בס"ד. שיחת יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
[לאחרי שניגנו הניגון "פדה בשלום נפשי" – צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ", ועודד בידיו הק' בשמחה רבה].
א. ברוב הענינים, ובפרט בכל הענינים הקשורים עם תורה ומצוות, ישנו "כלל" ו"פרט"1.
ועד"ז בנוגע להתוועדות של כו"כ עשיריות מישראל בשביל ענין הקשור עם תומ"צ ויהדות – שבודאי יש בזה "כלל" ו"פרט", או בסגנון אחר (שאמנם אין זה אותו ענין, אבל הוא מעין זה): "עיקר" ו"טפל".
וכיון שישנם כו"כ ענינים ופרטים בזה, הנה מתוך ההתבוננות בריבוי הפרטים, עלולים לאבד את שימת-הלב הראוי' לעיקר וכלל הדבר.
ב. וכן הוא בנוגע להתוועדות זו – שיש בה כו"כ ענינים:
לכל לראש – עצם הענין שיהודים ממקומות שונים, בעלי דרגות שונות בלימוד התורה ודרגות שונות בקיום המצוות, מתאספים יחדיו, ועד לאופן ד"לאחדים כאחד"2, לשם מטרה אחת וענין אחד, מטרה טובה וענין טוב – הרי "אכל בי' עשרה שכינתא שריא"3, וכמ"ש רבינו הזקן4 שזהו "אף שאינם מדברים בדברי תורה", ועאכו"כ כאשר הענין שמאסף ומאחד אותם הו"ע טוב הקשור עם שחרור וגאולה של יהודי שמסר נפשו עבור יהדות, ופעל את הנצחון של היהדות, תורה ומצוות, באופן שישפיע גם על הדורות הבאים, להוסיף אומץ בלימוד התורה וקיום המצוות ועניני יהדות, מבלי להתיירא ולפחד מהקשיים הכרוכים בזה.
ועאכו"כ כאשר ההתוועדות היא באופן שמלבד ההתעוררות בשעת מעשה, יש לה השפעה גם על מחר ומחרתיים, להוסיף חום, חיות וחוזק בכל הענינים שעבורם מסר בעל השמחה והגאולה את נפשו – אזי ניתוסף דבר נעלה ביותר, כדברי חכמים5 : "המעשה הוא העיקר".
ועאכו"כ כאשר ניתוסף חום, חיות וחוזק (לא רק בענינים פרטיים, אלא) גם בכל הגישה והיחס הדרוש לכללות החיים של כל אחד ובני ביתו, כך שנעשה שינוי כללי של כו"כ משפחות, ועד לכו"כ קבוצות וקהילות, שמתעלים לדרגא נעלית יותר בהתקשרותם ודביקותם בהקב"ה ועניניו – "אתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום"6.
ועאכו"כ כאשר כל אחד מהמסובים אינו מסתפק בעצמו בלבד, אלא משתדל גם בנוגע להזולת,
– כפי שלמדים מהמס"נ של בעל השמחה והגאולה:
מסירת נפשו לא היתה בגלל שהפריעו לעבודה שלו בלימוד התורה וקיום המצוות, או לאופן הנהגת הבית והמשפחה שלו; בענין זה לא היו שום הפרעות, ואף אחד לא הי' מתערב בזה, אפילו לפי החוקים שהיו אז;
מסירת נפשו היתה עבור משפחה שנמצאת בעיירה או מושב במקום נדח, שצריכה עזר בנוגע לחינוך הילדים בדרך היהדות, או בנוגע לכשרות וטהרת המשפחה וכיו"ב – עי"ז ששלח לשם שלוחים, בהעמידו את עצמו בסכנה בגלל עבודתו בהפצת היהדות לאלו שאינם יכולים לעשות זאת בעצמם, כי אם ע"י הסיוע שלו; ענין זה הי' מספיק חשוב אצלו בשביל להעמיד את עצמו בסכנת נפש בפועל.
וזוהי הוראה ודוגמא חי' נצחיים – שהרי "דברי צדיקים", מעשיהם ופעולותיהם "קיימים לעד"7 – שזהו מה שנדרש מכל אחד מישראל, שנוסף לכך שהוא עצמו ומשפחתו מתנהגים בדרך התורה והמצוה, עליו לקיים את הציווי "ואהבת לרעך כמוך"8, לנצל את כל האפשרויות שלו כדי שגם יהודי שני ושלישי, ועד ליהודי שנמצא במקום רחוק, אבל ביכלתו להגיע אליו, יהי' קשור עם הקב"ה, תורתו ומצוותיו, ולעשות כל התלוי בו, עד כדי מסירות-נפש –
אזי ניתוסף ענין עיקרי במטרה ותכלית של ההתוועדות.
ובכן: פרטים אלו הם סוגים כלליים, והיינו, שכל פרט הוא "כלל" במטרת ההתוועדות.
ומצד ריבוי הפרטים, שכל אחד מהם יש לו חשיבות בפני עצמו – יכולים לפעמים לאבד את שימת-הלב הדרושה לעיקר הדבר.
ג. אך כיצד בוחרים ומבדילים "עיקר" ו"כלל" מבין ריבוי הפרטים?
ובכן: ענין זה הורה בעל השמחה בעצמו במכתבו הידוע מיום ט"ו סיון תרפ"ח9, לחגיגת י"ב תמוז הראשונה שנערכה בתפוצות ישראל, שבו כותב אודות חגיגת י"ב-י"ג תמוז ע"י התאספות להתוועדות, ומורה גם את מטרתה של ההתוועדות – שמזה ניתן להבין מהו ה"עיקר" שבהתאספות זו, שכולל את כל הפרטים המנויים לעיל, ועוד נוסף עליהם כהנה וכהנה.
וז"ל במכתבו בנוגע ליום זה: "ראוי הוא לקובעו ליום התוועדות והתעוררות לחיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר לפי ענינו" (וממשיך למנות עוד כמה פרטים).
ד. ובהקדמה:
בכלל צריך כל אחד מישראל להיות מחושב וזהיר בכל המחשבות והדיבורים והמעשים שלו – לחשוב ולדבר ולעשות מה שצריך, לא חסר ולא יתיר.
וטעם הדבר:
כיון שהקב"ה ברא את העולם, וגם יהודי יחיד זה, ונותן לו ימים ושנים ("ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה"10, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"11 ), כחות ומרץ ואמצעים כו' – הרי בודאי לא יתן פחות מכדי הצורך, אבל גם לא יתן באופן מיותר, שהרי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"12, וכיון שביכלתו של יהודי למלא את שליחותו בעולם בסכום מסויים של ימים, מרץ ואמצעים וכו', אין צורך בדבר מיותר שלא יביא תועלת בתכלית בריאתו בעולם – "אני נבראתי לשמש את קוני"13.
וזהו פירוש הפסוק14 "ימים יוצרו ולו אחד בהם" – שאין יום מיותר, וגם אין חסרון של יום ח"ו; כל מה שדרוש ליהודי למלא שליחותו – ניתן לו "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"15 של הקב"ה בעצמו.
ומזה מובן, שכאשר מקדיש מחשבה לענין שאין בו צורך, דיבור שאינו צריך לדבר, ומעשה שאינו שייך לשליחותו – הרי נוסף לכך שזהו היפך השכל, שבשעה שיש באפשרותו למלא שליחותו של הקב"ה, עושה ענין אחר, שאינו בערך למילוי שליחותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, הנה עוד זאת, שעי"ז יחסרו לו אח"כ המחשבה והדיבור והמעשה הדרושים למילוי השליחות במילואה, כיון שבזבז אותם עבור ענינים שאינם שייכים אליו.
אלא, כיון שהקב"ה יודע שמדובר אודות נשמה שמלובשת בגוף בשר ודם, ויש לה נסיונות שונים – לכן נותן אפשרות לענין התשובה, שעי"ז ביכלתו לתקן, למלא ולהשלים את החסר; אבל, "האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה"16, כך, שאי אפשר שמלכתחילה תהי' אצלו מחשבה דיבור ומעשה שאינם שייכים למילוי שליחותו.
וכל זה – בנוגע לכל אחד מישראל, ויתירה מזה – בנוגע לכל נברא, כמובן מזה שהדוגמא שהובאה במאמר הגמרא "לא ברא (הקב"ה בעולמו) דבר אחד לבטלה" היא מבעלי-חיים, ובעלי-חיים קטנים ביותר; ועאכו"כ שכן הוא בנוגע לגדולי ישראל, ועאכו"כ נשיאי ישראל, ועאכו"כ בענין שפירסמו ברבים, בזמנם, ועל מנת שיקראו ויתבוננו בזה גם בשנים ובדורות שלאח"ז.
ומזה מובן, שסגנון הלשון במכתב הנ"ל הוא באופן דלא חסר ולא יתיר; זהו בדיוק מה שנוגע לידע בשייכות לעיקר ענינה של ההתוועדות.
וענין זה נוגע לא רק באותו זמן, בשנה שנכתב מכתב זה – שהרי כתיבת המכתב היתה כדי שיקראוהו וילמדוהו גם בכל השנים שלאח"ז, בתור הקדמה להתוועדות של י"ב-י"ג תמוז, כך, שזה נוגע גם בשנה זו, במקום זה, ובכל המקומות שבהם נערכת התוועדות של י"ב-י"ג תמוז.
ה. אך כאשר מתבוננים בלשון מכתבו של בעל השמחה והגאולה, שצריכה להיות התוועדות והתעוררות "לחיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר לפי ענינו" – מתעוררת מיד שאלה ותמיהה17 :
א) בנוגע לסדר הענינים ב"חיזוק התורה והיהדות" (תורה ואח"כ יהדות) – שהרי אצל יהודי שמדייק בהנהגתו ע"פ התורה, הנה גם סדר הדברים במכתבו, או בדיבורו ומחשבתו הוא מדוייק18 – דלכאורה צ"ל בסדר הפוך: לכל לראש – יש לחזק כללות ה"יהדות", שזהו כללות הענין דלימוד התורה וקיום המצוות, הן המצוות שבין אדם למקום והן המצוות שבין אדם לחבירו, כולל גם ההנהגה בעניני הרשות באופן ש"בכל דרכיך דעהו"19 [וב' אופנים בזה: (א) עי"ז ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"20, (ב) יתירה מזה, ש"בכל דרכיך" גופא נעשה הענין ד"דעהו"21 ], ולאחרי שפועלים חיזוק היהדות בכלל, אזי יכולים לגשת לחזק פרט מסויים ביהדות – לימוד התורה?!
ב) בנוגע להדיוק "בכל אתר ואתר לפי ענינו" – דלכאורה, הרי ידוע לשון הרמב"ם22 שהתורה היא נצחית, ולא תהי' מוחלפת, אלא היא בכל התוקף בכל מקום ובכל זמן, וא"כ, מהו הפירוש ש"חיזוק התורה והיהדות" צ"ל "בכל אתר ואתר לפי ענינו", הרי התורה והיהדות הם בשוה בכל מקום?!
ו. ובכן, בדיוק הלשון "חיזוק התורה והיהדות", תחילה תורה ואח"כ יהדות (ולא כפי שמסתבר לכאורה להיפך), מצינו מענה על ענינים ש"הרעישו" את דורנו – בנוגע לשאלה מהי "יהדות" ומהו "יהודי".
ובהקדמה:
אצל כל יהודי – אם הוא רק נורמלי (בלשון המקובלת בימינו) – מונח בפשיטות שעליו להיות יהודי, כלומר, להתנהג באורח חיים יהודי; בזה הכל מודים.
וכאשר מישהו טוען בנוגע ליהודי שאינו רוצה לנהוג בדרך היהדות, שמדובר אודות חייו הפרטיים של פלוני, ואין לאף אחד להתערב בזה,
– ומוסיף לטעון שע"פ כללי הדמוקרטיא (שהרי אנו חיים במדינה דמוקרטית), יכולים לדבר אתו כמה שרוצים, אבל אסור להפריע לו ח"ו, ואם אינו רוצה לשמוע, אסור אפילו לדבר אתו; ויתירה מזה: כדי להיות הוגן ("קאָרעקט") בהנהגה שבין אדם לחבירו, יש להקדים ולבקש ממנו "רשיון" לדבר אתו אודות הנהגתו הפרטית –
הרי זה בדוגמת אדם שרוצה לאבד עצמו לדעת, רחמנא ליצלן, שלמרות היותו מבוגר, וצועק, שרצונו לאבד את עצמו לדעת הוא ענינו הפרטי, ואין לאף א' להתערב ולומר לו דעה – הרי מנהג פשוט בכל המדינות, שמגייסים את כל הכחות כדי למנוע ממנו לעשות זאת, מבלי לבקש ממנו רשיון... שכן, אדם נורמלי שדעתו מיושבת עליו, לא יתכן שירצה לאבד את עצמו רח"ל.
וכן הוא בנוגע ליהודי ביחס ליהדות – שהיא "חיינו ואורך ימינו"23 : אין זה כמו אצל שאר העמים, שהאדם הוא מציאות לעצמו, ו"מציאות" זו קיבלה על עצמה הנהגה או דת מסויימת, ולכן יש ביכלתה לעבור מדת זו לדת אחרת או להשאר ללא דת, ואעפ"כ לא תשתנה מציאותה; אצל יהודי אין מציאות כזו – כל מציאותו של יהודי היא: תורה ומצוות.
ולכן אמרו רז"ל24 "אע"פ שחטא ישראל הוא": אם הוא רק נולד בתור יהודי, הנה כל מה שיאמר ויעשה כו', גם כאשר עובר עבירה ונקרא "חוטא" – "ישראל הוא". וכאשר צועק שמתחרט על כל הענין, ורוצה להיות "כגויי הארצות" – אומרים לו, שלא ניתנה לו ברירה על זה; זוהי המציאות שלו. הוא יכול לבטל את מציאותו ("זיך מאַכן אויס מציאות") רח"ל, אבל כל זמן שהוא בחיים – "ישראל הוא", וכאשר עושה דבר שאינו ע"פ תורה ומצוות, הרי זה אצלו "חטא".
ואע"פ שבנ"י טענו ש"עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כו'"25 – הרי זה רק בנוגע לביטול השידוך כו', אבל אי אפשר לבטל את עצם מציאות הדבר; יכולים רק לשנות דבר שניתוסף לאחרי שישנה כבר המציאות.
במה מתבטאת איפוא המחלוקת בין ה"נורמליים" – המחלוקת היא: מהי "יהדות" ומהו "יהודי":
יש מי שמשלה את עצמו ש"יהדות" יכולה להיות הנהגה כזו שהיא היפך השולחן-ערוך, או שמקבל את סמכות השו"ע באופן חלקי בלבד, "למחצה ולשליש ולרביע"26, ואעפ"כ "עודנו ביהדותו"; הוא טוען שאין זה ענין של "עבירה" [שיכול להיות גם אצל צדיק, כמ"ש27 "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"], אלא הוא סבור שמצוה פלונית אינה שייכת אליו, כך, שגם אם לא יקיימנה, לא יחסר לו מאומה; אין לו שום קשר עם מצוה זו!
ובדקות יותר – אצל אלו שטוענים שהם מקבלים על עצמם תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, וגם "דקדוקי סופרים", אבל אינם מחוייבים לקבל על עצמם את חומרות הגאונים וגדולי ישראל שבדורות האחרונים, ולדוגמא: הגהות הרמ"א על השולחן-ערוך, או מה שהשולחן-ערוך עצמו "מוסיף" ו"מחדש" בדיני התורה – טוען הוא – אינם כובלים אותו; כשרוצה – עושה זאת, וכאשר אינו רוצה – אין זה פוגע ביהדותו!
ואח"כ נעשה מ"חבלי השוא" – "כעבות העגלה"28, כמדובר פעם בארוכה29, שהמעבר מ"דרך המלך" (בלשון המדינה: "היי-וויי") למעבה היער לא נעשה מתוך דילוג חד-פעמי, אלא ההתחלה היא באופן של סטי' ועיקום "כחוט השערה", ואח"כ ניתוסף עוד "חוט" ועוד "חוט" בכיוון היורד מדרך המלך, ועד שמגיעים לתעות במעבה היער, מקום שאין בו בני-אדם, כי אם חיות טורפות בלבד.
ועד"ז בנדו"ד: כאשר יהודי מתחיל עם "הנחה" שיש לו "בעלות" על יהדות, כך, שדבר שמוצא-חן בעיניו הוא מקבל, ודבר שאינו מוצא-חן בעיניו אינו מקבל, באמרו שאין זו "עבירה", אלא זוהי שלימות היהדות – אזי ממשיך לילך ולהתדרדר: הוא מתחיל להתווכח בנוגע לתורה שבעל-פה אם גם היא מן השמים, או שמא רק תורה שבכתב, ואח"כ מתחיל להתווכח גם בנוגע לתורה שבכתב – איזה ענין הוא מן השמים ואיזה ענין אינו מן השמים!
כלומר: אין זה רק חסרון בענין של מעשה, ובאופן שיודע ומרגיש שעבר עבירה, שאז יעשה תשובה כו', אלא הוא עושה מזה שיטה ("טרענד") ביהדות, שמקבלת רק חצי מתורה שבעל-פה, או שאינה מקבלת תורה שבעל-פה לחלוטין, ועד"ז גם בנוגע לתורה שבכתב.
וממשיך לטעון, שאצל שאר אומות העולם, כאשר נשתנו העיתים אזי נשתנו הדתות, ואעפ"כ נשארו העם והמלוכה בקיומם, ובמה שונה הוא משאר גויי הארץ?!...
ובפרט בידעו שהקב"ה נתן לו ראש על הכתפיים, ונתן בראשו חכמה ובינה, וכתב בתושב"כ אודות "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"30, וכיון שכן, הרי אם שאר האומות יכולים לבחור ע"פ חכמתם ושכלם כיצד להתנהג בחיים, עאכו"כ הוא, שיש לו חכמה ובינה יותר, יכול בודאי לבחור ולקבוע איזה חוקים ומשפטים טובים עבורו, ואיזה היו טובים בעבר, אבל עכשיו אינם טובים, אלא הם מפריעים לו ואין לו צורך בהם, ואעפ"כ, הרי זו "יהדות" בשלימותה!
ז. ולכן יש צורך להבהיר, שעוד לפני שמתעסקים ב"חיזוק היהדות", הנה התנאי לזה הוא – "חיזוק התורה", שצריך ללמוד מהי "יהדות" – בתורה, תורה זו שעלי' מסרו יהודים את נפשם במשך אלפי שנים, ושמרוה בשלימות במשך כל הדורות.
בענין זה אין צורך בחיזוק אמונה; יש צורך רק ב"חיזוק התורה" – ע"י העיון וההתבוננות בדברי ימי ישראל, ב"היסטורי'" של עם ישראל בכל הדורות.
ובכן, "כבר הי' לעולמים": ארבעים יום לאחרי מתן-תורה היו כבר אלו שעשו "עגל הזהב", ואמרו "אלה אלקיך ישראל"31 ; הם לא אמרו שאינם חפצים להיות יהודים ("אויס איד"), כי אם "אלה אלקיך ישראל"; הנך יהודי, אלא ש"אלקיך" הוא "עגל הזהב"!...
ובסופו של דבר – התחרטו עובדי העגל ושבו בתשובה וחזרו להיות יהודים כמו שאר תלמידי משה רבינו.
וכן הי' גם מיד כשנכנסו לארץ ישראל, ארץ הקודש – שהיו כאלו שעבדו "את הבעלים ואת העשתרות"32 (והיינו, שאפילו קדושת ארץ ישראל לא הגינה עליהם כו'), באמרם, שגם הם שייכים לארץ ישראל (ולא שבגלל שעובדים ע"ז מתבטלת שייכותם לארץ ישראל), אלא טענו שבארץ ישראל עצמה יש שבטים שעובדים את ה', ויש כאלו שמתנהגים כשאר עמי הארץ, כמו כנען; ובסופו של דבר, כעבור דור, שבו בתשובה וחזרו להיות כמו שאר השבטים.
וכך גם בזמן שביהמ"ק הי' קיים – מקדש ראשון, היו גם כאלו כמו ירבעם בן נבט, שטען שיכולים להשאר יהודים, ואעפ"כ לא צריכים ללכת להשתחוות להקב"ה בירושלים עיר הקודש, כיון שיש "עגל הזהב" בדן ויש "עגל הזהב" בבית א-ל33 ; אין צורך לילך למלכות יהודה, אלא ישנו מקום קרוב ונוח יותר, וגם שם יכולים להקריב קרבנות וכל שאר הענינים; אבל מצב זה החזיק מעמד רק כמה מאות שנים, ואח"כ ראו את הסוף – שעשרת שבטים החזירם ירמיהו מהגלות, ועוד לפני כן שבו בתשובה על העגלים שעשה ירבעם בן נבט34.
וכך הי' גם בגלות בבל, ובזמן ביהמ"ק השני, וכן הלאה, עד לדורנו זה; חבל על הזמן להביא את כל הדוגמאות.
זהו מה שרואים במשך כל הדורות, שגם כאשר היצה"ר – שהי' תמיד – פעל על יהודי פלוני בן פלוני שירד מהדרך והרעיש שהוא צודק כו' – הרי זה החזיק מעמד זמן קצר בלבד, ולאחרי כן קרה אחת משתי האפשריות: או שהוא ותלמידיו חזרו להיות יהודים שומרי תורה ומצוה, או שלא נשאר מהם שריד ופליט רח"ל35.
ולאלו שטוענים שכיון שחיים בזמן שנתחדשו תגליות גדולות במדע – לפי דעתם – יש צורך לנצל את החידושים של המדע גם ביחס לתורה, עליהם לדעת, שכל אלו שרצו "לחדש" ביהדות, הנה החידוש שלהם לא הי' קשור עם מצב של "התקדמות" כתוצאה מריבוי ידיעות והבנה עמוקה; כל סטי' מיהדות אינה קשורה עם עלי' למדריגה נעלית יותר ב"תרבות" (כפי שיש שרוצים להשלות את עצמם), או הבנה עמוקה יותר בענינים שבין אדם למקום או בין אדם לחבירו, או בגלל שנעשו מזוככים יותר ("איידעלער"), ולכן לא צריכים את ההגבלות והגדרים וסייגים שהיו צריכים בעבר – כל זה אינו נכון;
כל זה בא מאותו יצה"ר שבגללו נעשה "עגל הזהב" ביום הארבעים ואחד לאחרי מ"ת!
ולא עוד אלא שעתה, גדלה יותר טפשותו של היצה"ר, כי, בפעם הראשונה, אצל עובדי העגל, לא היתה להם הוכחה, והיו יכולים לומר: אולי הם צודקים, ודי לתורה בארבעים יום, ואילו ביום הארבעים ואחד אזי "אלה אלקיך ישראל"; משא"כ עכשיו, יכולים להתבונן ולראות מה אירע במשך כל הדורות – "דוגמאות חיות" מכל מיני תקופות שונות, שכל אלו שרצו לחדש ביהדות, לא הי' זה בגלל שניתוסף גדלות, עומק או רוחב במדע, אלא בגלל שסטו מדרך התורה מאיזה טעם שיהי', ולכן היו יכולים לדמיין לעצמם ש"אלה אלקיך ישראל", אע"פ שזהו "עגל הזהב", ולא "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"36.
ומאז, לאחרי שעברו ריבוי שנים, רואים דוגמאות מכל המדינות ומכל הזמנים, בנוגע לכל סטי' מדרך התורה, שהתוצאה מזה היתה בא' מב' האופנים: או שהוכרחו לחזור בתשובה, או שנאבדו לגמרי רח"ל.
עובדה זו מעניקה גם את הביטחון, שכל התנועות שסרות מדרך התורה, אינן יכולות להישאר בתחום ה"יהדות", וסוכ"ס הנה "בל ידח ממנו נדח"37, שיחזרו לתורה, ובמילא יחזרו ליהדות – יהדות אמיתית, כפי שיהדות צריכה להיות.
אבל, חבל על הזמן, ויתירה מזה, חבל על הימים שעוברים עד שישובו בתשובה [כאמור לעיל (ס"ד) שכל יום, כל מאמץ וכל ענין הוא מחושב בדיוק] – בה בשעה שיכולים לכתחילה לא לטעות.
ח. ובענין זה רואים דוגמא בולטת גם מהמאסר והגאולה של בעל השמחה והגאולה:
במכתבו הנ"ל כותב בעל השמחה והגאולה: "הכל יודעים ברור (כפי שיודעים כל אלו שזוכרים מה שאירע אז), אשר המאסר והגלות בא לי על ידי אמצעות הלשנת אחינו שונאינו מנדינו הנוקמים בשומרי דת משה וישראל נגד חוקי המדינה והשלטון".
כלומר: המאסר לא נגרם ע"י הממשלה עצמה, אלא ע"י חלק מסויים של המפלגה, שקראו את עצמם (לא בשם "גוים", או אפילו סתם אנשי המפלגה, אלא) בשם "יעוורייסקאַיע סעקציע", שפירושו, המחלקה היהודית של המפלגה!...
ומשמעות הדברים – שטענו שהם יהודים, אבל במה מתבטאת היהדות שלהם – בכך שהם צריכים שלא לאפשר הענין של לימוד תורה וקיום מצוות, וחינוך ילדים בדרך היהדות!
ובגלל זה אירע להם כל מה שאירע בסופו של דבר,
– אסור שיהי' ח"ו רגש של היפך הצער כאשר יהודי נאבד, אבל רואים שגם ענין זה הי' באופן של "מדה כנגד מדה"38 –
שכאשר בסופו של דבר קיבלו את ה"פסק" שלהם מהממשלה, אמרו להם, שהסיבה שמענישים אותם עד לעונש של היפך החיים, היא, בגלל שהם מתנהגים בתור עם בפני עצמו, בתור יהודים (כידוע לכל אלו שיודעים דברי הימים ההם).
ט. ובהנוגע אלינו:
כאשר רוצים לבד לקבוע שיטה מהי "יהדות", מבלי לעיין בשולחן-ערוך, ולקבוע לבד שיטה "מיהו יהודי", מבלי לשאול אצל תנאים ואמוראים ופוסקי ישראל – הנה סוכ"ס תועים בדרך, עד שמגיעים ל"יעווסעקציע" – אלו שהם נגד יהודים, באשר הם יהודים.
ולעומת זאת, כאשר ישנו הענין של יציאה ממאסר, כיון שרואים את אור האמת, את היהדות האמיתית, ע"י חיזוק תורת אמת – אזי בטוחים שכיון ש"היא חיינו ואורך ימינו", בודאי תומשך ברכתו של הקב"ה לאריכות ימים ושנים (ובאופן שיהיו) טובות, ימים ושנים בריאים ומוארים, מתוך נחת אמיתי מבנים ובני בנים, כיון שמתנהגים בדרך התורה והמצוה, תורת חיים ומצוותי', עליהם נאמר39 "וחי בהם", ולכן מתברכים מהקב"ה, "אלקים חיים", בבני חיי ומזוני רוויחא.
ומהתוועדות של כו"כ מבנ"י לוקחים תוספת חיים, הוספה בחיות, חום ואור, בנוגע להנהגה בחיי היום-יום, בימות החול, ועאכו"כ בימי שבת ויום טוב, מתוך גאולה אמיתית מכל הענינים שמבלבלים בחיים.
וזוהי הכנה קרובה לגאולה הכללית של כל בנ"י מן הגלות, ע"י משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו מן הגלות, ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.
* * *
י. וממשיך בהמכתב, ש"חיזוק התורה והיהדות" צריך להיות "בכל אתר ואתר לפי ענינו".
וכאמור לעיל (ס"ה), שבהשקפה ראשונה, אינו מובן, לכאורה, כיצד אפשר לומר ש"חיזוק התורה והיהדות" צריך להיות "בכל אתר ואתר לפי ענינו", בה בשעה שתורה ויהדות נצחיים הם, ועומדים בקיומם בכל התוקף, בכל המקומות ובכל הזמנים?
אך הענין הוא – שאין הכוונה לעשות שינויים ח"ו בתורה או ביהדות, אלא שהאופן והגישה כיצד לפעול בחיזוק התורה והיהדות, צריך להיות תוך כדי התחשבות בתנאי המקום והזמן, טבעו ותוכנו כו'.
יא. ובהקדמה:
ישנה שיטה שיכולים לפעול רק במקום וזמן המתאימים בכל מאת האחוזים, ואם לאו – אין זה שייך אליו; הקב"ה ידאג כבר לספק מה שדרוש להם; אבל הוא – יש לו עסק רק עם אלו שהם שומרי תורה ומצוה, וסבורים כמוהו שיש לחזק תורה ויהדות; דוקא בהם ישקיע את כחותיו להתעסק עמהם כו'.
ובכן – זהו היפך הגישה של הבעש"ט בתורת החסידות, שגילה את החיות והחום והאור של התורה – פנימיות התורה – באופן גלוי לכאו"א מישראל,
באמרו, שציווי התורה "ואהבת לרעך כמוך", מתייחס לא רק לחבר שמתגורר אתך תחת גג אחד בגשמיות, וכן "תחת גג אחד" ברוחניות, היינו, שנמצא באותה מדריגה בהקישור לתורה ויהדות כמוך – שבזה לא שייך לומר "לפי ענינו", כיון שזהו בשוה אצלו ואצל כל אלו שיש לו עסק עמהם;
אלא הפירוש ב"ואהבת לרעך כמוך" הוא – אפילו ביחס ליהודי שאף פעם לא נפגש עמו, כיון שהלה נמצא בקצה השני של כדור הארץ40.
והכוונה בזה – לא רק לריחוק בגשמיות, שביניהם מפסיק מקום גשמי, שטח אדמה שמשתרע על מספר מסויים של קילומטרים,
– שהרי בימינו אלו אין זה דבר המונע, שכן, במשך שעות ספורות יכולים להגיע לכל מקום בעולם. ובפרט אם רוצים רק למסור איזה פתגם או הוראה וכו', הרי בימינו ישנם האמצעים והמכשירים שעל ידם יכולים להעביר את הדברים בכל קצוי תבל במשך רגעים אחדים, ועד ל"רגע כמימרא"41, כך, שאין חידוש בכך שיכול לדבר גם עם יהודי שנמצא בקצוי תבל –
החידוש הוא איפוא בנוגע ליהודי שגם ב"שטח" ומהלך רוחני – ביחס ליהדות – הוא רחוק לגמרי ממנו, ועד שמעולם לא נפגש עמו.
מהי משמעותה של פגישה עם יהודי ברוחניות?
ובכן: איתא בשו"ע42 – מיוסד על דברי הגמרא43 – שכאשר יהודי נושא תפלה באיזה מקום שהוא, עולה תפלתו דרך מקום המקדש, ולכן, בשעת שמונה-עשרה, שזוהי עיקר התפלה, צריך להחזיר פניו כנגד בית המקדש וקודש הקדשים.
וכיון שהתפלה כדבעי היא באופן של שפיכת הלב, נמצא, שלבו ולבם של כל בנ"י שמתפללים, נפגשים יחדיו באותו ביהמ"ק וקדה"ק, אע"פ שפלוני חי בקצה אחד של כדור הארץ וחבירו חי בקצה השני של כדור הארץ.
ועל זה אומר הבעש"ט, שאפילו יהודי שמעולם לא נפגש עמו, כלומר, יהודי שנשבה לבין הנכרים, רח"ל, ומעולם לא התפלל, אפילו לא כשנעשה בר-מצוה, שלכן מעולם לא נפגש עמו, כיון שלבו לא הי' אף פעם בביהמ"ק – גם ביחס אליו נאמר הציווי "ואהבת לרעך".
והתורה מוסיפה – "כמוך": אי אפשר לחלק ולומר שכאשר אתה פוגש יהודי דתי, הבן שלך, אזי תהי' האהבה באופן כך, ואילו ביחס למישהו אחר תהי' האהבה במדריגה פחותה, אלא "ואהבת לרעך כמוך"; עליך להתאמץ ולהשתדל שגם אליו תהי' האהבה "כמוך", אע"פ שזהו "רעך" שלא פגשת מעולם.
יב. ובכן: גם כשמדובר אודות יהודי שמעולם לא נפגש עמו ברוחניות, כך, שאין ביניהם דברים משותפים שיכולים לקשר אותם – הנה גם הוא "רעך"; הקב"ה אומר ש"אב אחד לכולנה"44 ; גם הוא בן אברהם יצחק ויעקב, ו"אע"פ שחטא ישראל הוא", ועאכו"כ אם חטאיו אינם באשמתו, להיותו "תינוק שנשבה לבין הנכרים"45, ולכן, עליך לדבר עמו מתוך אהבה, ולחזק אותו בתורה ויהדות.
אבל יש חילוק באופן החיזוק:
אם הדיבור עמו יהי' מאמר עמוק בשיטת הגמרא – לא יבין במה דברים אמורים, ומזה לא יבוא להעריך את היוקר של לימוד התורה; אם ילמדו עמו פסוק קשה בתנ"ך – לא יתקרב עי"ז ליהדות;
עם יהודי כזה יש להתחיל מה"אל"ף-בי"ת" של תורה וה"אל"ף- בי"ת" של יהדות, ולולי זאת, אין זה "לפי ענינו".
אלא, שיש להזהר שהלה לא יחשוב ש"אל"ף-בי"ת" הוא הכל – שהרי זה היפך האמת:
התורה היא "תורה אחת", וכידוע הפתגם46 שמאות ב' של "ב.ראשית" עד לאות ל' של "לעיני כל ישראל." הרי זו תיבה אחת ארוכה בתורה שבכתב; ומיד לאחרי האות ל' של "לעיני כל ישראל" שבסיום החומש – באה בהמשך לזה האות מ' של "מ.אימתי קורין את שמע בערבין"47, וכל שאר הענינים שלאח"ז, עד "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"48, שהם כל הענינים שנתחדשו ע"י גדולי ישראל – כל זה הוא "תורה אחת", שאי אפשר לחתכה ולחלקה לחלקים49.
ורק בגלל שהוא "מתחיל" – אי אפשר להתחיל עמו מה"אמצע"; סדר הלימוד הוא באופן ד"חנוך לנער על פי דרכו"50 – "לפי ענינו", ואז יגיע סוכ"ס למעמד ומצב ש"גם כי יזקין"50 תהי' לו תורה שלימה.
יג. זוהי איפוא הבהרת הדברים:
"יהדות" – לא שייך בה פשרות; לא שייך שינוי בין יהודי אחד לשני, או שינויים ממקום למקום או מתקופה לתקופה, כיון שזהו ענין הקשור עם תורה, שניתנה ע"י הקב"ה, וכשם שלא שייך שינוי אצל הקב"ה, כך לא שייך שינוי בתורה ויהדות שניתנו על ידו.
אבל כשבאים "בכל אתר ואתר", בכל מקום ובכל עיר – יש להתבונן ולבחון באיזה אופן צריך ללמוד עמהם תורה, כדי שיבינו את הדברים ויתקבלו אצלם, ויהיו ה"חיים" שלהם – "כי הם חיינו ואורך ימינו", כפי שנאמר בנוגע לכל אחד מישראל, מן הקצה אל הקצה, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"51.
וזהו הדיוק במכתבו של בעל השמחה והגאולה – שמוכרח להיות "חיזוק היהדות" עי"ז שמקודם לכן ישנו "חיזוק התורה";
ועוד זאת – שאין להסתפק בפעולתו במקום שנמצא בו, שזהו המקום שלו, לפי ה"געשמאַק" והרגילות שלו, אלא צריך לפעול גם "בכל אתר ואתר" – בכל מקום שהגיעה אליו ידיעה שיש שם יהודים,
והפעולה "בכל אתר ואתר" צריכה להיות "לפי ענינו" של מקום זה: אין לו לדרוש מהם שתיכף ומיד שפוגשים אותו יהיו כמותו, או כמו פלוני בן פלוני, אלא "לפי ענינו" – לקרב אותם לתורה בדרך שהם יכולים לקבל, ואז יצליח בחיזוק התורה והיהדות אצלם.
יד. ולסיכום הדברים – במילים קצרות:
אסור לפטור את עצמו ולוותר ח"ו אפילו על יהודי אחד, מבלי הבט על אופן הנהגתו, כיון שגם הוא בכלל "רעך" שאודותיו נאמר הציווי "ואהבת .. כמוך" (כפי שמאריך רבינו הזקן בפרק "לב" שבתניא).
וכיון שאי אפשר ואסור לפטור את עצמו ממנו – בהכרח להתעסק עמו, וההתעסקות עמו צריכה להיות (לא כמו עשיית דבר קשה שמוכרח לעשותו, אלא) מתוך רגש של אהבה – "ואהבת".
והתעסקות זו צריכה להיות "לפי ענינו":
צריך לומר לו, שישנה תורה שיש בה תרי"ג מצוות, ותורה זו שייכת לכל אחד מישראל, וכל אחד מישראל יכול לקיימה, וסוכ"ס אכן יקיימנה, אלא שסדר הלימוד הוא "לפי ענינו": מי שאוחז לפני האל"ף – מתחילים ללמדו את האל"ף, ומי שכבר למד את האל"ף – מתחילים ללמדו את הבי"ת, וכו' וכו', ועד שפועלים שהתלמיד והמקבל לא יהי' זקוק אליו, אלא יוכל לעמוד על רגליו.
וכאמור לעיל – צריך לומר לכל אחד, שעליו לדעת, שבתורה לא שייך פשרות; התורה כולה מתחילתה עד סופה היא מן השמים – מהקב"ה, וכשם שהקב"ה כולו אמת, כך גם התורה כולה אמת; אלא, כיון שאתה נמצא במעמד ומצב מסויים ביהדות, לימוד התורה וקיום המצוות, עליך ללכת "מחיל אל חיל"52, להוסיף ולהתעלות יותר ויותר,
ולא להתפעל ולהתיירא מזה שאתמול הי' חסר אצלו משהו, ושלשום הי' חסר עוד יותר, ולכן "אמרתי נואש"53 רח"ל, מי יודע אם יוכל פעם להיות יהודי כדבעי, "תמים תהי' עם הוי' אלקיך"54, שלם בשלימות התומ"צ – כי, כל עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד: "אנכי הוי' אלקיך"36, "זכור", "לא תענה" ו"לא תחמוד" וכו', כך, שלכל יהודי בפרט ניתנה התורה כולה מתחילתה ועד סופה, וניתנה ע"י הקב"ה שיודע "יצר לב האדם"55, ומעריך את הכחות והנסיונות של כל אחד, ואינו תובע ממנו יותר מכפי הכח שנתן לו56 ; וכיון שהקב"ה תובע זאת ממנו, ברור הדבר, שאם רק ירצה באמת, יוכל מכאן ולהבא לילך בעילוי אחר עילוי ולהתקרב להקב"ה,
ויתירה מזה – שע"י ענין התשובה יוכל למלא ולהשלים גם מה שהחסיר אתמול ושלשום, עד שיהי' "בא בימים"57, כפירוש הזהר58, שבא להקב"ה עם כל ימיו כפי שהם "ימים שלמים", כרצונו של הקב"ה בנוגע להנהגתו של יהודי, לא רק בשבת ויו"ט, אלא גם בימות החול, שגם אז יכירו עליו שהוא שליח של הקב"ה להאיר בעוה"ז הגשמי.
ויעשה זאת מתוך שמחה וטוב לבב – ע"י הסיוע מיהודי נוסף שמסייע לו מתוך אהבה אמיתית,
ואז – "מאיר עיני שניהם הוי'"59, שהרי גם ליהודי המסייע מגיע שכר, לא פחות מהשכר שמגיע ליהודי שהסתייע על ידו,
והרי גם הוא זקוק לברכתו של הקב"ה, שכן, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"27: כל אחד צריך למלא משהו שהחסיר במילוי שליחותו, ולכן זקוק לסליחה ומחילה וכפרה מהקב"ה, ולכן, כשיבוא ויאמר להקב"ה שעזר ליהודי נוסף להתקרב ליהדות, הרי זה יתן לו את ההצדקה וההבטחה שהקב"ה יעזור לו, שיתוסף אצלו בעניני יהדות שצריך להשלים.
וכולם יחד יעמידו "צבאות ה'", "חיילים" של הקב"ה, שהולכים בכח התורה ובכח המצוה, לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
טו. בנוגע להמאסר והגאולה של בעל השמחה והגאולה, ישנם רשימותיו מכל פרטי המאורעות60, החל מתחלת הענין, וכל המשך הדברים שהיו במשך כמה ימים עד לריבוי ימים, בהיותו במאסר – שהתחיל לרשום עוד בהיותו במאסר61, ואח"כ המשיך והוסיף כו', וגם נתן להדפיס60, כיון שרצונו הי' שישאר גם עבור השנים שלאח"ז, מתוך תקוה שהדבר יביא תועלת בהלימוד מהמאסר והגאולה, ובעיקר, בנוגע ל"חיזוק התורה והיהדות", חיזוק בלימוד התורה, שעי"ז תהי' הכרה אמיתית במהותה של היהדות (כנ"ל בארוכה).
ברשימות אלו, שכבר נדפסו60, ישנם ענינים שכל אחד נעמד עליהם, שרואים מיד באופן בולט מה שיכולים, צריכים ומוכרחים ללמוד מזה; אבל ישנם ענינים שבהשקפה ראשונה אינם אלא פרטים מכללות הסיפור שלכאורה אינם חשובים כ"כ, ועד שיש ענינים שלא מובן כלל הקשר והשייכות שלהם, ומה גם לכותבם ולהורות על הדפסתם והפצתם, ועד שמאז נקראו ונלמדו ע"י עשרות אלפים מבנ"י.
טז. ויש להתעכב על אחד הענינים שלכאורה אינו מובן כלל:
ברשימה הנ"ל62 מספר בעל השמחה והגאולה אודות סדר ההנהגה בעת הישיבה בבית האסורים – לא עלינו – החל מההכרזה בהתחלת היום: "עמדו, עמדו, הגיע הזמן לעמוד", והמשכו בשאר פרטי הענינים במשך היום, ועד להכרזה האחרונה בסוף היום: "שכב לישן, הגיע מועד השינה".
ומסיים63 : "אין מורה שעות בחדר הכלא, ולזאת, עפ"י הכרוזים של הקיצה, חלוקת לחם, חמין, אוכל, דייסא, חמין, שינה, יודעים בערך שעות היום, כי, בקיץ זמן העמידה מחצי השביעית עד השביעית, לחם חצי השמינית וכו', שכיבה חצי האחד עשרה".
והכוונה בזה – כפי שיכולים לומר בפשטות – שרצונו לבאר עד כמה גדולה שליטת "בית-האסורים" על האסיר, שנוטלת ממנו את כל בעלותו, שאינו עומד ברשות עצמו, ועד שאפילו לדעת אם עכשיו יום או לילה, ואיזה חלק מהיום – גם בענין זה תלוי הוא בה"שומר" הממונה ע"י הנהלת בית-האסורים.
ומיד לאחרי הסיפור שבבית-האסורים אין מורה-שעות, וידיעת חילוקי הזמנים היא ע"פ הכרוזים בנוגע להקיצה, אכילה ושתי' ושינה – הנה ללא שום "מעבר", מוסיף שלש שורות, בזה"ל:
"איתא במדרש64 : ומנין ידע משה (בהיותו בהר סיני) מתי יום ומתי לילה, כששמע שמלאכי השרת אומרים "קדוש", ידע שהוא יום, וכששמע אותם אומרים "ברוך", ידע שהוא לילה".
ובזה מסתיימת הרשימה.
יז. ולכאורה אינו מובן כלל:
בתחילה מדבר אודות הישיבה בבית-האסורים בסכנת מות (בגלל הפצת היהדות), ומבאר עד כמה המצב שם איום ונורא, שלא שייך אפילו לדעת היכן נמצאים – אם זה יום או לילה, או מהי השעה ביום, אם זה התחלת היום, אמצע היום או סוף היום; הא גופא קשור עם בית-האסורים: אין אפשרות לאכול או לשתות מתי שרוצה, אלא בזמן שמגישים לו ומצווים עליו לאכול ולשתות, ואין אפשרות לישון מתי שרוצה, אלא בזמן שמצווים עליו – עד כדי כך אינו "מהות" לעצמו; וזהו גם ה"מורה-שעות" שלו לידע השעה ביום.
ומיד לאח"ז – ללא "מעבר" כלל – כותב אודות מעמדו ומצבו של משה רבינו בהיותו על הר סיני במשך "ארבעים יום וארבעים לילה", כאשר "לחם לא אכל ומים לא שתה"65, שמצד עצמו לא ידע גם מה השעה, אם זה יום או לילה, אלא ע"י שירת המלאכים, שבשמעו שאומרים "קדוש קדוש קדוש", ידע שזה יום, ובשמעו שאומרים "ברוך", ידע שזה לילה, בידעו שע"פ תורה, תורת הקבלה, פנימיות התורה, שייכת אמירת "קדוש" ל"יום" ואמירת "ברוך" ל"לילה".
ולכאורה, ענינים אלו הם לא רק מן הקצה אל הקצה, אלא אינם שייכים זל"ז כלל:
בהיותו בהר סיני הי' משה למעלה לגמרי מכל עניני הגבלות, עד ש"לחם לא אכל ומים לא שתה" – היפך הגמור מבית-האסורים – חירות לגמרי; הוא הי' יחד עם הקב"ה בתור תלמידו של הקב"ה, שכל מציאותו אינה אלא ללמוד אצל הקב"ה, ומובן איפוא שבמצב כזה לא היתה לו שייכות לענין הזמן – כיון שהי' למעלה מהזמן; ומה שהכניס אותו לגדרי הזמן – הרי זה העובדה שאצל המלאכים, שהם למטה ממדריגתו של משה [כמובן מדברי הגמרא66 שהקב"ה לא נתן את התורה למלאכים, אלא למשה רבינו דוקא] – היו חילוקים באמירת "קדוש" ו"ברוך".
[ולהעיר, שישנו מאמר נוסף במדרש64: "בשעה שהי' הקב"ה מלמדו מקרא הי' יודע שהוא יום, ובשעה שהי' מלמדו משנה הי' יודע שהוא לילה" – שכאן החילוק בין יום ללילה הוא מצד משה עצמו, משא"כ במדרש הנ"ל, החילוק הוא רק מצד המלאכים].
וא"כ, מהו הקשר בין הישיבה בבית-האסורים במצב של העדר החירות, עד שלא יכולים לדעת אם זה יום או לילה, אלא ע"פ הציווי של הנהלת בית-האסורים – עם מעמדו ומצבו של משה בהיותו בהר סיני, למעלה מכל הדרגות ש"נברא" יכול להגיע אליהם, שלכן הוצרך ל"סימן" משירת המלאכים לידע אם זה יום או לילה?!
וכאמור, ענין זה נרשם ונדפס, כדי שנוכל ללמוד מזה דבר-מה!
יח. ובכן, בענין זה יש לימוד והוראה ב"חיזוק התורה והיהדות" – ובהקדמה:
כאשר יהודי מביט על העולם – מתעורר אצלו פלא גדול:
הוא יודע ש"ה' אלקינו ה' אחד"67, שפירושו68 שהאות ח' רומזת על ז' רקיעים וארץ, והאות ד' רומזת על ד' סטרי העולם, והיינו, שהקב"ה (א' – אלופו של עולם) הוא אחד ויחיד בשמים ובארץ ולד' רוחות (כדברי הגמרא69 : "אמליכתי' למעלה ולמטה ולארבע רוחות"); באיזה צד שיהי' – נמצאת אחדותו של הקב"ה.
וככל הענינים – הנה בשעת מתן תורה ראו ושמעו זאת, כדאיתא במדרש70 שמכל רוחות העולם ומלמעלה ומלמטה היו שומעים את הקול "אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלקים אחרים", ואח"כ נקבע הדבר בתורה, וצריכים ללמוד זאת בתורה, ומהתורה – לחיי האדם.
וכיון שהקב"ה הוא עצם האחדות, שלא שייך בו פירוד, ו"הוא עצם הטוב ומטבע הטוב להיטיב"71, ו"מפי עליון לא תצא הרעות"72 – אינו מובן כלל: איך יתכן שיומשך בעולם ענין שאינו טוב, ועד שיש בעולם ענין רע, ועד לענינים שנלחמים עם הטוב?!
והרי גם שם "לית אתר פנוי מיני'"73, כדאיתא במדרש74, שהקב"ה נגלה למשה רבינו לראשונה "מתוך הסנה"75 (אילן שגדלים עליו קוצים ודרדרים), "ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה".
והגע עצמך: מדובר אודות אילן דוקרני, שאי אפשר לגעת בו, להיותו דבר המזיק, ולכאורה לא רואים בו תועלת (כפי שמצינו במדרש76 שדוד שאל אודות דברים מסויימים: "מה הנאה באלו שבראת בעולמך"), ועד שזהו ענין הקשור עם היפך הברכה – כמש"נ לאחרי חטא עץ הדעת: "וקוץ ודרדר תצמיח לך"77, ואעפ"כ, "אין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה"!
וא"כ, נשאלת שאלה אצל יהודי: איך אפשר לומר ש"ה' אחד" גם ב"סנה"; ישנו ענין רע, שדוקר ונלחם עם הטוב, ואעפ"כ, לא יפגע הדבר בכך שמאמין באמונה שלימה ש"ה'78 אחד ושמו אחד"?!
והרי תוכנה של אמונה זו היא שהקב"ה הוא אחד ויחיד לא רק בשמים, אלא גם כאן, במקום שהוא נמצא, ועד – כבסיפור זה – בשבתו בבית-האסורים, כפי שהשיב בעל השמחה והגאולה79 כששאלוהו היכן הוא נמצא – ש"אין עוד מלבדו"80, גם בשבתו בבית-האסורים.
נשאלת איפוא השאלה: איך יכול להיות בעולם ענין של בית- האסורים, ולמה הושיבוהו בבית-האסורים בגלל התעסקותו במילוי שליחותו של הקב"ה, "ואהבת לרעך כמוך", לפעול שיהודי ילמד תורה ויקיים מצוות; איך יכול לבוא מהקב"ה דבר כזה, בה בשעה ש"מפי עליון לא תצא הרעות", להיותו "עצם הטוב" ו"טבע הטוב להיטיב"?!
וממשיך לשאול: היתכן שהעמידוהו במעמד ומצב שאין לו שום בעלות על עצמו, עד שאפילו בנוגע לידיעת הזמן, אם זה יום או לילה, אינו יכול לדעת מעצמו (אלא ע"פ חוקי בית-האסורים), ועאכו"כ בנוגע לשאר ענינים?!
[בשלמא בנוגע לעצם הישיבה בבית-האסורים, יכולים עוד "להצדיק" זאת בהצורך להבטיח שפלוני לא יוכל להזיק, או בגלל הצורך ליתן עונש; אבל מהו המכוון בכך שאין שם מורה-שעות – מה איכפת להם שהאסיר ידע אם זה יום או לילה?! – אין זה אלא כדי לדכא אותו, שירגיש היפך מאדם שעומד ברשות עצמו, ויש לו לכל-הפחות איזו בעלות על עצמו, עי"ז שנוטלים מבעלותו את כל הענינים, אפילו ענין שמצד עצמו אין בו תוכן, כמו ידיעת השעה, או אם זה יום או לילה].
יט. ועל זה מביא בעל השמחה והגאולה דוגמא נוספת – אף שלכאורה אינה שייכת לנדו"ד:
ישנו מעמד ומצב שהגוף נמצא בדרגת הנשמה – כמו אצל משה בהיותו בהר סיני, שלא היתה לו שייכות כלל לעוה"ז, "לחם לא אכל ומים לא שתה", וכל ענינו הי' רק ללמוד תורה מהקב"ה,
וכאשר יודעים מי הוא ה"מלמד", אזי מבינים באיזה דרגא נמצא ה"תלמיד",
– שהרי צריך להיות איזה קישור בין ה"מלמד" ל"תלמיד", שלכן יכולים להכיר ע"י התלמידים אם הם "תלמידיו של אברהם אבינו"81, היינו, שה"מלמד" שלהם הוא כמו אברהם אבינו, או ח"ו להיפך –
וכיון שבאותו זמן עמד משה רבינו, בגופו, בדרגא כזו שהי' יכול ללמוד תורה מפי הקב"ה הן ביום והן בלילה, במשך "ארבעים יום וארבעים לילה", ללא הפסק – הרי מובן, שגופו הי' במעמד ומצב נעלה ביותר שלא בערך לגבי נשמה של יהודי פשוט, או אפילו יהודי בעל מדריגה נעלית בזמנים שלאח"ז.
ומובן, שבהיותו במעמד ומצב כזה – אין לו שייכות לזמן: למאי נפק"מ עבורו אם זה יום או לילה, אם זה אמצע היום, התחלת היום, או סוף היום – בהיותו למעלה לגמרי מזמן, כשם שה"מלמד" שלו אינו שייך לזמן. וכפי שרואים דוגמא לזה גם עתה – שלפעמים יכול אדם לעמוד במצב מרומם, במדריגה נעלית בחיי הנפש והנשמה, עד ש"שוכח על הזמן", כלשון העולם.
אך עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא: א"כ, מדוע אמנם הוצרך משה רבינו לידע אם זה יום או לילה (כפי שידע ע"פ שירת המלאכים), ומה יקרה אם לא ידע?! – ואדרבה: לכאורה הרי זו ירידה עבורו, שהרי בשעה שנמצא יחד עם הקב"ה ולומד תורה ממנו הרי הוא במעמד ומצב שלמעלה לגמרי מהזמן, ולמה הוצרך לירד ממדריגתו ולידע מתי יום ומתי לילה, בה בשעה שמצד עצמו הוא למעלה מיום ולילה?!
וההסברה בזה – שתכלית הכוונה שבשבילה נברא האדם וניתנה לו התורה, היא – לא שישאר במדריגות הרוחניות, ללא שייכות לגשמיות; התכלית והכוונה היא – שמהגשמיות יעשה רוחניות.
כאשר מעמיד את עצמו במעמד ומצב שלמעלה מזמן ומקום – אזי מגיע אמנם למדריגה נעלית ביותר; אבל התכלית והכוונה והמטרה היא – שעילוי זה יומשך לאח"ז בזמן ומקום, וגם שם יעשה דבר של קדושה וטהרה, עד שהקב"ה יאמר "ושכנתי בתוכם"82, במשכן שנעשה מ"זהב וכסף ונחושת"83, והיינו, שהקב"ה, שהוא למעלה גם מהשמים, כמ"ש84 "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", משרה שכינתו דוקא במשכן שבנוי מענינים גשמיים, "זהב וכסף ונחושת".
ולכן, בשעה שמשה רבינו נמצא במעמד ומצב שלמעלה מהזמן, אומר לו הקב"ה, שגם אז צריך להיות לו קשר עם זמן, אבל, לא לירד ממדריגתו ח"ו, כי אם, שיכיר, ע"י שינוי ההנהגה של מלאך, אם זה ענין של יום או ענין של לילה.
ועי"ז שגם בהיותו למעלה מהזמן יש לו קשר עם זמן – הנה ברדתו מהר סיני, יוכל ליקח עמו תורה זו, כפי שלמדה מהקב"ה בהיותו במעמד ומצב שלמעלה מהזמן, עם כל היוקר והעילוי והאור שבה, ולהמשיכה למטה מעשרה טפחים, בין כל בנ"י, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"51 – כיון שגם בהיותו בהר הי' לו קשר כלשהו עם זמן (אם כי ע"י מלאך, כיון שמצד עצמו הי' למעלה מזה).
ויתירה מזה – שברדתו מהר סיני, הי' לו עסק לא רק עם כהנים, לא רק עם לויים, ולא רק עם ישראלים, אלא אפילו עם ה"ערב רב", ואפילו עם עושי העגל – שגם אודותם אמר משה רבינו85 : "ואם אין – מחני נא מספרך"!...
והגע עצמך:
בנוגע לכל ענין של חטא אצל בנ"י, ישנו כלל: "ואשימם בראשיכם"86, "שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם", הראשים והמנהיגים, ראש או חבר הסנהדרין – בזמן שהיו סנהדרין – "שהי' להם .. לכוון אותם לדרך הישרה"87.
וכדאיתא בתנא דבי אליהו88 בנוגע להנהגת הסנהדרין – שלא די בכך שישבו בלשכת הגזית שבביהמ"ק ולמדו תורה ופסקו דינים, אלא "הי' להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם .. ויחזרו בכל עיירות ישראל .. וילמדו את ישראל כו'": עליהם לחגור את מתניהם בחבלים של ברזל – כי, חבלים רגילים יקרעו מהליכה בדרך במשך ריבוי זמן, ולכן חוגר את עצמו מלכתחילה בחבלים של ברזל, שיחזיקו מעמד באורך הזמן וריחוק המקום – ולילך ולחזר בכל עיר ועיירה שבה דרים בנ"י, ולקיים מש"נ89 "כי תראה ערום וכסיתו", שכאשר רואים מישהו "ערום" מתומ"צ, יש לתקן ולפעול עליו שילמד תורה ויקיים מצוות.
המקרה היחידי שבו לא היו יכולים להאשים את ה"ראשים" הוא – בחטא העגל, שהרי משה רבינו הי' אז בהר סיני, ולא בגלל בחירתו, אלא בגלל שהקב"ה עכבו שם "ארבעים יום וארבעים לילה", ובהיותו שם במעמד ומצב של תלמיד, שומע לקחו ולומד תורה עם הקב"ה, לא היתה לו שום שייכות עם חטא העגל שנעשה באותה שעה למטה.
ואעפ"כ אומר משה רבינו, שאם הקב"ה מוחל לעושי העגל, אזי מסכים עם קיום מציאותו, "ואם אין" – אזי "מחני נא מספרך אשר כתבת"!
ואודות הנהגה זו מספר משה רבינו – ע"פ ציווי הקב"ה – בתורה, לשון הוראה (כדאיתא בזהר90 ), כדי שילמדו מזה לדורות הבאים.
כ. ועל זה מבאר בעל השמחה והגאולה ברשימה הנ"ל – שיש קשר ושייכות בין שני ענינים אלו:
כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב של "בית-האסורים", באופן שאינו ברשות עצמו כלל, עד שהוא למטה מן הזמן (לא כמו במשה שהי' למעלה מן הזמן), שאינו בעה"ב לידע אם זה יום או לילה, התחלת היום, אמצע או סוף היום – אין לו להתיירא שזהו בסתירה ל"ה' אחד", אלא עליו לדעת שרצונו של הקב"ה, שבשבתו בבית-האסורים במעמד ומצב שלמטה מן הזמן, יקשר זאת עם מעמד ומצב שלמעלה מן הזמן, כמו אצל משה רבינו שהי' במעמד ומצב שלמעלה מן הזמן, והמלאכים – שלוחים – הזכירו לו אם זה יום או לילה, ע"י אמירת "קדוש" או "ברוך" (ועד"ז בנוגע להכרת הזמן מלימוד מקרא או משנה, כנ"ל סי"ז).
ובדידי' הוי עובדא – שישיבתו בבית-האסורים במעמד ומצב שלא ידע אם זה יום או לילה, הזכירה לו שגם משה רבינו בהיותו בהר לא ידע מתי יום ומתי לילה, והמלאכים שלמטה ממנו היו שלוחים של הקב"ה להודיעו שעכשיו הזמן של אמירת "קדוש" (יום), ועכשיו הזמן של אמירת "ברוך" (לילה).
וכאשר מתנהג כן, פועל עי"ז את ענין הגאולה – גאולה פרטית בחייו הפרטיים, ולאחרי כן – גאולה כללית.
כא. ויש להביא דוגמא וביאור על זה – ממ"ש91 "ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס והי' אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי", ומפרש רש"י, "אמרו רבותינו (במשנה92 ), וכי נחש ממית או מחי', אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים" (כמשנ"ת ביום הש"ק93 ):
בדרך הטבע – הוצרך הנחש להמית; וכיצד נעשית הרפואה? – ע"י ההבטה אל נחש הנחושת (אבל לא נחש נחושת סתם, אלא נחש נחושת) שעשה משה רבינו, ושם אותו "על הנס" – ככל הרמזים שבדבר, ולכל לראש – שזהו ענין שלמעלה מהארץ ("מסתכלין כלפי מעלה"), ואז – "וראה אותו וחי"94.
והענין בזה:
כאשר מסתכלים על "הנחש" – ובנדו"ד: בית-האסורים – כפי שהוא למטה, ונרגש אצלו שסיבת ישיבתו בבית-האסורים היא בגלל שישנו גוי שהשליכו שם, ונטל ממנו את השליטה על עצמו, עד למעמד ומצב שלא ידע אם זה יום או לילה, התחלת היום או סופו – הרי זה מעמד ומצב של מאסר אמיתי רח"ל;
אבל כאשר יהודי מסתכל על ה"נחש" באופן שזהו ענין שעשה משה רבינו, והוא נמצא "על נס", היינו, שזהו ענין שלמעלה מהארץ, אלא שהקב"ה שלחו למטה כדי לנסותו – "מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את הוי' אלקיכם בכל לבבכם"95 – שגם בהיותו בבית-האסורים, במעמד ומצב איום ביותר, עד שלא ידע אם זה יום או לילה, הרי הוא מקשר זאת עם מעמדו ומצבו של משה רבינו בהר סיני שהי' למעלה מן הזמן,
הרי זה משנה את המעמד ומצב של בית-האסורים באופן ש"מבית האסורים יצא למלוך"96, כמ"ש גבי יוסף (אחד משמותיו של בעל השמחה והגאולה) הצדיק, כך, שמתוך האפילה נעשית אורה, ומתוך הצרה נעשית הרווחה.
כב. וזהו גם הלימוד לכל אחד מישראל בעניניו:
יש מצב שיהודי מרגיש שאינו בעה"ב על עצמו; הוא רוצה ללמוד תורה שעה נוספת, ולקיים מצוות בהידור גדול יותר, ואעפ"כ, אינו יכול לעשות זאת, מפני סיבות שאינן תלויות בו לגמרי.
ולדוגמא: רצונו ליתן לצדקה הרבה יותר ממה שנתן, אבל אין לו ריבוי ממון.
טוען הוא איפוא להקב"ה: איך יתכן דבר כזה?! – הקב"ה מצוה עליו לעשות דבר מסויים, והוא הצליח לנצח את היצה"ר ולפעול בעצמו הרצון ליתן סכום גדול עבור ענינים של צדקה ותורה וכו', ואעפ"כ, לא נותן לו הקב"ה את האפשרות לקיים רצונו הטוב, כיון שאינו נותן לו ריבוי ממון, כך, שאינו בעה"ב על עצמו!
אומרים לו שתורה היא "תורת אמת", ואעפ"כ, גם כאשר רוצה ללמוד תורה ולהפיץ תורה, ישנם כאלו שמונעים זאת ממנו, ואינו יכול להם!
ואין זה בגלל מיעוט העשי' שלו; הוא עשה כל מה שהקב"ה דורש ממנו, ואעפ"כ, לא עלה בידו עדיין לפעול במקום פלוני חיזוק התורה והיהדות.
והמענה על זה: "כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם", אם יעמוד בנסיון ויכיר בכך שב"בית-האסורים" משתקף ה"גבוה גבוה יותר" – המעמד ומצב של משה רבינו בהיותו בהר.
ולכן, אין לו להתייאש ח"ו, ועאכו"כ שיתעוררו אצלו ספיקות כו';
עליו לזכור שיכולים להגבי' את "נחש הנחושת" – ע"י ניצוץ משה רבינו שישנו בכל אחד מישראל (כמ"ש רבינו הזקן בתניא97 ) – "שים אותו על נס"94, באופן ש"מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים" (כפי שמביא רש"י מדברי המשנה), ואז, הנה לא זו בלבד שהנחש אינו ממית, אלא אדרבה: הנחש מחי' אותו – "וראה אותו וחי", היינו, שע"י הנסיון יתוסף אצלו חיות ואור חדשים בלימוד התורה וקיום המצוות, ועד שנעשה "נר להאיר"98 – להאיר מסביבו לכל בנ"י שנמצאים תחת השפעתו, שגם אצלם יתוסף בלימוד התורה וקיום מצוותי'.
והרי זוהי התכלית האמיתית של התוועדות בכלל, והתוועדות י"ב-י"ג תמוז בפרט – "חיזוק התורה והיהדות" – להפיץ אור התורה ומצוותי' בכל מקום שידו מגעת, מתוך שמחה וטוב לבב,
ואז עוזר הקב"ה להצליח יותר מכפי היגיעה – "יגעת ומצאת"99 – בהפצת אור התורה והמצוות, ו"יפוצו מעיינותיך חוצה",
ועי"ז פועלים – קא אתי מר דא מלכא משיחא100, בקרוב ממש.
* * *
כג. דובר כמ"פ, שהכוונה בכל ענין של זכרון היא – כלשון הכתוב בנוגע לזכרון ימי הפורים, עליהם נאמר101 ש"לא יעברו גו' וזכרם לא יסוף גו'", שישאר זכרון נצחי: "הימים האלה נזכרים ונעשים" – שהזכרון ("נזכרים") צריך להיות נמשך בענין של מעשה בפועל ("נעשים")102.
והענין בזה:
אע"פ ש"זכרון" מצד עצמו מעורר רגשות הנפש, ובפרט כאשר אין זה זכרון בעלמא, אלא כפי שהרבי בעל השמחה רגיל לומר103, שצריכים להתבונן ו"לחיות" את המאורע מחדש, "כחדשים"104, ומובן עד כמה שזכרון כזה מעורר את רגשות הלב, ובמילא נפתחים עי"ז גם "שערי חכמה ובינה" להבנה והשגה בשכל שבמוח,
– כמובן ממארז"ל105 "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ", כיון שהתשוקה ללמוד פועלת את הבנת הלימוד באופן טוב ועמוק יותר –
כך, שניתוסף אצלו הבנה והשגה חדשה, גישה חדשה, בלימוד הפשט והתוכן של המאורע, ורואה בו ענינים חדשים, אשר, עד עתה לא הבחין כלל בעומק שבחוויית הזכרון והלימוד ממנו מכאן ולהבא,
אעפ"כ, לא די בזכרון הענין בלבד, אלא יש צורך להמשיך זאת במעשה בפועל – "ונעשים", כלשון חכמים במשנתם5: "המעשה הוא העיקר".
ואז, הנה לא זו בלבד שניתוסף עוד ענין, שמלבד הרגש שבלב וההבנה וההשגה שבמוח, ישנו גם מעשה, אלא עוד זאת, שע"י המעשה בפועל, ניתוסף עומק גם בהבנה והשגה שבמוח וברגש שבלב.
וכפי שרואים גם בפועל, שכאשר יש לאדם רגש בלב והבנה והשגה בשכל, מבלי לבחון זאת בענין של מעשה, הרי זה יכול להיות דבר אמיתי, רחב ועמוק, ועם כל המעלות, אבל, אין זה מגיע להעומק, חיות ואור שרואה בהבנת והשגת אותו השכל ואותו רגש שבלב, כאשר השכל והרגש באים לידי ביטוי במעשה, אף שלכאורה המעשה הוא למטה מדיבור, ועאכו"כ למטה ממחשבה, כי מחשבה ודיבור הם זכים ("איידעלער") שלא בערך לגבי מעשה בפועל.
וכמו"כ רואים גם בנוגע לענינים של שמחה – שכאשר יש לאדם רגש המביא לידי שמחה, ויש לו גם הבנה והשגה בטעם וסיבת השמחה, הנה כאשר ניתוסף גם הטיפוח בידים והריקוד ברגלים, הרי אף שלכאורה אי אפשר להשוות את ה"זַכות" וה"אור" שבטיפוח בידים ובריקוד ברגלים אל ה"זַכות" וה"אור" שברגש הלב ובהבנת השכל, מ"מ, המציאות בפועל היא, שע"י הטיפוח בידים והריקוד ברגלים ניתוסף עומק בהרגש ובהבנה בהענין המביא לידי שמחה.
ויתירה מזה: גם כאשר ההתחלה היא במעשה בלבד, עוד לפני שיש לו הבנה והרגש בדבר, אין זה כ"מעשה קוף" בעלמא, ששייך ונוגע רק לבשר הגוף (הידים והרגלים), ותו לא, אלא מעשה זה פותח אצלו "חלון", "דלת" או "שער רחב" ללב ולמוח, שיוכל בקלות יותר להגיע לידי הרגש בלב והבנה והשגה במוח.
כד. ולהעיר, שכל זה הוא אפילו כשמדובר בנוגע לעצמו; ועאכו"כ כשמדובר אודות ההשפעה על הזולת – מצד מצות "ואהבת לרעך כמוך"8, שהיא לא רק מצוה אחת בין כל רמ"ח מצוות עשה, אלא זהו "כלל גדול בתורה"106, ויתירה מזה, "זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור"107 – הרי בודאי שנוגע בעיקר ענין המעשה:
כדי להגיע אל הזולת – הנה מענין המחשבה אין להזולת תועלת; גם כאשר המחשבה היא אמיתית ועמוקה כו' – הרי היא נשארת לעצמו, ואין ממנה תועלת להזולת.
וכאשר המחשבה נמשכת בדיבור – הרי אף שהדיבור לא יכול לבטא את כל הרגש הלב (כשם ש"תבנא דליבאי לא כתבי אינשי"108 ), וכדי שאור המחשבה יוכל לבוא בדיבור מוכרח להיות צמצום באמצע, מ"מ, ע"י הדיבור מתקבל הדבר אצל הזולת.
[ועד שיש אפשרות שהזולת יבין לא רק את המחשבה המצומצמת שבאה לידי ביטוי בדיבור, אלא עי"ז יקבל מושג ועד שיוכל להתאחד עם מחשבתו של בעל הדיבור כפי שהיא מצד עצמה, לפני שנתצמצמה בהדיבור].
אבל אעפ"כ, לאחרי שהזולת שומע את הדיבור פעם אחת, יכול לשכוח את הדברים; וגם אם יזכור אותם – הרי אינו דומה הרושם של הדיבור והשפעתו בעת שמיעת הדיבור לגבי זכרון הדבר למחר, ועאכו"כ "יש מחר שהוא לאחר זמן"109, כשצריך להיזכר בזה לאחרי אריכות הזמן, הרי זו מציאות רחוקה ביותר שהרושם וההשפעה יהיו כפי הדרוש לאמיתתו.
ובענין זה יש מעלה מיוחדת כאשר הדיבור נמשך במעשה, ע"י הכתיבה, שזוהי ה"עשי'" שבדיבור – שכאשר הדברים נכתבים ע"י "אותיות הנפש", שהכותב מכניס בזה את הרגש שבדיבורו ומחשבתו, כולל גם פנימיות המחשבה, החיות והאור שבמחשבה – הנה אפילו לאחרי שעובר משך זמן ארוך מאז הכתיבה, הרי כיון שהכתב קיים, יש אפשרות בכל עת ובכל זמן לקרוא את הדברים בעיון ושימת-לב, להכניס את עצמו בהענין הכתוב, ולהכניס את לבו, ועד לפנימיות הלב, כך, שע"י הכתב יוכל להגיע למחשבת הכותב, ועד לפנימיות המחשבה.
כה. ויש להוסיף ולבאר גודל מעלת המעשה גם בנוגע לעצמו – כפי שמודגש בנוגע לכללות הענין דקיום המצוות:
רבינו הזקן מבאר בארוכה בתניא110 "פסק ההלכה .. (ש)אם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרות .. ואם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו, יצא ידי חובתו .. ואין צריך לחזור (לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה)"; ועד"ז בנוגע לכוונה ומעשה – שע"י מעשה ללא כוונה, יוצא י"ח, משא"כ להיפך, אם כיון את כל הכוונות הכי עמוקות, אבל לא עשה את המעשה בפועל – לא קיים את המצוה.
ולהעיר:
רבינו הזקן עצמו מבאר111 שמחשבה היא למעלה מדיבור, וכדי שיומשך ממחשבה לדיבור יש צורך בענין של צמצום, כי, כאשר אור המחשבה מאיר בכל התוקף, אינו יכול לבוא בדיבור, כיון שהוא מוצף ("פאַרפלייצט") באור, ואינו יכול להגביל את עצמו בתיבות ספורות או אפילו בריבוי תיבות, שהם עדיין במדידה והגבלה,
וכן לאח"ז, כדי שיומשך מהדיבור בענין של עשי', מעשה מסודר, יש צורך בצמצום נוסף בין דיבור למעשה, כי, אם ישאר כל האור שישנו בדיבור, לא יוכל לבוא מזה "מעשה" הראוי לשמו, מעשה מסודר;
אבל אעפ"כ, בנוגע לפועל – הנה כל זמן שלא נמשך במעשה בפועל, לא יודעים בוודאות אם רגש הלב וההבנה וההשגה שבמוח הם אמיתיים; ה"בחינה" לזה היא – כשנמשך גם במעשה, והמעשה הוא כדבעי, הרי זה סימן שהוא אכן הבין את הדבר לאשורו, והרגש שלו הי' אמיתי.
ולכן, בנוגע למצוות – שצריך לקיימם בגלל שכך צוה הקב"ה, כנוסח ברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו" – העיקר הוא שיהי' המעשה בפועל; ומבטיחים לו שלאחרי ה"נעשה" יהי' גם ה"נשמע" (נבין), היינו, שהמעשה גופא יחזק ויזכך את שכלו, שיוכל להבין את החכמה שהכניס הקב"ה במצוה זו, ובגללה צוה לבנ"י לקיימה.
כו. ונקודת הדברים:
כאשר ענין שישנו במחשבה, בא בדיבור – הנה הן אמת שבשביל זה יש צורך לצמצם את השפע שבמחשבה שיבוא בדיבור מדוד, מ"מ, אין זה רק ירידה בלבד, אלא ע"י ירידה זו שבהמשכה בדיבור, ניתוסף מבט ורגש עמוק יותר בהרגש שבמחשבה.
וכמו כן בנוגע להמשכה מדיבור למעשה – שאע"פ שצריך לצמצם את שפע הדיבור כדי שיוכל להיות נמשך בכתיבה בדיו על הקלף או על הנייר, שזוהי מדידה והגבלה, ועד שיכול להיות שבשעת מעשה כרוך הדבר ביסורים, היפך התענוג וההתפשטות, מ"מ, רואים בפועל, שכאשר מכריח את עצמו להמשיך את הענין בכתב, הנה כאשר קורא אח"כ את תוכן הדיבור (שבו נמצאת המחשבה) בכתב, ניתוסף לו רגש עמוק יותר בלב והבנה עמוקה יותר במוח בתוכן הדיבור עצמו.
כז. ויש להביא דוגמא לדבר – ממה שמצינו בגמרא112 "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן":
לימוד התורה "מרבותי" הוא – ע"י שמיעה, שבה נתפס (לא כח הדיבור שלו, אלא) כח ההבנה והשגה ומחשבה שבלב ושבמוח, כך, שלכאורה, הרי זה הענין היותר נעלה.
ואעפ"כ, כאשר חוזר ומדבר ענין זה עם "חברי", "בדיבוק חברים"113 – הנה ע"י הדיבור ניתוסף בהלימוד יותר ממה שלמד "מרבותי".
אמנם, בהלימוד עם "חבירי" – ש"חבר" אמיתי הוא באופן ששניהם באותה דרגא של הבנה והשגה – אין עדיין ענין של ירידה וצמצום.
אך ישנו גם הלימוד "מתלמידי" – תלמיד שלו, שכדי שיתקבל בשכלו והבנתו, צריך להשפיל את עצמו ולבאר את השכל ע"י דוגמא ומשל, ומשל למשל, כיון שהתלמיד לא יוכל לקבל את השכל (או הרגש) כמו שהוא, להיותו למעלה ממנו, ולכן צריך להלבישו במשלים ודוגמאות, ולפעמים לא די במשל אחד, אלא יש צורך בכמה משלים.
ואעפ"כ, אין זו ירידה בלבד, אלא "מתלמידי יותר מכולן": דוקא עי"ז שמוריד ומשפיל את עצמו ומתאמץ להסביר לתלמידיו ע"י משלים והסברות, נפתחים אצלו "חלונות", "דלתות" ו"שערים" חדשים, שיוכל לראות את העמקות שישנה בשכל זה, אשר, עד עתה לא הבחין בה.
ועד"ז בהנוגע לרגש שבלב.
כח. עפ"ז יש לבאר גם מה שמצינו בגמרא במסכת ערכין114 שיש ב' דעות בנוגע לשירת הלוים שהיתה במקדש – אם "עיקר שירה בפה" או "עיקר שירה בכלי":
לכאורה אינו מובן: מה מקום לספק בדבר – איך אפשר להשוות "שירה בכלי" ל"שירה בפה"?!
"שירה בפה" – היא השירה שנשמעה מפי הלוים עצמם, במלוא הרגש, שכן, להיותם אלו שהקב"ה הבדיל ובחר "לעמוד לפני ה' לשרתו"115, בתור שלוחים של כל בנ"י, "נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל"116, הרי בודאי ששירתם היתה מכל הלב, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"117.
ואילו "שירה בכלי" – כלי-זמר שהיו במשכן ולאח"ז במקדש (כפי שנימנו בכ"מ בנביאים וכתובים: בדברי-הימים118 וגם בתהלים119 ובספר שמואל120 ) – הנה אף שבאה ע"י איש חי מבית לוי ("אַ לעבעדיקער לוי") שפורט באצבעותיו "עלי עשור ועלי נבל", או בכלי-זמר שנופח בו ברוח פיו, הרי שירה זו היא באמצעות המתכת או העץ שבכלי, ואיך אפשר להשוותה ל"שירה בפה"?!
ואעפ"כ, יש דעה בגמרא ש"עיקר שירה בכלי"!
כט. וההסברה בזה:
יהודי – ונברא בכלל – מורכב מנפש וגוף, באופן שהנפש קשורה עם הגוף, כשם שהגוף חי מהנפש. וכדי לקבל מהנפש כל מה שיש בה ומה שמצפים ממנה – יש להבטיח שהגוף לא יעלים ויסתיר ולא ימנע זאת, ויתירה מזה, שהגוף יסייע בזה, ואז, הנה לא זו בלבד שתהי' הן שירת הנפש והן שירת הגוף, אלא עוד זאת, שע"י סיוע הגוף תהי' שירת הנפש באופן נעלה יותר.
ובהקדם המובא מכתבי האריז"ל (ומתבאר גם בפשטות)121 בפירוש הכתוב122 "כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם",
– שהפירוש האמיתי בזה, שאין כוונת הכתוב לומר שהלחם אינו ממשיך חיות, שכן, ע"פ דין וע"פ שכל, נעשה קיום הנשמה בגוף ע"י אכילה ושתי', שכללותם נקרא בשם "לחם"123, אלא, התורה, שנקראת "תורה אור"124, מאירה את הענין, ומבהירה, שהחיות של האדם אינה מהגשמיות של הלחם, אלא מה"מוצא פי ה'" שישנו בלחם –
דלכאורה אינו מובן: הרי "מוצא פי ה'" ישנו הן בלחם והן באדם האוכל את הלחם – "מוצא פי ה'" שמהוה את האדם, וא"כ, למה זקוק האדם ל"מוצא פי ה'" שישנו בלחם? אך הענין הוא – שהקב"ה הכניס בלחם ניצוץ קדושה ששייך ליהודי זה, שע"י ניצוץ קדושה זה יתוסף בו חיות.
וכשם שהדברים אמורים בנוגע לנפש וגוף – כן הוא בנוגע לשירה שבפה ושירה שבכלי:
כיון שהקב"ה הטביע בטבע הבריאה, שע"י פעולת האדם בכלי- זמר – אם ע"י נפיחה ברוח פיו, או ע"י מעשה אצבעותיו, שפורט באצבעותיו "עלי עשור ועלי נבל" – מוציא ה"כלי" קול של שיר, הנה עי"ז ניתוסף שלימות (לא רק בכלי שיר, אלא) גם באדם כמו שהוא אדם – שנעשה אצלו "פתח" לשפוך ולבטא את רגשי לבו בשירה, באופן שלא הי' יכול לבטא ע"י השירה בפה.
[וכאמור לעיל (סכ"ג) בנוגע לענין השמחה – שכאשר השמחה היא במדידה והגבלה, אזי יכולה להתבטא במילים; כאשר השמחה היא למעלה ממדידה והגבלה של מילים, אזי מתעורר הצורך לספק בידים; וכאשר השמחה עולה על כל גדותי', אזי פועלת השמחה שיוצא ממקומו ומתחיל לרקוד אפילו ברגלים, מצד גודל השמחה כ"כ שלא הדיבור ולא הידים יכולים להכיל אותה. והיינו, שמקומה של השמחה הוא – לא רק ברגל, אלא הריקוד ברגל מוכיח שהשמחה שבלב ובמוח ובכל האדם היא גדולה ועמוקה כ"כ שעולה על גדות הלב, וגדות המוח וגדות הידים, עד שחודרת גם ברגלים].
וזוהי ההסברה בדברי הגמרא:
יש דעה ש"עיקר שירה בפה", שכן, מה יכול להיות נעלה יותר מאשר קול חי מפיו של בן לוי שמשורר להקב"ה בביהמ"ק?!...
אך יש דעה נוספת, ש"עיקר שירה בכלי" – שכאשר בן לוי זה מצמצם את עצמו שלא "לצאת מן הכלים", אלא לשקול ולמדוד את נפיחת רוח פיו בכלי-זמר שמשמיע קול ע"י רוח פיו, או את אופן פריטת אצבעותיו בכלי-זמר שמשמיע קול ע"י פריטת האצבעות, הנה דוקא עי"ז מגיע ל"עיקר שירה".
ל. וכן הוא בנוגע ל"שירה" של בנ"י להקב"ה ע"י לימוד התורה וקיום מצוותי' – שנחלקת לשני חלקים: נשמת המצוה – כוונת המצוה, וגוף המצוה – מעשה המצוה, כאמור לעיל (סכ"ה) שהעיקר הוא (לא כוונת המצוה, אלא) מעשה המצוה:
לכאורה צריך להיות בפשטות שהעיקר הוא שיש ליהודי כוונה טובה, שהרי "רחמנא לבא בעי"125, לב יהודי ("אַ אידישע האַרץ") וכוונה שהיא ברוח היהדות ("אַ אידישע כוונה"), ומה נוגע כיצד יתבטא הדבר במעשה.
ואעפ"כ אומר הקב"ה שאין האמת כן, אלא העיקר הוא – המעשה.
ואדרבה: כאשר ישנו הענין ד"נעשה" ע"י בשר הגוף, וע"י צמר גשמי שעושה ממנו ציצית, וקלף גשמי שעושה ממנו תפילין, ואח"כ מניח התפילין על הראש והיד, ולובש הטלית גדול או טלית קטן – אזי הענין ד"נשמע" (ונבין) הוא אצלו מתוך הבנה עמוקה ביותר, ומזה נמשך עומק גדול ו"חי" גם בהרגש הלב, "בכל לבבך", יותר מכמו שהי' לולי ענין המעשה.
לא. וכן הוא גם בהאמור לעיל בנוגע לענין הזכרון – "נזכרים ונעשים":
כאשר מתאספים יחד בקשר עם זכרון על ענין שאירע לפני ריבוי שנים, הנה אף שלכאורה נתיישן הדבר, מ"מ, דורשים מיהודי שכל הענינים הקשורים עם טוב וקדושה, תורה ומצוותי', צריכים להיות באופן ש"בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים"104, כמ"ש126 "היום הזה גו'", "כאילו בו ביום נצטוית עליהם" ("כאילו היום ניתנו"127 ), ולא "כדיוטגמא ישנה" (כמובא מספרי128 ).
אבל אעפ"כ – טוען הוא – הרי עברו ריבוי שנים כ"כ?!
ועל זה אומרים לו – שהענין ד"נזכרים" צריך להיות באופן של "נעשים":
כל המניעה לענין הזכרון באופן של "חדשים" מצד החילוק בין ימים שעברו לזמן ההוה, אינה אלא מצד הגשם והחומר, כי, ענין הרוחניות הוא למעלה מהזמן, ושם, אין חילוק אם הדבר אירע לפני ריבוי שנים או ברגע כמימרא, וכל החילוק הוא רק בענין שהוא תחת ממשלת הזמן, שזהו החומר והגשם.
ולכן, כאשר פועלים שינוי בהגשם ("מ'מאַכט אים איבער") ע"י מעשה גשמי הקשור עם ענין זכרון,
– ולדוגמא: אכילת מצה, וכל שאר הענינים הקשורים עם "זכר ליציאת מצרים", מאורע שהי' לפני אלפי שנים. ועד"ז כללות התורה ומצוותי', שקשורה עם יצי"מ, כמבואר בספר החינוך129 (ולכן, התחלת עשה"ד, שהיא התחלת כל התורה ומצוותי', היא: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"36) –
הרי זה מבטל את המניעה שמצד הגוף, שטוען, שאצלו יש חילוק בין הי' הוה ויהי'; זה עתיד, וזה הוה, וזה עבר ועד לעבר הרחוק, ובמילא יש חילוק בין ענין ישן לענין חדש – שהרי הגוף עצמו אכל מצה ועשה קידוש "זכר ליציאת מצרים", ובמילא נעשה הזכרון לא רק "כ.חדשים" (בכ"ף הדמיון), אלא "חדשים" ממש.
לב. וכן הוא בענין ד"נזכרים ונעשים" בנוגע לי"ב-י"ג תמוז:
ישנם כאלו שזוכרים את התנועה שבה עמדו בי"ב-י"ג תמוז בפעם הראשונה – שאז לא היו צריכים להתווכח ולטעון עמהם שיש צורך במס"נ על תומ"צ, מתוך בטחון בוודאות הנצחון, שהרי הם בעצמם ראו זאת באותו יום;
היתה ממשלה אדירה שעמדה "מעבר אחד", ומעבר השני עמד "אברהם אבינו"130 של דורנו – "אחד הי' אברהם"131. ומי ניצח? – "אחד הי' אברהם", ובאופן שלא הסתפק עם עצמו, אלא (כהמשך דברי יחזקאל בנבואתו) "ויירש (זרעו) את הארץ"131, היינו, שבכח זה כובשים (יורשים) את הלבבות של בנ"י שנקראים "ארץ חפץ"132, מאז ועד היום ולשנים יבואו.
ובמילא לא הי' צורך לטעון עמהם שאין להתפעל מפני הגוים, וגם לא מפני ה"א-ל זר אשר בקרבך", ה"גוי" שבלבו, "זה יצר הרע"133, כיון שברור הדבר שאם רק תהי' החלטה אמיתית, אזי ינצחו – כפי שאכן ראו בפועל בי"ב-י"ג תמוז הראשון.
ו"הימים האלה", כשהם "נזכרים" כדבעי, אזי "נעשים" – במעשה בפועל, בהפצת לימוד התורה וקיום מצוותי', לא רק בד' אמות שלו, אלא בכל מקום שידו מגעת, ועושה זאת בשמחה ובטוב לבב, ואז מובטח לו שיצליח – וכנוסח הידוע134 : "ידו על העליונה" – להפיץ "נר מצוה ותורה אור"124, לפעול בסביבתו אור וחום, ובאופן דהולך ומוסיף ואור, ועד לקיום היעוד "לילה כיום יאיר"135, שאז תתקיים הנבואה "לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם גו' והי' לך הוי' לאור עולם"136, במהרה בימינו, בביאת משיח צדקנו.
* * *
לג. דובר לעיל (ס"ה ואילך) אודות דיוק לשון בעל השמחה והגאולה במכתבו לחגיגת י"ב-י"ג תמוז, שמטרת ההתוועדות היא להביא "לחיזוק התורה והיהדות" (ולפעול זאת "בכל אתר ואתר לפי ענינו") – אף שלכאורה הוצרך להיות הסדר "חיזוק היהדות והתורה", תחילה יהדות בכלל, ואח"כ לימוד התורה, שזהו רק חלק מיהדות, שהרי מלבד זאת ישנו הענין דקיום המצוות – כדי להבהיר מה שראו בכל הזמנים, וגם בזמננו זה, שאם לא אוחזים בתורה, אלא מחפשים דרכים לבד, אזי יכולים לקרוא בשם "יהדות" לענין שהוא היפך ומהרס היהדות!
וכפי שראו מיד לאחרי מתן-תורה, אצל הנשיא ורועה נאמן הראשון בישראל, משה רבינו, שכאשר באו עושי העגל, עגל הזהב, לא היתה טענתם שצריכים לחדול להיות יהודים ("ווערן אויס אידן") ח"ו – הם הבינו שלא יוכלו לפעול שיצייתו להם בכך, ואולי גם הם בעצמם לא התכוונו לכך – אלא טענתם היתה: "אלה אלקיך ישראל"; הנך נשאר "ישראל", אלא, שבארבעים יום הראשונים הי' "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ו"לא יהי' לך אלקים אחרים", ואילו החל מיום הארבעים – "אלה אלקיך", ואעפ"כ תוכל להשאר "ישראל"!
גם הוא טוען שאין כוונתו לעשות ממנו "קומוניסט" או "אתּאיסט", וכל שאר הצרות; גם הוא מציע לו ענין ב"אלקות", אלא מאי – "אלה אלקיך" הוא ה"עגל", כפי שראה שעושים במצרים!
מה לך ולמצרים?! – הרי "הוצאתיך מארץ מצרים", ובהיותך במצרים ראית ששיעבדו אותך ב"עבודת פרך", ועד שהרגו את הילדים (ככל סיפורי חז"ל בזה137 ), וא"כ, מדוע אתה נחפז לחזור לאותו "עגל", בנו של ה"שור" שאליו השתחווה פרעה מלך מצרים?!
ובכן: אע"פ שאין לזה מקום בשכל – הנה כאשר סומכים על השכל, ומתחילים לחפש הסברות בשכל, אזי מוצא השכל קושיות, העלמות ובלבולים, ולדוגמא: "זה משה האיש .. לא ידענו מה הי' לו"138 : הוא לא מבין בשכלו מה נעשה עם משה רבינו, וכיון ש"לא ידענו", הוא לא מבין, ואין הדבר מתקבל בשכלו כו' – אזי עושה לעצמו "שיטה" ביהדות, כיצד צריכה להיות הנהגה של "ישראל", ועד שהתוצאה היא ש"אלה אלקיך" הוא "עגל הזהב"!
אם "לא ידענו" – הרי זה סימן שאתה שוטה שאינו מבין כו', וא"כ, מה אתה מתערב ובונה "שיטה" באלקות?!
אלא שלהיותו "חכם בעיניו", הנה העובדה ש"לא ידענו" (כפי שמודה בעצמו שאינו יודע), נותנת לו כח לצאת בהכרזה: "אלה אלקיך ישראל"; ה"עגל", שממנו סבלת "עבודת פרך" וכל הצרות – תתחיל עכשיו לבנותו מחדש!
ועד"ז "דור הולך ודור בא"139 עד לדורנו זה – כדאיתא בספרי קבלה140 שהוא הגלגול של הדור ההוא – שחוזרים ונשנים כמה ענינים שכבר ניסו אותם בדורות שלפנ"ז, וניכוו מהם וראו את התוצאות כו', ואעפ"כ, לא למדו מזה מאומה, וקופצים עוה"פ לעשות אותה טעות – לומר על ענין שהוא היפך היהדות, "אלה אלקיך ישראל"!
לד. ולכן, הדרך היחידה להבטיח את חיזוק היהדות האמיתית היא (לא ע"י הסברה בשכל, אע"פ שלכאורה צריך השכל עצמו להפריך זאת, אלא) ע"י הקדמת "חיזוק התורה", "ה.תורה" דייקא, בה"א הידיעה, התורה הידועה:
אפילו אלו שרצונם לפעול "חדשות" ש"לא שערום אבותינו"141 – גם הם מודים שישנה "תורה" מקדמת דנא, אלא הם טוענים ש"אלקיהם ישן הוא" (כטענת המן הרשע142 ), שיש בזה ב' פירושים143 : (א) "יָשֵן" ("שלאָפט"), (ב) "יָשָן" ("אַלט"); זה הי' טוב בזמן הישן, אבל לא בזמננו המודרני, כאשר יש ת"ל ריבוי "מדע", ריבוי "פשיעה", גנבים ורצחנים, עד שיכולים להרוג עשרות מליוני בני-אדם והעולם שותק!... כשמגיעים ל"דרגא" כזו – אזי כדאי לבנות "יהדות" חדשה, "תורה" חדשה, ו"תורת מוסר" חדשה, אשר "לאורם" נלך ונחי'...
ומובן גודל החילוק בין אדם שעובר עבירה בגלל שאינו יכול להתגבר על התאוה – שאז נרגש אצלו בשעת מעשה שזוהי עבירה, אלא שאינו יכול להתאפק כו', כך, שזהו אמנם מעשה פסול, אבל אין זה דבר שפוגע באמונות ודעות – לאדם האומר "אלקיכם ישן הוא", וגם התומ"צ הם ישנים, ואילו עכשיו די בכך שיקבל על עצמו את המצוות שבין אדם לחבירו, אבל בנוגע למצוות שבין אדם למקום, עליו לחזור ולבחון אם הם מתאימים לפי השיטות החדשניות – שיטות החקירה של גוי זה או אחר, ואח"כ יערוך "הצבעה" כמה גוים יקבלו שיטה זו וכמה גוים יקבלו שיטה זו, ולפי דעת הרוב – "אחרי רבים להטות"144 – יקבל גם הוא את ה"אלקים אחרים" שקיבלו על עצמם רוב הגוים, היפך התורה, שהיא "תורת אמת", והיא "חיינו ואורך ימינו".
ולכן יש צורך להדגיש הענין ד"חיזוק ה.תורה" בה"א הידיעה – ללמוד את התורה שניתנה לפני אלפי שנים, מתוך הבטחה ש"תורה זו לא תהי' מוחלפת", כי "התורה היא נצחית" (בלשון רבינו הזקן145 ), וע"י חיזוק התורה, מאיר האור ד"תורה אור", להכיר מהי יהדות אמיתית, ומה הם הענינים שמהרסים את היהדות.
לה. וע"י חיזוק התורה מתקשר יהודי עם אלקי ישראל, ומשתחרר מארץ מצרים ומעבודת פרך הקשורה עם העמדת "עגל הזהב" – בין אם עושים זאת מזהב או מכסף, או משיטה שהיא היפך שיטת היהדות – ענינים כאלו שמחזירים רח"ל יהודי למצרים,
מצרים – לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות, שכן, אצל בנ"י אי אפשר לחלק את הרוחניות מהגשמיות;
חילוק כזה יכול להיות רק למשך איזה זמן – דכיון שהקב"ה רוצה לבחון יהודי אם יעמוד בנסיון, לכן לא בא השכר או העונש בה בשעה שיהודי מקיים מצוה או עובר עבירה ח"ו, אלא הקב"ה "מאריך אף" וממתין שבודאי ישוב בתשובה,
אבל, לא לאורך זמן יכול להיות מעמד ומצב ש"אלה אלקיך ישראל" – לעבוד את העגל, "אלקים אחרים" (של אומות העולם), ולהשאר "ישראל", כמבואר בארוכה בקונטרס ומעין146, שרק באופן זמני יכול יהודי לקבל חיותו ממקור הרע, כי, טבעו ועצמיותו של יהודי הוא טוב וקדושה, ולכן, מה שנותן לו חיים אמיתיים וקיום אמיתי ועלי' אמיתית, הרי זה רק כאשר שואב את כחו וחיותו מטוב וקדושה.
וכאשר יהודי רוצה לקשר את עצמו עם "אלקי מצרים", "אלקי אשור" ו"אלקי וואַשינגטאָן" – הרי זה יכול להחזיק מעמד זמן קצר, בגלל ש"מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלקיכם בכל לבבכם"95, שלכן ממתין הקב"ה ונותן לו זמן שינסה ללכת בדרך זו או בדרך אחרת, עד שיגיע להכרת האמת האמיתית – אלקי אמת, שנתן תורת אמת, ויעמיד את עצמו בדרך האמת, שזהו דרך הטוב והישר, לא רק בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחבירו.
וכמדובר כמ"פ147, שכיון שהעולם כולו נברא ע"י "ה' אחד", בהכרח שתהי' אחדות בכל הענינים שבעולם, והחלוקה "בין אדם לחבירו" ו"בין אדם למקום" היא חלוקה בה"אחד" גופא – ע"ד שתיבת "אחד" מורכבת משלש אותיות, ומשלשת האותיות יחד נעשית תיבת "אחד", וע"ד גוף האדם, גוף אחד שמורכב מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, וכך גם בנוגע לב' הענינים ד"בין אדם למקום" ו"בין אדם לחבירו", שמשניהם יחד מורכב הציווי והשליחות של הקב"ה לישראל "עם קרובו"148.
אך ישנו מי שרוצה להפריד ביניהם – שהענינים ש"בין אדם לחבירו" הרי הוא מקבל על עצמו, כיון שהדבר מתקבל בשכלו, ואילו בנוגע לענינים ש"בין אדם למקום" טוען: "זה משה האיש .. לא ידענו מה הי' לו" – הוא לא מבין את הנהגתו של משה: מה הוא יושב בהר סיני, בשעה שצריך לדאוג לכל עניניהם של בנ"י, ומהו הצורך בארבעים יום – מספיק גם פחות מזה;
ובכלל טוען הוא, שזוהי הנהגה טובה עבור יהודי שנמצא על הר סיני, ש"לחם לא אכל ומים לא שתה"; אבל כיון שהוא לא נמצא על הר סיני, אלא בעוה"ז הגשמי והחומרי, וצריך "לחם" ו"מים", וצריך לפרנס בני ביתו – אינו מבין למה לא להתנהג באופן ש"נהי' כגויי הארצות".
ועל זה אומרים: אין ברירה אחרת! "ביד149 חזקה .. אמלוך עליכם"!
אין מצב כזה שיכולים להיות "ישראל", וביחד עם זה, להיות קשורים עם "עגל הזהב" בתור "אלקיך";
סברא כזו יכולה להתקבל אצל מצרי – כמסופר בדברי חז"ל150 שאצל בנ"י עצמם לא היתה קס"ד לעשיית העגל, ורק אצל ה"ערב רב" מהמצריים הי' יכול להתקבל הצירוף של "ישראל" יחד עם "עגל הזהב", ולכן ניסו להשלות את עצמם אולי תתקבל סברא זו גם אצל בנ"י; אבל אצל בנ"י מצד עצמם אין מקום לסברא כזו. ורק בגלל שהקב"ה רוצה לנסות את בנ"י, בהכניסו אותם בין שבעים אומות, ובאופן שבכמות "אתם המעט מכל העמים"151 – הנה בחיצוניות ולשעה קלה עלולה לעלות סברא ש"עגל הזהב", "אלקים אחרים" של אומות אחרים, יוכל להידבק לישראל, ויוכלו לומר – בחדא מחתא, באותו "פזמון" – "אלה אלקיך ישראל".
ובכן, העצה לזה היא – "חיזוק התורה", כי, התורה היא "תורה אור", שמאירה את המושג והענין של "יהדות".
לו. וכדי להקל את הנסיון – כיון שיודעים שהנשמות דעכשיו הם במדריגה נמוכה יותר, וכחותיהם פחותים – הראו לנו עתה, שדוקא ה"נוער" השליכו את כל "עגלי הזהב", ושברו את כל ה"פסילים" ו"אלקים אחרים" שהעמידו עד עתה (ע"ד המסופר במדרשי חז"ל152 ), ומסתובבים ברחוב בתנועה של געגועים, וצועקים – בלשון אילמת, "קלא דלא אשתמע" – שיראו להם את דרך האמת!
ולעומת זאת, הנה אלו שצריכים להיות ה"מדריכים" שלהם – עומדים ומסתכלים: מה אומר גוי בוואַשינגטאָן – כדי לומר זאת לתלמידיו; מה אומר גוי נוסף בלאָנדאָן – כדי לומר לכתה השני' של התלמידים, ומה אומר גוי שלישי במאָסקווא – כדי לומר לכתה השלישית של התלמידים!...
וכל זה – בה בשעה שאתה בעצמך יודע שאלו הם הגוים ששיעבדו אותך בעבודת פרך, ובשביל לבנות לעצמם "ערי מבצר", פיתום ורעמסס [שבעצמך ראית שגם עבורם לא החזיקו מעמד, אלא "ראשון ראשון כו'"153, מתפורר, נשבר ונחרב], נטלו ילדי ישראל ועשו מהם אלו שתמכו במאָסקווא, בלאָנדאָן ובוואַשינגטאָן, אשר, אע"פ שצריך לומר "להבדיל" בין אלו שיצאו "על השם ועל משיחו" ובין אלו שאינם מפריעים, ועד לאלו שגם מסייעים, הרי המקום שבו צריך להשקיע את ילדי ישראל הוא – בית-הכנסת ובית-המדרש, ולא פיתום ורעמסס!
וכדברי בעל השמחה בשיחתו הידועה154, שצריך לידע, שהענין ד"דינא דמלכותא דינא"155 והציווי "ודרשו את שלום העיר גו' והתפללו בעדה"156, הרי זה רק בענינים הנוגעים לגוף, שנמצא בגלות, אבל לא בנוגע לנשמה, שאף פעם לא היתה בגלות, אינה בגלות עכשיו, ואף פעם לא תהי' בגלות, להיותה "חלק אלוקה ממעל ממש"157.
וא"כ, כאשר חושבים אודות המקום שבו צריך להשקיע את הילדים, אם זה פיתום ורעמסס או בית-הכנסת ובית-המדרש – יודעים כבר מלפני אלפי שנה, שבניית פיתום ורעמסס לא נתקיימה אפילו אצל הגוים, ובהיותה בקיומה, סבלו ממנה צרות – כפי שראו בפועל בנוגע לעיר-בירה אחת, עיר-בירה שני' ושלישית, ואין כאן המקום להאריך בזה.
ובשעה שה"נוער" אינו ממתין, ובא וצועק – אם בקול או ברגש הלב; באותיות גלויות או באותיות של צער, כמו חולה שחליו עמוק כ"כ עד שאינו יודע בעצמו במה מתבטא החולי – אזי החוב הראשון הוא, לבוא עם תורת אמת ותורת חיים, ועם מצוות התורה עליהם נאמר39 "וחי בהם", ולומר להם:
שמעו! הנה לפניכם "תורה" שניסו אותה במשך אלפי שנים, כשעברו בכל מיני ארצות ומדינות ומשטרים ובכל התקופות של גזירות ורדיפות כו', וראו שהתורה נשארה בשלימותה, וכל אותם יהודים שהחזיקו בתורה, הם בקיומם וימשיכו להתקיים עד סוף כל הדורות;
ולעומת זאת, בנוגע לעושי "עגל הזהב" במדבר, עובדי ה"בעלים" וה"עשתרות" בזמן שלפני בנין ביהמ"ק הראשון, עובדי "עגלי זהב" בדן ובית א-ל בזמן ביהמ"ק הראשון, ועד"ז בזמן ביהמ"ק השני, וכן לאח"ז, עד להרפורמים בגרמניא ותלמידיהם ותלמידי-תלמידיהם – הנה בסופו של דבר, או ששבו בתשובה וחזרו ליהדות אמיתית, או שלא נשאר מהם שריד ופליט רח"ל35.
ולהעיר, שמציאות כזו, שלא ישאר מהם שריד ופליט, היתה יכולה להיות בדורות שלפנ"ז, כשהיו צריכים להמתין משך זמן עד ביאת משיח, ולכן הי' יכול להיות שניצוץ קדושה יתגלגל וידחה מלהתברר עד לאחר זמן; משא"כ עתה, כאשר משיח הוא במעמד ומצב ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"158, כדברי בעל השמחה והגאולה159 – ברור הדבר שסוכ"ס ינצל כל אחד מישראל, ובלשון הכתוב37: "בל ידח ממנו נדח", "שבודאי סופו לעשות תשובה" (כדברי רבינו הזקן160 ), אלא שצריכים לעזור לו; ולעזור ליהודי – שהוא עם אמת – יכולים רק ע"י אמת לאמיתו, תורת אמת.
לז. אך אעפ"כ, נתבאר לעיל ש"חיזוק התורה ויהדות" צריך להיות "בכל אתר ואתר לפי ענינו":
כאשר באים ל"אתר" שאינו לפי ענינו של מחזק התורה והיהדות, אלא הוא בא ל"אתר" אחר – עליו לחזק את התורה והיהדות לפי ענינו של מקום זה.
אך יש להבהיר, שאין זה באופן שלוקחים את התורה ומקרבים אותה אל הבריות (כמדובר כמ"פ161 ) – שהרי זה היפך "חיזוק התורה", שפירושו, שהתורה כפי שקיבל אותה, הרי הוא עוד מחזק אותה, ועאכו"כ שאינו מנסה לקרב את התורה ולהתאימה לדעת הבריות, שזהו היפך הענין של "תורת אמת", ש"אמת" אינה סובלת פשרות,
וזהו גם היפך טובת הבריות, שכן, כאשר נותנים להם תורה מזוייפת, הנה לא זו בלבד שלא עושים להם טובה (כפי שיש כאלו שמדמים לעצמם), אלא עושים להם רעה – שמרגילים אותם לענינים של שקר, שזהו ענינה של פשרה, שהיא היפך האמת,
ואדרבה: לאחרי שיעבור משך זמן – יבוא ויטען: למה לא סיפרו לו את האמת?! להיותו אדם מבוגר, לא היו צריכים להתיירא מהענין ד"תפסת מרובה כו'"162, אלא היו יכולים לספר לו שישנם תרי"ג מצוות, והוא יחליט אם יקבל אותם על עצמו אם לאו; אבל לא לבוא ולומר לו שישנו "עגל הזהב", שאליו משתחווים שאר האומות, וגם הוא יכול להתנהג כמותם ולהשתחוות אליו, ואעפ"כ ישאר "ישראל" (כנ"ל בארוכה).
ולכן, הנה אע"פ שחיזוק התורה והיהדות צריך להיות "לפי ענינו" של אתר זה, והיינו, שאם יש צורך ללמדו התחלת האל"ף-בי"ת, אי אפשר להתחיל מיד מסיום האל"ף-בי"ת, כיון שעדיין לא הגיע לידי זה, מ"מ, צריכים לומר לו מיד שישנו אל"ף-בי"ת שלם, תושב"כ שלימה, ותושבע"פ שלימה, עם "דקדוק קל של דברי סופרים", ו"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש", ולכן, כאשר יתבגר ביום נוסף, יתוסף אצלו קיום מצוה נוספת, ו"מצוה גוררת מצוה"163, עד שיבוא למעמד ומצב ד"תמים תהי' עם ה' אלקיך" – עם כל התומ"צ; אבל כבר ביום הראשון יודע הוא שישנה תורת אמת ותורה שלימה, ולא שייך בזה פשרות כלל. ואז, יש לו אימון שמדברים עמו דברי אמת, ומתכוונים לכך באמת, וסוכ"ס גם ישיג זאת.
ואז, המדריך אותו, ילך לבטח דרכו, ויראה פרי טוב בעמלו – שיציל ילדי ישראל מ"פיתום" ו"רעמסס", ומ"אלקים אחרים" אשר "לא שערום אבותינו", וידריך אותם בדרך החיים, ע"י תורת חיים, לקראת אלקים חיים, ועד לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
לח. דובר לעיל (ס"י ואילך) שאע"פ ש"חיזוק התורה והיהדות" צריך להיות "בכל אתר ואתר לפי ענינו", ולכן, כשבאים לעיר שבה יש צורך לדבר אודות כשרות, או אודות שמירת שבת, או אודות טהרת המשפחה, הרי מעצמו מובן שאי-אפשר "להרעיש" ("שטורעמען") בבת-אחת גם אודות ענינים הקשורים עם "דקדוק קל של דברי סופרים" – אסור לומר ששמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה, זהו כל התורה כולה; מותר רק לומר שזהו הצעד הראשון והפסיעה הראשונה בכיוון הרצוי.
וכמו בלימוד האל"ף-בי"ת – שכל זמן שעדיין לא למד האל"ף, אי אפשר ללמדו את האות תי"ו, שזהו סוף האל"ף-בי"ת; אבל עליו לשמוע מיד בעת לימוד האל"ף שזוהי רק התחלה, ולאח"ז ישנו בי"ת וגימ"ל, עד תי"ו.
וטעם הדבר – לפי שהאל"ף הוא חלק מאל"ף-בי"ת שלם, שהתחלתו באל"ף, ובאמצעו יש מ"ם, ובסופו – תי"ו, וכדאיתא בירושלמי164 שזהו אותיות "אמת", כך, שזהו חלק מ"תורת אמת", ואם מפרידים אותו ואומרים שהאל"ף הוא הכל, אזי האל"ף עצמו אינו אמת, כי, האל"ף הוא חלק מ"אמת" רק בהיותו ביחד עם שאר האותיות, אלא, שלהיותו ילד קטן שמתחיל לימוד האל"ף-בי"ת, לומדים עמו אות אחת בכל פעם, כיון שאינו יכול להבין בבת-אחת יותר מאשר אות אחת, אבל זהו רק בנוגע להבנה והשגה; אך כבר בתחילת הלימוד צריכה להיות אצלו הידיעה הכללית שלאחרי אות זו באים אותיות נוספות, ומחר ילמדו עמו את האות השני' וכו', עד ש"זיל גמור"107.
וכאמור, שאין זה בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת"162 (כפי שישנם כאלו שרוצים להשלות את עצמם) – כיון שאין זה ענין של "תפסת"; נותנים לו רק הודעה כללית שישנם תרי"ג מצוות, אלא שהוא אוחז בשלב שיש לדבר עמו אודות מצוות מסויימות – לא בגלל שכל שאר הענינים אינם שייכים אליו, אלא באופן זמני בלבד, אבל גם עכשיו יודע הוא שישנם עוד מצוות שאודותם ידברו עמו מחר או מחרתיים, כי "מצוה גוררת מצוה"163, כך, שזה יכשיר אותו להמשיך ללמוד ולהבין עוד יותר.
לט. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לתורה – הרי כיון שהתורה ניתנה לישראל, וכדברי המדרש165 ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", אפילו לתורה, וראי' לדבר, שנאמר "צו את בני ישראל" ו"דבר אל בני ישראל", והיינו, שענינה של התורה מתבטא בכך שישנם "בני ישראל", ואז נאמר אליהם ציווי ודיבור זה, מובן, שכן הוא גם בישראל:
יש אמנם חלוקה בישראל – שהרי בנוגע לכהנים נאמר166 "ויבדל אהרן להקדישו (ובפרט כהן גדול שהוא בבחי') קודש קדשים", ועד"ז הובדל שבט לוי בכללותו – "נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל"116.
ועד שבנ"י נחלקים לעשר סוגים – מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"51, והיינו, שע"פ תורת אמת נקראים אלו בשם "ראשיכם", ואלו נקראים רק "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".
אבל אעפ"כ, אימתי "אתם נצבים .. לפני ה' אלקיכם"? – לא כאשר "ראשיכם" באים בפני עצמם ו"שבטיכם" באים בפני עצמם, אלא רק כאשר "אתם נצבים .. כולכם", "ראשיכם שבטיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" – הרי זה "לפני ה' אלקיכם"51.
וכמדובר כמ"פ אודות דברי המדרש167 בנוגע למתן-תורה, שהקב"ה אמר שיש צורך במספר מלא של ששים ריבוא בנ"י, ואילו הי' חסר אפילו אחד, אינו יכול ליתן התורה ח"ו אפילו לא למשה רבינו.
כשם שכדי לעמוד "לפני ה' אלקיכם" יש צורך ש"ראשיכם" יצרפו אליהם את ה"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" – כך גם במתן-תורה הוצרכו להיות ששים ריבוא בנ"י במילואם, ואז יכול משה רבינו לקבל את התורה בהבנתו והשגתו, אהרן – לפי הבנתו, והנשיאים – לפי הבנתם, ועד לכל העם כולו (כדברי הגמרא במסכת עירובין168 אודות ד' סוגים שב"סדר המשנה").
וכל הגדלות של "ראשיכם" היא – כמאמר169 "כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל", וכאשר ישראל ירדו מגדולתם, אזי אומרים למשה רבינו: "לך רד"170 ;
ולאידך גיסא – כאשר "ראשיכם" מתמסרים לעסוק ולהתייגע ולהעלות את "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", הנה "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית"171 – שעי"ז ניתוסף אצלם עילוי גדול יותר ממה שמקבלים ה"חוטב עציך" ו"שואב מימיך" על ידם, כי: ה"חוטב עציך" – אם לא יקבל מפלוני ששייך לסוג של "ראשיכם" – יקבל ממישהו אחר; ואילו ה"ראשיכם" – הנה כדי להיות "ראש" ומנהיג אמיתי, עליו לא להסתגר לעצמו, אלא להתמסר ולהתעסק (לא רק עם יחידי סגולה, "שבטיכם", "כל איש ישראל", אלא) אפילו עם "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".
וכן הוא גם בנוגע לחלוקה של כהן וישראל כו' – שכאשר בא כהן ועובד עבודתו בביהמ"ק, במקום שאסור ל"זר" להיכנס, הנה בתפלתו שם צריך להתפלל על כל ישראל.
כדי שכה"ג יוכל למלא שליחותו ביום הכיפורים בקודש הקדשים – כמדובר כמ"פ172 שזהו הצירוף של הקדושה היותר נעלית במקום (קודש הקדשים) עם הקדושה היותר נעלית בזמן (יום הכיפורים) והקדושה היותר נעלית בבני אדם, מין המדבר (כה"ג) –הרי זה דוקא כאשר מקטיר שם קטורת (לא בתור קרבן יחיד, שאז הקטורת פסולה רח"ל, אלא) בתור קרבן ציבור, שבאה מ"מחצית השקל" שבה השתתף כאו"א מישראל, גם מפינה רחוקה, אפילו משבט דן, ה"ירוד שבשבטים"173, ודוקא "בזאת יבוא אהרן אל הקודש"174 – בקטורת שבה הוצרכו להשתתף כל השבטים (ואדרבה: בנוגע לכהנים – יש סברא שהיו פטורים ממחצית השקל175, כך, שלא השתתפו בקטורת).
מ. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לתורה, ובנוגע לעם ישראל, כן הוא גם בנוגע לארץ ישראל:
ובהקדים – ששלשתם קשורים זב"ז, כנ"ל ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", אפילו למחשבתה של תורה, כדמוכח ממ"ש "צו את בני ישראל" ו"דבר אל בני ישראל"; והרי לימוד התורה וקיום המצוות במילואם ובשלימותם הוא בארץ ישראל בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שאז היו חייבים בכל המצוות, משא"כ משחרב ביהמ"ק יש כמה מצוות שלא זו בלבד שאי אפשר לקיימם, אלא אסור לקיימם, ועאכו"כ בחוץ לארץ בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ועאכו"כ בחו"ל משחרב ביהמ"ק; וארץ ישראל היא "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"176, היינו, שמר"ה עד לערב ר"ה הבא לפנות ערב, צריך להיות ניכר ונראה בה אלקות – ע"י לימוד התורה וקיום מצוותי'.
ובכן: בנוגע לתורה – ישנם יהודים שנמצאים במעמד ומצב שעדיין אי אפשר ללמוד עמהם כל התורה כולה, אלא צריך ללמדם – כסדר הלימוד – תחילה "מקרא", אח"כ "משנה", ואח"כ "תלמוד", ואי אפשר להתחיל עמו בלימוד התלמוד לפני שלמד משנה או לפני שלמד מקרא; אבל "כשהתינוק מתחיל לדבר"177, עוד לפני שלומדים עמו מקרא, אומרים לו מיד: "תורה צוה לנו משה"178, כלומר, ישנה תורה שלימה – כל מה שצוה משה; ורק לאח"ז מתחילים ללמוד עמו פרטי הדברים: מקרא, אח"כ משנה ואח"כ גמרא.
ועד"ז בנוגע לעם ישראל: בשעה שניתנה התורה לישראל בהר סיני, הי' אמנם הסדר באופן ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"179, אבל, העובדה ש"משה קיבל תורה" התאפשרה רק כאשר עמדו בהר סיני ששים ריבוא מישראל, גם משבט דן, ה"ירוד שבשבטים", ואז, "משה קיבל תורה", ככל סדר ההשתלשלות ש"מסרה ליהושע ויהושע לזקנים", עד לדורנו זה; ומיד בעמדם בהר סיני נאמר למשה שכל העם צריך לעמוד בהר סיני, ועד שגם משה הוצרך לירד מהר סיני, כדאיתא במדרש180 : "אמר הקב"ה ירד משה אל המחנה ואח"כ אני משמיע תורתי לישראל", כך, שכל העם יראו שהקול בא מהר סיני לכל בנ"י בבת אחת, ועד ש"אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום"181 – כולם בשוה, ממשה עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", והרי ב"אנכי ולא יהי' לך" נכללים כל המצוות, כדברי רבינו הזקן182 ש"אנכי" הוא שורש לכל רמ"ח מצוות עשה, ו"לא יהי' לך" הוא שורש לכל שס"ה מצוות לא תעשה.
וכמו בתורת ישראל ובעם ישראל – כן הוא בארץ ישראל:
היו זמנים שבהם לא הי' כיבוש כל הארץ: בשעה שבנ"י נכנסו לא"י – כבשו תחילה את יריחו, ואח"כ כבשו את העי, וכך המשיכו לכבוש עוד שטח ועוד שטח, במשך שבע שנים – "שבע שכבשו"183, עד שסיימו את כיבוש א"י כולה.
ואח"כ הי' הזמן של ירבעם בן נבט שאז התחיל הפילוג כו', ואח"כ הי' זמן הגלות – החל מגלות סנחריב, שכבש חלק מא"י, ועד לגלות בבל לאחרי חורבן מקדש ראשון, שכל א"י היתה ביד גוים; וגם לאחרי כן, בזמן בית שני, לא הי' כיבוש א"י כולה, ולא היו "כל יושבי' עלי'"184, שלכן יש סברא שהחיוב דתרומות ומעשרות הי' רק מדרבנן, כיון שצ"ל "בבואכם"185 – "ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם"186 (ועאכו"כ בנוגע לשטח של א"י).
וגם כאן היא אותה השיטה כמו בנוגע לתורה ובנוגע לעם ישראל:
בנוגע לחילוקי הזמנים ובנוגע לפועל – הנה מי שאוחז בלימוד המקרא, לא יכול להיות אצלו עדיין לימוד המשנה; אבל גם אז, עליו לדעת שכל התורה כולה היא תורה אחת. ואם ח"ו יאמרו לילד שבתורה יש רק "מקרא" בלבד – הרי זה ענין של כפירה (לא רק במשנה ותלמוד, אלא) גם במקרא, שמתבטלת שייכותו לתורת משה, כמובן מדברי הרמב"ם187 "האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה" (גם בחלק התורה שאומר שמודה בו). אלא, שבהיותו בן חמש, אי אפשר ללמוד עמו אלא מקרא בלבד, אבל תיכף "כשמתחיל לדבר", מודיעים לו שישנו משה רבינו שנתן תורה לכל ישראל, והרי "כשמתחיל לדבר" רחוק הוא מלימוד המקרא כמו הריחוק של בן חמש מלימוד המשנה, ואעפ"כ אומרים לו מיד "תורה צוה לנו משה", אף שעדיין אינו יודע פירוש הדברים, שהרי רק "מתחיל לדבר".
וכן הוא בנוגע לארץ ישראל:
כשנכנסו לא"י בתחילת "שבע שכבשו", כבשו תחילה את יריחו בלבד, אבל, לא בתור כיבוש עיר אחת (יריחו) בתור התחלת הכיבוש של שבע שנים, אלא כדברי רז"ל188 שכיבוש יריחו הי' בתור "מנעולה של ארץ ישראל" (כמו "מפתח" שעל ידו "פותחים" את כל א"י), וכפי שמצינו לדינא במסכת בבא בתרא189 שע"י ה"מנעול" נעשה קנין כל הבית כולו.
כלומר: כיבוש יריחו לא הי' בתור עיר אחת או בתור התחלה בלבד, אלא מתוך כוונה לכבוש את כל א"י בכללותה, אלא, כיון שענין זה דורש משך זמן, הנה בינתיים ישבו עדיין גוים ב"עי"190, אבל גם הם ידעו שבידי בנ"י ישנו כבר ה"מפתח" לכיבוש העי, אלא שהכיבוש בפועל יהי' לאחרי משך זמן.
ועד"ז בנוגע לגבעונים – שמיד בשמעם אודות כיבוש יריחו, עשו כבר כל מיני תחבולות וערמות שבנ"י ישלימו עמהם, באופן שיהיו לבנ"י "למס עובד"191.
ולכאורה אינו מובן: הרי בנ"י כבשו רק את יריחו, והכיבוש ימשך שבע שנים?! – אך הענין הוא, שכאשר גוים רואים ש"יריחו סוגרת ומסוגרת גו' אין יוצא ואין בא"192, ואעפ"כ "ותפול החומה תחתי'"193, וכבשו את יריחו בתור "מנעולה של ארץ ישראל", אזי מרגישים ויודעים ששוב אין להם מה לעשות ב"עי" או ב"גבעון"!... ועליהם לחפש דרכים – כמו ה"גרגשי" ש"עמד ופנה"194, או כמו גבעון שהשלימה, או כמו ה"עי" שהחליטה בכל זאת לנסות ולהלחם שמא יעלה בידם כו'.
ונקודת הענין – שאף שבנוגע לכיבוש והתיישבות בנ"י בא"י ישנם חילוקים, הרי תמיד שייך לבנ"י שטחה של א"י כולה, כפי שנקבע (לא ע"פ רצונו של גוי פלוני או אלמוני, אלא) ע"פ דברי הקב"ה: "מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהי' גבולכם"195, בתור פס"ד בתורה שהיא נצחית.
ובענין זה אין מה להתיירא מפני הגוים; מעולם לא היתה להם בעלות על ארץ-ישראל!
וכמדובר כמ"פ אודות דברי רש"י מיד בהתחלת הלימוד עם ילד, "בן חמש למקרא": "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים196.. כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", והיינו, שגם מה שהי' בעבר – ע"פ תורה – "נחלת גוים", "ארץ כנען" (אפילו כאשר יצחק הי' גר שם), הנה משכבשו את א"י (החל מכיבוש יריחו, "מנעולה של ארץ ישראל"), שוב אינה "ארץ כנען", אלא נעשית "ארץ ישראל", בכל השטח אשר "מן הנהר הגדול נהר פרת ועד הים האחרון גו'".
השייכות של ארץ ישראל לעם ישראל היא החל מ"ברית בין הבתרים"198, שאז כרת הקב"ה "ברית עולם", שלאחרי שבנ"י יעברו את "כור הברזל"199 של מצרים, ויעמדו בהר סיני לקבל את התורה, "תעבדון את האלקים על ההר הזה"200, אזי יכנסו לא"י, החל מכיבוש יריחו שהיתה "מנעולה של ארץ ישראל", ומיני אז – אין זו "ארץ כנען" ("אויס ארץ כנען"), ולעולם לא תהי' "ארץ בבל", "ארץ מדי", "ארץ יון" או "ארץ אדום", אע"פ שבנ"י נמצאים בגלות בבל, גלות מדי, גלות יון או בגלות אדום זה עשו.
החילוק הוא רק אם "יושבי' עלי'", או שיושבי' נמצאים במעמד ומצב שעליו נאמר "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"201, אבל גם אז הרי הם "בניו", וזהו "שולחנו" של ה"אב", מלך מלכי המלכים הקב"ה, שרק ממתין שה"בן" ישוב בתשובה ויחזור לישב על שולחנו; אבל ח"ו לומר שכיון שהבן גלה מעל שולחן אביו, שוב אין זה שולחנו של אביו – זהו דבר שאין לו מקום!
ועד"ז בנוגע לא"י – שגם כאשר גלו ישראל מעל אדמתם, אינה נקראת "ארץ אשור", בגלל שעכשיו יושב אשור בנחלת עשר השבטים – ח"ו לומר כן! גם אז הרי זו "ארץ ישראל", אע"פ שיש מצוות שבטלו, בגלל שצ"ל "יושבי' עלי'", כשם שיש מצוות הקשורות עם ביהמ"ק.
הנפק"מ אינה אלא היכן נמצאים בנ"י בגופם: אם הם נמצאים ב"ארצנו" ו"אדמתנו" – שזהו המעמד ומצב לולי "חטאינו", או ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו"202, אבל, גם כאשר "גלינו" ו"נתרחקנו", אין זו ארץ ואדמת כנען, או אפילו ארץ ואדמת ישראל, אלא "ארצנו." ו"אדמתנו."; גם כאשר יהודי יושב בחו"ל, יש לו חלק בא"י203, והיא נקראת על שמו: "ארץ ישראל",
– ועד כדי כך, שגוים קורין אותה "ארץ-ישראל" ו"ארץ הקודש"204 ; עם מי צריך להתווכח ולטעון ("זיך אויס'טענה'ן") – עם יהודים, שבמקום "ארץ", רצונם לקרותה "מדינה"!...
אלא מאי, בינתיים הושיב הקב"ה שם "דייר" ו"שכן" – הרי זה כמ"ש בפ' בחוקותי205 : "והשימותי אני את הארץ ושממו עלי' אויביכם היושבים בה", וכפי שמפרש רש"י: "זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושבי'".
מב. וכאמור, החילוק בנוגע לבנ"י התלוי בהנהגתם הוא – רק בנוגע למקום מגוריו בגופו, כי, בנשמתו הרי הוא תמיד בארץ ישראל!
וכמדובר לעיל (סי"א) בנוגע לדין התורה (שלהיותה "תורת אמת", הרי זה מורה שכן הוא האמת) שבשעת התפלה צריך להחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, שנאמר206 "והתפללו אליך דרך ארצם", ויכוין גם כנגד המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים:
ענין התפלה הוא – "שפכי כמים לבך נוכח פני הוי'"207, אשר, הפירוש הפשוט בזה הוא – שכל נפשו של יהודי "יוצאת" בתפלתו.
ולהיכן הולכת התפלה?
ובכן, ישנו פס"ד בשו"ע שתפלתו של כל אחד מישראל, באיזה מקום שנמצא, צריכה להיות "דרך ארצם" – שזהו פס"ד עבור כל ישראל כולם, לאו דוקא עבור "לומדים", ואפילו לאו דוקא עבור אלו שכבר לומדים "תלמוד", שהרי גם ילד קטן יודע שבתפלת שמונה-עשרה צריך להחזיר פניו לצד מזרח, לצד ארץ ישראל.
ונמצא, שארץ ישראל היא גם ארצו של איש (או ילד מ)ישראל שנמצא בקצוי תבל, ובשעה שעומד להתפלל, עולה נפשו יחד עם תפלתו "דרך ארצם", ביהמ"ק וקדה"ק!
והרי עיקר האדם הוא (לא הגוף, אלא) הנפש, וכיון שמידי תפלה ותפלה נמצאת נפשו בארץ ישראל, הרי שם הוא נמצא!
אלא מאי – "מפני חטאינו גלינו מארצנו", וכדברי בעל השמחה והגאולה154 ש"גופותינו נמסרו בגלות", כך, שהגוף נמצא בגלות – בחוץ לארץ, או ב"גלות" בהיותו בא"י,
– שזהו גלות מר ביותר, שנמצא ב"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", ואעפ"כ אינו רואה שזוהי "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה", אלא נדמה לו שזוהי ארץ ככל הארצות ("כגויי הארצות"): ניתוספה עוד מדינה, לא רחוק מלבנון, ירדן או מצרים וכיו"ב.
ובכדי להקל את הנסיון, נקבע בטבע העולם, שכאשר שואלים אצל גוי: איזה ארץ נמצאת בין לבנון ירדן ומצרים? משיב הגוי, שזוהי "ארץ הקודש" ("האָלי לאַנד"). ומניין יודע שזוהי "ארץ הקודש" – בגלל שכך כתוב בחומש: "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"! –
הנה בודאי צריך יהודי להיות בא"י גם בגופו, ולכן, יש לבטל את הענין ד"חטאינו" שזהו הסיבה לכך ש"גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", ובדרך ממילא יתבטל גם המסובב;
אבל לומר שבגלל זה נעשה "תושב" של ארץ אחרת, ונעשה "מעורה" בארץ אחרת, ואילו את ארץ ישראל מחזיר ל"נחלת גוים" – אין אפשרות כזו!
מג. זאת ועוד:
גם בנ"י אין להם בעלות להחזיר חלק מארץ ישראל – לאחרי שהקב"ה "נתנה לנו", "לתת להם נחלת גוים", ולא רק כיבוש לשעה, אלא נעשה ע"ד ירושה ומתנה מהקב"ה, "נחלת עולם", לעד ולעולמי עולמים.
והרי זה כמו שיהודי אינו יכול להיות גוי, ו"אע"פ שחטא"23 באיזה עבירה שתהי', וצועק "נהי' כגויי הארצות" – משיב לו יחזקאל: יש לך אמנם טענה בשכל, "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כו'"25, וכל מיני קושיות ע"פ שכל, אבל אעפ"כ, "ביד חזקה .. אמלוך עליכם"149; כשם שמצינו בנוגע להקב"ה, ש"להחליפם באומה אחרת אי אפשר"208, כביכול, כך גם יהודי אינו יכול לשנות את עובדת היותו יהודי: מי שנולד יהודי – ישאר כך כל ימי חייו, בעלמא דין ובעלמא דאתי,
אלא שהברירה בידו להיות ילד טוב – שאז ישב על שולחן אביו; אבל גם כאשר צריכים ללמדו איך להתנהג, כל ילד לפי ענינו (כאמור לעיל – "בכל אתר ואתר לפי ענינו"), הרי הוא נשאר תמיד "בן", עם כל הענינים של "בן", ולכל לראש – ענין הירושה, והרי דין הירושה הוא שבשביל זה אין צורך בענינים מיוחדים; הוא לא צריך להיות "בר מצוה", לא צריך להיות "למדן" ו"חכם"; מיד כשנולד בתור מציאות – יורש את אביו בכל הענינים. אלא שאין זה כמו אצלם, רח"ל, שיורשים בול מת, אלא זוהי ירושה מ"אלקים חיים" – שרוצה "לתת להם נחלת גוים" באופן של ירושה – ל"עם חי", ע"י "תורת חיים".
ואף שיכולים לשאול קושיא: הרי מדובר אודות ילד בלבד, שאינו יכול ללמוד ואינו מקיים מצוות, ואין לו זכויות מיוחדות – הנה להיותו בנו של הקב"ה, "בנים אתם לה' אלקיכם"209, יש לו נפש אלקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"157 – לכן יורש הכל, כדין הירושה, שאין בה הגבלות כלל.
וכיון שמדובר אודות ירושה – לא שייך להתנות בה תנאים, שכן, "המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל"210.
וכאשר אומר שרוצה לוותר על זה, דבר זה כדאי לו ודבר זה אינו כדאי לו כו' – הנה ביכלתו לוותר וללכת משם [שהרי הקב"ה נותן בחירה לכל יהודי; הוא אמנם מבקש ממנו "ובחרת בחיים"211, אבל אינו רוצה להכריח אותו], אבל, לומר שנעשה שינוי ב"ארצנו" ו"אדמתנו" בגלל שיהודי הלך משם – בפירוש לא!
בנוגע למצוות – יש מצוות שבהם ישנו תנאי שצריך להיות "כל יושבי' עלי'", וצריך להיות הכיבוש של כל א"י, וכיבוש יחיד אינו מועיל אלא לאחרי שכבשו כל א"י; אבל בנוגע לא"י מצד עצמה – הנה החל מכיבוש יריחו, שאז חדלה להיות "ארץ כנען", ישנה "ברית עולם" שזוהי ארץ ישראל (לא "מדינת ישראל", אלא "ארץ ישראל"), ובאופן ש"מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהי' גבולכם"!
מד. ובתקופה האחרונה – באים גוים וטוענים ומבקשים מבנ"י: למה אתם מתווכחים ונכנסים לשקלא וטריא? כבשתם חלקי א"י – שבו ותהנו מזה!...
אלא מאי, נדמה לכם שיש גוי שתהי' לו טענה – הרי זה מה שנדמה ליצה"ר שלכם, וא"כ, למה לכם לשמוע ל"מלך212 זקן וכסיל"?!
אבל בכל זאת יש ליהודי בחירה; הקב"ה בעצמו אומר שנתן בחירה ליהודי, כך, שביכלתו לבחור לשכנע את היצה"ר שצריך להתיירא מפני הגוי!
– כמדובר פעם בארוכה213, שבאמירת "על חטא" על סדר האל"ף-בי"ת ישנו "על חטא" מוזר: "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע". והקשו מפרשים214 : הרי כל החטאים באים מיצה"ר, וא"כ, מהו החטא המיוחד "שחטאנו לפניך ביצר הרע"? – והביאור בזה, שישנם ענינים כאלו שהיצה"ר עצמו אינו חפץ בהם, בידעו, שיהודי אינו שייך לענין כזה. אך ישנו חטא "שחטאנו לפניך ביצר הרע" – "דקמגרי יצה"ר אנפשי'" (כלשון הגמרא215 ); הוא טוען ליצה"ר ומשכנע אותו שצריך להתיירא מן הגוי!
והגע עצמך: הגוי – נחל מפלה, ברח ורועד מפחד; בא היהודי ורודף אחריו ואומר לו: שמע! אל תרעד ממני!...
ובכן, גם ענין זה – כבר הי' לעולמים:
ישנו סיפור מלא במקרא, בתורה-שבכתב, בנביאים216 – שהקב"ה הפיל את ארם לפני אחאב, ולאחרי שארם נחל מפלה – רדף אחאב אחרי ארם ואמר לו: שמע! אל תתיירא ממני!... ובגלל זה סבלו אח"כ צרות, רח"ל!
ובכן, גם אם יש מקום לשקו"ט בשכל – הרי כאשר רואים שכבר הי' לעולמים דבר כזה, למה רוצים להיכוות ("זיך אָפּבריען") באותו דבר פעם שני'?!
(כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך בבת-שחוק:) ספרתי פעם217, שכאשר למדתי ב"חדר" למד שם גם ילד פשוט, שהי' בעל שכל קטן, אבל הי' לו זכרון טוב, ובשנה הראשונה שהתחילו ללמוד חומש, לימדו את הסיפור אודות יוסף, שאחיו רימוהו, השליכוהו לבור, ואח"כ מכרוהו מצרימה. ובשנה הבאה, כאשר ה"מלמד" חזר עוה"פ ולמד עם הכתה פרשת וישב – כפי שהי' נהוג ב"חדר" שבכל ערב שבת היו לומדים פרשת השבוע (אם לא כל הפרשה, אזי לכל-הפחות עד שני, שלישי או רביעי) – נעמד אותו ילד ואמר: "אוי"... הרי הוא ראה כבר בשנה שעברה שאחיו רימוהו ומכרוהו מצרימה, ועכשיו הוא מניח להם לרמותו ולמכרו מצרימה פעם נוספת?!... הוא לא "אוחז" מיוסף; איך היו יכולים לרמותו פעם נוספת באותה "חכמה" ו"תחבולה", להשליכו הבורה ולמכרו מצרימה – לא הי' צריך ללכת אליהם, בידעו מה שאירע בשנה שעברה...
ועד"ז בנדו"ד:
כבר אירע אצל אחאב אותו ענין לכל פרטיו: ארם אסף חיל גדול, והי' בטוח בנצחונו – כמו שהי' לפני שנתיים218, שכבר תיכננו כיצד להתחלק לאחרי שיכבשו כו'. ולאחרי כן, הנה בדרך נס, שלמעלה מדרך הטבע, נחלו הגוים מפלה אמיתית, וברחו ועזבו את כל כלי הנשק – בדיוק כפי שהי' לפני שנתיים.
וא"כ, היו צריכים ללמוד מזה – שלא לעשות אותה טעות שעשה אחאב. ואעפ"כ, התנהגו כמו אחאב – לרדוף אחרי הגוים ולשלוח שלוחים כו'.
ואח"כ מתפלאים: מדוע ישנם קשיים?!...
הקשיים לא היו מארם; הקשיים היו מאחאב! – לאחאב היתה אמנם זכות גדולה – שאביו הוסיף כרך אחד בארץ ישראל, ו"זכה .. למלכות עשרים ושתים שנה מפני שכיבד את התורה שניתנה בעשרים ושתים אותיות"219, אבל אעפ"כ, התפעל מגוי, אפילו גוי מוכה וחבול, שברח והשאיר כל אשר לו, ורץ אחריו להודיעו שהוא "רודף שלום", ומתנהג ע"פ צדק ויושר, ולא יעשה לו רעה ח"ו, ולהיותו מלך, יושיבנו על כסא המלוכה...
זוהי איפוא ההוראה מסיפור התורה – שהרי התורה אינה ספר סיפורים220, אלא כל סיפור בתורה הוא גם הלכה מפורשת, שלכן נתפרש הדבר בתורה, כדי שלא יחזרו על אותה טעות פעם נוספת, ע"ד האמור לעיל אודות סיפור החומש אודות יוסף ואחיו, שכבר למדו בשנה שעברה כל פרטי המאורעות, ואעפ"כ, נכנסים עוה"פ לאותו ענין, עם אותם התוצאות רח"ל.
מה. אמנם, כיון שהקב"ה הוא "ארך אפים"221 – יש עדיין זמן, ויכולים לחטוף ולתקן את המצב.
צריכים לדעת שיש להתייחס לארץ ישראל כמו לתורה ולעם ישראל:
כשם שבתורה, הנה גם מי שאוחז עדיין בלימוד מקרא בלבד, צריך לידע שישנה כל התורה כולה (ואם הוא שולל אפילו אות אחת, אזי אין לו גם לימוד המקרא), אלא שזהו ענין הדורש משך זמן, ועד"ז בנוגע לשלימות עם ישראל, שאסור לוותר אפילו על "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", ויש לפעול "בכל אתר ואתר לפי ענינו", גם אם הוא מקום רחוק, כמדובר לעיל בארוכה,
כן הוא גם בנוגע לארץ ישראל כולה – שאע"פ שלעת-עתה הנה "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ואפילו היהודים שנמצאים בא"י נמצאים גם הם במעמד ומצב של גלות, ולכן יש ענינים שאין חייבים בהם, וצריך להזהר בכל עניני ההגבלות שהטיל הקב"ה כו', ועאכו"כ בנוגע להמקומות שנמצאים עדיין ביד הגוים, הנה לאידך גיסא, צריכים לדעת שכל השטח אשר "מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון" שייך לארץ ישראל, ואותם שטחים שנמצאים כבר ביד ישראל, אין רשות לוותר עליהם – זהו היפך הענין!
וכמדובר כמ"פ, שכדי להקל עלינו, מלובש כל ענין בדרך הטבע, ועד"ז בנדו"ד – שרואים במוחש, שכדי שיהיו בטוחים בכל מקום שהוא בשטחה של א"י, מוכרחים "להחזיק" בכל המקומות שמסר הקב"ה ביד בנ"י.
אלא שצריכים לידע שאין זה באופן ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"222, ואין זו עוד "מדינה" שניתוספה בין לבנון ירדן ומצרים, אלא זוהי "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", עי"ז ש"ארץ הקודש יקרא לה"223.
וזוהי גם ההכנה לכך שהקב"ה ימסור גם את שאר חלקי א"י, ועד ש"מן הנהר הגדול נהר פרת ועד הים האחרון יהי' גבולכם", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
מו. לאחרונה נדפסו224 – בנוגע להמאורע שהי' קשור עם קו הגבורה225 – כמה אגרות-קודש מאדמו"ר הזקן226, אדמו"ר האמצעי227 והצמח-צדק228, שתוכנם הוא, שלאח"ז מתעוררת מדת הרחמים שהיא גדולה ממדת החסד שבתחילה, להיותה "נחלה בלי מצרים"229 (כפי שכבר נדפס, ומסתמא ישנו אצל הקהל).
ויש לקשר גם התוועדות זו עם אחד המכתבים הנ"ל – שהרי גם הענין של י"ב-י"ג תמוז הי' באופן ש"מתוך אפילה אורה", ו"מתוך צרה רווחה"230, וכפי שאמרו הגוים בעצמם, שעי"ז יתוסף אצל בנ"י עוד יו"ט ועוד ענין ביהדות שלא הי' עד אז231, ואכן ניתוסף היו"ט די"ב-י"ג תמוז, שבו מתאספים בנ"י ומתדברים בנוגע ל"חיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר לפי ענינו".
מז. באחת מאגרות-קודש הנ"ל232, כותב רבינו הזקן לא' שהי' אצלו ענין של מדת הדין והגבורה: "אל ירך לבבך, חזק ואמץ, כמארז"ל233 שלשה צריכין חיזוק, תורה ותפלה ודרך ארץ", ומסיים, "ונכון יהי' לבך בטוח בה' .. שימלא חסרונך .. כי כך הן מדותיו של הקב"ה .. וכסדרן למעלה חסד דין רחמים כו'".
והעירו על זה234 – שהמקום היחידי שבו נמצא מארז"ל הנ"ל הוא במסכת ברכות233, ושם הלשון הוא: "ארבעה צריכין חזוק, ואלו הן, תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ".
ולהעיר: אם באגה"ק של רבינו הזקן היתה כתובה רק אות אחת – ג' (צריכין חיזוק), הי' אפשר לומר שזוהי העתקה מכת"י רבינו הזקן, והמעתיק טעה וכתב ג' במקום ד'; אבל כיון שבאגה"ק נימנו בפרטיות הדברים שצריכים חיזוק – "תורה ותפלה ודרך ארץ", הנה כדי לומר שזוהי טעות המעתיק, צ"ל שהטעות אינה רק באות אחת, ג' במקום ד', אלא הטעות היא גם בהשמטת "מעשים טובים", ומובן, שטעות כזו היא מציאות רחוקה.
ולכן, היתה ההשתדלות לתרץ זאת באופן אחר.
מח. ובהקדמה:
בכלל בענינים כגון אלו, ידוע, שאצל הראשונים היו כתבי-יד שלא הגיעו לידינו, ועד שמצינו אפילו בזמנים של רבינו הזקן שיש ענינים שנאבדו כו'. וא"כ, יתכן שאצל רבינו הזקן הי' כתב-יד ממדרש שבו נאמר "ג' צריכין חיזוק, תורה ותפלה ודרך ארץ".
אבל עדיין קשה:
כיון שבגמרא נאמר "ארבעה צריכין חיזוק", ואין לומר שבגמרא נשתנה מ"ג'" ל"ד'", שהרי הגמרא מפרטת ד' דברים, "תורה ומע"ט תפלה ודרך ארץ", וממשיכה לבאר בנוגע לכולם "מנין שנאמר כו'" – הרי אפילו אם הי' לרבינו הזקן כת"י שבו מופיעה הגירסא "ג' צריכים חיזוק", אינו מובן: מדוע בחר להביא גירסא שאינה רגילה, ולא הגירסא המפורסמת בש"ס ובעין יעקב?!
אך באמת, כד דייקת שפיר, יש לבאר דיוק לשון רבינו הזקן "שלשה צריכין חיזוק" ע"פ נגלה – שהרי מצינו בגמרא כמה ענינים שיש בהם פלוגתא, ואח"כ נקבע הדין באופן כך או באופן אחר, ועד"ז בנדו"ד, שאע"פ שבגמרא נאמר "ארבעה צריכין חיזוק", מדייק רבינו הזקן במכתבו שלפי המסקנא הנה רק "שלשה צריכין חיזוק, תורה ותפלה ודרך ארץ", ולא "מעשים טובים", כדלקמן.
ומכאן רואים שני דברים:
א) עד כמה יש לדייק בכל ענין המובא בדברי רבותינו נשיאינו18, אפילו בענין המובא כאילו בדרך אגב, כבנדו"ד, שבנוגע לתוכן האגרת אין נפק"מ אם הדברים שצריכין חיזוק הם ג' או ד', ואעפ"כ, מצד אמיתית הענין, מדייק רבינו הזקן לכתוב כפי המסקנא.
ב) עד כמה צריכים להזהר שלא לשנות הגירסא כו' [כפי שישנם כאלו שאצלם הרי זה א' הדברים הקלים: כשמתעוררת אצלם איזו קושיא, הנה במקום להתייגע למצוא תירוץ, מעדיפים לומר שזוהי טעות בגירסא... ועד שמזה באים ענינים שהם היפך השכל הפשוט...] – שהרי אפילו בנדו"ד (שרבינו הזקן כותב באגה"ק "שלשה צריכין חיזוק", היפך המפורש בגמרא "ארבעה כו'") שלכאורה אין מקום כלל לשקו"ט בדבר, אעפ"כ, אין זו טעות באגה"ק, אלא אדרבה, זוהי מסקנת הדברים (למרות שבגמרא נאמר "ארבעה", ולא מצינו בשום מקום "שלשה").
מט. והביאור בזה:
בנוגע לארבעה הדברים שנימנו בגמרא שצריכין חיזוק ("שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כחו"235 ) – הרי הסיבה לכך בפשטות היא בגלל הקושי שבדבר, והיינו, שכאשר צריכים ללמוד תורה, הנה מצד הקושי שבדבר, יש צורך בחיזוק. ועד"ז בנוגע למעשים טובים, שזהו ענין המצוות. ועד"ז בנוגע לתפלה. ועד"ז בנוגע ל"דרך ארץ" – שבזה נכלל גם ענין המסחר, כדברי רש"י: "אם סוחר הוא לסחורתו" [וזהו מה שמביא רבינו הזקן באגה"ק שכתב לא' שעסק במסחר], וכיו"ב בשאר ענינים של פרנסה.
וענין זה – הצורך בחיזוק בכל א' מארבעה דברים אלו – תלוי בסוגיית הגמרא במסכת קידושין ובמסכת בבא קמא:
במסכת קידושין236 שנינו: "נשאלה שאילה .. תלמוד גדול או מעשה גדול. נענה ר"ט ואמר מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו237 תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". וכן שנינו במסכת ב"ק238 : "גדול לימוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה".
ועפ"ז נמצא, שאם רק בטוחים בהלימוד, אזי ברור הדבר שיבואו לידי מעשה, כי, אם נאמר שיכול להיות לימוד שלא יביא לידי מעשה, היתה הגמרא צריכה לחלק ולומר "גדול לימוד תורה" רק בנוגע ללימוד שמביא לידי מעשה, וכיון שהגמרא אומרת "גדול לימוד" סתם, "שהלימוד מביא לידי מעשה", הרי מובן, שכל לימוד, אם הוא רק לימוד כדבעי, בהכרח שיביא לידי מעשה.
ובנוגע לעניננו:
לפי הדעה ש"מעשה גדול" – מובן, שמעשה הו"ע בפני עצמו, ודורש השתדלות מיוחדת. ובמילא, גם כאשר יהי' אצלו חיזוק ב"תורה" – לא יועיל הדבר ל"מעשים טובים", אלא צריך חיזוק מיוחד בשביל "מעשים טובים".
אמנם, במה דברים אמורים – רק לפי הדעה ש"מעשה גדול"; אבל לפי הדעה ש"גדול לימוד" כיון "שהלימוד מביא לידי מעשה" – הרי כשיש לו חיזוק בלימוד התורה, שוב אינו צריך חיזוק מיוחד בנוגע ל"מעשים טובים", שהרי הלימוד מביא לידי מעשה.
ועפ"ז, מ"ש בגמרא "ארבעה צריכין חיזוק, תורה ומעשים טובים כו'", היינו, שגם כאשר ישנו חיזוק ב"תורה", אין זה מספיק, כיון שעדיין יכול להיות חסרון ב"מעשים טובים", ויש צורך בחיזוק מיוחד בנוגע ל"מעשים טובים" – הרי זה לפי הדעה ש"מעשה גדול" (ולא "לימוד גדול").
אמנם, כיון שהמסקנא (הן בקידושין והן בב"ק) היא ש"לימוד גדול שהלימוד מביא לידי מעשה", וכפי שפוסק הרמב"ם בהל' תלמוד תורה239 (ורבינו הזקן מעתיק זאת בהלכות ת"ת שלו240 ) "אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה (שקול) כנגד כל המצוות, שהתלמוד מביא לידי מעשה" – אין צורך בחיזוק בנוגע ל"ארבעה דברים", "תורה ומעשים טובים וכו'", כי, כאשר ישנו חיזוק בנוגע לתורה, הרי בדרך ממילא יהיו גם ה"מעשים טובים", ובמילא מספיק החיזוק ב"שלשה דברים, תורה ותפלה ודרך ארץ".
ולכן, כאשר רבינו הזקן צריך לכתוב הלכה למעשה – בנוגע לסוחר שצריך להתחזק בעניניו – עליו לכתוב לפי המסקנא ש"לימוד גדול שמביא לידי מעשה", ולכן כותב "שלשה צריכין חיזוק, תורה ותפלה ודרך ארץ", כי, כשישנו חיזוק בנוגע ל"תורה", שוב אין צורך בחיזוק מיוחד בנוגע ל"מעשים טובים".
נ. וענין זה נוגע לא רק להבנת אגה"ק הנ"ל (במקום לומר שיש טעות כו'), אלא נוגע גם לפועל – דכיון שגדול לימוד שמביא לידי מעשה, הרי ישנה הבטחה שאם רק יהי' הלימוד כדבעי, בודאי יומשך הדבר בענין של מעשה – "מעשים טובים".
וזהו גם כללות הענין ד"נזכרים ונעשים" – שכאשר קורין את המגילה ("נזכרים"), שזהו גם ענין של תלמוד תורה, הרי זה נמשך בודאי למעשה ("נעשים"), כיון שהדין הוא שגדול לימוד שמביא לידי מעשה.
וכן הוא בנוגע לכל אחד ואחד – כפי שממשיך רבינו בעל השמחה במכתבו9 בנתינת ברכה מיוחדת לכל עוסקי הרבצת תורה – שאין זה נשאר בהפצת התורה בלבד, אלא ההפצה היא באופן שהלימוד הוא כדבעי למהוי, ואז, "גדול לימוד שמביא לידי מעשה", אשר, "המעשה הוא העיקר"5.
ואז ישנם גם כל הענינים שנמשכים ע"י תומ"צ, החל מ"ונתתי גשמיכם בעתם" ועד ל"ואולך אתכם קוממיות"241, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
נא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה תפלה למשה גו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
נב. בעמדנו בחג הגאולה של בעל השמחה והגאולה, שזהו גם יום הולדתו – הרי זה הזמן המתאים להזכיר אודות התקנה שלו,
– ובעצם, הנה כפי שאמר בעצמו242, אין זו תקנה שלו; זוהי תקנה שהיתה כבר כמה זמן לפנ"ז, אלא שהוא גילה ופירסם זאת, וצוה וביקש שיקיימו זאת –
בנוגע ללימוד שיעורי חת"ת243 :
ח.ומש – ללמוד בכל יום שיעור חומש כפי שנחלק לשבעת ימי השבוע, עם פירוש רש"י: ביום ראשון – מהתחלת הסדרה עד שני, ביום שני – משני עד שלישי, ועד"ז בכל יום וענינו, ועד לסיום הסדרה ביום הש"ק.
תהלים – לומר בכל יום אחר התפלה שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש, וכמסופר בזה244, שזהו ענין מיוחד בפני עצמו ששייך לאחרי התפלה, גם אצל אלו שאומרים תהלים קודם התפלה245.
וכידוע גם מה ששאלו בנוגע לאגרת הקודש של רבינו הזקן אודות י"ט כסלו246 : "כשקריתי בס' תהלים בפסוק247 פדה בשלום נפשי .. יצאתי בשלום כו'" – הרי הפסוק "פדה בשלום נפשי" הוא בשיעור של יום שלישי בשבוע, ולא בשיעור תהלים החדשי, כמדובר לעיל248 שזהו המזמור249 "תפלה למשה"? – והשיב על זה בעל השמחה והגאולה (כפי שכבר נדפס בא' ממכתביו250 ), שהסדר הרגיל בכל עת הי' לומר שיעור תהלים החדשי, אך היו זמנים שבהם היו אומרים תהלים בשופי, ואז היו מוסיפים גם השיעור תהלים כפי שנחלק לימי השבוע, ובהתאם לכך היתה גם אמירת הפסוק "פדה בשלום נפשי" בי"ט כסלו שחל ביום השלישי בשבוע.
וכן שיעור תניא – כפי שבעל השמחה והגאולה חילק את ספר התניא לימות השנה, הן לשנה פשוטה והן לשנה מעוברת, כך, שבמשך השנה יסיימו פעם אחת את כל ספר התניא על כל חלקיו.
וכל זה – בהוספה על כל שאר השיעורים בנגלה ובחסידות שיש לכאו"א לפום שיעורא דילי'.
נג. וכאן המקום להתעכב על ענין הקשור עם שיעורי החומש של י"ב וי"ג תמוז בקביעות שנה זו – הפרשה האחרונה בפ' בלק (השיעור די"ב תמוז), והפרשה הראשונה בפ' פינחס (השיעור די"ג תמוז) – שהענין המשותף שבהם הוא ענינו של פינחס:
בסיום הפרשה הקודמת (פ' בלק251 ) מסופר: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב .. את המדינית לעיני משה וגו'", וכדברי הגמרא במסכת סנהדרין252 – שמביא גם רש"י בפירושו על התורה253 – שזמרי בן סלוא טען למשה בנוגע למדינית: "זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך", ו"נתעלמה ממנו (ממשה) הלכה", עד שבא פינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך כו', א"ל קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא וכו'".
ובהמשך לזה נאמר בהתחלת פ' פינחס254, שבגלל פעולתו של פינחס "בקנאו את קנאתי גו'", "הנני נותן לו את בריתי שלום".
וכאן רואים איך שפירוש רש"י במקום אחד קשור עם פירושו בכמה מקומות – שאזיל לשיטתי', וקשור גם עם כמה עניני הלכה שנתבארו בגמרא ובפוסקים, ועד לדברי האחרונים – כפי שיתבאר לקמן.
נד. הביאור בענין "בת יתרו מי התירה לך" (אף שלכאורה מובן הדבר בפשטות, שהרי "משה קודם מ"ת נשא, וכשניתנה תורה כולן בני נח היו, ונכנסו לכלל מצוות והיא עמהם כו'"255 ), שהטענה היתה שמשה הוא כהן, וגיורת אסורה לכהן, והשקו"ט בהתירוץ שמשה "פירש מן האשה", ולשיטת רש"י בפירושו על התורה256, אין זו פרישה בעלמא, אלא גירושין257
– הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס258 בלקו"ש חי"ח ע' 285 ואילך.
נה. ויש להוסיף ולהתעכב גם על ענין הקשור עם הפרשה די"ג תמוז:
בפרשת היום נאמר259 : "והיתה לו גו' ברית כהונת עולם גו' ויכפר על בני ישראל", ואיתא בספרי260 ענין נפלא ("אַ געוואַלדיקער ענין") – ש"עומד ומכפר עד שיחיו המתים", והיינו, שאין זה ענין שהוצרך להיות רק בשעת מעשה החטא כדי לכפר עליו, אלא יש צורך בענין של כפרה "עד שיחיו המתים".
ובפשטות – הרי זה קשור עם מ"ש ביהושע261 בנוגע ל"עון פעור", "אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה", וכפי שמבאר הרגצ'ובי262 שמכאן ראי' שכפרת פינחס היא פעולה נמשכת ("עד שיחיו המתים"), וטעם הדבר – לפי שזהו עון נמשך, ובלשון הגמרא263 : "קשורה בו ככלב .. בעולם הזה .. לעולם הבא", ולכן גם הכפרה צריכה להיות נמשכת "עד שיחיו המתים", שאז יהי' "יום הדין הגדול", שבו יקונח החטא לגמרי.
ולפלא, שהרגצ'ובי אינו מביא שענין זה מפורש בדברי התוספות264 :
איתא בגמרא265 : "מפני מה נקבר משה אצל בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור". ומבואר בתוס' (מ"מדרש אגדה"), שאין זה ענין שהי' רק בשעתו, אלא "בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב",
– ולהעיר בדרך אגב, שמכאן ראי' נוספת להענין ד"הימים האלה נזכרים ונעשים"101, שכאשר "נזכרים" גם לאחרי שעברו כמה שנים, אזי "נעשים". בדרך כלל מביאים ענין זה מכתבי האריז"ל102, ומביאים רמז לדבר מדברי המשנה במסכת גיטין266 ; וענין זה מוכח גם מדברי התוס' הנ"ל, ש"בכל שנה ושנה בעת כו'" –
"בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו, וכל שעה שעולה, חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו".
ומכאן רואים שזהו ענין נמשך, שלכן מתחדש הקטרוג בכל שנה ושנה, ויש צורך בענין של זכות וכפרה על זה; וכשם שבפעם הראשונה היתה ההתחלה ע"י משה, שאמר לפינחס "קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא", ואח"כ נעשה הענין בפועל ע"י פינחס – כן הוא בכל שנה ושנה, ש"נשקע למקום ששקעו משה רבינו", ונעשית הכפרה ע"י פינחס "עד שיחיו המתים".
נו. והענין בזה – שלעת"ל יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"267, ואז "יחיו המתים", היינו, שיתבטל כל ענין המיתה, "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים"268 (כידוע אריכות הדברים בזה269 ) – כיון שיתבטל "רוח הטומאה", שהוא מקור המיתה, ויקויים מ"ש270 "מחי' חיים יתן לך חיים", שיומשך ממקור החיים לנשמה בגוף למטה.
ומעין זה נעשה אצל כאו"א ע"י לימוד התורה – כידוע מאמר רבינו הזקן (כפי שסופר כמ"פ ע"י רבינו נשיאנו271 ) בענין "זוטרא דבכו מחי' מתים"272, שע"י לימוד התורה בכחו של כאו"א מישראל להחיות את השכל הקר כמת, ולכן נקרא "מחי' מתים", ועד שאין ענין יוצא מידי פשוטו – תחיית המתים כפשוטה.
וענין זה קשור גם עם המדובר ביום הש"ק, בהתוועדות י"ב תמוז273, ש"נתכרכמו פניו של משה" בשמעו אודות "טומאת מת", ואמר "במה תהא טהרתו"274, עד שאמר לו הקב"ה שישנו הענין דפרה אדומה.
וכן הוא בנוגע לכללות ענין הגלות:
ענין הגלות – שהו"ע של כפרה, כדאיתא בגמרא במסכת מכות275 (והובא בתוס'276 ) – הוא בדוגמת עונש מיתה, וכפי שהאריך בזה בספר החינוך277.
ועז"נ278 "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר .. לא עלי' עול" – כדאיתא במדרש279 שקאי על ד' הגלויות: "פרה זו מצרים – עגלה יפה פי' מצרים280, אדומה זו בבל – אנת הוא רישא דדהבא281, תמימה זו מדי (שעל ידם הי' בנין ביהמ"ק) .. אשר לא עלה עלי' עול זו מלכות רביעית (אדום)",
וזהו "ויקחו אליך פרה גו'" – שלוקחים את כל הגלויות ומביאים אותם אל משה, "גואל ראשון" שהוא גם "גואל אחרון"282, ה"גואל" מכל גלות וגלות, ועל ידו נעשית שריפת הגלות – כסיום דברי המדרש: "ושרף את הפרה – ויהיבת ליקידת אשתא"283,
ובאופן שעוד לפני השריפה הרי זה כבר ברשותו של משה – כהפירוש הפשוט במ"ש "ויקחו אליך", ועד ש"נקראת על שמך"284, ורק לאח"ז נעשית שריפת הפרה.
נז. וכל זה תלוי ב"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"285 – שע"י הניצוץ משה שבכל אחד מישראל (שמצד זה נעשה אצלו ענין היראה "מילתא זוטרתי")97, יש בכחו לשרוף את הגלות שבו, ועי"ז לקרב את שריפת הגלות הכללית.
ובפשטות – וכאמור לעיל (ס"א) שאין לשכוח על העיקר – להוסיף בלימוד התורה, נגלה ופנימיות, ובהידור בקיום המצוות,
שעי"ז מבטלים את סיבת הגלות – "מפני חטאינו", ובדרך ממילא בטל המסובב – "גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו",
וממשיכים למטה מעשרה טפחים את ביהמ"ק השלישי ואת הגאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובעגלא דידן.
* * *
נח. בימי י"ב-י"ג תמוז נהוג גם לערוך "מגבית" עבור המוסדות שנקראים ע"ש בעל השמחה והגאולה – "אהלי יוסף יצחק ליובאַוויטש"286.
ובודאי יתן כל אחד כפי נדבת לבו הטהור, ללא מדידות והגבלות.
ואלו הרוצים – יציינו גם שמם בצירוף שם אמם, כדי להזכירם על הציון של בעל השמחה, לכל המצטרך להם,
ועד ל"ברית .. עולם"259 של "פינחס זה אליהו"287, שהוא ה"מבשר טוב"288 – ביאת משיח צדקנו, כמדובר, בקרוב ממש.
* * *
נט. דובר כמ"פ289, שבנוגע ל"חיים", לא שייך שיהי' ענין של הפסק, ח"ו, ואח"כ יתחיל עוה"פ מחדש.
– ענין שאינו עיקר, אלא רק טפל ומצטרף, יתכן שיהי' בו הפסק, ואח"כ יתחיל עוד הפעם, כיון שעיקר הדבר נשאר שלם, ומה שנשתנה הי' רק פרט או דבר טפל שבו; אבל לא שייך לומר שהעיקר יתבטל ואח"כ יתחיל עוה"פ, כיון שאז אין מי שיתחיל, מאחר שהעיקר נתבטל.
וכמו"כ בענין החיים, שזהו ענין עיקרי – אם יהי' בו הפסק ח"ו, אזי יהי' צורך ב"מחי' חיים"270 שיחדש עוה"פ את ענין החיים מלכתחילה, שזהו רק בכחו של מי ש"מפתח החיים" נמצא בידו290.
ומזה מובן גם בנוגע לענין התומ"צ – שכיון ש"הם חיינו ואורך ימינו", לא שייך לומר שיהי' בזה הפסק ח"ו.
ופירוש הדבר:
אע"פ שיש זמנים ביום שבהם לא עוסקים בלימוד התורה – הרי זה באופן שלימוד התורה שלפנ"ז הוא באופן של פעולה נמשכת (כלשון הרגצ'ובי)291 גם על הרגעים והשעות שלאח"ז.
וזהו גם פשטות הענין במשמעות דברי הגמרא במסכת מנחות292, שגם מי שלומד "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" ה"ה מקיים (לא רק מצות לימוד התורה סתם, אלא גם) הציווי "והגית בו יומם ולילה"293 :
הפירוש הפשוט שרוצים לומר בזה הוא – שהלימוד ד"פרק אחד שחרית" הוא "יומם", והלימוד ד"פרק אחד ערבית" הוא "לילה". אבל הפירוש במ"ש "והגית בו יומם ולילה" הוא – לא רק פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה, אלא שהלימוד יהי' ללא הפסק.
ועכצ"ל שזהו באופן של "פעולה נמשכת" – שכאשר מסיים הלימוד ד"פרק אחד שחרית", וע"פ תורה אינו מחוייב ללמוד יותר, אין זה בגלל שלאח"ז ישנן שעות שבהן אין לימוד התורה, אלא זהו בגלל שלימודו בתורה בהתחלת היום נמשך אח"כ על כל היום, עד ל"ערב", שאז לומד "פרק אחד ערבית".
וע"ד שמצינו הענין ד"פעולה נמשכת" בכמה ענינים בתורה, וכאמור לעיל (סנ"ה) בנוגע לפעולת פינחס, שהיתה לפני ריבוי שנים, שהיא מכפרת מידי יום ביום, "עד שיחיו המתים".
ס. ומזה מובן גם בנוגע לסיום שנת הלימודים בישיבות וכיו"ב – שזהו רק סיום "שנת לימודים", אבל בענין ה"לימודים", לא שייך הפסק.
ואדרבה – כמדובר כמ"פ294, שכיון שבסיום שנת הלימודים אין ענין ה"סדרים" שמודד ומגביל כו', ואלו שמצד גילם מכריחים אותם עדיין ללמוד לימודי-חול בעל-כרחם, נפטרים (בסיום שנת הלימודים) מלימודי חול – אזי צריכים להוסיף בלימוד התורה יותר מאשר במשך הזמנים שישנם גם לימודי חול, או במשך הזמנים שמצד סדרי הישיבה סוגרים את דלת הישיבה, ובמילא צריך לצאת מהישיבה.
וזהו גם תוספת ביאור בהסדר שהנהיג רבינו, בעל השמחה והגאולה295, שבבוא הזמן שע"פ הלוח מסתיימת שנת הלימודים, יוסיפו הבחורים בהפצת התורה והיהדות – לא רק במקומם הם, אלא גם לחפש מקומות שבהם יכולים להוסיף בהחשק ובהשייכות ללימוד התורה וקיום המצוות, שזהו ענין ה"שליחות" שנוסעים ה"שלוחים" בחדשי הקיץ, כל אחד שמסוגל לכך, לפום שיעורא דילי'.
וכמדובר כמ"פ, שכללות השליחות ענינה הוא "חיזוק היהדות" – לדבר אודות יהדות, ו"המעשה הוא העיקר" – אודות קיום מצוות מעשיות.
וע"פ המדובר לעיל (ס"ה ואילך) אודות סדר הדברים באגרת- הקודש של בעל השמחה והגאולה, ש"חיזוק התורה" בא לפני "חיזוק היהדות" – צריך כל אחד מהם לפעול הענין ד"חיזוק התורה", עי"ז ש"יקח" עמו ענינים בתורה, בנגלה ובחסידות, וה"פתיחה" וה"כניסה" ו"כיבוש" המקום שיגיע אליו, יתחיל בכך שישמעו ממנו ענין ("אַ וואָרט") בנגלה וענין ("אַ וואָרט") בחסידות, חדור בהתלהבות אור וחיות, כפי שהתורה מכילה, וכפי שצריכה לבוא לידי ביטוי הן לעצמו, ועאכו"כ במקום חדש שבו צריך לפרוץ ("דורכברעכן") את הענינים שעד עתה העלימו על עניני יהדות, תורה ומצוותי'.
סא. וכמדובר כמ"פ296 שכן הוא גם בנוגע לזמן שבו שולחים את הילדים ל"מחנה-קיץ" ("קעמפּ"):
שלא כדעת הטועים, שעושים זאת כדי למעט בטירחא של הילדים בלימוד התורה וקיום המצוות, אלא אדרבה:
כאשר הילד נמצא בעיר, ובמשך כמה שעות ביום נמצא בישיבה ותלמוד-תורה וכיו"ב, אזי ישנה השפעה אחת שמקבל בהיותו בישיבה ותלמוד-תורה, ולאחרי כן, כשיוצא לרחוב, יש לו השפעה שאינה בכיוון זה, ולפעמים – גם בכיוון הפכי.
ועד כדי כך, שלעת-עתה ישנם מקרים ספורים שגם ה"בית" משפיע בכיוון הפכי, להיפך ממה ששומע בישיבה וב"חדר", ולכאורה אין עצה לדבר, כיון שהולך בכל יום לביתו לאכול ולישון.
ובזה יש מעלה יתירה בזמני הקיץ, כאשר הילד נמצא ב"מחנה- קיץ" – שבמשך כל כ"ד שעות המעת-לעת נמצא באותה סביבה, ללא השפעת ה"חוץ", הרחוב, וכל ענין המנגד, כיון שבמשך כל הזמן נמצא הוא ברשותם ובאחריותם – והרי זה מזכותם וחובתם – של המדריכים והמדריכות ושל הנהלת ה"מחנה קיץ",
ועליהם לנצל את השבועות האלו שהילדים ניתנים לרשותם לגמרי, ולפעול שהילדים או הילדות יהיו "נרות להאיר"98 – שבחזרתם העירה, לאחרי זמן הקיץ, יאירו (לא רק את הבית, ולא רק את הרחוב, אלא) אפילו בישיבה, ב"חדר" ובתלמוד-תורה שבו לומדים, שהוא אכן מוסד קדוש, ולומדים בו על טהרת הקודש, אבל בעניני קדושה אין סוף, להיותם קשורים ונלקחים מהקב"ה שהוא אין-סופי, כך, שיכולים תמיד להוסיף באור וחיות, והם (הילדים) יהיו השלוחים של הקב"ה – ע"י השפעת המדריכים והמדריכות וההנהלה – שעל ידם יתוסף ב"נר מצוה ותורה אור"124 בבית-הכנסת ובבית-המדרש, בביתם כפשוטו, ועד שיגיע גם ב"חוצה".
סב. וכמדובר כמ"פ אודות גודל האחריות והזכות בזה שניתנה לאמהות:
ישנם אבות שאינם מתמצאים כ"כ בכל הקשור ל"מחנות קיץ" – לאיזה "מחנה קיץ" כדאי לשלוח את הילדים, ואינם בקיאים כ"כ באופן ההנהגה ב"מחנה קיץ".
ובהקדמה – שבכמה מחנות צריכים לדרוש מההנהלה ומהמדריכים, שבמקום ריבוי ההשתדלות בנוגע לאכילה ושתי' כפשוטם של הילדים, ישתדלו ב"אכילה ושתי'" ד"לכו לחמו בלחמי"297, שזהו ענין התורה ומצוותי'298.
ובעיקר – מתייראים הנהלות המחנות מפני האמהות: מה תאמר האמא אם זמן לימודו של הילד יתארך בעוד חצי שעה, ובמילא יחסר לו בזמני הטיול והמשחק וכו'!...
ובכן: יש מספיק עבור אכילה ושתי', שינה וטיול וכו', הנחוצים לבריאות הגוף ולהבראת הגוף, שיהי' "בריא ושלם", כפסק הרמב"ם299, וביחד עם זה, ישאר זמן רב ללימוד התורה, ועד לאופן של לימוד המביא לידי מעשה – קיום המצוות בהידור.
ותבוא עליהן ברכה – על כל האמהות שיצעקו וידרשו ויתבעו אצל ההנהלה של כל "מחנה-קיץ", ובפרט בנוגע ל"מחנה" שבו נמצאים בנה או בתה, להשתדל ביתר שאת וביתר עוז בחיזוק היהדות של כל אחד ואחת מהם, ע"י הנהגה מתאימה ולימודים מתאימים, וכל הענינים בהתאם לזה.
ועד – כמדובר לעיל – שהילדים יביאו עמהם בריאות וברכה וישועה והצלחה להוריהם, כאשר יחזרו מה"מחנות-קיץ" באופן ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך הוי'"300.
* * *
סג. [לאחרי שכו"כ מהמסובים נגשו אל כ"ק אדמו"ר שליט"א עם בקבוקי משקה ודיברו משך זמן בקשר לעניניהם הפרטיים – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
כנראה שמצד הפרטים שוכחים לפעמים על העיקר (כנ"ל ס"א):
ישנם כמה אנשים פרטיים שהוצרכו לגשת באמצע ההתוועדות בשביל דבר המוכרח. אבל, ישנם גם כאלו שמיד נפל בסברתם שגם הם צריכים לגשת; אם לא יראו שגם הוא ניגש עם בקבוק משקה, ואמר "לחיים" ג"פ, ודיבר דוקא באריכות (לחזור אותו דבר ג"פ), הרי זה סימן שהוא לא "חסיד", ועאכו"כ שאינו "מקושר", ועאכו"כ שאינו "שפּיץ חב"ד"!... – כאילו זהו כל ענין ההתוועדות של י"ב-י"ג תמוז; צריכים אמנם גם את הענין של חיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר לפי ענינו, אבל העיקר הוא – שכולם יראו שהם ניגשו ודיברו וכו'.
זוהי הנהגה ש"לא שערום אבותינו"! – כשיש הכרח אזי נגשים, אבל אין זה שייך להתוועדות. יכולים לשאול ע"י מכתב, או להיכנס בזמן הרגיל, שזהו גם זמן של "עת רצון"; אבל, התוועדות במעמד כמה עשרות בישראל, אינה מיועדת לכך שאיש פרטי ידבר באופן פרטי אודות ענין פרטי!
ויתירה מזה:
יש כאלו שאין להם שום סיבה לגשת, אבל חבירו מרמז לו: ראה, פב"פ נגש, וא"כ מה אתה נופל ממנו?! למה אתה לא נגש?!... – אין לו על מה לדבר, אבל כשלוחצים אותו – אינו יכול להיות יוצא מן הכלל... ומוכרח גם הוא לגשת, ומתחיל לחשוב על מה לדבר – ענין שלא שייך לי"ב-י"ג תמוז, לא שייך אלי, ולא שייך גם אליו!... הוא מחפש איזה "קרוב", או איזה ענין שקרה לפני כמה שנים, או איזה ענין שיכול לקרות לאחרי כמה שנים... ובגלל זה צריכים לעמוד מסביב מאות יהודים ולהתעכב!...
וכאמור, כיון ששנים או שלשה עשו זאת, אזי באים אחרים ומעודדים ודוחפים איש את רעהו שגם הם יעשו כן; וכיון ש"המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה"301, הנה לאחרי שהוא דחף את חבירו, ופלוני עלה ודיבר באריכות גדולה יותר ממי שדיבר לפניו, אזי "הוא נענה תחילה" – שבודאי צריך הוא בעצמו לגשת ולדבר, ובאריכות גדולה יותר, שהרי הוא לא יכול להיות פחות מה"מסובב" שלו! ובינתיים צריך כל הקהל להמתין!
רוב הענינים שניגשו לדבר אודותם – היו יכולים להתדבר או לכתוב אודותם בשבוע שעבר או בשבוע הבא, ורק חלק עשירי או פחות מזה הם ענינים שיש להם שייכות לי"ב-י"ג תמוז.
למה צריכה להיות הנהגה כזו בכל התוועדות?! בשביל מה?! ולמי יש תועלת מזה?!
ובכלל – מהו הצורך במנהגים חדשים?! – הי' בעבר "עולם שלם" עם חסידים, חסידים גדולים וחסידים זקנים, שהאריכו בתפלה ובלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור302, ואז לא הי' כל ה"סדר" הלזה.
וזאת – לא בגלל שאז היו פחות ענינים שצריך לבקש עליהם... המצב כיום – לאחרי שהשי"ת ברך את בנ"י בהרחבה כו' – הוא שלא בערך טוב יותר מכמו שהי' בעבר בליטא או פולין!
ולא מדובר כאן בנוגע לחסרון ברוחניות!... – מכל אלו שניגשו לדבר, לא שאל אף אחד אודות מחשבה זרה בתפלה!... זהו מג' הענינים שאין אדם ניצול מהם בכל יום (כדאיתא בגמרא303 ), כך, שקרה לו הדבר הלילה בתפלת מעריב, ואעפ"כ לא עלה על דעתו לשאול על זה; זה לא מפריע לו!...
אף אחד לא שאל אודות ענין רוחני; אף אחד לא שאל על המאמר – אף שיש כמה קושיות בזה; אף אחד לא שאל על הענינים שדובר אודותם בהתוועדות דשבת; לכאורה: לאחרי שדובר בשבת ענין שאינו מובן304 – איך הי' יכול לישון בלילה?! בהזדמנות הראשונה הי' צריך לגשת ולשאול! – אף אחד לא חשב על זה!...
ובכן: בשלמא מי שמתנהג כן בגלל שאינו בקי בנגלה וחסידות – עליו אין קושיא; אבל מדובר אודות חסיד זקן, שגדל בין חסידים, ובידעו איך התנהגו בעבר, יודע שלא היתה הנהגה וסדר כזה; גם הוא צריך להתנהג כן?!... אלא מאי, יש ענין שמעיק וכואב לו (ככל הענינים וההצדקות שבזה) – אזי תבוא עליו ברכה, ויוושע בכל המצטרך לו, אבל צריך להתחשב גם מה הי' מנהג חסידים במשך כל הדורות, כפי שזוכרים כולם!
אלא שכל אחד חושב שזהו ענין השייך למישהו אחר, ומה שנוגע בעיקר הוא – "מה יאמרו הבריות": לאחרי שניגשו שנים-שלשה אנשים, הנה אם הוא לא יהי' הרביעי – אזי "שומו שמים"! אין ביכלתו לסבול זאת, ולכן צריך הוא להיות הרביעי שניגש!
[וכן הוא בשאר הענינים, ולדוגמא305 : כאשר אחד מעמיד "טייפּ" – מיד עושים כן כל הבחורים; כאשר אחד "גונב" מאמר – צריכים כולם "לגנוב" מאמרים!].
ועוד זאת, שבנוגע לכל ענינים אלו [ועד"ז כשמדובר אודות אמירת "אמן יהא שמי' רבא", "ברוך הוא וברוך שמו"306, סדר בנגלה או בחסידות וכיו"ב] – הנה אע"פ שיש וועדים ומסדרים, "ועד המסדר"307 וכו' – אין איש שם על לב; יש רק אחד ויחיד שצריך לדאוג לכך!... ובכן: אינני יכול להיות "ממלא מקומו" של "ועד המסדר"! אין לי לא כח ולא זמן בשביל זה, ואין זה תפקידי! – בחמש דקות אלו הייתי יכול לדבר אודות ענין שיש בו איזה תוכן!... ומה גם שסוכ"ס הרי זה י"ג תמוז, ומדוע גם ביום כזה צריך אני לדבר אודות ענינים שגורמים כאב-לב ("האַרץ-ווייטאָג")?!...
וכיון שאין לדבר סוף, וכבר אינני יודע מה לעשות – חשבתי אולי להפסיק לערוך התוועדויות... וכך יעסוק כל אחד בלימוד התורה וקיום המצוות בכרם שלו, וידעו, שהסדר ד"אל תקרי יִחְי' אלא יְחַי'"308, הרי זה ענין של פולין, ולא הענין של חב"ד!
[ואח"כ אמר:]
סד. כרגיל בכל התוועדות, ובפרט בהתוועדות הקשורה עם בעל השמחה והגאולה בקשר למאסר והגאולה שהיו במדינה ההיא – הנה כאן המקום להזכיר309 שבמדינה ההיא יש עדיין כמה שנשארו במיצר ובשבי', ורק "הנצנים נראו בארץ"310, שיצאו לחירות באופן יחסי עכ"פ בערך מעמדם ומצבם עד עתה.
ויעזור השי"ת שיהי' הענין המדובר לעיל (במאמר311 ולאחרי המאמר312 ) – "ויקחו אליך פרה וגו' אשר לא עלה עלי' עול"278, דקאי על הגלות דמלכות אדום279, שהיא בבחי' "חוצפא בלי תגא"313 – שיהי' ענין שריפת הפרה, ובאופן ד"נתן עליו מים חיים"314 – תוספת חיים בלימוד התורה וקיום המצוות במשך הרגעים שנשארו עדיין להיות בגלות,
ואז תהי' היציאה מהגלות ביתר עריבות ("געשמאַקער"), מתוך שמחה וטוב לבב, ו"כספם וזהבם אתם"315, שכולל את כל הענינים הגשמיים, ועאכו"כ "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"316 – כל הנפשות, הקרובים והרחוקים גם יחד, מתוך בריאות הנכונה, ובטוב הנראה והנגלה.
וכל זה – בעגלא דידן, ובקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי גו' כן בקודש גו' וכבודך". ואח"כ צוה לנגן ניגון ה"בינוני", ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – פעם אחת), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
Start a Discussion