איתא במדרש1: "מתחילת ברייתו של עולם לא הי׳ קלוסו של הקב״ה עולה אלא מן המים", ולאחרי ש״עמד דור המבול ומרד בו . . אמר הקב״ה יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם הדא הוא דכתיב2 ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה".
לפי זה מובן, שמצבו של העולם בהיותו מוצף במי המבול דומה למצבו ב״תחילת ברייתו"3, שאז הי׳ "כל העולם כולו מים במים"4, שזהו עילוי גדול ביותר – עולם המקלס את הקב״ה (ש"קלוסו של הקב״ה" עולה מן המים דוקא).
ולכאורה דורש ביאור: איך מתאים ענין זה שבמי המבול עם תוכן ענינם בפשטות, שבאו "לשחת כל בשר"5?
בפירוש רש"י6 מצינו, ד״כשהורידן הורידן ברחמים אם יחזרו יהיו גשמי ברכה וכשלא חזרו היו למבול״ – הרי שהורדת המים היתה "ברחמים", שיהיו "גשמי ברכה"7. אמנם, זה הי׳ רק בתחילה ובאופן של תנאי – באם "יחזרו" אנשי דור המבול ויעשו תשובה (אז לא ישחיתו המים את הארץ, אלא יהיו "גשמי ברכה")8, וכיון שלא חזרו בתשובה, לא היו המים "גשמי ברכה" אלא מי מבול; משא״כ לפי דברי המדרש יוצא, שגם בפועל, כשמי המבול הציפו וכסו את העולם, הי׳ בזה ענין למעליותא.
ידוע גם ביאורו של אדמו״ר הזקן9, שמי המבול באו לא רק להעניש את דור המבול, אלא גם כדי "לטהר את הארץ", כמו טהרה על ידי מקוה [שלכן ירד הגשם ארבעים יום, כמו מקוה ששיעורה ארבעים סאה].
אמנם גם לפי ביאור זה, הרי פעולת מי המבול – טהרת העולם – קשורה עם החטאים של דור המבול, שהביאו טומאה בעולם10, ועל ידי המבול נטהר העולם מטומאה זו:
אבל לפי המדרש, שמצבו של העולם בהיותו מכוסה במי המבול הוא בדומה למצב העולם בתחילת הבריאה, כאשר הי׳ ״כל העולם כולו מים במים״ – הרי המבול פועל לא רק שלילת והסרת הטומאה, אלא גם ענין חיובי שהוא טוב וקדושה בעצם11 – וכמו שהי׳ מצבו של העולם (ד״כל העולם כולו מים במים") בתחילת ברייתו, שלא הי׳ בקשר לאיזה ענין של חטא (גם לא טהרה מחטא), שהרי עדיין לא היתה שום מציאות של חטא בעולם, וכל ענינו הי׳ רק "קלוסו של הקב״ה".
ויש לומר, שבדברי המדרש האלה נרמז ענין יסודי וכללי בשייכות לתורה – ובהקדמה:
ידוע מאמר חז״ל12 שהתורה היא מהדברים ש״קדמו לעולם", וכאמרם13 "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם". כלומר, למרות שאין מקרא יוצא מידי פשוטו14, ו״פשוטן" של דברי תורה הוא כפי שהתורה נלמדת בעולם הזה הגשמי דוקא – מ״מ "קדמה תורה לעולם", כי בכל תיבה ותיבה שבתורה יש (גם) פירוש פנימי ורוחני, כפי שהתורה נלמדת בעולמות עליונים רוחניים (שלמעלה מעלה מענינים גשמיים).
ומובן, שכלל זה חל לא רק על ציוויי התורה, אלא גם על סיפורי התורה. דעם היות שכל סיפור שבתורה אירע בפשטות בכל פרטיו כפי המסופר בתורה, מ״מ, מכיון שהתורה קדמה לעולם, עכצ״ל שגם סיפורי התורה מכילים תוכן רוחני15 בהתאם למציאות התורה בעולמות עליונים16.
[ואדרבה – כמאמר הידוע17, שהתורה "מדברת בעצם בעליונים ורומזות בשניות בתחתונים": לא רק שדברי תורה יכולים להתפרש גם לפי תוכנם הרוחני (כפי שהתורה היא "בעליונים"), כ״א להיפך: מקור והתחלת התורה הוא "בעליונים" (כמש״נ18 "ואהי׳ אצלו גו׳ שעשועים גו׳", וכמחז״ל19 "חמדה גנוזה שגנוזה לך", ועוד), ומשם "ירדה" ונשתלשלה התורה עד למטה ובגשמיות (בל׳ הכתוב20 מן השמים דברתי עמכם; מן השמים השמיעך את קולו גו׳), ולכן, "בעצם" מדברת התורה בעליונים וברוחניות, אלא כש״יורדת" למטה בעוה״ז, ניתנה להתפרש בפירושה הפשוט כפי שהוא "בתחתונים"].
ונמצינו למדים ענין נוסף: מכיון שאצל הקב״ה ״לא יגורך רע״21 – עכצ״ל, שגם ענינים אלו שבתורה שלפי פירושם הפשוט ("בתחתונים") הם ענינים בלתי רצויים (מעשים לא טובים, עונשים וכיו״ב), הרי בתורה כפי שהיא בעליונים (שלא יתכן בהם מציאות של רע) מתפרשים המה באופן שכולם קודש וטוב22.
ולהעיר מדברי הרמב״ם23 ד״אין הפרש בין . . ותמנע היתה פילגש24, ובין אנכי ה׳ אלקיך ושמע ישראל25, כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה׳ תמימה טהורה וקדושה אמת": אף שפשטות המכוון בתיבות אלו ("תמנע היתה פלגש") הוא לאשה שהיתה בתכלית הירידה כו׳ (עד שלידתה היתה באופן דהיפך קיום שבע מצות ב״נ26) – קצה ההפכי בתכלית מקדושת ״אנכי ה״א" – מ״מ אין זה נוגע לקדושת תיבות אלו כמו שנכתבו בתורה, עד שאין הפרש כלל בין קדושת תיבות אלו לקדושת התיבות "אנכי ה״א", ד״הכל תורת ה׳ תמימה טהורה וקדושה אמת". כי אין הנידון מציאותה של "תמנע", כ״א הדיון בתורה אודותה, ודיון זה שבתורה הוא תמים טהור וקדוש באמת.
וכ״ש וק״ו כפי שהתורה היא "בעליונים", ששם הענין ד״תמנע היתה פלגש" מעיקרא אינו אלא ענין רוחני הנמצא בעולם שכולו קדושה (מכיון דשם "לא יגורך רע").
רבינו הזקן הי׳ בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא הי׳ בליאזנא ש״פ תבוא, ושמע אדמו״ר האמצעי – והוא עודנו נער קודם הבר מצוה – הקריאה מאחר. העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביוהכ״פ נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדמו״ר האמצעי, הרי בכל שנה קוראים פרשה זו, ענה: כשאבא קורא "הערט זיך ניט קיין קללות".
ולכאורה דורש ביאור: כאשר רבינו הזקן קרא בתורה – בתכלית הדיוק בכל התיבות והאותיות עם הנקודות וטעמים כו׳ – בודאי נשמע תוכנה של הקריאה כפשוטו (בהתאם להכלל14 "אין מקרא יוצא מידי פשוטו״) – ומהו, איפוא, הפירוש בדברי אדהאמ״צ "כשאבא קורא הערט זיך ניט קיין קללות"?
והביאור – ע״פ הנ״ל: ענין הקללות במובנן הפשוט הוא רק כפי שהענין נלמד למטה בעולם הפשט. אמנם כפי ש״התורה מדברת בעליונים", בעולם שכולו קדושה שאין לה שייכות למציאות של רע (ובמילא גם לא להעונש על רע) – הנה גם ענינים אלו (הקללות) תוכנם אך ורק קדושה וברכה.
[וכפי שמפרש אדה״ז28 לענין הקללות דפ׳ בחוקותי, ש״לפי האמת אינם רק ברכות", ומביא הצ״צ29 דוגמא לזה מהסיפור המובא בש״ס30, דרשב״י שלח בנו לתנאים שנזדמנו במקומו שיברכוהו, אמנם הם ברכוהו "בלשון קללה"31 והי׳ מצטער מזה. וכשחזר דברי התנאים לפני אביו אמר לו "הנך כולהו ברכתא נינהו"32].
ולכן, כאשר אדמו״ר הזקן הי׳ קורא בתורה, הי׳ נשמע בקריאתו (אצל אדמו״ר האמצעי) תוכן פירוש הדברים כפי ש״התורה מדברת בעליונים", ששם (גם) פ׳ התוכחה היא מעיקרא ענין שכולו טוב וברכה.
[ויומתק ע״פ מה דמפרש אדמו״ר הזקן33 את הלשון ״קורא בתורה״ – "שע״י עסק התורה (האדם) קורא להקב״ה לבוא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצוותא חדא"34 – וכן בעניננו, שע״י קריאת התורה של אדמו״ר הזקן, קרא והמשיך התורה כפי שהיא בעליונים, אצל הקב״ה35 (דשם "לא יגורך רע", כנ״ל)].
ועד״ז הוא הביאור בדברי המדרש אודות מי המבול:
זה שהמבול בא להעניש את אנשי דור המבול, וגם לטהר את הארץ מטומאת חטאי דור המבול, ה״ז רק כפי שהענין הוא למטה וכפשוטו; אמנם מכיון שענין המבול מסופר בתורה – בהכרח לומר שענין המבול לכל פרטיו ישנו ג״כ בתורה כפי שהיא "בעליונים", ב״עולם" שלא שייך בו שום ענין של רע וחטא.
וזהו מה שמשמיענו המדרש, שהמציאות של מי המבול על פני כל הארץ36 הוא (גם) ענין שכולו קדושה37 – דוגמא ל״תחילת ברייתו של עולם", כאשר "כל העולם כולו מים במים", כי "לא הי׳ קלוסו של הקב״ה עולה אלא מן המים".
ויש לומר, שזהו התוכן הפנימי בביאור אדה״ז הנ״ל שמי המבול היו בדוגמא למי מקוה38 – שכן מצינו טבילה במקוה שהיא אך לתוספת קדושה (ולא כדי לטהר מטומאה) [כמו טבילות של הכהן גדול ביוהכ״פ, שאחרי הטבילה הראשונה כבר נטהר מכל חשש טומאהלח*, וכולן הן רק לתוספת קדושה, שעולה מדרגא לדרגא בקדושה גופא],
וכן י״ל בנוגע למי המבול39, שהם בדוגמא למקוה: זה שהמבול בא לטהר את הארץ מטומאת חטאי דור המבול הוא רק כפי שענין המבול נשתלשל מלמעלה וירד ונמצא "בתחתונים", אבל ענינו ב״עליונים" (בעולם שכולו קדושה) הוא – הטבילה הנדרשת בעלי׳ מדרגא בקדושה לדרגא עליונה יותר.
דוגמא פשוטה בחיי
האדם, גם שאינם מבנ״י, בעוה״ז הגשמי והחומרי: אהבת אב לבנו – שהיא באמתתה ותקפה בלב האב וכולה אך אהבה
וטוב. כשחוטא הבן – נשתלשל מאהבה זו שמעניש את הבן בשבט וככל שתגדל האהבה בלב האב
– יגדל עונש הבן. ועד אשר חושך40
שבטו שונא בנו.
הסברת העילוי שבמי המבול – בפרטיות יותר:
כתב הרמב״ם בסוף הל׳ מקוואות41 שמי המקוה מרמזים ל״מי הדעת הטהור"42; וכמו שעל ידי הטבילה במים מתכסה האדם כולו במי המקוה עד שאינם נראים אלא מי המקוה, כך הוא בה״רמז" שבמקוה, הבאת הנפש במי הדעת, שצ״ל השיקוע ב״מי הדעת" באופן שלא תיראה מציאותו של האדם, כ״א רק של "מי הדעת" שבהם הוא שקוע.
וזהו התוכן הרוחני של ענין המבול (כאשר כל העולם כולו מכוסה במים) – שכל הארץ כולה "שקועה" במי הדעת עד שאין נראית מציאותה של הארץ37 כ״א של "מי הדעת".
וכמו״כ הוא התוכן הרוחני
של מי המבול בימי נח – שבאו "לשחת כל בשר״5, ״לשחת הארץ״43 – היינו לבטל
("לשחת") בביטול כליל (של "בשריות" ו״ארציות") ב״מי
הדעת", עד שלא נראה שום מציאות מלבדו יתברך.
וע״ד מצב העולם לעתיד לבא44, וכדברי הרמב״ם בסיום וחותם ספרו, ש״באותו הזמן . . לא יהי׳ עסק45 כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד . . שנאמר46 כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ – שמצב העולם לעת״ל דומה ל״מבול"47 ("כמים לים מכסים"), שהעסק ב״דעה את ה׳" ("מי הדעת") יהי׳ באופן ד״מלאה הארץ דעה" (ועד ש״לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד"48).
ובדרגא זו הי׳ מצב העולם בתחילת הבריאה, כשהי׳ "כל העולם כולו מים במים", ו״לא הי׳ קלוסו של הקב״ה עולה אלא מן המים״ – דהיינו שאין העולם נראה כלל כמציאות בפ״ע (בדוגמת דבר שנטבל (אותיות בטל49) במים)50, אלא כל מציאותו היא רק הכח האלקי המהווה אותו ומקיימו.
אמנם, לפי הביאור האמור בתוכנו של ענין המבול (כפי שהוא "בעליונים") – צלה״ב לאידך גיסא: מכיון שענין המבול מורה על עילוי גדול כזה (שכל הארץ בטילה ב״מי הדעת״) – מהו התוכן הפנימי ("בעליונים") של שבועת הקב״ה ש״לא אוסיף"51, "לא יהי׳ עוד מבול לשחת הארץ"43 (ומכיון ששבועה זו נכתבה בתורה, מובן, שהיא שוללת (גם, ואדרבא – באמת) ענין המבול לפי תוכנו הרוחני הנ״ל)?
וי״ל נקודת הביאור בזה:
זה שבתחילת הבריאה הי׳ "כל העולם כולו מים במים״ – הוא מפני שעדיין לא נבראה מציאות היבשה52; ואילו ענין המבול הוא, לאחר שכבר נבראה מציאות הארץ, וכמו שהיא במציאותה – מכסים אותה המים.
וההבדל ביניהם (ברוחניות):
העילוי ד״כל העולם כולו מים במים" בתחילת ברייתו של עולם – מה שהעולם לא הי׳ נראה כמציאות בפני עצמו אלא בטל כליל בכח האלקי המקיימו (כנ״ל) – לא הי׳ נרגש במציאות העולם עצמו (כי לא הי׳ עדיין ראוי לכך), והעילוי ד״דכל העולם כולו מים במים" הי׳ רק מחמת זה שעדיין לא נבראה היבשה (הארץ);
אמנם תכלית הכוונה היא, שביטול זה יומשך ויופעל במציאות הארץ עצמה. וזהו דיוק לשון הכתוב (בנוגע ללעתיד לבא) "מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים", כלומר, לא שהארץ תהפך ל״מים", כ״א כמו שהיא במציאות של ארץ תתמלא ב״דעה את ה׳ כמים (בכ״ף הדמיון) לים מכסים", היינו שהעילוי ד״כמים לים מכסים" הוא בהארץ עצמה.
אלא שכדי לפעול עילוי זה בהארץ עצמה צ״ל ההכנה של "טבילת" הארץ ב״מי המבול״ – "לשחת הארץ", לבטל לפי שעה מציאותה של הארץ עד שמכוסה כליל במים: וביטול זה הוא הוא הנותן כח, שגם כאשר אח״כ "יבשה הארץ"53 ("נעשה גריד כהלכתה"54), יומשך ביטול זה ביבשת הארץ עצמה.
וזהו ג״כ ענינם של מי
המבול (לפי תוכנם הרוחני) – שבאו להכשיר את מציאות העולם שתהי׳ "כלי"
לביטול זה55 שיבוא לידי גילוי לעתיד
לבא, כשתתמלא
"הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים".
[עפ״ז יובן גם מש״כ במדרש56 על הכתוב57 "וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות״ – "כימי עולם כימי נח". דלכאורה תמוה: הפסוק ״וערבה לה׳ גו׳" קאי על הזמן דגאולה האמיתית והשלימה, כאשר העולם יהי׳ בתכלית השלימות, וא״כ איך אפשר לומר שהוא ״כימי עולם – כימי נח"58?!
אמנם ע״פ הנ״ל מובן – כי תחילת הכשרת העולם והכנתו לשלימותו בזמן הגאולה ("מלאה גו׳ כמים לים מכסים") היתה בימי נח59, ע״י מי המבול שכיסו את העולם].
ע״פ הנ״ל יבואר ג״כ זה שנשבע הקב״ה ש״לא יהי׳ עוד מבול לשחת הארץ":
תכלית הכוונה היא שתהי׳ מציאות העולם דוקא, "לשבת יצרה"60, ובאופן ד״לא ישבותו"61, וכמו שהעולם הוא במציאותו יהי׳ כלי לכל הענינים הכי נעלים, כנ״ל.
[שלכן לא רצה הקב״ה שהעולם ישאר בהמצב ד״כולו מים במים״ – אף שאז ״הי׳ קלוסו של הקב״ה עולה״ – אלא צמצם הקב״ה התגלות זו עד ש״תראה היבשה"62, העולם כפי שנראה לעינינו]63.
והיות שהכשרה זו וכח זה כבר ניתן בעולם ע״י הטבילה במי המבול, הרי שוב אין צורך "לשחת", לבטל מציאותו, ולכן נשבע הקב״ה ש״לא יהי׳ עוד מבול" (כי, אדרבה, תכלית הכוונה היא שתהי׳ מציאותה של הארץ64).
ידועים דברי השל״ה65, שבפירוש רש״י על התורה נרמזו "ענינים מופלאים". ובעניננו: העילוי הרוחני שב"יבשה הארץ" (כשישנה מציאות הארץ) לגבי העילוי הרוחני שב״מי המבול" (שהוא ע״ד העילוי ד״מים במים" שבהתחלת הבריאה) – מרומז בלשון רש״י על הפסוק ״יבשה הארץ״ – "נעשה גריד כהלכתה"66:
מי המבול מרמזים על מדריגת התורה ("מי הדעת") כפי שהיא למעלה עדיין ממציאות העולם; ואילו "יבשה הארץ" היא התורה כפי שירדה למטה ונתלבשה בעניני ארץ – עוה״ז.
ודוקא על ידי "ירידה" זו (של התורה) לעוה״ז מתגלה חלק ההלכה שבתורה. כידוע דתורה לא בשמים היא67, ופסק הלכה אפשר להיות רק על ידי נשמה בגוף דוקא68. כי ענין ההלכה הוא – הידיעה כיצד להתנהג במעשה בפועל, הלכה למעשה. וכן – ענינם של הלכות הוא לפעול בעולם, בלשון הכתוב69 "הליכות עולם לו", "אל תקרי הליכות אלא הלכות"70, כלומר, שפעולת התורה בעולם – "הליכות עולם", היא ע״י ההלכות שבתורה. ועד שהעולם נעשה מהלך.
וי״ל שזהו הרמז בלשון רש״י "נעשה גריד כהלכתה״ – מלשון הלכה, שזהו העילוי שב״יבשה הארץ" לגבי מי המבול שקדמום, שעל ידי "יבשה הארץ" מגיעים לתכלית הכוונה בענין התורה, שהיא הפעולה בעניני העולם ע״י חלק ההלכה שבתורה ("כהלכתה")71.
ההסבר האמור בענין המבול שייך ג״כ להזמן בשנה שבו קורין פ׳ נח – תחילת חודש מר־חשון:
חודש תשרי, שהוא "מרובה במועדות"72, הוא מעין ולמעליותא של ענין המבול "בעליונים", בו האדם שקוע וטובל (ובטל) בעניני טוב וקדושה, עד "ששוכח" עניניו הגשמיים, וכיון שמחשבתו אך ברוחניות – גם מציאות האדם (החושב) היא בענינים רוחניים73,
וכאשר יוצאים מחודש תשרי לחודש מרחשון קורין בתורה סיפור המבול וסיומו, ללמדנו, שתכלית ענין ה״מבול" של חודש תשרי ושלימותו, הוא המצב ד״יבשה הארץ" שלאח״ז, היינו, שימשיך ביטול זה של "מי המבול" תוך יבשת הארץ.
ובפשטות, שתכלית המועדים דחודש תשרי היא – להמשיך הקדושה וכו׳ ששאבו בחודש זה תוך חיי יום יום במשך כל השנה כולה "בארץ"74, עד שעבודת השם תהי׳ (גם) בכל עניניו הגשמיים – "כל מעשיך יהיו לשם שמים"75, ו״בכל דרכיך דעהו"76.
וע״י עבודה זו נזכה להקדמת קיום היעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים", ובקרוב ממש.
(משיחת א׳ דר״ח מרחשון תשמ״ו)