בס"ד. שיחת ש"פ תשא, שושן-פורים, ה'תשל"ד.

בלתי מוגה

א. התוועדות יום הש"ק זה קשורה עם שני ענינים:

לכל לראש – פרשת השבוע שקורין בתורה: פרשת תשא.

ונוסף לזה ישנו גם הענין של פורים – שושן פורים, שקשור עם פורים, לא מיבעי בערים מוקפות חומה שבהם קורין את המגילה ביום ט"ו1 (שבו קיימא סיהרא באשלמותא2 ), אלא אפילו בערי הפרזות יש ביום ט"ו כמה ענינים בנוגע לפועל שבהם נחשב ליו"ט כמו פורים, וכמו שאין אומרים בו תחנון3 (וכשחל בשבת אין אומרים אב הרחמים4 וצדקתך צדק5 ).

[ויש להוסיף ולהעיר, שגם בערי הפרזות שקריאת המגילה בפועל היא ביום י"ד, שייך הענין דפורים דמוקפות חומה כפי שהוא ברוחניות הענינים (שלהיותו ענין בתורה, ישנו גם כפי שהוא ברוחניות הענינים) – שכאשר יהודי מעמיד את עצמו במעמד ומצב של ערים מוקפות חומה בנוגע לעבודתו כו', אזי נעשה אצלו הענין דפורים גם ביום ט"ו].

ובזה גופא ניתוסף בפורים מצד ענין השבת – שנוסף על העילוי שישנו בכל שנה ביום השבת שלאחרי פורים (גם כשיש הפסק של כמה ימים ביניהם), מצד הענין ד"ויכולו השמים והארץ גו'"6, שכל הענינים של ששת ימי החול (שבהם נכללים גם עניני ימי הפורים) מתעלים מלמטה למעלה עד לתכלית השלימות דתענוג (ענינו של יום השבת – "וקראת לשבת עונג"7 ) – יש עילוי מיוחד בקביעות שנה זו, שיום השבת עצמו קשור עם פורים (שושן פורים):

ידוע החילוק בין שבת ליו"ט8 – שיו"ט הוא "מקראי קדש"9, כמבואר בזהר10 שקוראים ומזמינים הבחי' דקודש (כפי שמזמינים אורח כו'), ואילו שבת נקרא "קדש"11, "מקדשא וקיימא"12, שהוא בעצמו קודש.

ומזה מובן, שכאשר (שושן) פורים חל בשבת – ניתוסף עילוי ביו"ט דפורים (אפילו לגבי אופן היו"ט כפי שמרדכי רצה לקובעו שיהי' אסור בעשיית מלאכה13 ), שיש בו גם ענין הקודש.

ב. והקשר בין פרשת כי תשא לפורים14 – מובן בפשטות:

איתא בגמרא15 : "גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל (כמ"ש16 "אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול גו'"), לפיכך הקדים שקליהן לשקליו (בבחינת הקדמת רפואה למכה), והיינו דתנן17 באחד באדר משמיעין על השקלים כו'" (ב"ד מכריזין שיביאו שקלים למקדש), והיינו, שביטול גזירת המן היתה ע"י נתינת מחצית השקל, שזוהי המצוה הראשונה שבפרשת כי תשא.

וענין זה נוגע ונפעל בכל שנה – דכיון ש"ראשית גוים עמלק"18, ו"מלחמה לה' בעמלק מדור דור"19 [ולכן בכל שנה קורין בשבת שלפני פורים "זכור את אשר עשה לך עמלק"20, כדי לפעול הענין ד"תמחה את זכר עמלק"21, שזה מביא אח"כ את הענין ד"מחה אמחה את זכר עמלק"22 ], הרי מובן, שכל זמן שישנה עדיין מציאותו של עמלק, צריך לשלול ולבטל את האפשרות לענין של גזירה כו' (בדוגמת גזירת המן), ע"י נתינת מחצית השקל (שביטלה גזירת המן), שפועלת הענין ד"לכפר על נפשותיכם"23, ועד לשלימות הכפרה (כמבואר באגה"ת24 ).

ג. ויש לבאר הטעם שביטול גזירת המן הי' ע"י הענין דמחצית השקל דוקא – דלכאורה אינו מובן:

הן אמת שבגלל שגזירת המן היתה קשורה עם ענין של שקלים, יש צורך בענין של שקלים בכדי לבטלה, אבל עדיין אינו מובן מהו הקשר עם מחצית השקל דוקא, שזהו ענין שנעשה רק פעם אחת בשנה, ורק מחצית השקל (ואילו חציו השני נשאר בידו) – בה בשעה שניתן למצוא אצל בנ"י עוד עניני "שקלים", כמו במצות הצדקה, שנותנים לא רק מחצית השקל, אלא שקלים שלמים, ולא רק פעם אחת בשנה, אלא כמה פעמים בשנה?!

וכן צריך ביאור בנוגע לכללות ענין השקלים:

שקליו של המן – שכדי לבטלם יש צורך בהקדמת שקליהם של ישראל – אינם סיבה לשקליהם של ישראל, אלא הם מסובב משקליהם של ישראל,

והיינו, שאין זה כפי שנראה מצד סדר העולם, שהוא באופן של העלם והסתר25, שבגלל שהמן החליט לשקול שקלים על ישראל, לכן נקבע אצל בנ"י ענין השקלים (כדי לבטל השקלים דהמן),

– ח"ו לומר שהמן מצד עצמו יוכל לפעול ענין של קדושה (ובנדו"ד: ענין השקלים) אצל בנ"י –

אלא מצד אמיתית הענין הרי זה להיפך: ענין השקלים מתחיל אצל בנ"י, ולאח"ז שקל המן שקלים על ישראל, שנתבטלו ע"י הקדמת שקליהם לשקליו.

וכמדובר כמ"פ26 בנוגע לכללות ענין הקדושה והלעו"ז, שאין זה באופן שבגלל שיש ענין מסויים בלעו"ז, לכן צ"ל דוגמתו גם בקדושה, "מדה כנגד מדה"27, אלא אדרבה: בגלל שבקדושה ישנו ענין זה, צ"ל דוגמתו גם בלעו"ז, כדי שיוכל להיות ענין של עבודה (היפך ענין "נהמא דכיסופא"28 ) באופן של בחירה כו'.

ועפ"ז צריך להבין: מהו הענין המיוחד שבשקלי בנ"י, ובפרט כשמדובר אודות נתינת מחצית השקל פעם אחת בשנה בלבד?

ד. ויובן בהקדם משנ"ת בהתוועדות הקודמת29 שבמחצית השקל מצינו דבר פלא – שעי"ז שיהודי נותן מחצית השקל בלבד, יש לו חלק בקרבנות הציבור שמקריבים במשך כל השנה כולה.

והגע עצמך:

מחצית השקל – אינה בערך אפילו לשוויו של קרבן אחד30, ובפרט שהקרבן צריך להיות (לא רק ע"ד המיצוע, אלא) מן הנאה והטוב והיפה31, כמ"ש32 "כל חלב לה'" – שדין זה הוא אפילו בקרבן יחיד, ועאכו"כ בקרבן ציבור, החל מקרבן התמיד שמקריבים בכל יום, שענין התמידות שבו מורה על גודל מעלתו כו'.

ואעפ"כ, ע"י נתינת מחצית השקל בלבד, יש ליהודי חלק בכל קרבנות הציבור של כל השנה כולה, שפועלים ענין של כפרה, כמו קרבן תמיד, שתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה (ולכן, גם אם בלילה הי' ענין בלתי-רצוי – "אל תהרהר אחריו ביום"33 ), ותמיד של בין הערביים מכפר על של יום34, היינו, שפעולת הכפרה היא הן במעמד ומצב של אור (יום), והן במעמד ומצב של חושך (לילה),

ועי"ז נעשה האדם עצמו בבחי' קרבן לה' (שהרי הקרבת הקרבן היא באופן שהאדם צריך להתבונן שבאמת הי' הוא צריך להיות הקרבן, אלא שהקב"ה לקח ממנו תמורה כו'35 ), ולא רק בנוגע לעניניו הרוחניים, אלא גם בנוגע לעניניו הגשמיים – כשם שהקרבן הוא (לא מדברים רוחניים, אלא) דוקא מדברים גשמיים, בהמה או עוף (וכן הקטורת והמלח כו'), היינו, שהדבר הגשמי עולה לה', ובפרט בקרבן עולה, שמקריבים לא רק החלב והדם, אלא הבהמה כולה נעשית "כליל לה'"36 (מלבד עור העולה, שניתן ל"ממלכת כהנים"37 שיהנו ממנו38, שבזה מרומז שאין הכוונה לבטל ולהיות מופשט לגמרי מהגשמיות, כי אם להעלותה לקדושה כו'); ודוקא באופן כזה נעשה "רזא דקורבנא" ש"עולה עד רזא דא"ס"39, להיות "ריח ניחוח לה'"40.

[ואע"פ שישנו גם ענין הקרבנות ברוחניות, שזהו"ע התפלה, ש"תפלות כנגד קרבנות תקנום"41, והרי תפלה היא עבודה שבלב42, שהו"ע רוחני – הרי נוסף לכך שגם העבודה שבלב צריכה להיות נרגשת בבשר הלב הגשמי43, והתפלה צריכה להיות בדיבור גשמי דוקא44, הנה בתפלה עצמה מבקשים מהקב"ה – ופועלים – שבקרוב ממש "נעשה לפניך את קרבנות חובותינו"45, קרבנות גשמיים דוקא, כמבואר בחסידות46 גודל מעלתם לגבי העבודה הרוחנית דתפלה].

וכל זה נעשה ע"י נתינת מחצית השקל – ע"פ המבואר בתניא47 בנוגע לגודל מעלת הצדקה (אפילו פרוטה אחת, ועאכו"כ מחצית השקל שיש בה כו"כ פרוטות), ש"הואיל ובמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו .. הרי נותן חיי נפשו לה'", והרי נתינת חיי נפשו לה' היא באופן שמתבטל ממציאותו לגמרי ("אויס מציאות"), שזהו הענין ד"בכל מאדך"48, שעם היותו "מאד שלך"49, הרי זה ממשיך את ה"מאד" שלמעלה, בלי גבול האמיתי.

ובזה גופא גדלה מעלת נתינת מחצית השקל (גם לגבי נתינת צדקה בכלל) – שפעלה על כל השנה כולה.

ה. ועפ"ז יובן גם הקשר של מחצית השקל עם ביטול גזירת המן:

בנוגע לגזירת המן – מסופר במגילה50 : "בחודש הראשון הוא חודש ניסן .. הפיל פור הוא הגורל .. מיום ליום ומחודש לחודש (ונפל הגורל על יום י"ג לחודש) שנים עשר הוא חודש אדר".

ולכאורה אינו מובן:

כיון שהמן "צורר היהודים"51 רצה לגזור גזירה על בנ"י, והמלך אחשורוש נתן לו רשות על זה – למה דחה את ביצוע הגזירה לשנה שלימה, היפך טבעו של "צורר"?!

ואין לומר שלא היתה לו ברירה אחרת, בגלל שכך נפל הגורל – שהרי הא גופא קשיא: מדוע מלכתחילה הפיל פור הוא הגורל, במקום לבצע את הגזירה תיכף ומיד, בידעו, שכאשר יפיל גורל, עלול הדבר להידחות למשך זמן?!

והביאור בזה – ע"פ האמור לעיל (ס"ג) בענין "הקדים שקליהן לשקליו", שפעולתו של המן באה כתוצאה ומסובב מענין הקדושה, ועד"ז בנדו"ד, שהסיבה לדחיית גזירת המן לאחרי שנה היא – בגלל שהקב"ה רצה לנסות ולבחון את הנהגת בנ"י אם היא תהי' באופן של מס"נ שבמשך שנה שלימה לא תעלה להם מחשבת חוץ ח"ו52, ובגלל זה החליט המן – בידיעתו או שלא בידיעתו – להפיל גורל בנוגע לזמן הגזירה, ונפל הגורל על חודש אדר, לאחרי שנה שלימה.

וזהו גם הקשר עם הקדמת שקליהן לשקליו ע"י נתינת מחצית השקל עבור הקרבנות של כל השנה כולה – כי, העובדה שבמשך כל השנה כולה לא עלתה מחשבת חוץ, משמעותה, שבמשך כל השנה כולה הי' כל אחד מישראל במעמד ומצב של קרבן לה'.

והענין בזה – שכדי לבטל גזירת המן, הנה אע"פ שהגזירה היתה על יום אחד (י"ג אדר), לא די בכך שיהודי עומד יום אחד בתכלית השלימות (ויתכן שלמחרתו לא יהי' בתכלית השלימות ח"ו), אלא צריך להבטיח את מעמדו ומצבו במשך שנה שלימה – שזמן זה כולל את כל השינויים האפשריים שבימי השנה53 באופן ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"54 [כולל גם החילוקים בין ימות החול לשבתות ועד לשבת שבתון, שבכולם צ"ל במעמד ומצב של קדושה, שהרי בנ"י הם "גוי קדוש"37, ועד לדרגת הקדושה של הקב"ה, כמ"ש55 "קדושים תהיו כי קדוש אני", ולכן, כשם שקדושתו של הקב"ה היא באופן של א"ס, צריכה להיות גם קדושתן של ישראל באופן של א"ס], שחוזרים ונשנים משנה לשנה (שזהו פירוש לשון שנה – שחוזר ונשנה56 ).

וכאשר בנ"י עומדים במשך שנה שלימה במעמד ומצב שלא עלתה להם מחשבת חוץ, אלא הם בבחינת קרבן לה' – אזי מתבטלת גזירת המן, כיון שאין לו אחיזה כלל כו', ואדרבה: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"57, כיון ש"נפל פחד היהודים עליהם"58, כפירוש הרמ"א59 ש"מתפחדים ממה שמפחדים היהודים", שזהו"ע היראה מהקב"ה.

ו. וההוראה מזה:

כאשר יהודי מתעורר לענין של תומ"צ, עליו להבטיח שהתעוררות זו תהי' לא רק לפי שעה, אלא תומשך על כל משך הזמן, ולא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע אל הזולת,

– כפי שאומר כל אחד מישראל בהתחלת היום: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת60 לרעך כמוך"61, שכולל את עצמו עם כל בנ"י –

כמו בנתינת מחצית השקל, שפעולה חד-פעמית זו נמשכת בהקרבת הקרבנות במשך כל השנה כולה, ובאופן שמתאחד עם שאר בנ"י שנותנים מחצית השקל, וכולם ביחד מקריבים קרבנות הציבור, שפועלים "לכפר על נפשותיכם"23.

ועי"ז פועלים ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"62, "אורה זו תורה ושמחה זה יום טוב, וששון זו מילה, ויקר אלו תפילין"63 (כולל גם פעולת התפילין – ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"64 ), ובאופן שניתוסף אצלם עוד יום טוב של "משתה ושמחה", ביחד עם "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"65, ובאופן ש"ימי הפורים האלו לא יעברו"66, אפילו לעתיד לבוא, כמארז"ל67 כל המועדים בטלים חוץ מחנוכה ופורים – כן תהי' לנו בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

* * *

ז. הענין דמחצית השקל שנתבאר לעיל הוא התחלת פרשת השבוע; ונוסף לזה יש בה עוד כו"כ ענינים עיקריים, ומהם: הענין דלוחות שניות, י"ג מדות הרחמים שאינן חוזרות ריקם68, שלש רגלים וכו', ואעפ"כ, נקראת הפרשה כולה בשם "תשא", ששם זה כולל את כל עניני הפרשה.

והענין בזה:

הפירוש ד"תשא" הוא – הרמה, ובזה גופא – "תשא את ראש", שהראש הוא החלק היותר נעלה שבאדם, ואעפ"כ, צריך לפעול בו ענין של הרמה, למעלה ממציאותו, למעלה מהעולם וכל סדר ההשתלשלות כו'.

ויובן מענין העלי' שהיא תכלית ירידת הנשמה למטה – ירידה צורך עלי' – שאע"פ שגם קודם ירידתה למטה היתה בדרגא נעלית ביותר, "איגרא רמה"69, ועד לבחי' "טהורה היא", שלמעלה מ"אתה בראתה כו'"70, מ"מ, דוקא ע"י ירידתה למטה (למשך שבעים או שמונים שנה71 עד "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"72 ) מתעלה הנשמה לדרגא נעלית יותר (וכמו העילוי שניתוסף בנפש האלקית ע"י העבודה עם נפש הבהמית, כמבואר בארוכה בדרושי חסידות73 בפירוש הפסוק74 "משכני (לשון יחיד) אחריך נרוצה (לשון רבים) וגו'").

ואין להקשות על זה מהמבואר בתניא47 שהירידה "לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית הוא כדי לתקנם בלבד .. כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כו'" – כיון שזהו רק בנוגע לענין של תיקון, ששייך רק לגוף ונה"ב וחלקו בעולם, שעז"נ75 "אשר ברא אלקים לעשות", לתקן76, ואילו הנשמה היא למעלה מהענין ד"לעשות לתקן", שהרי מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר77, ואפילו לתורה, שהרי בתורה עצמה נאמר "צו את בני ישראל" "דבר אל בני ישראל"78 ; אבל ענין העלי' – שייך גם בנשמה, שככל שתגדל מעלתה, יכולה וצריכה להתעלות עוד יותר כו'79.

וכמו כללות ענין העלי' בתפלה, שהיא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"80, שעל ידו עולים מ"ארצה" (בתוספת ה') שלמטה מארץ סתם – "השמימה" (בתוספת ה') שלמעלה משמים סתם81.

וזהו הקשר עם המדובר לעיל אודות תוכן הענין דמחצית השקל, שבמשך כל השנה כולה עומד יהודי בתנועה של מס"נ שלא לחשוב מחשבת חוץ ח"ו אלא להיות במעמד ומצב של קרבן לה' – שזהו ענין של "תשא את ראש", הרמה למעלה ממציאותו כו'.

ח. ויש להוסיף ולהבהיר בנוגע לדיוק ד"תשא את ראש":

לא מדובר כאן אודות עלי' למעמד ומצב שלמעלה לגמרי מענין השכל, שזוהי תנועה של מס"נ שלמעלה מחשבונות כו' – שהרי זה ענין שלמעלה מהראש לגמרי, ועל זה לא שייך לומר "תשא את ראש", כי אם "תשא" סתם; הדיוק הוא "תשא את ראש", היינו, שצריך להיות בעבודה ענין השכל כו', אלא שצריך להעלות ולהרים את השכל שבראש לדרגא שלמעלה מהשכל, שיבין בשכלו שצ"ל הנהגה שלמעלה מהשכל.

והנפק"מ מזה בנוגע לעבודה:

כשיש ליהודי שאלות, כמו השאלה: "וכי תאמרו מה נאכל"82, או השאלה מה עוד תובעים ממנו לאחרי כל מה שכבר פעל בעבודתו עד עתה – אין לו ליפול ברוחו ולחשוב, שעצם העובדה שיש לו שאלות (גם כאשר השאלות אינן מפריעות לעבודה בפועל, שלא נגרע בה מאומה כו'), מוכיחה שאינו בתכלית השלימות;

עליו לדעת שהתורה דורשת הבנה והשגה בשכל, וכיון שהשכל מטבעו רוצה להבין כל דבר, לא יפלא שכשאינו מבין, שואל שאלות כו'.

אלא שעל זה אומרים לו: "תשא את ראש", שצריך להעלות ולהרים את השכל שבראש לדרגא שלמעלה מהשכל, ולידע, שבדרגת השכל ישארו תמיד שאלות, והיינו, שגם לאחרי שיבין את הענינים שעליהם היו לו שאלות לפנ"ז, אזי יתעוררו אצלו שאלות בענינים נעלים יותר וכו'.

וכידוע הסיפור83 אודות רבינו הזקן בהיותו אצל הרמ"מ מהאָראָדאָק בהקפות בשמח"ת, שהר"מ לא רצה לגשת לאמירת "אתה הראת", באמרו, שישנם כמה ענינים שלא הונחו אצלו לאשורם ויש לו שאלות כו', והשיב לו רבינו הזקן, ע"פ משל לאדם שעומד בשטח מישור ורואה משם עד מקום מסויים, ויודע שישנו שטח נוסף שאינו רואהו, וכשעולה בהר, אזי רואה למרחוק יותר, וגם אז יודע שלאח"ז יש שטחים נוספים וכו'. ועד"ז בנמשל, שגם כשיתורצו כל שאלותיו, אזי יהיו לו שאלות נוספות בענינים נעלים יותר.

וע"ד המבואר84 על הפסוק85 "וידעת היום וגו'", שענינים שהם עכשיו באופן של אמונה, יומשכו לעתיד לבוא באופן של ידיעה והשגה, אבל גם אז יהי' ענין האמונה שלמעלה מידיעה והשגה – בנוגע לענינים נעלים יותר.

ט. וזהו גם הקשר עם ענין נוסף שישנו בפורים – ענין הגורל:

ע"פ המבואר לעיל (ס"ג-ה) – סיבת הגורל של המן היא מצד ענין הגורל כפי שהוא בקדושה (ע"ד מ"ש86 "אתה תומיך גורלי"), כמבואר באגה"ק87 שזהו ענין שלמעלה מטו"ד, והיינו, שנוסף על העבודה ע"פ טו"ד, צריכה להיות גם עבודה שלמעלה מטו"ד, שהו"ע המס"נ כו'.

וכפי שמצינו ענין הגורל בנוגע לחלוקת ארץ ישראל – "אך בגורל יחלק את הארץ"88, והיינו, שנוסף על החלוקה באופן ש"לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו"89, שזוהי חלוקה ע"פ שכל (שזהו ענין שמלמטה למעלה), היתה החלוקה גם ע"י הגורל שהי' ע"פ רוח הקודש (מלמעלה למטה) – "אלעזר הכהן הי' מלובש באורים ותומים (שמאיר ומתמם כו'90 ) ואומר ברוח הקודש כו'"91, והיינו, שבנ"י הוצרכו לסמוך גם על הגורל שלמעלה מטו"ד שיקבע היכן יהי' החלק שלהם בבירור הארץ כו'.

וכן הוא גם בענין חלוקת ארץ ישראל בעבודה הרוחנית – ש"ארץ" ענינה "שרצתה לעשות רצון קונה"92, ו"ישראל" ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה93, היינו, שנוסף לכך שלכל אחד מישראל יש את כל התורה כולה, יש גם אות בתורה ששייכת אליו במיוחד, באופן ד"זהיר טפי"94, שענין זה "אינו87 בבחי' טעם ודעת מושג, אלא למעלה מבחי' הדעת .. ודוגמתו .. הוא בחי' הגורל ממש"95.

* * *

י. בנוגע לשושן פורים, ט"ו באדר, שבו חוגגים פורים בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון – יש לעורר על שאלה בהלכה, שלעת-עתה לא מצאתי שקו"ט בזה:

ימות יהושע בן נון – כוללים את שבע השנים שכבשו ושבע השנים שחלקו, וכן את השנים שלאח"ז שבהם שפט יהושע את ישראל, שלכמה דעות היו עוד י"ד שנה, כך, שזהו משך זמן של כ"ח שנה96, שבו יכולים להיות כמה שינויים בנוגע לערים מוקפות חומה.

וא"כ, נשאלת השאלה בפירוש ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון – האם הכוונה שהיו מוקפות חומה מתחילת ימות יהושע (במשך כל ימות יהושע), או שגם אם הוקפו חומה רק בסוף ימיו, די בכך שיחשבו מוקפות חומה מימות יהושע, אף שבתחלת ימיו לא היו מוקפות חומה97.

יא. ולכאורה תלוי הדבר בטעם הדבר שצ"ל ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון דוקא, אע"פ ששושן הבירה לא היתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון:

בירושלמי98 איתא: "חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון" (שהי' כובש הארץ). וכן הובא בדברי הרמב"ם99 (אם בגלל שבענין זה אין נפק"מ להלכה בין הבבלי (דלקמן) לירושלמי, או שיש לו ראי' שבענין זה הלכה כהירושלמי): "ולמה תלו הדבר בימי יהושע, כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותו הזמן, כדי שיהיו קוראין כבני שושן, ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה, אע"פ שהן עתה חרבין, הואיל והיו מוקפין בימי יהושע, ויהי' זכרון לארץ ישראל בנס זה".

וע"פ טעם זה, שהדבר קשור עם החשיבות של ארץ ישראל – מסתבר לומר שדי בכך שהיתה מוקפת חומה אפילו יום אחד בלבד בימי יהושע.

אבל בבבלי100 – הובא טעם אחר: "יליף פרזי פרזי, כתיב הכא101 על כן היהודים הפרזים, וכתיב התם102 לבד מערי הפרזי הרבה מאד, מה להלן מימות יהושע בן נון, אף כאן מימות יהושע בן נון".

ולכאורה: כיון שהפסוק "לבד מערי הפרזי גו'" נאמר במלחמת עוג, שהיתה בימי משה [ולכל הדעות103 הי' זה לפני "עשתי עשר חודש באחד לחודש"104, ר"ח שבט] – למה תלוי הדבר בימי יהושע ולא בימי משה?

ואכן בפירושו בגמרא מבהיר רש"י: "וכתיב התם – בביאת הארץ בימי משה ויהושע – לבד מערי הפרזי גו'", אבל, מנא לי' לרש"י לפרש "משה ויהושע", בה בשעה ש"שבת של דיוזגי היתה" נאמר רק על שבעה באדר105, ואילו בזמן מלחמת עוג הי' משה הנשיא, ואילו יהושע הי' רק משרתו?

ובכל אופן, גם לפי דברי רש"י "בימי משה ויהושע" – יש לחקור מה דינה של עיר שהיתה מוקפת חומה בימי משה, ובימי יהושע חרבה החומה וכו'106.

ושאלה נוספת בנוגע ליריחו (כפי ששייך בימינו שיהודי יהי' בפורים ביריחו)107 – שבה התחיל יהושע כיבוש הארץ, בתור "מנעולה של ארץ ישראל"108, וכמו שע"י מסירת המנעול קונים את כל הבית109 – שקודם הכיבוש היתה מוקפת חומה, משא"כ בשעת הכיבוש, כיון שהכיבוש הי' עי"ז ש"ותפול החומה תחתי'"110.

וענין זה נוגע גם לבתי ערי חומה, ש"אין סומכין אלא על חומה המוקפת .. בשעה שכבש יהושע את הארץ", "וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע, כיון שעלה עזרא בביאה השני' נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותו העת כו'"111, והרי עליית עזרא לאחרי שבעים שנה של גלות בבל היתה בזמנו של אחשורוש, כמבואר החשבון בנוגע למ"ש112 "בשנת שלש למלכו".

יב. ויש להוסיף ולבאר ענינה של עיר מוקפת חומה בעבודה הרוחנית113 – שענין זה שייך לא רק בערים מוקפות חומה כפשוטם, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ, כמובא באחרונים114 שגם שם יש בהם ערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כמו איזמיר שבתורכי', פּראָג, ועיירה מסויימת בפולין115, אלא גם בכל הערים שבכל העולם כולו:

אמרו חז"ל116 "אני חומה זו תורה", כי, התורה שענינה להורות לאדם את המעשה אשר יעשה ואלה אשר לא תעשינה, מבדילה את האדם מכל העולם שמסביבו כו',

אבל אין זה באופן שנעשה מנותק מהעולם לגמרי – שהרי גם בחומה יש שערים שדרכם נכנסים ויוצאים כו', ובשערים יש דלתות שיכולים לפתוח ולנעול בזמנים מסויימים, וכפי שמצינו בנוגע לשערי ירושלים, שביום היו פתוחים ובלילה היו סגורים117,

וענינו בעבודה: ירושלים, שנקראת ע"ש יראה וע"ש שלם118, הו"ע שלימות היראה119, ולכן, ביום, שזהו מעמד ומצב של אור, פותחים את דלתות השערים, כיון שיכולים לראות את הענינים שיכולים להכניס לעיר, ולהזהר שלא יכנסו ענינים בלתי רצויים, משא"כ בלילה, שזהו מעמד ומצב של חושך, יש לסגור את דלתות השערים כו'.

ועוד זאת, שגם בשעה שדלתות השערים סגורים, הנה עצם קיומה של ירושלים בתור עיר מוקפת חומה, ממשיכה ומשפיעה ענין היראה גם מחוץ לחומה – על כל הסביבה ועל העולם כולו120.

* * *

יג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי תשא את ראש בני ישראל וגו'.

* * *

יד. בנוגע ללימוד פירוש רש"י121, כרגיל, הנה בעמדנו בשבת שושן-פורים, שבו חוגגים פורים בערים מוקפות חומה,

– ולהעיר מהשייכות דחומה לשבת, כיון ששבת עצמה היא כמו חומה שמבדילה בין קודש לחול (בדוגמת ההבדלה בין ישראל לעמים). וגם, בהמשך להאמור לעיל (סי"ב) אודות נעילת דלתות שערי החומה בלילה, יש בזה נפק"מ בנוגע להלכות שבת, שאז אין לה דין של רשות הרבים122 –

יש להתעכב על פירוש רש"י במגילת אסתר.

טו. על הפסוק66 "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה וגו' וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם", מפרש רש"י בד"ה "משפחה ומשפחה": "מתאספין יחד ואוכלים ושותים יחד", ומוסיף, "וכך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו".

[ובפשטות כוונת רש"י להבהיר, שמ"ש "וימי הפורים האלה לא יעברו גו' וזכרם לא יסוף גו'", אין זו הבטחה על מה שיהי' בעתיד – שאז אין זה בהתאם להתחלת הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים", שזהו סיפור דברים – אלא ש"כך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו"].

וצריך להבין:

א) מדוע כותב רש"י "מתאספין יחד ואוכלים ושותים יחד", דלכאורה הול"ל "מתאספין ואוכלים ושותים יחד", ולמה מחלקם לב' ענינים (שלכן כופל תיבת יחד): מתאספין יחד, ואוכלים ושותים יחד?

ב) מ"ש רש"י ש"כך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו", הרי זה ענין בפני עצמו שלכאורה אינו שייך לפירוש ד"משפחה ומשפחה", ולמה כותב זאת רש"י בד"ה "משפחה ומשפחה", ובוא"ו המחבר, "ו.כך קבלו עליהם כו'"?

בשער יששכר123 מבאר קישור הדברים, ע"פ מה שאמרו רז"ל124 "כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה .. עדיין עושין אותה בשמחה וכו'", וזהו שכתב רש"י "מתאספין יחד ואוכלים ושותים יחד וכך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו", היינו, שקבלו זאת עליהם מתוך אסיפתן בשמחה, ולכן יש כח לימי הפורים להתקיים לעולם בשמחה.

אבל אי אפשר לתרץ כן ע"פ פשוטו של מקרא – כי: (א) הבן חמש למקרא אינו יודע (כי לא למד עדיין) מ"ש בגמרא "כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה .. עדיין עושין אותה בשמחה", (ב) עפ"ז הי' רש"י צריך לפרש זאת בפסוק שבו נתפרש ענין השמחה, כמו "לעשות אותם ימי משתה ושמחה"125, ולא בפסוק "משפחה ומשפחה", שלא נזכר בו שמחה, אלא שרש"י מפרש שלא זו בלבד ש"מתאספין יחד" אלא גם "אוכלים ושותים יחד", שזהו ענין שמורה על שמחה.

וכפי שיתבאר לקמן.

טז. וכן יש לבאר פירוש רש"י בפרשת השבוע – בענין ששייך לפורים:

ובהקדים – שבכל המגילה נקראים בנ"י בשם "יהודים", ע"ש הכפירה בע"ז, כמארז"ל126 "כל הכופר בע"ז נקרא יהודי", ועד שכל הנס דפורים אירע עי"ז שבנ"י עמדו במס"נ במשך שנה שלימה, באופן שלא עלתה להם מחשבת חוץ ח"ו52, שזהו שלילת הענין של ע"ז.

אך כל זה שייך רק לאחרי שישנה המציאות של ע"ז, שהתחילה מחטא העגל, שהוא השורש לכל הענינים הבלתי-רצויים, שהרי ע"י חטא העגל חזרה מקצת זוהמתן שפסקה במ"ת127.

ובפרשת השבוע מסופר אודות חטא העגל וענשו כו' (כדלקמן).

יז. ובהקדמה128 – שכיון שהתורה היא תורת חסד, הנה גם עונשי התורה ענינם חסד, כי, גם כאשר בגלוי הרי זה ענין של היפך הטוב, מ"מ, האמת היא שזהו דבר טוב, כיון שעי"ז נעשה מירוק הלכלוך והפגם שע"י החטא [ועד כדי כך, שגם אלו שעליהם אמרו שאין להם חלק לעולם הבא129, הנה סוכ"ס יעמדו גם הם לתחי', כיון שע"י העונש נתתקן הפגם130 ], וע"ד מארז"ל131 על הפסוק132 "ונקלה אחיך", "כשלקה הרי הוא כאחיך".

ולא עוד אלא שענין העונש עצמו מורה על גודל מעלתם של בנ"י – שהרי זה "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו כו'"133.

ונקודת הענין134 – שיהודי בעצם הוא טוב, ואילו הרע הוא דבר נוסף על מציאותו, ולכן הרי זה מתבטל ע"י העונש כו'.

וזהו גם המענה וההוראה לאלו שטוענים מהי שייכותם לקדושה, בה בשעה שאפילו בנוגע לצדיק נאמר135 "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ועאכו"כ בנוגע לבינוני (כפי שנקרא בלשון העולם) וכו' – שהאמת היא, שאדרבה, אפילו הרשע הוא בעצם טוב,

– וכמודגש בכך ש"צבור" ר"ת צ.דיקים ב.ינונים ורשעים136 (אלא שהרשעים זקוקים לו' המחבר), ואמרו רז"ל137 "כל תענית [כמו תענית אסתר, דמינה אזלינן] שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב138 עם סממני קטורת" –

ומה שלעת-עתה יש אצלו ענין של חטאים, הרי זה דבר נוסף כו', שמתבטל ע"י העונש כו'.

וכיון שענין העונש הוא בכדי לבטל ולמחות את הפגם שע"י החטא, הנה "לפי ערך וחלוקי בחי' הפגם .. כך הם חלוקי בחי' המירוק והעונש .. להעביר הלכלוך והפגם"139.

יח. ובהתאם לכך, מביא רש"י – בפירושו על הפסוק140 "וישק את בני ישראל", לפי ש"נתכוין לבודקם כסוטות" – שהיו ג' סוגי עונשים: "שלש מיתות נידונו שם. אם יש עדים והתראה – בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובים. עדים בלא התראה – במגפה, שנאמר141 ויגוף ה' את העם. לא עדים ולא התראה – בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם"121.

וצריך להבין:

א) בענין זה מצינו בגמרא142 ב' פירושים: "חד אמר, זיבח וקיטר בסייף, גפף ונישק במיתה, שמח בלבבו בהדרוקן. וחד אמר, עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן".

ומובן החילוק שביניהם – שלפי' הא' הוצרכו להשקות את כל בנ"י, כדי לידע מי מהם "שמח בלבבו", משא"כ לפי' הב' השקו רק את אלו שעבדו בפועל. ולכאורה, משמעות פשטות הכתוב "וישק את בני ישראל" היא שהשקה (לא רק את אלו שעבדו בפועל, אלא) את כל בנ"י, כפי' הא'. וא"כ, מדוע פירש רש"י כפירוש הב'?

ב) מדוע כותב רש"י "עדים" לפני "התראה" – בה בשעה שבפשטות קודמת התראה לעדים, שהרי התראה צריכה להיות קודם המעשה (כי התראה שלאחרי המעשה היא כמו שלא היתה התראה), ואילו העדים באים לאחר המעשה, ואעפ"כ כותב רש"י עדים לפני התראה, ולא רק פעם אחת, אלא ג"פ: "עדים והתראה .. עדים בלא התראה .. לא עדים ולא התראה"?

ג) על הפסוק143 "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו", מפרש רש"י "ראה חור .. שהי' מוכיחם והרגוהו [אף שבמדרש מצינו בזה ב' פירושים: אם הרגוהו בגלל שהי' מוכיחם144, או בגלל "שלא שמע להן" כש"אמרו לו קום145 עשה לנו אלהים"146 ], וזהו ויבן מזבח לפניו, ויבן (לשון בינה) מזבוח לפניו". וא"כ, היתה כאן התראה, ואיך אפשר לומר "עדים בלא התראה" או "לא עדים ולא התראה"?

[ואין לומר שכיון שבהתראה יש כמה פרטי דינים147, יתכן שבנדו"ד לא היתה התראה בשלימות, ולכן אינה נחשבת להתראה – שהרי רש"י כותב התראה סתם, ולא נחית לפרטי דיני התראה, שאינם ידועים לבן חמש למקרא].

ד) רש"י מפרש ש"אם יש עדים והתראה, בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובים". ואילו בגמרא142 מפרש רש"י148 "שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות בית דין, ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף, כדאמרינן בסנהדרין"149. ואינו מובן: מדוע בפירושו על התורה מפרש רש"י "כמשפט אנשי עיר הנדחת", דלכאורה, מה שייך חטא העגל לעיר הנדחת?! ואף שיש לדחוק ולומר שכיון שהיו מרובים יש להם דין של עיר הנדחת – אינו מובן למה הוצרך רש"י לדוחק זה, בה בשעה שהי' יכול לפרש כפירושו בגמרא ש"נידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף"?

והנה, בחדא"ג מהרש"א כתב על פירוש רש"י בגמרא: "והוא דחוק, כיון דהי' זה אחר מתן תורה, ולא היו בני נח, גם אם לא נתפרש לו ד' מיתות, הי' לו לשאול באיזה מיתה ידונו, כמו ששאל גבי מקושש, דכתיב150 ויניחוהו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו". ומסיים: "אבל בחומש פירש רש"י בע"א, עדים והתראה בסייף, כמשפט עיר הנדחת שהן מרובין כו'".

אבל, בודאי יש ליישב גם פירוש רש"י בגמרא151, ומסתבר לומר שרש"י הבהיר זאת בעצמו (מבלי לסמוך על דברי המפרשים), אם בתוך דבריו על אתר או לפנ"ז, וא"כ, הי' יכול לפרש כן גם בפירושו על התורה.

וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

יט. הביאור בפירוש רש"י בפרשת השבוע:

רש"י לא מפרש ש"וישק את בני ישראל" קאי על כל בנ"י, כדי לבדוק אם יש מי ש"שמח בלבבו" (כפירוש הא' שבגמרא) – כי, לפי דרך הפשט שמבין בן חמש למקרא, לא מסתבר שיש מקום להעניש על מחשבה בלבד ("שמח בלבבו"), ועד שאפילו בן חמש עשרה לגמרא יודע ש"אין מענישין על המחשבה"152, ולכן מפרש שקאי על אלו שעבדו באופן שלא היו עדים ולא התראה.

ואף שלכאורה היתה התראה לכל בנ"י ע"י חור שהי' מוכיחם – מבהיר זאת רש"י בכתבו "עדים והתראה":

הכוונה153 בלשון "עדים והתראה" (ולא "התראה ועדים", שתחילה היא ההתראה, קודם המעשה, ואח"כ באים עדים שמעידים על המעשה) – שההתראה צ"ל בשעת מעשה (ולא ביום שלפניו)154, היינו שיש על מה להעיד קודם שמתרה, משא"כ בחור, שההתראה היתה ביום שלפניו – בשעת עשיית העגל או בניית המזבח, ואילו (עיקר) החטא הי' למחרת, כמ"ש155 "חג לה' מחר", "וישכימו ממחרת גו'". וק"ל.

כ. ובנוגע לעונש בסייף אם יש עדים והתראה – הנה:

בגמרא פירש רש"י "שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות ב"ד, ונידונו במיתת ב"נ שכל מיתתן בסייף, כדאמרינן בסנהדרין".

ומה שהקשה במהרש"א ד"כיון דהי' זה אחר מ"ת, ולא היו ב"נ, גם אם לא נתפרש לו ד' מיתות, הי' לו לשאול באיזה מיתה ידונו, כמו ששאל גבי מקושש" – הנה הכלל בזה הוא151, שרק בנוגע לדינים שנתחדשו במ"ת (באופן שונה לגבי ב"נ), נתבטל מבנ"י הגדר דב"נ, כיון שנקבעו גדרים חדשים כו', משא"כ בנוגע לדינים שבהם לא הי' שינוי במ"ת, נשאר המעמד ומצב כמו לפני מ"ת. ולכן, כל זמן שלא נתפרשו להם ד' מיתות ב"ד, נשאר אצלם דין מיתת ב"נ שהיא בסייף.

אבל בפירושו על התורה לא יכול רש"י לפרש כן, כי, הבן חמש למקרא לא יודע דברי הגמרא בסנהדרין שמיתת ב"נ בסייף, וגם אינו יודע שיש לב"נ עונש מיתה על ע"ז,

– ואדרבה: בנוגע לאנשי שכם שנתחייבו מיתה (כידוע פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן אם זה בגלל שלא דנו את שכם156, או בגלל שהיו עובדי ע"ז וכו'157 ), מפרש רש"י שזהו לפי ש"האומות גדרו עצמן מן העריות"158 (כפי שאמרו שמעון ולוי: "הכזונה יעשה את אחותנו"159 ), ולא בגלל שהי' אצלם ענין של ע"ז (כמובן ממ"ש160 "הסירו את אלהי הנכר", "שיש בידכם משלל של שכם"), שלא נענשו על זה –

ולכן פירש רש"י "אם יש עדים והתראה בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובין".

והטעם שבגמרא לא פירש רש"י כן – לפי שבגמרא נאמרו כמה פרטי דינים בנוגע לעיר הנדחת, כמו "עד שיהיו מדיחי' מאותה העיר וכו'"161, וכיון שבהיותם במדבר חסרו כמה פרטים, קשה לומר שהי' להם דין של אנשי עיר הנדחת; ורק בפירושו על התורה לבן חמש למקרא שלא יודע עדיין פרטי הדינים שצ"ל בעיר הנדחת, יכול רש"י לפרש כן.

כא. בנוגע לפירוש רש"י במגילה – יש לומר הביאור בזה:

ובהקדים – שבגמרא162 דרשו "משפחה ומשפחה .. להביא משפחות כהונה ולוי' שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה", אבל רש"י אינו מביא דרשה זו, שאינה פשוטו של מקרא, אלא מפרש "מתאספין יחד ואוכלים ושותים יחד".

וכיון שענין זה בא בהמשך למ"ש לפנ"ז "והימים האלה נזכרים ונעשים", שעל זה פירש רש"י "נזכרים, בקריאת מגילה, ונעשים, משתה ושמחה וי"ט כו'" – הנה בהתאם לכך מפרש רש"י ב"משפחה ומשפחה" שקאי על ב' ענינים אלו: בנוגע למקרא מגילה – "מתאספין יחד", ובנוגע למשתה ושמחה וי"ט – "אוכלים ושותים יחד".

וממשיך רש"י, "וכך (באופן ד"משפחה ומשפחה") קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו":

לכאורה אינו מובן: היכן מצינו בתורה ענין הקשור עם "משפחה ומשפחה"?

והביאור בזה – שקבלו עליהם לחגוג את היו"ט באופן ד"משפחה ומשפחה", כדי ש"ימי הפורים לא יעברו" (והתיבות שבאמצע, "מדינה ומדינה ועיר ועיר", הם כמו מאמר המוסגר):

הענינים שנכתבו בתורה הם ענינים נצחיים, כשם שהקב"ה הוא נצחי, והיינו, שבכל דור ודור אומר הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך וגו'"163, וכיו"ב בשאר עניני התורה. ובכן: כאשר הקב"ה קובע ענין מסויים, אינו צריך לדאוג ולהבהיר איך יתקיים הדבר בעתיד, כיון שהוא קיים תמיד – הי' הוה ויהי'; אבל כשמדובר אודות "ותכתוב אסתר המלכה גו' ומרדכי היהודי"164, הנה בשלמא בדורם הרי הם בעלי-בתים לקבוע שיחגגו את ימי הפורים, אבל כיצד יכולים להבטיח שיתקיים הדבר בעתיד, בדורות שלאח"ז?

והעצה לזה – לחגוג את ימי הפורים באופן ד"משפחה ומשפחה", ש"מתאספין יחד ואוכלים ושותים יחד", כל המשפחה כולה יחד עם הילדים, שגם הם מקבלים על עצמם לחגוג את ימי הפורים באופן כזה – עם הילדים שלהם, וכן הלאה, מדור ודור, "וכך קבלו עליהם שימי הפורים לא יעברו".

כב. וכאן רואים גודל הענין של "משפחה",

וכמדובר לעיל165 שבחומש הפקודים מודגש הענין ד"למשפחותם לבית אבותם"166 בתור יסוד לבנין כל שבט בישראל וכללות עם ישראל,

וכאן מודגש הענין ד"משפחה ומשפחה" בנוגע לנצחיות של עניני התורה, באופן ש"לא יעברו גו' וזכרם לא יסוף מזרעם".

כג. והנה, כללות הענין דפורים קשור עם "איש יהודי הי' .. ושמו מרדכי בן יאיר גו' בן קיש"167, כמוזכר לעיל במאמר168, שאף ש"מבנימין קאתי .. קרי לי' יהודי, על שום שכפר בע"ז, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי"126, ו"איש יהודי", שאיש הוא לשון תוקף, כמ"ש169 "כאיש גבורתו"; ועד ל"בן קיש", "שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו"170 (כפי שהובא ונתבאר גם במאמר של כ"ק מו"ח אדמו"ר171 ), והיינו, שאע"פ שמדובר אודות שערים שיש להם דלתות שיכולים להיות נעולים, מ"מ, כש"הקיש על שערי רחמים" אזי "נפתחו לו".

ודוגמתו בכל אחד מישראל172 – דכיון ש"קול דודי דופק גו' פתחי לי אחותי רעיתי גו'"173, ולבם של ישראל ער הוא174, הנה מיד כששומע קול הדפיקה ה"ה פותח את לבו, וכמו"כ כאשר יהודי דופק (מקיש) על שערי רחמים, אזי נפתחים לו שערים רחבים כו'.

כד. וכאן המקום להזכיר עוד הפעם אודות הענין של "מיהו יהודי":

ישנם 3-4 אנשים שמתיימרים לומר שהם אלו שמייצגים את הדת, ומדברים בשם יהודים שומרי תומ"צ, ובפועל, הרי הם מהרסים את קיום עם ישראל ותורת ישראל, ועושים זאת בשם הדת, כביכול.

[ולאחרונה נתברר (ונדפס גם בעיתונים) שהעדר תיקון החוק הוא – לא בגלל הרפורמים או הקונסרבטיבים ואפילו לא הקומוניסטים, אלא רק בגלל אדם אחד שהכריז שאין לתקן את החוק, ומתעקש שלא לחזור בו מדבריו].

וחומר הדבר מודגש יותר – לאחרי שבתחילה צעקו ככרוכיא (כפי שנתפרסם בעיתונים גם בכל תפוצות הגולה) שחוק זה הוא הירוס הדת, היפך "דבר ה' זו הלכה"175, נגד התורה ונגד משה רבינו, וע"פ הוראת הרבנים – במענה לשאלתם – אסור להיכנס לממשלה כזו שאינה מתקנת את החוק, ועד שזהו בגדר ד"יהרג ואל יעבור"176 ; ואעפ"כ, מחפשים כל מיני אופנים כיצד להיכנס, וכעבור זמן קצר, בהזדמנות הראשונה, אינם מתביישים להכריז בגלוי שהם נכנסים לממשלה, למרות שלא תיקנו את החוק!

ונוסף לכך שבכך גורמים לעצמם בזיון והשפלה גדולים ביותר, ולא רק בעוה"ב, אלא גם בעוה"ז – הרי כיון שעושים זאת בשם הדת, כביכול, אזי גורמים עי"ז בזיון התורה, הרבנות והרבנים!

וכל זה – בגלל השוחד, שתמורת הכניסה לממשלה קיבלו עוד תיק של שר, ו-5 משרות במשרד החוץ [כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק: ברוסיא נהגו לשלח מי שרצו להיפטר ממנו, אבל בא"י אי אפשר לעשות כן, ולכן התחכמו לתת משרות במשרד החוץ כדי לשלח את אלו שעושים "בעיות", שיביעו דעתם משם...], שעי"ז נעשים משוחדים, ואז כבר לא יודעים מה שעושים!

כה. יש כאלה שמתבלבלים מזה ומתפלאים איך יכולים להתנהג כן, להכריז כל הזמן שאסור להכנס לממשלה, ולעשות בפועל להיפך. אבל אני לא הופתעתי מזה, שכן, כפי שטענתי מזמן, כשמסתכלים על מעשיהם רואים שמעולם לא התכוונו לצאת מהממשלה!

אילו היו מתכוונים באמת למה שאומרים, שאסור לשבת בממשלה שאינה מתקנת את החוק, היו צריכים לצאת מהממשלה תיכף ומיד כשהגיעו למסקנא זו, ולומר: עד עכשיו לא ידענו שאסור להיות בממשלה זו וחייבים לצאת ממנה, ועכשיו שנודע לנו הדבר, יוצאים אנו מיד מממשלת-המעבר, ולא להמתין שבועיים עד להקמת הממשלה החדשה (שהרי האיסור שבדבר אינו רק לאחר זמן, אלא הוא בכל רגע ורגע).

ומזה מוכח, שמעולם לא התכוונו לוותר על ה"כסאות"... ולכן, כשמגיע הרגע האחרון, ואומרים לו: עד עכשיו הי' לך זמן לצעוק כל מה שברצונך (שהישיבה שבממשלה היא בבחי' יהרג ואל יעבור וכו'), אבל עכשיו הגיע הזמן להחליט בנוגע לפועל, אזי אומר שבודאי נכנס לממשלה!

וכעת מתברר שמה שהכריזו לפנ"ז אודות האיסור של הישיבה בממשלה אינו אלא "פורים שפּיל"!...

ישנו רב נוסף שלהם שהתבטא שהיום שבו נכנסו לממשלה הוא "יום שחור"... ובאמת, עבורם זה אמנם יום שחור, אבל לגבי אחרים, יש בזה גם ענין של בהירות ואור – בבחי' "יתבררו ויתלבנו גו'"177 הדברים, שרואים בבירור מה היא מציאותם האמיתית, שהם מלאים שקרים; בתחילה אמרו שלא הי' פס"ד של הרבנות, ואח"כ אמרו שהם לא קיבלו את הפס"ד, ואח"כ אמרו שהרבנות התחרטה וכו' – שקר אחר שקר! וגם לאחרי שהחליטו להיכנס לממשלה למרות שאמרו בעצמם שהרבנים שלהם אמרו שאסור לעשות כן, אמר אחד מהם, שהיתה זו טעות שמלכתחילה שאלו את הרבנים!...

וכך נהגו במשך כל הזמן – שבתחילה אמרו שיש רק מאה וששים מקרים של רישום גויים בתור יהודים, והם יחקרו את הדבר; אבל החקירה היא – לא כיצד אירע הדבר, אלא כיצד הגיע הדבר לידיעת הציבור... ואח"כ אמרו שיש רק מאה מקרים, ואח"כ אמרו שיש רק 4-5 מקרים, ועד – רק מקרה אחד, ועכשיו אומרים שאין בכלל רישום כוזב!...

כו. ועד כדי כך גדלה השפלות והנחיתות והרקבון כו', שאפילו בשעה שנערכה הצבעה חשאית, שבה יכול כל אחד להביע את דעתו כפי מצפונו ללא חשש, כיון שלא יודעים מי הצביע כך או כך – היו כמה עשיריות שהצביעו נגד דבר ה'!

ולהעיר, שאותם אנשים, עם היותם בגדר מסית ומדיח כו', כיון שאין להם יד בפעולת רישום הגויים בתור יהודים (שהרי "אין שליח לדבר עבירה"178 ) – יכולים הם לשוב בתשובה (ובפרט שכנראה חלקם הצביעו כך מצד גודל הפחד אולי בכל זאת יצליחו לערוך חשבון וסוכ"ס לגלות מי הצביע נגד הממשלה);

אבל אותם 3-4 שהם האחראים לרישום הגויים בתור יהודים – הרי מציאותם של אותם גויים שחיים ומסתובבים בעולם (בתל-אביב, בקליפורניא או מלבורן או פינה אחרת בעולם), מונעת מהם לשוב בתשובה, כיון שזהו ע"ד המבואר בתניא179 בענין מארז"ל180 "איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה שבא על הערוה והוליד ממזר", "שאז גם אם יעשה תשובה גדולה .. אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה, מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם".

וזוהי גם סיבת ההתדרדרות של פלוני, שע"פ השמועה, הנה כששאלו את העומד בראשם היתכן שנכנס לממשלה בה בשעה שזהו נגד מלכות שמים, והרי צ"ל מדה מסויימת של יראה ממלכות שמים, השיב בדרך ליצנות: "השמים"? – "כסאי"! וכשאמרו לו: הרי זה נגד קיום ארץ ישראל, השיב: "והארץ"? – "הדום רגלי"181, הנני רומס אותה ("איך טרעט אויף איר")!...

ובכל אופן, גם אם פלוני לא אמר זאת בפועל (כאמור, שזהו רק מפי השמועה), הרי הוא מסוגל – כדרכם שכאשר אין להם מה להשיב, אזי פוטרים את עצמם בליצנות (ואף שעד עתה נמנעתי מלעשות מהם ליצנות, הנה עתה – כשרואים שאבדה התקוה (כיון שאינם יכולים לעשות תשובה, כנ"ל) – מותר הדבר).

כז. אמנם, כל זה הוא בנוגע לאותם 3-4 אנשים שמקבלים שוחד וכו'; אבל הפלא הוא בנוגע לכל אלו שעומדים מסביב ורואים את הנהגתם, שהיתה צריכה להחריד אותם, ואעפ"כ, אין פוצה פה ומצפצף, אפילו לא "בקול ענות חלושה"!...

איך אפשר לתת אימון באנשים כאלו, למנות אותם למשרות ותפקידים בעלי חשיבות, ולסמוך עליהם כו', בה בשעה שרואים בגלוי לעין כל (אפילו גויים), שאין להם שום תוקף, ומוכנים למכור את הכל, את האמונה שלהם ושל אלו שבחרו בהם, במחיר שהוא פחות מ"נזיד עדשים" – בשביל "כסא"!

אלא שהוא חושב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"182 – שקיבל את הכסא (לא בגלל שמכר את האמונה וכו', אלא) בגלל שהוא מוכשר וראוי לכך וכו'.

כח. ומה שטוענים שהם דתיים וכו' – כבר הבהירה תורה ואמרה ש"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריי'"183 :

לכאורה אינו מובן: מדוע נאמר ענין זה בגמרא – וכי הגמרא רוצה ללמדנו דרכם של גנבים?!

אך הענין הוא – שכוונת הגמרא להבהיר ולהורות שכאשר רואים שפלוני עושה דבר-מה (איזה שיהי') ומבקש מהקב"ה שיעזור לו, אין זו הוכחה שעושה דבר נכון. – יכול להיות ש"רחמנא קריי'", שעומד "כעבדא קמי מרי'"184 בביטול במציאות מתוך כלות הנפש... ואעפ"כ, המעשה שעושה – שעליו מבקש מהקב"ה שיצליחו – הוא מעשה של גניבה, היפך רצון ה'!

כט. ומה שטוענים שעכשיו אין ברירה ומוכרחים להכנס לממשלה בגלל המצב הבטחוני בגבול הסורי – אין זה תירוץ כלל, שהרי אין ביכלתם כלל לסייע למצב, כיון שלא מתחשבים בדעתם, ובכלל לא מזמינים אותם לאסיפות ולא מספרים להם מאומה (ומה שיודעים, הרי זה רק לאחרי שמתפרסמים הדברים לכולם),

– הם לא יודעים מאומה מלבד מה שקשור לשלשת התיקים שנמסרו להם: פנים דתות וסעד, ובהם גופא, אינם עושים מאומה מדעת עצמם, כי אם מה שמצווים עליהם כו', אלא שהשמאלנים בעצמם מעוניינים שענינים אלו יתנהלו ע"י ה"דתיים", כדי שאם יהיו טענות כו', יוכלו להטיל עליהם את האשמה, כיון שבפועל ובגלוי הם האחראים וכו' –

וגם כאשר מעלים איזו הצעה – יורקים להם בפנים ומסירים אותה מיד, אלא שכרגיל חושבים שאין זו יריקה אלא גשמי ברכה... ולכן חוזרים ומעלים הצעה נוספת וכו'.

והסיבה לכך שלא מתחשבים כלל בדעתם היא – בידעם שכל מה שאיכפת להם אינו אלא ה"כסא" כו', שלכן מכנים אותם "אנשים ממדריגה שני'"185 (כפי שהתפרסם אפילו בעיתון). ולהעיר, שכינוי זה הוא "בלשון נקי'", כי, לאמיתו של דבר הרי הם אנשים ממדריגה שלישית – "עבדים כנענים"!...

וכן בנוגע לטענתם שנכנסו לממשלה כיון שהבטיחו להם שלא יחזירו שטחים ביהודה ושומרון ללא בחירות (משאל עם) – הנה האמת היא ש"לא דובים ולא יער"!... כבר החליטו מזמן להחזיר חלקים מיהודה ושומרון186, אלא שיכול להיות שעדיין לא סיפרו להם זאת!

ל. ובנוגע לפועל:

יש להכריז ולפרסם ולהרעיש ש"זאת התורה", להיותה תורתו של הקב"ה, לכן, "לא תהא מוחלפת"187, ומבלי הבט על כך שישנם "פריצי עמך" (כלשון הכתוב בדניאל188 ) שהולכים נגד "דבר ה'" לפרוץ ולהרוס את המחיצה שבין ישראל לעמים, ברור הדבר ש"דבר אלקינו יקום לעולם"189, וכמו שבמשך כל הדורות היו כאלו – וחזקים יותר מהם – שניסו להיטפל אפילו לאות או קוץ א' בתורה ולא הצליחו, ועאכו"כ בענין עיקרי שבו תלוי קיום כל עם ישראל.

אלא שגדולה הרחמנות עליהם, שמעכבים את הגאולה, שהיתה יכולה להיות לפני כמה שנים, וגורמים שתתארך הגלות עוד יותר, נוסף לכך שעדיין לא נמצאים אפילו ב"אתחלתא דגאולה"190.

ומה שטוענים שעצם העובדה שישנו יהודי שמניח תפילין, וביחד עם זה, יושב על כסא של "מיניסטער", היא "אתחלתא דגאולה" – הרי אדרבה: הוא מנצל את התפילין לענין של היפך קיום היהדות רח"ל, כך, שה"תועלת" היחידה שבזה היא – שעי"ז רואים שאין זו "אתחלתא דגאולה", כי אם הוספה בחשכת ואריכות הגלות כו'.

ויה"ר שתמורת זה יקויים מ"ש62 "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אורה זו תורה וכו' ויקר אלו תפילין"63, ועד לאורה ושמחה כו' כפשוטם, שיהיו בשלימותם בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

לא. בנוגע להערות אאמו"ר – יש מכתב191 שבו מבאר שב"מגלת אסתר משתווים הגדול והקטן .. כתיב בה למגדול ועד קטן192.. כי בפורים מאיר בחי' השוה ומשוה קטן וגדול193, שוה דוקא, היפך מהמן שאמר וכל זה איננו שוה לי194, שלא רצה בבחי' שוה. ויצא ממנו בתר בירור ותיקון – רב שמואל בר שילת195, שהי' מלמד תינוקות196, התחברות דקטן וגדול. ושילת ר"ת שויתי ה' לנגדי תמיד197, שויתי דוקא, בחי' שוה .. שוה ר"ת שאמר והי' העולם כידוע198. ולכן הביסום דפוריא הוא עד דלא ידע199.. ששם הוא בחי' שוה ומשוה", ולעיל מיני', ש"השרש הוא מרדל"א".

ועד"ז מבאר הצ"צ בהוספה לאוה"ת200 מגלת אסתר201 [מיוסד על מאמר של רבינו הזקן (אף שהצ"צ לא זקוק להסכמות...), והרי כל נשיא ענינו מאור, שהוא אותו מאור202, אלא שבכל דור מתגלה בגוף אחר באופן המתאים לדור כו'], שההמשכה דפורים היא "מבחי' רעדכ"ר אשר שם הכל שוה .. וה"ע שאמר והי' העולם, רדל"א .. וזהו עד דלא ידעי בין וכו'" ("בין ארור המן לברוך מרדכי"199), היינו, שזהו למעלה מהחילוק שבין ניצוץ הקדושה שבהמן (שזהו"ע ש"מבני בניו של המן למדו תורה"203 ) לקדושה עצמה; אלא שאעפ"כ הנה דוקא "ליהודים היתה אורה ושמחה וגו'"62.

וענין זה קשור עם המדובר204 אודות מבצע פורים, בנוגע למשלוח מנות ומתנות לאביונים, שבזה מודגש ענין האחדות וההשתוות של בנ"י.

לב. וכאן המקום להשלים בנוגע להמדובר לעיל (סכ"ד ואילך):

כיון שהם כותבים שקרים, הרי יכולים לכתוב גם ששיניתי את דעתי בנוגע למיהו יהודי.

ולכן יש צורך להבהיר: לכל לראש, לעצם הענין לא נוגע כלל מהי דעתי, שהרי מדובר אודות "דבר ה' זו הלכה", שלא תשתנה מצד דעתו של אף אחד; אך גם בנוגע לדעתי – הנני להודיע שלא שיניתי את דעתי, וגם בעתיד לא אשנה את דעתי, שכן, אף ש"אל תאמין בעצמך כו'"205, הנה מצד זכות אבות, וזכות תפלת הרבים שמתפללים על זה, בודאי לא אשנה את דעתי.

רק חבל שפלוני לא מסתפק בכך שהוא מלוכלך בבוץ, ורוצה ללכלך בבוץ יהודי נוסף.

ויה"ר שכיון שכל אחד מהם הוא יהודי, שנשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש"206, הנה סוכ"ס ישובו גם הם בתשובה, שהרי "לא ידח ממנו נדח"207, ואם יזכה – יהי' זה לא בגלגול אחר אלא בגלגול זה.

ויקויים מ"ש208 "כי נפל פחד מרדכי עליהם" – מרדכי היהודי, שהי' סמוך איש מפי איש עד משה רבינו, ואומר דבר ה', מבלי להתחשב במלך אחשורוש עם שבעת שריו היושבים ראשונה במלכות, ובכל עמי הארץ שבמאה ועשרים ושבע מדינות שבמלכות אחשורוש, ומבלי להתחשב אפילו באותם יהודים ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע"209 – שבגלל היותם במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד בין העמים"210, יש לגויים תפיסת מקום אצלם, ועד שרודפים אחר הגוי ומחשיבים לכבוד את העובדה שהגוי מזמין אותם לסעודתו211 – שגם לפי הדעה שהיתה סעודה כשרה212, אין ליהודי מה לעשות שם, בידעו שהקב"ה מנסה אותו בנתנו את האפשרות שישתמשו בכלי ביהמ"ק לצורך הסעודה213.

ועד שבאים לענין ד"ויקהל משה וגו'"214 :

אע"פ שנמצאים במעמד ומצב ד"מפוזר ומפורד", ויש ריבוי חילוקים כו', דתיים וחילוניים, רפורמים וקונסרבטיבים וכו', כך, שלכאורה אי אפשר לאחד אותם – הנה עז"נ "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה'", היינו, שמשה רבינו, שאומר את דבר ה', בכחו להקהיל את כל בנ"י,

וכך יהי' גם לעתיד לבוא – שהרי "גואל ראשון הוא גואל אחרון"215, וכמבואר בזה216 שנשמת משה תתלבש בגוף של משיח שיהי' משבט יהודה – שיאסוף ויקבץ את כל בנ"י, כמ"ש217 "הנני מביא אותם מארץ צפון וגו' קהל גדול ישובו הנה",

ויקויים היעוד "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ"218, ועד "וימלא כבודו את כל הארץ", ומסיים "אמן ואמן"219, שזהו"ע של הבטחה, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

[בסיום ההתוועדות (וכן לאחרי תפלת מנחה) התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].