ההעלמי נמשך בבריאה וגם נותן בה כוח ועוז להגיע אל המטרה. ואיפה ״נגנז האור״, שמשם הוא פועל בבריאה? – אמרו חכמינו ז״ל שהקב״ה גנזו בתורה22. וביאור הדבר:
כמו בכל פעולה, הרי מובן, שהמטרה מתעלמת ונגנזת (עד גמר הפעולה) בתוכה של הפעולה עצמה, דהיינו שהיא טמונה בעניני פעולה כאלו שעל ידם היא מכוונת את הפעולה לתכליתה – כן הוא גם בה״אור״ דיום ראשון שהוא המטרה והתכלית של כל הבריאה כולה:
התגלות ה״אור״ הזה לע״ל הוא ע״י העבודה של עכשיו23 בלימוד התורה וקיום המצות, ז.א. שבהם ועל ידם תגיע הבריאה למטרתה ותכליתה, ומובן איפוא, שאין המטרה גנוזה אלא בהם. ומכיון דכל העבודה דקיום המצות באה מהתורה ולימודה – כמארז״ל24 ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״ – נמצא שעיקר גניזתו של ה״אור״ הוא בתורה.
ההוראה מכל הנ״ל בעבודה ברורה ופשוטה לכאו״א:
״יהי אור״ – היא־היא המטרה והתכלית של כל עבודת הנבראים, שהאדם יברר את חלקו בעולם עד שייהפך ל״אור״. וכל זמן שלא האיר את העולם באור התורה והמצות – גם כשהצליח בעבודתו לגרש מעולמו את ״החושך״ והרע (ע״ד ״ישב ולא עבר עבירה״25) אבל לא נהפך עדיין על ידו לאור וטוב (ע״י ״ועשה טוב״) – לא מילא את תפקידו ולא השלים את כוונתה ומטרתה של הבריאה –
כי תכלית כוונת הבריאה בכללותה, ותכלית בריאת האדם בפרט ובעיקר, הוא לא רק העבודה ד״סור מרע״ – לפעול העדר ומניעת החושך, כי אם גם (בעיקר) העבודה ד״ועשה טוב״ לעשות ולהפך את העולם לאור וטוב.
וכשם שהסדר בבריאת העולם ע״י הקב״ה הוא:
א) שמיד בראשית הבריאה, ביום ראשון ובמאמר ראשון, קבע הקב״ה את מטרתה, ולאח״ז ברא את העולם על כל ברואיו;
ב) שמאידך גיסא, הרי בכל הנבראים נאמר בהם ״טוב״, והיינו שה״אור״ והמטרה של הבריאה נמשך והאיר בכל מאמר ובריאה פרטית בכדי שיתאימו להכוונה,
כן צריך להיות הסדר בעבודת האדם:
א) מיד כשניעור משנתו (בכ״י בבוקר וכמו״כ בכל שעה ושעה26) ונעשה ״ברי׳ חדשה״27 (בדוגמת יום ראשון של הבריאה28), הנה ראשית דבר הוא קביעות המטרה – שצ״ל קבוע ומונח אצלו (איינגעקאַרבט און אָפּגעלייגט), שמטרת כל פעולותיו היא – יהי אור29; ורק אז, לאחרי הנחה והחלטה זו, יכול הוא לגשת לפרטי עשיותיו ופעולותיו;
ב) ונוסף לזה צ״ל השתדלות מיוחדת, שהמטרה של ״יהי אור״ תורגש גם לאח״כ, בכל שעה ובכל פרט מעסקיו ומעשיו במשך היום.
והנה כמו שהוא בנידון כללות הבריאה כולה, שתכליתה היא – ״אור״, כן הוא גם בנוגע לבריאתה הפרטית של (מציאות30) החושך עצמה, שכוונת מטרת בריאתה היא
[לא רק בכדי לאפשר להאדם לבחור בטוב. דהרי לולא מציאות ה״חושך״ (והרע) לא הי׳ שייך ענין הבחירה באור. שלפי״ז מציאות החושך אינה איזה ענין של תכלית לעצמה, אלא אמצעי שע״י תושג המטרה. אלא שגם בחשך גופא יש תכלית31]
״לאהפכא חשוכא לנהורא״, שהאדם ע״י עבודתו יהפוך אותו עצמו לאור32.
והנה בכדי שלא יחשוב האדם בנפשו: איך יוכל לעשות מהעולם, שהוא ״תוהו ובהו וחושך״, שייהפך ויהי אור – ועאכו״כ להפוך את החושך עצמו לאור – ע״ז נאמר לפני זה ״בראשית״ גו׳: ״בשביל ישראל שנק׳ ראשית ובשביל התורה שנק׳ ראשית״33. שכוונת התהוות העולם (והחושך) היא מלכתחילה34 בשביל ישראל ובשביל התורה – שישראל ע״י התורה יהפכו אותם לאור – וכוונה זו הרי היא עצמה הסיוע והנתינת כח להצליח בעבודה זו.
וע״י העבודה בשית אלפי שנין, להאיר את העולם באור התורה והמצות נזכה לגילוי דלעתיד שיתגלה האור שנברא ביום ראשון, ועד ש״לא יהי׳ לך עוד השמש לאור יומם גו׳ והי׳ לך הוי׳ לאור עולם״35 בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
(משיחת ליל שמח״ת, תשכ״ו)
