או שימכרנו כו'. כן מבואר בט"ז סק"[א] דיכול למוכרו ולבערו אף שאינו שלו. והטעם משום דגזילת הנכריא אין בה איסור אלא אם כן נתכוין לגזלו ממש על מנת שלא להחזיר דמי הגזילה, אבל אם הוא רוצה לשלם לו דמיו אינו עובר משום לא תגזול אלא משום לא תחמודב, כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה' סוף ע"ב, וע"ש בתוס'ג ומפרשים, וכיון דגבי לא תחמוד כתיב רעך אין איסור בשל נכרי, כמ"ש הכסף משנה ריש פ"א מהלכות גזילה לענין עושקד. ועוד כיון דבהיתרא אתי לידיה הרי זה דומה להפקעת הלוואתו דשרי כמ"ש הכ"מ שם. וכ"כ רמ"א באבן העזר סי' כ"ח סעיף א' בהג"ה, לפי מ"ש הבית שמואל שםה. וע"ש בחלקת מחוקק [ס"ק]ג' וס"ק כ"[א] מבואר שם בהדיא דהמוכר משכון של נכרי שבידו הרי זה מכירה גמורה וקנה הלוקח, שהרי האשה מתקדשת בו. וכ"ש בנידון דידן דישלם לו דמיו דאין כאן בית מיחוש*:

[*אבל לבטלו אפשר שאינו יכול, כל זמן שלא נתכוין תחלה לכבשו תחת ידו שיהא שלו לגמרי, שהרי עיקר ההפקר הוא שמסלק את עצמו ממנו ומפקירו בדיבורו, והרי זה דומה להקדש שאינו יכול להקדיש בדיבורו פקדון שבידוו אפילו של נכרי, דכל היכא דאיכא ברשותיה דמריה קאיז, עד שיתכוין לזכות בו דאז זכתה לו חצירו, מה שאין כן כשלא נתכוין לא זכתה לו. ולא אמרוח דחצירו קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור. ואפילו בהפקר גמור אם אינו יודע שהוא מונח בחצירו אינו קונה לו, כמ"ש רמ"א בח"מ סי' רס"חט, ע"ש בש"ךי, והכא נמי אינו יודע שיש הפקר בתוך חצירו, שהרי אינו הפקר עדיין, דפיקדון ברשותיה דמריה קאי, שהרי השאיל לו מקום כמ"ש הרא"שיא, ואפשר דגם מהאי טעמאיב אין חצירו קונה לו כל זמן שלא חזר בו משאילתו, עיין מ"ש לעיליג. וכיון שקודם אמירתו לגבוה אינו שלו אינו יכול לזכות על ידי אמירה זו להקדישו על ידי כן, כדאמרינן בפרק קמא דב"מיד דהקדישה אינו כתקפה, ע"ש בתוס'טו, דאף שאם תקפה היה יכול להקדישה עכשיו שלא תקפה אינו שלו ואין הקדשו כלום, והכי נמי בנידון דידן כל שלא זכה בו לעצמו אינו יכול לבטלו ולהפקירו. וכן מוכח בהדיא בפירוש רא"ש ור"ן בנדרים דף ל"ד ריש ע"בטז. דאייז סלקא דעתך דיכול לבטלו למה הצריכו לבערויח, יבטלנו ויעשה לפניו מחיצהיט ולא יבא לאכול ממנו, שהרי להתוס'כ, וכן כתבו כל האחרוניםכא, דהא דלא סגי בביטול לחוד היינו משום דילמא אתי למיכל מינה, על כרחך צריך לומר הא דלא סגי במחיצה היינו משום דלא בדיל מיניה כלל וישכח אף על המחיצה, מה שאין כן בחמצו של נכרי דבדיל מיניה מעט ודי לו במחיצה לזכרון, וא"כ אין סברא כלל לחלק בין לא קיבל אחריות ובין קיבל אחריות דאז לא בדיל מיניה כלל כמו בשלו ממש, סוף סוף אינו שלו, ואדרבה הוא נזהר בו יותר שלא יחסר ממנו כלום כשאחריותו עליוכב.]