בס"ד. ש"פ דברים, שבת חזון (ערב ת"ב), ה'תשל"ד

(הנחה בלתי מוגה)

ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה1. ומביא בלקו"ת2 מאמר המדרש3 עה"פ4 ושמר לך גו', אברהם נתן לבניו שני אריסין, שנאמר5 כי ידעתיו גו' ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט, אף הקב"ה זקף להן שני אריסים כנגדן, חסד ורחמים כו', עמדו ישראל וכישרו את עצמן כו', שכך כתיב ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, אף הקב"ה הביא את שלו, שכך כתיב6 כי ההרים ימושו גו' וחסדי מאתך גו' אמר מרחמך הוי'. ומבאר7, שבחי' רחמים וחסד הנמשכות ע"י משפט וצדקה הם בחי' נעלות ביותר. בחי' הרחמים הנמשכת ע"י בחי' משפט הו"ע גילוי י"ג מדה"ר המתגלים ביוהכ"פ [דמשפט בכלל שייך לעשי"ת, שלכן אומרים אז המלך המשפט8, אבל עיקר ענין הרחמים הנמשך ע"י המשפט הוא גילוי י"ג מדה"ר המתגלים ביוהכ"פ, שאז הוא השלימות דעשי"ת]. ובחי' החסד הנמשך ע"י הצדקה הוא למעלה גם מבחי' י"ג מדה"ר הנ"ל, והו"ע ההמשכה מבחי' פנימית חסד עליון שבבחי' א"ס ממש כו'9, ועיקר התגלות בחי' חסד עליון הזה הוא בחג הסוכות לאחרי קדימת עשי"ת, וכמובא בלקו"ת מפע"ח10 שסוכות הוא בחי' צדקה.

ויש להוסיף בזה, שע"פ המבואר שם בנוגע לענין המשפט שעל ידו נעשית המשכת בחי' הרחמים כו', שנוסף על ענין התורה שנקראת משפט11, קאי גם על בחי' משפט שעושה האדם בנפשו כו' (ע"ד המבואר12 בענין הכתיתה והביטוש שאדם עושה בעצמו, שעי"ז ממשיך גילוי בחי' י"ג מדה"ר), יש לבאר גם השייכות למ"ש (ציון במשפט) תפדה ושבי' (בצדקה), שמורה על ירידת הגלות, שנמצאים במצב שצריך לפדי' (תפדה) ולהשבה (ושבי') מן הגולה13, ובפרט להפירוש14 ששבי' הוא מלשון שבויים, שיש עילוי גדול יותר בהמשכת בחי' רחמים וחסד ע"י משפט וצדקה שבזמן הגלות (זמן דבין המצרים) דוקא, כיון שדוקא ע"י ירידת הגלות באים לעלי' גדולה יותר כו'.

ב) וענין זה שדוקא ע"י הירידה באים לעילוי גדול יותר כו', מודגש גם בפסוק15 איכה יעיב באפו וגו' שבמגילת איכה. ובהקדים, דהנה ידוע מ"ש הצ"צ ברשימותיו על מגילת איכה16, "ע"ד שהקללות יהפכו לברכות, א"כ י"ל ג"כ איכה לעליות". ומבאר בארוכה את הפסוקים שבאיכה ישבה (גם) למעליותא. וממ"ש שזהו ע"ד שהקללות יהפכו לברכות, מובן, שכשם שהפירוש למעליותא שבתוכחה שבתורת משה (בספר ויקרא17 ובספר דברים18 ) הוא בכל הפסוקים שבה, כן הוא גם בנוגע למגילת איכה שכתב ירמי'19 [ובפרט לפי המבואר בקבלה20 שירמי' הי' גלגול (ניצוץ) של משה, שלכן שניהם נתנבאו באיכה21 ], שהפירוש למעליותא הוא לא רק בפסוקי איכה ישבה, אלא גם בפסוקים דאיכה יעיב ובכל מגילת איכה.

ג) והענין הוא, דהנה, רש"י פירש יעיב יאפיל, כד"א השמים התקדרו בעבים22. ומבאר הצ"צ23, שענין עבים ואופל זה י"ל דהיינו מה שירדה מל' דקדושה להשפיע במל' דק"נ כו'. וזהו איכה יעיב גו', שירדה בת ציון להתלבש בכיסוי עב, עד שאינה יכולה לעלות כו', והוא ג"ק שלמטה מק"נ כו'. אך עכ"ז ע"י תשובה יוכלו לעלות כו'. וממשיך, שע"י הצדקה אזי וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים24, שמבחי' אפלה הנ"ל יצאו לאור גדול, והוא ע"ד שיומשך יתרון האור דוקא מהחושך כו'25. ואז נאמר26 מי אלה כעב תעופינה וגו', ואמרו רז"ל27 זכו מעלן ומרוממן כעב, שנאמר מי אלה כעב תעופינה כו'. ובמ"א28 נתבאר שיש ב' בחי' עב וענן, הא' בקליפה, וכמ"ש במרכבת יחזקאל29 רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול כו', והב' בקדושה30 מאד נעלה, כמ"ש ע"פ31 ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן [וע"ד מ"ש32 ומשה נגש אל הערפל, שערפל זה הוא בחי' נעלית ביותר33, שהרי ענין זה שמשה נגש אל הערפל הי' במ"ת, שהי' אז גילוי נעלה ביותר לכאו"א מישראל, ומ"מ, גם אז רק משה נגש אל הערפל (משא"כ כל ישראל), ומזה מובן שבחי' הערפל (ועד"ז בחי' איכה יעיב) הוא נעלה יותר גם מהגילוי שהי' לכל ישראל בשעת מתן תורה]. וזהו ענין מי אלה (כעב תעופינה), שיתחבר בחי' מי (שמורה על העלם), עלמא דאתכסיא, עם אלה (בחי' גילוי), שהם בחי' אלה שמות בנ"י כו'34, ואזי כעב תעופינה. ויש לומר, שהחיבור דבחי' מי עם בחי' אלה נעשה מצד המשכת בחי' העב שהוא בחי' מאד נעלה כנ"ל.

ועפ"ז יש לפרש מ"ש איכה יעיב וגו' גם למעליותא, שיעיב הוא בחי' עב וענן דקדושה, שהיא בחי' נעלית ביותר, כנ"ל. ומ"ש איכה (יעיב), י"ל ע"פ ביאור הצ"צ35 בפירוש איכה (ישבה), אי כה36, שהיו"ד דאיכה מורה על עשר ספירות [וע"פ מ"ש במדרש21 שהיו"ד דאיכה מורה על עשה"ד, יש לומר, שבע"ס שנרמזים ביו"ד דאיכה נכללים גם ע"ס הגנוזות, שהרי עשה"ד הם בבחינת חקיקה, ודוגמתם בספירות הם ע"ס הגנוזות שהם מיני' ובי'37 ], והאל"ף (שלפני היו"ד ולמעלה ממנו) מורה על בחי' שלמעלה מע"ס [למעלה גם מע"ס הגנוזות38 ]. וכה דאיכה מורה על בחי' המלכות, שנקראת כה39 [וגם ככה40 ], להיותה בחי' דמות לבד, בחי' כדמותינו. ופירוש איכה [אי וכה בתיבה אחת] הוא החיבור דבחי' אי (ע"ס הגנוזות ולמעלה יותר) עם בחי' כה (מלכות). ועפ"ז יש לפרש גם מ"ש איכה יעיב, שהענין דאיכה, חיבור אי עם כה, נעשה מצד הבחי' היותר עליונה דיעיב דוקא, וכנ"ל בענין מי אלה כעב תעופינה, שהחיבור דבחי' מי עם בחי' אלה (שהוא דוגמת החיבור דאי וכה), נעשה מצד בחי' העב הנ"ל.

וזהו גם מ"ש איכה יעיב גו' את בת ציון, שכנס"י נקראת כאן בשם בת ציון, לפי ששם זה דוקא מורה על תכלית המעלה. דהנה, מבואר בארוכה בדרושי חנוכה41 עה"פ42 רני ושמחי בת ציון, שהטעם שכנס"י נקראת (בפסוק זה) בשם בת דוקא [אף שהתואר בת מורה לכאורה על בחינה תחתונה, וכדאיתא במדרש43 לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו' לא זז מחבבה עד שקראה אחותי כו' לא זז מחבבה עד שקראה אמי], כי לעת"ל תתעלה בחי' בת למעלה מבחי' אם. ועד"ז י"ל בפסוק איכה יעיב גו' את בת ציון, שהטעם שכנס"י נקראת כאן בשם בת ציון דוקא הוא מצד העילוי דבחי' בת שיהי' לעת"ל.

ויש לקשר פירוש זה (למעליותא) עם הפירוש הפשוט, כי, המשכת בחי' העב דקדושה היא ע"י בירור העב דקליפה (יעיב כפשוטו), וכנ"ל מדברי הצ"צ, שירדה בת ציון להתלבש בכיסוי עב דקליפה עד שאינה יכולה לעלות, אך עכ"ז ע"י התשובה יוכלו לעלות כו', והיינו לפי שע"י התשובה נעשה בירור בחי' עב דקליפה, ועד שזדונות נעשים כזכיות44 (ולא רק כזכיות, בכ"ף הדמיון, אלא גם זכיות ממש45 ), ולכן הנה דוקא עי"ז נמשך בחי' העב דקדושה הנ"ל. וזהו מ"ש איכה יעיב באפו, כי אפו מורה על הגבורות, שבעבודה הו"ע התשובה באופן דגבורות, היינו, שמתנתק (ער זאָגט זיך אָפּ) מעצמו ומכל עניניו כו', ורוצה לשוב להוי', וע"י גבורות אלו (באפו) נעשה המשכת העב (יעיב) דקדושה.

ד) וממשיך בכתוב15, השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ופירש רש"י השליכם לארץ בבת אחת ולא מעט מעט, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (כפי שהובא ונתבאר ברשימות הצ"צ על מגילת איכה46 ). ויש לבאר ענין זה גם למעליותא, שהשליך משמים ארץ מורה על עבודת התשובה, כי, נוסף לכך שענין התשובה הוא לא בשמים47, אלא רק למטה בארץ דוקא48, הרי העבודה דתשובה היא לא באופן דסדר והדרגה, מעט מעט49, כי אם באופן של השלכה דוקא, למעלה מהשתלשלות דנפש האדם, ועי"ז נמשך מבחי' האור שלמעלה מהשתלשלות50. וזהו השליך משמים ארץ תפארת ישראל, תפארת ישראל הו"ע עבודת הצדיקים, שהיא בסדר והדרגה (מעט מעט). וע"י השליך משמים ארץ כפשוטו, שהו"ע ירידת הנשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, הנה עי"ז דוקא מגיעים לעבודת התשובה (שלמעלה מעבודת הצדיקים), שהיא באופן דהשלכה, למעלה מהשתלשלות כו'. וזהו איכה יעיב באפו גו' השליך משמים ארץ גו', שע"י ענין הגבורות (אפו) שבעבודת התשובה (כנ"ל ס"ג), נעשה הענין דהשליך משמים ארץ באופן שלמעלה מהשתלשלות, ועי"ז נמשכת הבחי' היותר עליונה דאיכה יעיב (כנ"ל ס"ב).

ה) ומסיים בכתוב15, ולא זכר הדום רגליו ביום אפו. והענין בזה, דהנה, בפי' הדום רגליו איתא במדרש51 שהוא הדם של בין רגליו של זקן (המילה דאברהם), ובספירות הו"ע יסוד ז"א. ופי' ולא זכר הדום רגליו, יש לומר, שלעת"ל תהי' ההשפעה למלכות שלא ע"י ז"א, אף שבדרך כלל מקבלת בחי' המלכות מבחי' ז"א. וע"ד הידוע52 שבר"ח מתעלית המלכות לקבל מבחי' החכמה שלא ע"י ז"א, והיינו, שאע"פ שגם אז נשארת המלכות במקומה ואינה מתעלית למעלה (כמו בשבת), שלכן ר"ח מותר בעשיית מלאכה [והאיסור דעשיית מלאכה הוא רק מנהג, ורק לנשים53 ], מ"מ ה"ה מקבלת מהחכמה שלא ע"י ז"א. ובענין זה יש מעלה בר"ח על שבת, שדוקא בר"ח (משא"כ בשבת) אין המלכות טפילה לז"א, לפי שמקבלת מבחי' החכמה. אך עיקר עליית המלכות שתתעלה לקבל מבחי' שלמעלה מבחינת ז"א, יהי' לעת"ל, ועז"נ ולא זכר הדום רגליו. ומ"ש (ולא זכר הדום רגליו) ביום אפו, הרי זה מצד השייכות של ספירת המלכות לבחינת הגבורות54, שענין זה יהי' גם לעת"ל (ע"ד שגם בר"ח נשארת המלכות במקומה). וע"ד הידוע בענין הקו, שגם לעת"ל, שהקו יהי' נוגע ודבוק גם בעיגול שמתחתיתו55, יהי' נקרא בשם קו, שהוא קו קצר כו'.

ו) וע"פ הידוע שלימוד כל ענין בתורה פועל וממשיך ענינו, וכמו הלימוד בפרשת הקרבנות, שעל ידו פועלים את הענינים שנמשכים ע"י הקרבת הקרבנות, כמארז"ל56 כל העוסק בתורה כאילו הקריב כו', וכמ"ש57 ונשלמה פרים שפתינו, הנה יה"ר שהלימוד בתורה בענינים הנ"ל יפעל למהר ולקרב קיום ענינים אלו, כאשר יקויים היעוד58 שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, בקרוב ממש ובעגלא דידן.