שיחת ש"פ אמור, י"ט אייר, ה'תשל"ד

בס"ד. שיחת ש"פ אמור, י"ט אייר, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. נוסף על כללות השייכות של יום הש"ק זה לל"ג בעומר להיותו השבת שלאחרי ל"ג בעומר, שבו נעשית העלי' והשלימות של כל עניני השבוע (כולל ובמיוחד ל"ג בעומר), באופן ד"ויכולו"1, מלשון כליון ותענוג2, "וקראת לשבת עונג"3, שזהו התענוג מהעבודה והעמל שבמשך השבוע – יש שייכות מיוחדת בקביעות שנה זו (באופן נעלה יותר מבשאר השנים), של"ג בעומר חל בערב שבת, כך, שיום השבת הוא המשך לל"ג בעומר, כמודגש בכך ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"4.

[ואע"פ שהטירחא וההכנה לשבת יכולה להתחיל כבר מיום ראשון בשבוע, שבו ישנו כבר הציווי "זכור את יום השבת לקדשו"5 [וכמ"ש הרמב"ן שלכן "ישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום"] – הרי רואים בפועל (ונפק"מ לדינא6 ) שעיקר ורוב (רובו ככולו7 ) ההכנה לשבת (מאכלי השבת וכו') נעשית בערב שבת כפשוטו; ומזה מובן, שאינו דומה העלי' שיום ראשון מתעלה בשבת לעלי' של ערב שבת ממש, שיש לו שייכות מיוחדת לשבת].

ומובן שהענין המיוחד שבל"ג בעומר בקביעות שנה זו יש בו הוראה בעבודת ה' – שהרי קביעות השנה היא (כמו כל הענינים) בהשגחה פרטית, ולא בדרך מקרה ח"ו,

– וכידוע פס"ד הרמב"ם בהלכות תעניות8 שאין לומר "דבר זה ממנהג העולם .. נקרה נקרית וכו'", ומבאר העונש על זה כו', "הוא שכתוב בתורה9 והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם וגו'" (ואע"פ שהרמב"ם מדבר על סוג מיוחד של מאורעות כו', הרי מובן בפשטות שכן הוא בנוגע לכל הענינים, שאינם בדרך מקרה ח"ו, אלא בהשגחה פרטית) –

ובפרט כפי שהענין דהשגחה פרטית מודגש ונתפרש ונתבאר בתורת הבעש"ט10 בנוגע לכל עניני העולם, בכל פרטי המינים דדצח"מ, וכמו עלה שמתגלגל ברחוב מצד לצד כו', כך שההשגחה העליונה היא בפרטי פרטיות כל הענינים.

ואם הדברים אמורים אפילו בעניני העולם – עאכו"כ שישנה השגחה פרטית בענינים הקשורים לתורה.

ועד"ז בעניננו, בנוגע לקביעות השנה – שזהו ענין הקשור עם קביעות המועדים ע"פ התורה, וכפי שפירש רש"י בפרשתנו על הפסוק11 "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו'", "עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם שמעברים את השנה וכו'" (וכיון שענין זה הובא בפירוש רש"י, הרי זה צריך להיות מובן גם לבן חמש למקרא).

וכיון שקביעות השנה הו"ע ע"פ תורה, הרי בודאי יש בזה הוראה, ולא רק בנוגע לשנה זו, כי אם הוראה נצחית, גם בנוגע לכל שאר השנים, אלא שבהם יש גם הוראות נוספות, בהתאם לקביעות שלהם.

ב. ויש לבאר תחילה כללות השייכות של ל"ג בעומר – יום ההילולא של רשב"י – ליום השבת12 :

ענינו של רשב"י הו"ע השבת – כפי שמצינו בזהר שת"ח איקרי שבת13, ובמיוחד רשב"י, ש"רבי יהודה קארי לי' שבת"14.

וענין זה מרומז גם בנגלה דתורה15 :

מסופר בגמרא במסכת שבת16 : "רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן, קריבו לי' כו'" – שהביאו לכבודו מאכלים בלתי רגילים, מעדני מלכים. "אמר להו, מי הוה ידעיתון דאתינא, אמרו לי', מי עדיפת לן מינה", "כלום אתה חשוב לנו מן השבת? לכבוד שבת הכננום, ולא היינו יודעים שתבוא".

ולכאורה אינו מובן: כיון שמאכלים אלו הכינו לשבת, איך היו יכולים להשתמש בהם בימות החול לצרכים אחרים? ועכצ"ל, שזהו לפי שתלמיד חכם ענינו שבת.

אלא שבנגלה הרי זה רק בדרך רמז; ואילו הענין שת"ח איקרי שבת, היינו, שנקרא בגלוי "שבת", ועד שאפילו אינו-יהודי שעובר שומע שקוראים לרשב"י שבת – הרי זה דוקא בפנימיות התורה.

וביאור השייכות של רשב"י (ות"ח בכלל) לשבת:

רשב"י – היתה תורתו אומנתו, ועד שהדוגמא לענין של תורתו אומנתו הוא מרשב"י17. והיינו, שאע"פ שנאמר18 "ששת ימים תעבוד", "זו מצות עשה"19, וכתיב20 "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה", מ"מ, אצלו הכל הו"ע התורה, היינו, שגם ה"תעשה" גופא הוא בתורה – תורתו אומנתו.

וזהו גם ענינו של שבת – שהרי ביום השבת צ"ל "כל מלאכתך עשוי'"21, כך, שאין לו דאגת הפרנסה כו', וכיון שכן, צריכה להיות כל אומנתו בתורה.

אלא שענין השבת כפי שהוא אצל כללות בנ"י הי' אצל רשב"י גם בימי החול, ואילו יום השבת הי' אצלו בדרגא נעלית מענין השבת כפי שהוא אצל כללות בנ"י – שהרי בשבת גופא יש כמה דרגות, ע"ד החילוק בין "שבת" ל"שבת שבתון"22.

וענין זה מודגש במיוחד בקביעות שנה זו, של"ג בעומר – יום ההילולא של רשב"י שענינו שבת – חל בערב שבת (ששייך במיוחד לשבת, כנ"ל ס"א); וביום השבת שלאח"ז מתעלה ל"ג בעומר שבערב שבת לדרגא נעלית יותר (ע"ד מעלת השבת של רשב"י לגבי השבת של כללות בנ"י).

ג. וענין זה מהוה הוראה לכל אחד מישראל:

ובהקדים – שענינו של רשב"י שייך לכל אחד מישראל, כמובן מזה של"ג בעומר נעשה יום שמחה לכל בנ"י, כמ"ש במשנת חסידים23 ש"מצוה לשמוח שמחת רשב"י", ואין בו אמירת תחנון וכו'24.

ואע"פ שגדלה ביותר מעלת רשב"י, ובלשון התניא25 : "מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת כו'" להידמות אליו, וכדברי הגמרא17 "לא שנו אלא כגון רשב"י וחבריו .. אבל כגון אנו וכו'", מ"מ, בהכרח לומר שעכ"פ אפס קצהו אפשרי ושייך גם לכל אחד מישראל, כיון שרשב"י הוא נשמה כללית.

וכמרומז גם בנגלה דתורה – כדאיתא בגמרא26 שרשב"י אמר "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אלעזר בני עמי, מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו, מיום שנברא העולם עד סופו" [שבזה נכללים כל הדורות – כולל גם זמנו של אברהם, ש"אחד הי' אברהם"27, עד הזמן דמלכא משיחא, שאז יקויים היעוד28 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ותתבטל מדת הדין כו'], וכיון שבתורה לא מקשרים שני דברים אם אין להם קשר בעצם, עכצ"ל, שיש לרשב"י קשר עם כל העולם (שהרי לולי זאת לא הי' יכול לפטור את העולם כו'), והיינו לפי שרשב"י הוא בבחי' "צדיק יסוד עולם"29.

והענין בזה:

מצינו שרשב"י אמר "ראיתי בני עלי' (כמבואר בתניא30 גודל מעלתם) והן מועטין, אם אלף הן אני ובני מהן, אם מאה הם וכו', אם שנים הן אני ובני הן"26, ועד למ"ש בזהר31 "אית חד ואנא הוא, דכתיב וצדיק יסוד עולם" (כפי שהובא גם במכתב32 ).

ואין הכוונה שיש ספק במספר הצדיקים שבעולם, אלא שיש ריבוי חילוקי מדרגות בצדיקים33, ובהתאם לכך יש חילוקים במספרם – אלף, מאה (שלושים ושש או שלושים, עשר34 ), שנים ועד לדרגא הכי נעלית שישנו רק אחד; וכאשר המספר היותר גדול של צדיקים אינו מספיק לקיום העולם, אזי יש דרגא נעלית יותר וכו', ועד ש"אי לית זכאין בעלמא – הא אית חד ואנא הוא, דכתיב וצדיק יסוד עולם"31.

ונמצא, שגם צדיק שהוא בדרגא הכי נעלית ש"אית חד", הנה לא זו בלבד שיש לו שייכות לעולם, אלא יתירה מזה, שנקרא "יסוד עולם", והרי "שמו אשר יקראו לו בלה"ק"35 מורה על תוכן הדבר, שהוא כמו "יסוד" כפשוטו שאינו דבר בפני עצמו מהבנין, אלא כל קיומו של הבנין תלוי ביסוד שעליו עומד כל הבנין, וכך גם הצדיק אינו דבר בפני עצמו מהעולם, אלא הוא "יסוד עולם" – גם כאשר העולם הוא במעמד ומצב שצריך לפטרו מן הדין.

וכיון שרשב"י הוא "צדיק יסוד עולם", הרי בודאי שאפשר ללמוד הוראה בנוגע לעבודת כל אחד מישראל – אם הוא רק בוחר בדרך זו, כמ"ש36 "ובחרת בחיים".

ד. וענין זה מובן גם מזה שכל העילויים הנ"ל בנוגע לרשב"י נאמרו בתורה, וכיון שענין התורה הוא מלשון הוראה37, הרי מובן, שכאשר מספרים ענין מסויים בתורה, אין זה רק סיפור בעלמא, אלא בהכרח לומר שיש בזה ענין של הוראה.

וכמפורש בזהר ("חיבורא דילך"38 דרשב"י) בפ' בהעלותך39, שעניני התורה אינם סיפורים בעלמא כו', ועד שנאמרו שם דברים מבהילים על מי שאומר שעניני התורה הם סיפורים כו'.

ולהעיר: מובן וגם פשוט שכל הענינים שמצינו בסיפורי התורה הם ענינים שאירעו בפועל כפשוטם,

– ולא כפי שאמר פלוני ("אַ ווילדע בריאה"...), שיכול להיות סיפור בתורה שבאמת לא הי' במציאות, ואדרבה, אי אפשר לומר שבתורה ישנם סיפורים, כיון שזהו דבר שפוגם בקדושת התורה!...

מדובר אודות יהודי דתי, שמניח תפילין ומתפלל ג' פעמים ביום וכו', אלא שלא זכה ללמוד פנימיות התורה... זוהי ההסברה היחידה לבאר איך יתכן שאמר דבר כזה!

ולכאורה, הוא אומר ע"ד מ"ש בזהר הנ"ל שהתורה אינה ספר סיפורים? – אך הענין הוא, שברור הדבר שכל הסיפורים שכתובים בתורה בודאי אירעו בפועל; כשמסופר בתורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"40 – בודאי כך הי' בפועל, וכמו"כ כשמסופר בתורה "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל"41 – בודאי שכך הי' בפשטות, שהי' באדום מלך גוי וכו';

אלא הזהר מבאר, שהכוונה והתכלית שבגללה מספרת לנו התורה סיפורים אלו, היא, לא בשביל הסיפורים עצמם בלבד, אלא בשביל ההוראה שיש ללמוד מהם.

ה. ומכל זה מובן בנוגע לענינים שנאמרו אודות רשב"י, שיכולים ללמוד מהם הוראה בעבודת כל אחד מישראל (כפי שיתבאר לקמן), וכיון שיכולים ללמוד הוראה, חייבים ללמדה, והלימוד צ"ל באופן שמביא לידי מעשה בפועל.

וכל זה – מתוך שמחה, כאמור לעיל (ס"ג) ש"מצוה לשמוח שמחת רשב"י", והרי שמחה פורצת גדר42, החל מפריצת הגדרים והמדידות בלימוד התורה, ועד לפריצת גדרי הגלות, באופן שיוצאים מן המיצר אל המרחב, לקבל פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ו. האמור לעיל (ס"ב) אודות ענינו של רשב"י ש"תורתו אומנתו", מודגש יותר ע"פ מ"ש בזהר43 שרשב"י הוא ניצוץ משה, והרי ענינו של משה הו"ע התורה – "משה קיבל תורה מסיני"44, ועד ש"לפי שמסר נפשו עלי' נקראת על שמו, שנאמר45 זכרו תורת משה עבדי"46.

ויש להוסיף, שהקשר בין רשב"י למשה מרומז גם בנגלה דתורה47 (אף שלעת-עתה לא מצאתי שיעירו על זה):

בנוגע לקביעות המועדים, איתא בטור48 (והובא גם בסידור של אדמו"ר הזקן49, שהוא דבר השוה לכל נפש, שלכן לא הובאו בו עניני כוונות כו') הסימן (א"ת ב"ש כו') פל"ג, שפירושו, ש"ביום שחל בו פ.ורים יחול לעולם ל"ג בעומר"50.

ובזה מרומזת השייכות של רשב"י (בעל ההילולא דל"ג בעומר) עם משה – כיון שבפורים מודגש ענינו של משה רבינו, כמובן מדברי הגמרא במסכת מגילה51 : "כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח (המן) שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה, (והגמרא מסיימת) ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" ("כדאי הלידה שתכפר על המיתה"52 ) – דלכאורה אינו מובן: לשם מה מספרת הגמרא שהמן שמח שמחה גדולה, ובכלל, למאי נפק"מ מה נעשה אצל גוי?! אך הענין הוא – שבזה מודגש תקפו של נס הפורים, שנעשה מצד לידת משה, שמבטלת את החסרון שבמיתת משה53.

ובהמשך לפורים שחל באותו יום בשבוע כמו שבעה באדר שבו היתה לידת משה שמכפרת על מיתתו – הנה באותו יום בשבוע יחול לעולם ל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י.

וע"פ האמור אודות הקשר והשייכות שבין ל"ג בעומר לשבעה באדר ופורים, יובן גם מה שמצינו במאמרי חסידות54, שלכאורה הוא פלא גדול למה נקרא ל"ג בעומר בשם הילולא, שהו"ע של שמחה, ולא כמו שבעה באדר, שההנהגה בו היא בקו ההפכי כו'55.

וכיון שרשב"י קשור עם משה, לכן מודגש אצל רשב"י דוקא הענין ד"תורתו אומנתו", ועד ששאר התנאים שגם אצלם הי' ענין זה, הנה אע"פ שיש לכל אחד מהם שם בפ"ע, מ"מ, נכללים ונקראים כולם בשם חבריו של רשב"י ("רשב"י וחבריו"), היינו, שעיקר הענין ד"תורתו אומנתו" שייך לרשב"י.

ז. וזהו גם מה שלימוד התורה דרשב"י הי' באופן נעלה ביותר:

מצינו בגמרא56 "כי הוה מקשי רבי פינחס בן יאיר קושיא, הוה מפרק לי' רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי".

והגע עצמך: רבי פינחס בן יאיר הי' מגדולי התנאים, ואעפ"כ, הי' זקוק להסבר בענין בלתי מובן כו', שלכן "הוה מקשי .. קושיא". ואילו רשב"י, לא זו בלבד שהשיב על קושייתו, אלא "הוה מפרק לי' עשרין וארבעה פירוקי"!

ואם הדברים אמורים בנוגע ללימודו בנגלה דתורה,

– כפשטות הענינים שהשקו"ט דרפב"י ורשב"י היתה בנגלה דתורה, וכמבואר באגה"ק57 ש"פלפול הקושיות ותירוצים .. אשכחן ברשב"י דעסק בי' טובא גם בהיותו במערה, ואדרבה, בזכות צער המערה זכה לזה, כדאיתא בגמרא דאמר לר' פינחס בן יאיר אכל קושיא כ"ד פירוקי, ואמר לו אילו לא ראיתני בכך כו'" (ומוסיף, ש"באמת ע"כ עיקר עסקיהם במערה הי' תורת המשניות ת"ר סדרי .. דאילו ספר הזהר והתיקונים היה יכול לגמור בב' וג' חדשים, כי בודאי לא אמר דבר אחד ב' פעמים") –

הרי עאכו"כ [ועכ"פ – אם לא שייך לומר על זה "עאכו"כ" – עד"ז] שכן הוא בנוגע לפנימיות התורה, החל מספר הזהר, "חיבורא דילך"38, שנקרא "זהר" מלשון אור58 ("ליכטיקייט"), כמ"ש59 "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע".

ועוד זאת, שפעל החיבור של פנימיות התורה עם נגלה דתורה60 – מעין ודוגמא והכנה לענין ד"מחצתי ואני ארפא"61 (ביטול המחיצה שבין פנימיות התורה לנגלה דתורה, שבכח זה מבטלים גם את מחיצות הגלות) שיהי' לעתיד לבוא, וכמבואר בהמשך תרס"ו62 שהלימוד שלו בנגלה הי' בבחי' ידיעת הפנימיות, "שהי' יודע הפנימיות בכל פשוטי ההלכות".

[ומזה מובן גם גודל מעלת קיום המצוות ע"י רשב"י – שהרי מבואר בתניא63 ש"גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצוות ואפילו מתפלה כו', והא דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק (לתפלה)64, היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלא"ה"; וכיון שרשב"י הפסיק מלימודו בתורה כדי לעשות סוכה ולעשות לולב (כדאיתא בירושלמי65 ), הרי מובן שהי' בזה עילוי אפילו לגבי לימוד התורה באופן דתורתו אומנתו].

ח. וכמו"כ מודגשת מעלת רשב"י בנוגע לפעולת לימוד התורה שעי"ז נמשכת הברכה בכל המצטרך בעניני העולם:

ובהקדמה – שכיון שבריאת העולם היא בשביל ישראל ובשביל התורה66, הרי מובן, שכל עניני העולם שאליהם זקוק כל אחד מישראל, מהענינים היותר נעלים ועד לענינים היותר תחתונים, ועד"ז בנוגע לכללות בנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"67 – נמשכים ע"י התורה.

ומקרא מלא דיבר הכתוב68 : "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו'".

ובענין זה מצינו עילוי מיוחד אצל רשב"י שתורתו אומנתו – כדאיתא בזהר69 שכאשר הי' עלמא צריך למטרא, אמר רשב"י תורה ועי"ז אתי מיטרא.

ועד"ז בנוגע לשלילת דאגת הפרנסה – כפי שמצינו בפרשה שמתחילים לקרוא בתורה במנחה, "רעוא דרעוין"70 : "וכי תאמרו מה נאכל"71, היינו, שזוהי שאלה שיש לה מקום בתורה כו' – כמסופר במדרש72 "מעשה בתלמיד אחד של ר"ש בן יוחאי שיצא חוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע ר"ש, והוציאן לבקעה אחת .. ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב, התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן כו'" (כיון ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"73, כמ"ש74 "ותגזור אומר ויקם לך").

ועד"ז בנוגע לברכה העיקרית שהו"ע הגאולה:

ידוע הסיפור75 אודות תלמיד האריז"ל ר' אברהם הלוי, שהי' נוהג לומר "נחם" בכל יום, וכשבא פעם עם האריז"ל למירון בל"ג בעומר ואמר "נחם", הקפיד רשב"י על כך, ואמר לאריז"ל: "אמור לאיש הזה למה הוא אומר נחם ביום שמחתי".

ולכאורה אינו מובן: הרי נמצאים בכל זאת לאחר החורבן ובזמן הגלות (ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו וכו'"), ועד שבגלל שלא היתה יד ישראל תקיפה כו', הוצרך גם רשב"י עצמו להתחבא ולהצטער במערה56 (אף שעי"ז זכה לענינים נעלים, כנ"ל ס"ז), וא"כ, מדוע שלא יאמרו "נחם" בל"ג בעומר?! – אך הענין הוא, שהעילוי שנעשה ביום שמחתו של רשב"י הוא באופן שלמעלה מהזמן כו'76, שלכן, גם כשנמצאים בחושך הגלות, אין מקום לומר "נחם".

ועד שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ט. מכל האמור לעיל צ"ל הוראה בנוגע למעשה בפועל, ש"המעשה הוא העיקר"77 :

כיון שענינו של רשב"י "תורתו אומנתו", הרי מובן, שההוראה מזה בעבודת כל אחד מישראל היא בנוגע ללימוד התורה, שאין לנו שיור רק התורה הזאת78 – שצ"ל אצלו החלטה גמורה לקבוע עתים בתורה בכל יום (ומי שכבר יש לו קביעות עתים זו – יוסיף עלי'), ולא רק קביעות בזמן, אלא כפי שאומר רבינו הזקן79 שצ"ל גם קביעות בנפש, שאז הרי זה נעשה דבר קבוע, וקבוע לא בטיל80.

ובלשון הידוע: "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי"81 – דלכאורה אינו מובן: איך יכולה להיות "מלאכתך עראי", בה בשעה שצ"ל "נשאת82 ונתת באמונה"? אך הענין הוא – שכאשר ההתעסקות במשא ומתן באמונה היא (לא מצד חשיבותה של המלאכה כשלעצמה, אלא) מצד ציווי התורה, הרי זה באופן ד"מלאכתך עראי", שאינו בסתירה ל"תורתך קבע", והיינו, עי"ז שעכ"פ בעת ההיא שלומד יהי' לימודו באופן ד"תורתו אומנתו", שאז נעשה הלימוד דבר קבוע שאינו בטל גם לאחרי זמן הלימוד, במשך כל היום כולו.

וענין זה שייך לכל אחד ואחת מישראל, גם לנשים, כידוע מ"ש כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע83 שגם על הולדת בת צ"ל לתורה (ולחופה ומע"ט), ע"פ מה שאמרו רז"ל84 "נשי במאי זכיין באיקרוי כו' ובאתנוי כו' ונטרין כו'", והיינו שגם נשים שייכות לענין התורה.

י. ובכל זה ניתוסף עוד יותר – שאין זה רק באופן של הוראה בלבד, כמו "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" [היינו, שהתורה אומרת שכך צריך להתנהג, ומוסיפה ומדגישה שצריך להתייגע בזה כו', ו"יגעת ולא מצאת אל תאמין"85 ], אלא זהו באופן של סיפור שאירע בפועל,

– והרי ידוע הכלל ש"אין למדין הלכה לא מפי לימוד וכו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה"86, "מעשה רב"87 –

הן בנוגע לכללות הענין דלימוד התורה באופן ד"תורתו אומנתו", ובהפלאת מעלת "פלפול הקושיות ותירוצים .. אכל קושיא כ"ד פירוקי" בנגלה דתורה, והן בנוגע לפנימיות התורה, ועד להמסופר בזהר88 שבזמן רשב"י "אפילו ינוקי .. זכו לחכמתא עילאה", שהיו לומדים רזי וסתרי תורה,

ועד"ז בנוגע להמשכת הברכה בעניני העולם, שאין זו רק הבטחה בתורה68 ש"אם בחוקותי תלכו" אזי "ונתתי גשמיכם בעתם", אלא סיפור בפועל, שע"י אמירת תורה פעל רשב"י ירידת גשמים; והרי ענין הגשמים כולל את כל הברכות, כמובן מפי' הרמב"ן עה"פ, שזהו גם היסוד לפירוש הבעש"ט89 ש"גשמיכם" הוא מלשון גשמיות,

וכן בנוגע לשלילת דאגת הפרנסה, ע"י הסיפור בפועל שרשב"י אמר72 "בקעה בקעה מלאי דינרי זהב, התחילה מושכת דינרי זהב" – דלכאורה אינו מובן: הרי בודאי הי' רשב"י נאמן אצל תלמידיו, וא"כ, הי' יכול לומר להם שאם הם רוצים, יש ביכלתו ליתן להם כו', ומדוע הוצרך לעשות זאת בפועל ממש? – שעי"ז פעל שבירת ההעלם וההסתר שבעולם, שגם במקום שהוא בבחי' "בקעה" לא תהי' נתינת מקום לדאגת הפרנסה; ועד כדי כך, שלגבי רשב"י לא הי' זה בדרך של נס (כמו שהוא לגבי העולם), אלא ענין טבעי – מצד הענין ד"תורתו אומנתו" (כיון שהתורה היא בעה"ב על העולם, כידוע בענין "לא-ל גומר עלי"90 ).

ועד"ז בנוגע לעבודת התפלה – שנוסף לכך שהיא כמו "חוט השדרה" שבה תלוי כללות קיום התומ"צ91 (כמוזכר לעיל92 ), הרי גם ענין הפרנסה שייך לתפלה, שענינה בקשת צרכיו93 – שענין זה הי' בפועל אצל רשב"י במשך כל ימיו באופן ש"בחד קטירא אתקטרנא כו'"94 ; וגם ענין זה שייך לכאו"א מישראל, כמובן ממ"ש הרמב"ם95 ש"לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש .. אשר נדבה רוחו .. לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו .. הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהי' ה' חלקו ונחלתו לעולם כו'".

יא. וכאשר מחליטים לאחוז ("אָנהאַלטן זיך") בשולי גלימתו ("אין דער פּאָלע") של רשב"י... אזי יש נתינת כח מיוחדת מרשב"י להצליח בכל האמור לעיל.

ובפשטות – שבשעה שצריך הצלחה בלימוד נגלה דתורה, אזי יש לו הצלחה בנגלה דתורה, וכשצריך הצלחה בפנימיות התורה, יש לו הצלחה בפנימיות התורה, ועד"ז בנוגע לקיום המצוות בהידור, ועד לפרנסה בהרחבה, וללא דאגות כו'.

ועי"ז שכל אחד פועל זאת בעצמו וגם על חבריו כו', הנה בצירוף כולם יחד פועלים להציף ("פאַרפלייצן") את העולם כולו בלימוד התורה, ועי"ז פוטרים את כל העולם מן הדין ומכריעים אותו לכף זכות, ועד שמבטלים ומאירים את החושך הכללי של הגלות, עי"ז שכל אחד מבטל ומאיר את החושך הפרטי שלו, וכפי ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין"96, "בנערינו ובזקננו גו' בבנינו ובבנותינו"97, ו"כספם וזהבם אתם"98, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה פתח רבי שמעון (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

יג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק99 "ששת ימים", "מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאילו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות",

– שכוונת רש"י לבאר ההקדמה ד"ששת ימים" [שהרי אין זה המקום העיקרי לציווי דשבת (שאז יש צורך להבהיר שאין לדאוג לפרנסה כיון ש"ששת ימים תעשה מלאכה"), אלא נזכר דרך אגב בקשר לענין המועדים], ש"ששת" "שם דבר הוא",

– כפי שמפרש רש"י על הפסוק100 : "שבעת ימים", "כל מקום שנאמר שבעת, שם דבר הוא, שבוע של ימים, שטיינ"א בלע"ז, וכן כל לשון שמונת ששת חמשת שלשת"101 –

שרק הזמן ד"ששת ימים" מותר במלאכה, ואילו זמן אחר (שבת ומועדות) אסור במלאכה102, ולכן, "כל המחלל את המועדות .. כאילו חילל את השבתות"103 ; ומכלל לאו אתה שומע הן104, שגם "כל המקיים את המועדות .. כאילו קיים את השבתות" –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 242 ואילך.

יד. בהמשך להמדובר לעיל אודות ל"ג בעומר, יש להתעכב גם על הקדמת הסיפור בגמרא56 אודות הסיבה שבגללה הוצרך רשב"י להתחבא במערה מפני מלכות רומי:

"יתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו, פתח רבי יהודה ואמר, כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר, כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות, אמרו וכו'. אזלו (ר"ש ובנו) טשו במערתא וכו'".

וצריך להבין: מדוע צריכה הגמרא לספר את הדברים שאמר רשב"י על המלכות כו' – שלכאורה הרי זה היפך הציווי "אל תתגרה בגוי קטן"105, ועאכו"כ גוי גדול?!

ואע"פ שלדעת רשב"י "מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה"106, הרי זה דוקא "בצדיק גמור"106, והרי הכוונה בזה היא לא ל"צדיק בדינו", אלא לענין אמיתת שם התואר והמעלה של צדיק, שעל זה אמרו רז"ל107 "ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים כו'" (כמבואר בתניא108 ), והרי "התורה על הרוב תדבר"109, כך, שבדרך כלל אסור להתגרות כו'.

אך הענין הוא – שמסיפור הגמרא אודות דבריו של רשב"י יש ללמוד הוראה כיצד צריך יהודי להביט ולהתייחס ל"חסד לאומים"110.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) כנראה שכדי שהקהל יתעורר... צריך לדבר אודות ענינים העומדים ברומה של וושינגטון...

כל הצרות שישנן עכשיו הם כתוצאה מזה שבמשך שנים מנסים להרגיל יהודים לחיות באשלי' שאין להתיירא מכל שונאי ישראל, כיון ש"אחות יש לנו בבית המלך"111 : יש בוושינגטון גויים שהם ידידים טובים, שלא יניחו לשונאי ישראל להתנהג כרצונם.

והגע עצמך:

יש שמונים מליון ערבים שונאי ישראל, ש"עומדים עלינו כו'" (כמ"ש בהגדה), ולמרבה הפלא, טוענים שאין מה להתיירא מהם – לא בגלל שסומכים על כך ש"הקב"ה מצילנו מידם", אלא בגלל שסומכים על הגוי בוושינגטון שיעשה כל מה שביכלתו, ועד שיעמיד את עצמו בסכנת מס"נ... כדי להציל את בנ"י.

ולכן, כל ההתעסקות היא רק בענינים הקשורים עם "כחי ועוצם ידי"112 – להשתדל לשאת חן בעיני הגויים, כדי שיסכימו לסייע במדה גדולה יותר, ולא חושבים כלל אודות הצורך לעסוק בענינים שיפעלו את הסיוע של הקב"ה, שבשביל זה דרושה הנהגה ע"פ הלכה ע"י קיום התומ"צ כו'.

טו. הסיבה לכך שהוא סומך לגמרי על הגוי היא – בגלל שחושב שהגוי מעריך אותו ועד שמרגיש את עצמו ירוד כלפיו, שהרי הוא "מיניסטער"... ולכן יעשה הגוי הכל כדי לשאת חן בעיניו!

אך "כל הפוסל במומו פוסל"113 – שזהו בגלל שהוא מרגיש את עצמו ירוד כלפי הגוי, ולכן חושב שכך הוא גם אצל הגוי!...

הוא מרגיש כל כך נחות כלפי הגוי, שבראותו גוי שמסכים שירשמו אותו בתור יהודי, ומוכן אפילו לשלם בשביל זה 25 דולר [כדי שיוכל לקבל – מכספי המגביות של "כל נדרי" – סכום של 20.000 דולר... עבור הסתדרותו בא"י, כולל פטור של תשלום מכס למשך ששה חדשים או שנתיים], אזי מיד רושם אותו בתור יהודי; בראותו גוי ברחוב, רודף אחריו ומפציר בו לנסוע לא"י, בהבטיחו שלא יהיו לו קשיים, כיון שה"פקיד" קיבל כבר ציווי לרשמו בתור יהודי, וליתן לו בחנם כל המצטרך לו, ואח"כ יחליט הגוי אם זה מוצא חן בעיניו ורצונו להשאר, ואם לאו, יקום ויסע בחזרה לקליפורני', כהמעשה שהי'!

וכמדובר כמ"פ114 בארוכה אודות הענין ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע"115 – שלא הי' כאן חטא של אכילת סעודה שאינה כשרה, שהרי המשתה הי' באופן ד"לעשות כרצון איש ואיש"116, כולל גם מרדכי115, כך שהיתה סעודה כשרה, אלא החטא הי' בכך שנהנו מהעובדה שגוי רשע מזמין אותם להשתתף בסעודתו, בהרגישם שזוהי חשיבות ועילוי עבורם שיכולים לשבת יחד עם הגוי!...

ועד"ז בנדו"ד, שרודפים אחרי הגוי, ומרגישים עילוי בכך שהגוי מסכים שירשמו אותו בתור יהודי.

וכיון שהוא מרגיש את עצמו נחות כלפי הגוי, ורודף אחריו וכו' – חושב שכן הוא גם אצל הגוי, שגם הוא מרגיש את עצמו נחות כלפי היהודי, ולכן יעשה הכל – כולל גם להעמיד את עצמו בסכנה כו' – כדי להציל יהודי!

אבל אח"כ רואים מה שהגוי עושה בפועל... – כפי שרואים עכשיו את כל הצרות!

וכל זה – בגלל ששוכחים לגמרי שהגוי אינו אלא כ"גרזן ביד החוצב בו"117, שביכלתו לעשות רק כפי רצון החוצב בו; שוכחים על הקב"ה, ושוכחים מהציוויים שצוה כיצד צריך להתנהג כו', ומשתדלים רק לשאת חן בעיני ה"גרזן"... שזהו היפך השכל לגמרי!

ובגלל זה ישנן כל הצרות עכשיו – שהגוי הולך ועושה כרצונו, מבלי להתחשב כלל בטובתן של ישראל!

וכפי שרואים במוחש בנוגע לטענה שהשיגו "עצמאות", שנעשו בני חורין להתנהג כרצונם – שאף פעם לא הי' מצב שתלויים לגמרי בגויים, רח"ל, כפי שהמצב הוא עכשיו! מצב זה גרמו אלו שטוענים שנעשו "עצמאיים" – ע"י הנהגתם לרדוף אחרי הגויים, עד שנעשו תלויים לגמרי בגויים, באופן שלא יכולים להתנהג באופן אחר מרצונו של הגוי!

טז. אך מדברי הגמרא רואים אופן התייחסותו של רשב"י להנהגת הגויים:

רשב"י טען, שאין לנו לרמות את עצמנו; רואים אמנם שגויים עושים דברים טובים, "תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות", אבל צריך לדעת ש"כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן".

אלא מאי, כיון שנמצאים בגלות, צריכים לילך ולהשתדל אצל הגוי ולבקש סיוע כו',

– כוונת הגוי היא אמנם לצורך עצמו, כמו "גשרים – ליטול מהן מכס", אבל אעפ"כ, שיטלו מכס ויסייעו לבנ"י... –

וכמסופר בגמרא118 שכאשר הי' צורך לבטל גזירה, הלך רשב"י בעצמו לרומי כדי להשתדל אצל מלכות רומי לבטל את הגזירה; אבל רשב"י עשה זאת מתוך ידיעה שבנ"י סומכים על הקב"ה, אלא שהקב"ה צוה שצריך להשתדל בדרך הטבע לבטל הגזירה, ובמילא יודעים שלא די בענינים הקשורים עם "כחי ועוצם ידי", כי, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי (רוח אשר) אמר ה' צבאות"119, היינו, רוח ע"פ התורה. – יש צורך אמנם בענין ד"צבאות", אבל האמת היא ש"אמר ה' צבאות", כך, שההצלה באה ע"י הקב"ה.

ולכן, גם בשעה שהולכים לבטל את הגזירה ע"י השתדלות בדרך הטבע, יודעים שכאשר יהי' צורך במלאך, יבוא מלאך, ואם עדיין לא תרצה מלכות רומי לציית, אזי ישלחו "שד"... והיינו לפי שהאמת היא שהקב"ה הוא העוזר, אלא שרצונו שיפעלו גם בדרך הטבע.

יז. ועד"ז בנוגע להנהגה בימינו אלו:

צריכים אמנם לנסוע לוושינגטון – כשם שרשב"י נסע לרומי – ולהשתדל שם כו', אבל בוושינגטון צריכים לראות יהודי שמתנהג ע"פ תומ"צ וכו'.

וכאשר הוא פונה לגוי ומבקש ממנו סיוע, והגוי שואל אותו: מדוע אתה צריך סיוע ממני, בה בשעה שהנך מאמין בהקב"ה, ויכול להביא מלאך או שד? – משיב לגוי: כאשר בנ"י נמצאים בגלות, ישנוי הציווי "הוי מתפלל בשלומה של מלכות כו'"120, ואז רצונו של הקב"ה שישתדלו גם בדרך הטבע, כך, שזקוקים לסיוע של הגוי.

וכאשר הגוי שואל: מה פירוש שהנך נמצא בגלות – הרי אתה נמצא בארץ ישראל, "ארץ121 אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"?! משיב היהודי: אדרבה – שם הגלות גדולה יותר, כיון שיש מי שטוען שלהיותו "מיניסטער", יכול לעשות כרצונו!...

ולא עוד אלא שמזה רוצה להביא "ראי'" שענין הגלות אינו "מפני חטאינו" – שהרי הוא טוען שאינו בגלות, למרות שיודע מעמדו ומצבו בענין ד"מפני חטאינו", בידעו שהוא זה שרושם גויים בתור יהודים, היפך "דבר ה' זו הלכה"122, באמרו, שעושה זאת בשם "תורת ישראל" ו"אלקי ישראל", וכל זה – כדי שיוכל להמשיך לשבת על ה"כסא"... ובשביל זה הסכים ועזר שילמדו עם ילדי ישראל "נצרות" רח"ל! (אלא שאח"כ נתגלה הדבר, ואז ניסה להשתמט מזה).

ועד"ז בנוגע לחבירו, שגם הוא יודע מעמדו ומצבו בענין ד"מפני חטאינו":

במשך שנים ארוכות זעק בעצמו ש"מיהו יהודי" הוא ענין שחייבים לתקנו, כיון שזוהי סכנה עבור כלל ישראל, וההצלה של כלל ישראל היא רק ע"י תיקון החוק, ובמילא אי אפשר לוותר על זה. ואעפ"כ, כשהגיע לענין ה"כסאות", הנה עד לפני שלשה ימים הכריז שחייבים לוותר על כל הענינים ובלבד להשאר לשבת בממשלה, כיון שבישיבתם על ה"כסאות" תלוי' הצלת ישראל והצלת ענין החינוך וכו'!

ושני הדברים שהם הפכיים זמ"ז, נאמרים באותו נוסח – שזוהי הצלה עבור כלל ישראל!... (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) כל דבר שקר מוכרח שיהי' בו קורטוב של אמת, כי לולי זאת, אין לו אחיזה. ועד"ז בנוגע לשקר שחייבים לוותר על מיהו יהודי בשביל כלל ישראל, שיש בו קורטוב של אמת – שחייבים לוותר על מיהו יהודי כדי להציל את ה"כסא" שלו... ומזה נשתלשל השקר שבזה תלוי הצלת כלל ישראל!

ועד"ז בנוגע לצרה של "ניתוחי מתים" שאירעה בגללו, כידוע שענין זה התחיל בשעה שהוא הי' קשור עם "משרד הבריאות", וכתב מכתב חשאי לכל בתי-הרפואה והרופאים שנותן רשיון וכו'.

וכאשר נתעורר רעש על זה, איימו על הרב שהי' אז – כפי שמאיים על הרב עתה ליתן היתר לעשות פשרה בענין של מיהו יהודי, בה בשעה שהפשרה תגרום למצב גרוע יותר, שתעמיק יותר את המלחמה נגד גיור כהלכה, ע"פ "דבר ה' זו הלכה", כיון שתגרום מחלוקת בין רב אחד לרב שני, ונקל לשער הרושם שיעשה הדבר על אלו שקוראים את עצמם בשם "חפשיים", שבראותם שנוצרה מחלוקת חריפה כ"כ בין הרבנים, אזי יתוסף יותר במלחמתם נגד ההלכה.

וכפי שאירע בעבר כמ"פ, שבשעה שנערכה הצבעה, הרימו ידם נגד "דבר ה' זו הלכה"! – אמנם פלוני בעצמו לא הי' נוכח, כיון שברח בשעת ההצבעה, אבל שאר חבריו הרימו ידם נגד הלכה, וכאמור, בשם אלקי ישראל, ובגושפנקא של תורת ישראל; ועד"ז עתה, כאמור, שעד לפני שלשה ימים הכריז שחייבים לוותר על מיהו יהודי! ולא עוד אלא שבשעה שחברו שב בתשובה והתפטר מכסאו, היתה הנהגתו באופן ד"רצחת וגם ירשת"123, לרשת את כסאו של חברו ששב בתשובה, ולהשאר לשבת על ה"כסא"!

ועוד זאת, שהם מעמידים פנים שיש להם דעה עצמאית, ועושים כל הענינים על דעת עצמם – בה בשעה שזהו היפך המציאות, וכפי שנתבאר במכתב די"א ניסן124, שיכול להיות אדם שנמצא בשעבוד הכי גדול, ולחשוב שהוא חפשי ויש לו דעה וכו', וכפי שהובאה הדוגמא לזה מעובר במעי אמו, שאוכל ושותה ממה שאמו אוכלת ושותה125, ודוגמתו בנדו"ד – שהם נמצאים ב"בטן" של ה"מערך", ואין להם דעה משלהם כלל, אלא עושים כל מה שה"מערך" מצווה לעשות! – הוא רץ מאחורי הפרגוד ומודיע שיכנס לממשלה, אלא שרק כלפי חוץ חייב לצעוק שלא יכנס, ונותנים לו רשות לומר כלפי חוץ מה שרוצה, ובלבד שבנוגע לפועל יעשה כפי שמצווים עליו!...

ובפרט כששומע שיש סברא שיתנו לו "כסא" נעלה יותר, הנה מזה מביא ראי' ששיטתו נכונה, דכיון שעד עתה התנהג כפי שרצו, לכן מסכימים לתת לו "כסא" נעלה יותר!...

וכמדובר כמ"פ126 שאלו שאשמים בעיקר אינם הם בעצמם, אלא אותם מאה אלף יהודים שעומדים מסביב ושותקים! – הם טוענים שיש מאה אלף יהודים שהצביעו עבורם ואוחזים מהם, כך, שאותם מאה אלף יהודים יכולים להוריד אותם מה"כסאות" כהרף עין, אבל הם שותקים! ואע"פ שיש 200 שהצביעו נגדם (ומתוך ה-300 שהצביעו בעדם נתגלה ש-200 מהם הצביעו כך רק בגלל שהם גובי המיסים של המפלגה וכו') – הרי נוסף לכך שהיתה זו הצבעה חשאית, ישנם עדיין 99 ששותקים!

יח. ובכן: כאשר שולחים אנשים כאלו לוושינגטון לפעול על הגוי לסייע לבנ"י – הרי מובן שהגוי אין לו דרך-ארץ כלל כלפי אדם ש"מוכר" את כל הענינים ובלבד שישאר לשבת על ה"כסא"!

הגוי רוצה לראות אדם שמתנהג לפי העקרונות שלו! אם הוא מאמין בה' – שיתנהג כך בפועל, ולא שהיום יצעק באופן כך, ומחר יצעק להיפך (ובמילא לא יודעים מה יצעק מחר...), מבלי לעמוד כלל על עקרונותיו, ולמכור הכל, ובלבד שיוכל להשאר לשבת על ה"כסא"!

וכיון שבאנשים כאלו עסקינן, לא יפלא שמרגישים את עצמם נחותים בפני הגוי, ומשתדלים לשאת חן בעיניו, ומתייראים לעשות דבר שאולי לא ימצא חן בעיניו – שמזה באים כל הצרות כו'.

וכמו בנוגע לצרות שיש מצד דמשק כו':

מצד אנשי הצבא היו יכולים להמשיך עוד 15-20 קילומטר ולכבוש גם את דמשק127 – למשך זמן קצר עכ"פ, שאז היתה נשארת "ממלכה שפלה" (ע"ד מ"ש בנוגע למצרים128 ) – ללא צורך בהשתדלות גדולה, כיון שלא הי' שום מניעה ועיכוב מהצד שכנגד כו', והיו צריכים רק לא לתת פקודה לעצור את אנשי הצבא שהיו להוטים להמשיך הלאה כו'.

ואם היו עושים כן – היו חוסכים את כל הקשיים והצרות שיש עתה, והיו גם משחררים את השבויים וכו'.

והסיבה לכך שנתנו פקודה לעצור את אנשי הצבא היא – בגלל שטענו שהגוי בוושינגטון יהי' ברוגז!...

ובכן: לכל לראש – הגוי הוא ברוגז בלאה"כ... ועוד ועיקר: בנדו"ד, גם הגוי רצה שיכבשו את דמשק (לזמן קצר), כיון שאז היו מצליחים להשיג את התכניות של הרוסים וכו'.

ועד"ז בנוגע לעוד כמה ענינים שאין כאן המקום להאריך בזה.

יט. ובכל אופן, ישנה ההוראה מסיפור הגמרא אודות דברי רשב"י בנוגע לאומות העולם – שצריך לידע שאין לטעות ולסמוך לגמרי על "חסד לאומים", כיון ש"כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן".

צריכים אמנם להשתדל אצל הגוי בדרך הטבע, כפי שרשב"י נסע להשתדל אצל מלכות רומי, אבל צריך לדעת שההצלה היא ע"י הקב"ה, ובמילא, צריכה להיות ההכנה המתאימה להשראת ההצלה של הקב"ה – ע"י ההנהגה בדרך התורה וההלכה, כולל ובמיוחד ע"י לימוד התורה, שזהו ענינו המיוחד של רשב"י – "תורתו אומנתו"17, שלכן אמרו "מי ילך ויבטל הגזרות – ילך רשב"י"118, כיון שגם בלכתו לרומי ימשיך לעסוק בתורה!

ועד"ז בנוגע לפלוני וחבירו (הנ"ל סי"ז),

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת שחוק:) הוא לא יותר טוב ולא יותר גרוע ממנו... שניהם שוים, והלואי ששניהם ישובו בתשובה היום – שהרי ענין התשובה יכול להיות גם בשבת, וגם בל"ג בעומר; אסור לומר תחנון24, אבל לשוב בתשובה "מותר"... תמיד, שהרי צ"ל "כל ימיו בתשובה"129, גם בשבת, ואדרבה: "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"130 –

שעליהם להתיישב ללמוד תורה (אף ש"הצעה" כזו היא לכאורה ענין של בטלנות...), כמארז"ל131 ש"המאור שבה מחזירו למוטב", והרי המדובר אודות מי שנמצא במעמד ומצב ד"אותי עזבו"132, כופר רח"ל, ואעפ"כ, כאשר "תורתי שמרו"131, אזי המאור שבה מחזירו למוטב.

וכאשר ה"דתיים" יוסיפו בתורה, הרי זה ישפיע על כל הציבור, ואז הנה גם ה"חפשיים" שבממשלה יאלצו להתחשב בדעת הרוב – שיש להתנהג ע"פ "דבר ה' זו הלכה", כפי שמתחייב מצד מציאותו האמיתית של כל אחד מישראל133.

* * *

כ. ביום הש"ק זה מתקיים הכינוס של נשי ובנות חב"ד134 (שהתחיל ביום שישי, ומסתיים ביום ראשון), ובין אם כיוונו לכך או לא, הרי זה בודאי בהשגחה פרטית, וקשור עם פרקי אבות שאומרים ביום הש"ק זה (וכיון שהכינוס נמשך ביום ראשון, הרי זה קשור גם עם הפרק של השבת שלאח"ז135 ),

– וגם ענין זה הוא בכלל תורת רבינו הזקן136 שצריכים לחיות עם הזמן, והיינו, ללמוד הוראה מעניני התורה ששייכים במיוחד לזמן זה –

ובאופן שאין אפילו צורך לחפש כו', כיון שישנה משנה מפורשת ששייכת לענין הכינוס: "כל כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים"137.

כא. ויש כמה דיוקים במשנה זו:

א) מהו החידוש ש"כל כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים" – הרי כל דבר טוב שיהודי עושה יש לו קיום ואינו מתבטל לעולם?

ב) מהו דיוק הלשון "כנסי'"?

ג) מהו הדיוק "לשם שמים", ולא "לשמים", כפי שמצינו בכ"מ, ולדוגמא בנוגע לקרבנות: "נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים"138.

כב. והביאור בזה:

החילוק בין "שמים" ל"שם שמים" הוא – ש"שמים", אש ומים (כפירוש רש"י139 ), קאי על תורה ומצוות, כי, בתורה כתיב140 "מימינו (שקו הימין הוא חסד, מים) אש דת למו", ובמצוות יש מצות עשה – "ימין מקרבת"141, מים, ומצוות לא תעשה – "שמאל דוחה"141, אש; ואילו "לשם שמים" אינו ענין של תומ"צ עצמם, אלא כמו "שם" שאינו עצם הדבר, אלא רק שם בלבד.

וזהו "כנסי' שהיא לשם שמים" – שעוד לפני שיודעים ומבינים מה הם ההחלטות של הכינוס בנוגע לעניני תורה ומצוות ("שמים"), הנה הכינוס עצמו הוא כבר "לשם שמים", היינו, שעצם העובדה שנשי ישראל מתכנסות ובאות מכו"כ מקומות, ממעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד" למעמד ומצב של "עם אחד"142, ובאופן שכל רואיהם (אפילו אינם יהודים) יכירום – ע"י הלבוש המתאים כו', למרות שה"אופנה" ("מאָדע") היא ללבוש לבושים אחרים, ועד"ז בהנהגתן בנוגע לאכילה ושתי' בהקדמת אמירת ברכה וכו' – שאינן סתם נשים אמריקאיות... אלא בנות שרה רבקה רחל ולאה, הרי זה כבר ענין שקשור עם אלקות ("ג-טליכקייט"), "לשם שמים", שפועל "שיהא שם שמים מתאהב על ידך"143.

כג. ועז"נ "כל כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים":

"כנסי'" – אינה כמו "כנסת הגדולה" שהיא באופן של קביעות ותמידיות כו', אלא כנס שאינו אלא למשך זמן מועט, היינו, שלפני הכנס לא היו ביחד, ורק למשך זמן מסויים מתכנסים יחד, ואח"כ חוזרים כאו"א למקומו, כך, שלכאורה מתבטל ענין הכינוס.

ועל זה אומרת המשנה ש"סופה להתקיים", והיינו, שגם לאחרי שכל אחת נוסעת וחוזרת למקומה, שאז יכולה להתעורר אצלה השאלה: איך תוכל לבדה לעמוד על עמדה להתנהג ע"פ התורה ומצוותי', נגד השכנים כו' שטוענים שצריך להתנהג אחרת – הנה על זה יש נתינת-כח מהחיות וההתעוררות כו' בשעה שכולן היו ביחד בכינוס, ש"סופה להתקיים" גם לאחרי שכל אחת הולכת למקומה, ונותנת כח שתוכל לעבוד עבודתה בלי להתפעל מהסביבה, בידעה שאינה אשה יחידה, אלא היא הולכת בשם ובתור באה-כח של כל הכינוס, וזכות הרבים (שהיו בכינוס) מסייעת לה לקיים את ההחלטות שנתקבלו בכינוס, מתוך תוקף וחיות כו' כפי שהי' בשעת הכינוס.

כד. אמנם, בכל ענין של כנסי' יש לכאורה גם ענין של חסרון:

כיון שאין שני בני אדם שדעותיהם שוות זה לזה144, הרי מובן, שכאשר מתכנסים כמה בני אדם יחד, אזי ישנם כמה דעות, וככל שירבה מספר המתכנסים, יתרבה מספר הדעות.

ולכאורה: בשלמא כאשר כל אחד נמצא במקומו, אזי יכול לעשות ולפעול כפי הבנתו, כשרונותיו וכחותיו כו'; אבל כשמתכנסים יחד הרבה בני אדם, אזי יש לכל אחד דעה משלו איך צריך לפעול ולעשות, זה אומר כך וזה אומר כך וכו', ואח"כ צריך להחליט ע"פ רוב דעות, כפי שהתורה קובעת ש"אחרי רבים להטות"145. וא"כ, יש חסרון לכאורה בכל ענין הכינוס לגבי המעמד ומצב שכל אחד נמצא במקומו שאז ביכלתו לעשות ולפעול כפי הבנתו וכו'.

אך על זה אומרת המשנה בפרק שלאח"ז146 – "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים .. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי":

בנוגע למחלוקת הלל ושמאי אמרו חז"ל147 "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ולכן "סופה להתקיים", כי, אע"פ שבזמן הזה הלכה כבית הלל148, הנה בביאת משיח תהי' הלכה כבית שמאי149, כך, שב' הדעות מתקיימים בפועל.

ועד"ז בכל מחלוקת שהיא לשם שמים, שסוכ"ס מתקיים כפי שכל אחד טוען ואומר שלפי דעתו צריכה להיות ההנהגה בעבודת ה' באופן כך.

כה. והענין בזה:

עם ישראל הוא "קומה אחת שלימה"150, ששלימותו תלוי' בכך שישנה מציאותו ועבודתו של כל אחד, באופן שמנצל בעבודתו את הכחות והחושים שנתן לו הקב"ה, וכך בצירוף כולם יחד נעשית קומה אחת שלימה.

וכמודגש במתן תורה, כמארז"ל151 אילו היו ישראל ששים רבוא חסר אחד כו', שאז לא הי' אפילו משה רבינו יכול לקבל את התורה. ועד כדי כך, שבכל ענין בתורה יש (לא רק פירוש אחד, או עכ"פ י"ב פירושים, כנגד י"ב שבטי ישראל, אלא) ששים ריבוא פירושים, הן בפשט, והן ברמז, דרוש וסוד, כנגד כל א' מששים ריבוא בנ"י152.

וכיון שכן, צריך כל אחד לעבוד עבודתו באופן שינצל את הכחות והחושים שניתנו לו, ולדוגמא: מי שכח שכלו חזק כו', צריך לנצל כח שכלו ליגיעה בתורה; הוא בודאי צריך לקיים את כל המצוות ולעסוק בכל הענינים שתובעים מכל בנ"י, אבל כיון שיש לו חוש מיוחד בלימוד התורה, הנה עיקר עבודתו וחיותו כו', באופן ד"זהיר טפי"153, צריכה להיות בלימוד התורה.

ועד"ז מי שיש לו חוש מיוחד בהרגש הלב, צריך לנצל זאת לענין של אהבת ישראל, לקרב יהודי ולהסביר לו גודל הענין של אהבת ה' ואהבת התורה; גם ממנו תובעים לעסוק בלימוד התורה ובכל הענינים, אלא שעיקר חיותו צריכה להיות בענין שבו ניתנו לו כחות מיוחדים.

ועד"ז מי שהוא בעל פועל ("אַ פּראַקטישער מענטש"), שבשעה שצריך להקים מוסד, אזי משתדל ומתרוצץ ועושה את כל המאמצים שיוקם המוסד, או כשצריך להבטיח שבמוסד יהי' נוח, לא מדי קר ולא מדי חם וכיו"ב, כדי שהתלמידים יוכלו ללמוד מתוך הרחבה, אזי משתדל ועוסק בזה, ועד"ז בנוגע להשתדלות בענין "ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו"154 ; וכאמור, גם אצלו צ"ל לימוד התורה והרגש הלב כו', אלא שעיקר ענינו הוא מעשה בפועל.

וכללות הענין הוא – שכל אחד צריך לעסוק בעיקר בענינו המיוחד, ולא יכולים – וגם לא צריכים – לתבוע ממנו שיהי' לו להט ("קאָך") בענין אחר, והיינו, לפי שהקב"ה לא ברא את כולם באופן שוה, אלא באופן שלכל אחד יש תכונות מיוחדות; לפלוני יש להט מיוחד בלימוד התורה, ולחבירו יש להט מיוחד באהבת ישראל וכו'. ובצירוף כולם יחד נעשית "קומה אחת שלימה". ולכן צריכה להיות עבודת כל אחד לפי הכחות והחושים שלו, אלא שצריך לעבוד עבודתו לא בגלל שיש לו תענוג ("געשמאַק") בענין זה, אלא בגלל שכן הוא רצון הקב"ה.

וכאשר כל אחד עובד עבודתו כפי שנדרש ממנו, והיינו, ש"ראשיכם" עושים את שלהם, ו"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" עושים את שלהם [שהרי לא די בכך שישמעו את דברי "ראשיכם", ותו לא, אלא גם הם צריכים למלא את תפקידם כו'], אזי נעשים "קומה אחת שלימה", באופן ש"אתם נצבים גו' כולכם לפני ה' אלקיכם"67.

וזהו גם הענין ד"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים" – דכיון שכל אחד צריך להביע את דעתו באיזה אופן צריך לפעול וכו', לכן יש "מחלוקת", אבל כיון שזוהי "מחלוקת שהיא לשם שמים", לכן "סופה להתקיים", שכל אחד יפעל לפי כחותיו ותכונותיו, ובאופן כזה יפעל על כל משפחתו, ועל כל העולם133.

* * *

כו. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה בנוגע למאמר רשב"י באידרא אודות הסתלקותו: "דהא נשמתי בי' אחידא בי' להיטא בי' אתדבקת וכו'"155, כותב אאמו"ר156, ש"הג' לשונות אחידא להיטא אתדבקת י"ל לנגד הג' הקוין וכו'" (אבל לא ביאר הענין ד"בחד קטירא אתקטרנא כו'" שנזכר בזהר לפנ"ז94).

אך צריך להבין:

נת"ל במאמר157 (מיוסד על דברי רבותינו נשיאינו) שענין הדביקות הוא למטה מענין ההתקשרות (שזהו"ע ד"בחד קטירא אתקטרנא כו'"). ואילו כאן משמע שהדרגא הכי עליונה היא "בי' אתדבקת"?

והביאור בזה – שיש דרגא בדביקות שהיא למעלה מכל הדרגות, שזוהי דביקות שהיא ע"ד "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", "הולד נוצר ע"י שניהם ושם נעשה בשרם אחד"158, ועד"ז אצל רשב"י159, שאינו מציאות לעצמו, כיון שנעשה מציאות אחת עם מהותו ועצמותו ית' (עי"ז שמציאותו תורה), כאמרו "אנא סימנא בעלמא"160, ועד שאמרו "מאן פני האדון ה' דא רשב"י"161 (ע"ד שנאמר בירושלמי162 בנוגע לר' יצחק ב"ר לעזר).

ולדרגא זו הגיע רשב"י עי"ז שבמשך כל ימיו היתה עבודתו באופן ש"בחד קטירא אתקטרנא", שבזה הי' בהעלם גם ענין הדביקות והאיחוד, ונתגלה ביום הסתלקותו, כמבואר באגה"ק163 ש"כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו למעלה בבחי' העלם והסתר מתגלה ומאיר בבחי' גילוי .. בעת פטירתו כו'".

ומעין זה שייך גם אצל כל אחד מישראל – ע"י אופן העבודה דעבד פשוט שלמעלה גם מעבד נאמן, כידוע אריכות השקו"ט בזה בהמשך תרס"ו164, והחידוש שם, שגם בתורה גופא יכול להיות המעלה של עבד פשוט כו'165.

כז. הענין שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות166,

– כב' הדעות שהובאו בשו"ע אדמו"ר הזקן24, ש"אף שמתו מקצת מהם ביום זה, מ"מ, הרי לענין אבילות יום האחרון אנו אומרים מקצת היום ככולו .. אבל לילה אפילו כולה אינה ככל היום, ולא פסקה אבילות עד למחר ביום, ולכן אומרים תחנון בתפלת המנחה של ערב ל"ג"; "ויש מקומות נוהגין שלא לומר תחנון במנחה של ערב ל"ג (וכ"ה גם בסידור167, שהוא "בתראה" לגבי השו"ע168 ), לפי שסומכין שבתחלת ליל ל"ג פסקו האבילות" –

קשור גם עם ענין ההילולא של רשב"י169 (אע"פ שהזמן שבו פסקו למות הי' לפני הסתלקות רשב"י), שהרי "מגלגלין זכות ליום זכאי"170.

והענין בזה:

מיתת תלמידי ר"ע היתה "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה"171,

– וכמבואר בזה172, שבודאי לא הי' ענין של בזיון, פגיעה או היזק ח"ו (שהרי על ענינים כיו"ב אין צורך כלל להזהיר את תלמידי ר"ע), אלא שלא נהגו כבוד הראוי ל"גברא רבא". ואעפ"כ הי' זה דבר חמור, כי, אע"פ שאינו אוחז שהוא "גברא רבא", מ"מ, הי' צריך לנהג בו כבוד כו' מצד זה גופא שהוא מתלמידי ר"ע, היינו, שר"ע בעצמו (שבודאי אוחז ממנו, שהרי הוא רבו...) מסכים ואומר שהוא תלמיד שלו ומלמדו תורה כו' –

וכתוצאה מזה – "הי' העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה"171.

[וההסברה בזה – דלכאורה אינו מובן מדוע "הי' העולם שמם", הרי מלבד ר"ע היו אז עוד כו"כ תנאים (שהיו ברי-פלוגתא של ר"ע), וגם להם היו תלמידים וכו' – לפי שקיום העולם תלוי בר"ע דוקא, ש"הלכה כר' עקיבא מחבירו"173, ועד ש"כולהו אליבא דר"ע"174 ].

והיינו, שרשב"י הי' אחד התלמידים שקיימו העולם לאחר שהי' שמם, ולא עוד אלא שהי' אחד המיוחד ביניהם, כלשון המשנת חסידים23: "על ידם וע"י רשב"י שהי' אף הוא תלמידו נתקיים העולם" – שהטעם לכך שמזכיר את רשב"י בפ"ע הוא לפי שהי' שקול כנגד כולם (וע"ד שדרשו רז"ל175 עה"פ176 "מכף כל אויביו ומיד שאול" – אף שלכאורה לא הוצרך להזכיר את שאול בפ"ע, להיותו בכלל אויביו – ש"שקול הי' כנגד כל אויביו").

ומצד גודל מעלתו, עד כדי כך, שאמר "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי (לא רק מיום שקיבל סמיכה מר"ע) עד עתה", להיותו "צדיק יסוד עולם" (כנ"ל ס"ג) – פעל גם תיקון בהנהגת התלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה.

כח. ובהמשך לזה יש להזכיר אודות ענין שהזמן גרמא:

דובר אודות מאורע הקשור עם ענין דלא נהגו כבוד זה בזה, ובאופן דמתעבר על ריב לא לו וכו'177, וקשור גם עם ביטול לימוד דתשב"ר, אף שגדלה מעלתו עד כדי כך ש"אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין ביהמ"ק"178 ; וכל זה נעשה בביהכנ"ס וביהמ"ד בד' אמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

ובסיום הענין אמר:

כיון שיכול להתעורר ספק למי היו מכוונים הדברים [ובדרך כלל, הנה דוקא העומד בראש שאליו מכוונים הדברים, הוא זה שמצביע ומורה על פלוני, שאליו היו מכוונים הדברים...] – הנני להזהיר באזהרה חמורה וכפולה, שאין לאף אחד רשות לומר למישהו שאליו היו מכוונים הדברים.

ובכגון דא – ידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר179, שהצ"צ אמר, שהוא כמו "כובען" שמייצר כובעים, ואז נכנסים אנשים ומודדים אותם כו', עד שמגיע מי שהכובע הוא לפי מדתו, וסיים הצ"צ: ואליו היתה כוונתי!...

ועד"ז בנדו"ד, שכל מי שמוצא בדברים האמורים לעיל אותיות שמתאימות אליו, יקח מזה השייך אליו כו'.

ולאידך גיסא, ישנו הסיפור אודות הצ"צ שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בדרושי חתונה180 (שזהו ענין השייך אלי, ולכן הנני חוזר זאת), שא' התאונן לפניו שדורכים עליו בביהמ"ד כו', והשיב לו, שהוא מתפשט בכל ביהמ"ד, כך, שכל מקום שמישהו דורך, ה"ה דורך עליו!...

ונוסף לזה, יש עוד חולי רע – שלאחרי שמדברים ענינים כיו"ב, ממהרים לכתוב ולשאול אם התכוונתי אליו, ומבקשים מחילה ודרך תשובה כו'. ולכן הנני מודיע שלא אענה על מכתבים כיו"ב. וכאמור, שכל אחד ימצא את האותיות המתאימות אליו כו'133.

* * *

כט. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"כ) אודות הכינוס של נשי חב"ד, ישנו ענין מיוחד – שבו משתתפות גם נשים שהגיעו לאחרונה (יחד עם בעליהן וילדיהן) ממקום שנקרא בשם "מאחורי מסך הברזל"181.

וכיון ש"אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים"182, הנה גם בהיותן שם הי' אצלן קיום התומ"צ באופן של מס"נ.

אבל אעפ"כ, הרי ידוע183 שמס"נ יכולה להועיל רק כדי לקפוץ מהגג למטה, אבל לקפוץ מלמטה על הגג, אי אפשר אפילו ע"י מס"נ... כך, שיש כו"כ עניני תומ"צ שלא היתה להן אפשרות לקיימן אפילו ע"י מס"נ, כמו לולב, מצה שמורה וכיו"ב, שלא היו אצלן במציאות כו'184.

ולכן, בצאתן מן המיצר אל המרחב, למדינות (שבכמה פרטים הם באופן של) הרווחה, צריך ללמדן אודות ענינים אלו, שלא הורגלו בהם, כדי שיוכלו לקיים בשלימות כל עניני התומ"צ, באופן ש"לא תהא יושב ושוקל במצוותי' של תורה .. אחת קלה שבקלות ואחת חמורה שבחמורות"185 ; ועד"ז בנוגע לעניני התומ"צ שקיימו שם מתוך מס"נ – להוסיף בהם ביתר שאת וביתר עוז.

ויקויים בהם מאמר המשנה במסכת אבות186 "כל המקיים את התורה מעוני (במעמד ומצב של דוחק כו', מתוך מס"נ) סופו לקיימה מעושר", כולל גם עני בדעת ועשיר בדעת187 – מתוך הרחבת הדעת,

– ויש לבאר דיוק הלשון "כל המקיים את התורה מעוני כו'", ולא כל הלומד כו' (כמו בכ"מ), כיון שענין של עוני יכול לפעול חלישות רק בקיום במעשה, ולא בעצם של לימוד התורה, שיכול להיות גם במעמד ומצב של עוני, והיינו, שאע"פ שענין של עושר פועל התרחבות בלימוד התורה, וכידוע הסיפור188 שהצ"צ הי' מבקש לפעמים שיניחו אצלו קערה עם דינרי זהב כדי שיוכל ללמוד תורה בהרחבה, ועד"ז מובא במהרי"ל189 בנוגע לר"ת, מ"מ, עצם לימוד התורה יכול להיות גם בלאה"כ, ואפילו בעוני, במיצר ובשבי' ("ססילקע") בסיביר, שגם שם יכולים לחזור עניני תורה בעל-פה כו' –

ובזה גופא, הנה גם מעמד ומצב של "עושר" הוא בבחי' "עוני" לגבי מעמד ומצב נעלה יותר,

[וע"ד שבכל יום צ"ל הענין דיצי"מ, כי גם המעמד ומצב שלאחרי היציאה ממצרים אתמול, הוא בבחי' "מצרים" לגבי מעמד ומצב נעלה יותר; וכמו"כ בענין ה"עושר", שאע"פ שמי ש"היו לו מאתיים זוז .. הרי זה לא יטול" מתנות עניים190, כיון שאינו נקרא עני, הרי מובן שהוא עדיין רחוק לגמרי ממדריגת עשיר, ולא עוד אלא שבשעה שמתבונן במצבו ויודע שיכול להיות יותר טוב מזה, אזי מרגיש שהוא עני מרוד... והיינו לפי שטבע האדם ש"מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד' מאות וכו'"191, ועד שאפילו בעת יציאת נשמתו בהיותו בן ק"כ שנה, "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"192 ],

וכיון שכן, הנה גם ביחס למעמד ומצב זה ישנה ההבטחה ש"כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר".

אך גם במעמד ומצב של עושר צ"ל קיום התורה מתוך מס"נ, וכמבואר בתניא193 "למה צוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמיים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש, והלא הבטיח להם פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו'194, אלא משום שקיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' כו'".

וכיון שכבר שברו את היצה"ר והרגילו אותו בתנועה של מס"נ בשעה שקיימו את התורה מעוני – הרי נקל להם יותר להמשיך עבודתם מתוך מס"נ, ולהראות דוגמא חי' לכל בנ"י שבסביבתם כו'133.

* * *

ל. ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, בנוגע לב' הקצוות שנדרשים מיהודי, שששת ימים עליו לעסוק בעניני הגוף והעולם, ואילו בשבת ויו"ט צ"ל במעמד ומצב כפי שהוא מצד הנשמה, שלמעלה מהטבע כו'195, נתבאר שגם אצל רשב"י מצינו ב' קצוות אלו: מחד גיסא – הלך לרומי לבטל גזירה כו', מתוך התחשבות ב"שלומה של מלכות", כיון ש"אין סומכין על הנס"196, ומאידך גיסא – בכח התורה הי' במעמד ומצב שלמעלה מהעולם, שלכן, גם בהליכתו לרומי לא הפסיק לעסוק בתורה, ולא עוד אלא שלקח עמו מלאך או אפילו שד, כדי לפעול שם מה שצריך לפעול כו'.

בהמשך הדברים נזכר גם הענין ד"חותמו של הקב"ה אמת"197,

– שזהו ענין שנוגע לקיום כל התומ"צ, וכמדובר לעיל198 אודות סיפור המדרש199 שהשבועה שלא לשקר גרמה שלא יעבור שאר עבירות, כיון שאח"כ ישאלו אותו ולא יוכל לשקר כו' –

שתיבת "אמת" – "אל"ף רישי' דאלפא ביתא, מ"ם באמצעיתה תי"ו בסופה"200 – רומזת על הענין ד"אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים"201, "אני ראשון" – למעלה מסדר השתלשלות, ו"אני אחרון" – בסוף ההשתלשלות, ו"מבלעדי אין אלקים" – שבכל סדר ההשתלשלות אין ענין של העלם והסתר ("כי שמש ומגן ה' אלקים"202 ),

ועד"ז בעבודה: "אני ראשון" מורה על הענין ד"מודה אני" שבהתחלת היום, "ואני אחרון" מורה על הענין ד"בידך אפקיד רוחי .. א-ל אמת"203 שבסוף היום, "ומבלעדי אין אלקים", שבמשך כל היום אין ענין של העלם והסתר כו', כיון שהאמת היא ש"ה' הוא האלקים"204, הוי' ואלקים כולא חד205.

וסיים, שמתבטלים כל הגזירות והחוקים הבלתי-רצויים כו', "ודבר אלקינו – "דבר הוי' זו הלכה"122 – יקום לעולם"206, ועד שזוכים שיעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו' וילחום מלחמת ה' כו' ויבנה מקדש במקומו (ואח"כ) ויקבץ נדחי ישראל207, ובקרוב ממש.

[לאחר תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].