בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר שני, ה'תש"ל.

בלתי מוגה

א. דובר כבר כמ"פ שיש זמנים שבהם מצטרפים כמה פרטים, ולפעמים (לא רק ענינים פרטיים, אלא) גם ענינים כלליים ועיקריים, כבנדו"ד, שביום הש"ק זה ישנם כמה ענינים כלליים, שכל אחד מהם הוא ענין לעצמו, וכולם מצטרפים יחדיו.

לכל לראש – הרי זה יום השבת שבו קורין בתורה פרשת ויקהל, וע"פ תורת רבינו הזקן1 יש ללמוד מפרשת השבוע הוראות בחיים, לא רק בנוגע לחיים רוחניים, אלא גם בנוגע לחיים גשמיים למטה מעשרה טפחים.

ונוסף לכך – שבת פרשת שקלים, שחל תמיד בשבת מברכים (או ר"ח) אדר, ובשנה מעוברת – בשבת מברכים (או ר"ח) אדר שני, שבו חל פורים.

ונוסף לזה ישנו גם הענין ד"מחר חודש".

וכל ענינים אלו מצטרפים יחד ע"פ קביעות החדשים והשנים, כפי שנקבעה ע"י אלו שהיו סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו2, שאליו נאמר3 "החודש הזה לכם גו'", "כזה ראה וקדש"4, שבזה נכללת לא רק מצות קידוש החודש, אלא גם מצות עיבור שנים.

וכיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, וכידוע פתגם הבעש"ט5 שמכל דבר שיהודי שומע או רואה צריך ללמוד הוראה בנוגע לאהבת ה' ויראת ה' – שזהו אפילו בנוגע לעניני העולם, ועאכו"כ בנוגע להשגחה פרטית בענין של תומ"צ, שאז חודרת ההשגחה פרטית בגילוי יותר, ובפרט בנוגע לענין הקשור עם הבחירה ביעקב ובניו במ"ת, כמאמר המדרש6 "כשבחר ביעקב ובניו קבע כו'" [נוסף על מה שהי' בתחלת הבריאה, "משבחר הקב"ה בעולמו"6, קודם מ"ת, שכבר אז נקבעו "שני המאורות הגדולים" "לימים ושנים"7, כך, שכבר הי' הענין דקביעות החדשים כו', אבל ענין הנ"ל קשור עם הבחירה ביעקב ובניו במ"ת] – הרי בודאי שבצירוף ג' ענינים אלו יש גם הוראה בעבודת ה'.

ב. פרשת ויקהל:

דובר פעם8 (וכבר נדפסו הדברים9 ) אודות הענין ד"ויקהל" – שאין זה רק צירוף של יחידים, אלא מציאות חדשה (הקשורה עם דינים חדשים בנוגע להלכה)10 של "קהל" (בהוספה על "עדת ישראל" שהיתה גם לפנ"ז), שנפעלה ע"י משה – "ויקהל משה"11, ובלשון רש"י: "הן נאספים על פי דבורו"12.

ובפרטיות יותר – יש כמה דרגות ב"קהל":

עשרה מישראל (מנין) – שנקראים עדה13, "אין עדה פחותה מעשרה"14, שאז יכולים לומר דבר שבקדושה15 (תפלה), וכן בנוגע ללימוד התורה יש מעלה יתירה ב"עשרה שיושבין ועוסקין בתורה"16, כמבואר באגה"ק17, ויש בזה העילוי דתלמוד תורה דרבים – נקראים גם "קהל", כמובן מדברי הגמרא18 בנוגע להלימוד מהפסוק בפ' בא19 "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", "אין הפסח נשחט אלא בג' כתות של שלשים שלשים בני אדם, מ"ט, קהל ועדה וישראל כו'", "קהל עשרה, ועדה עשרה, וישראל עשרה"20.

למעלה מזה – "שבט אחד איקרי קהל"21.

ואילו השלימות היותר נעלית ב"קהל" היא – "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", היינו, שהקהיל את כל העדות וכל הקהלות ועשה מהם מציאות אחת של "קהל", שזהו ענין נעלה יותר מאשר עשרה, מאה, אלף עד לריבוא (שזוהי הדרגא היותר נעלית לדעת רבי יוסי הגלילי במסכת ברכות22 ), שנקרא גם "רבבה", מלשון "רב" (כמבואר בלקו"ת פ' ברכה23 ובכ"מ), שבזה נכלל הריבוי היותר גדול עד שאי אפשר למנותו.

ובזה נכללים כל בנ"י שבכל הדורות – שזהו המספר הכללי של ששים ריבוא נשמות פרטיות, ש"הן שרשים וכל שרש מתחלק לששים ריבוא ניצוצות שכל ניצוץ הוא נשמה אחת כו'"24, וזהו מספר הנשמות שבכל דור, כידוע בענין "דור הולך ודור בא"25, שאותו דור שהולך הוא הדור שבא26.

ובכולם פעל משה ענין של איחוד (באל"ף) ויחוד (ביו"ד) להיות מציאות חדשה של "קהל".

ג. אך עדיין צריך להבין השייכות ד"ויקהל משה" למלאכת המשכן (שהרי בפ' ויקהל מסופר אודות ציווי מלאכת המשכן ואח"כ אודות מלאכת המשכן בפועל) – כפי ששואלים מפרשי החומש27 : מהו הטעם שדוקא בשביל מלאכת המשכן הוצרך להיות הענין ד"ויקהל משה" שלא הי' לפנ"ז?

לכאורה אפשר לומר שהענין ד"ויקהל משה" קשור עם אזהרת שבת שנזכרה בהתחלת הפרשה – "ששת ימים גו' וביום השביעי שבת שבתון לה' וגו'"28, וכדאיתא במדרש29 : "אמר הקב"ה (למשה) עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה".

והענין בזה – דכיון שביוהכ"פ היתה הכפרה על חטא העגל, ובמילא הולכים ומתקרבים לכניסה לארץ ישראל, שבה יצטרכו לעסוק בחרישה וזריעה כו', ואז יכול להיות מעמד ומצב ש"אדם חורש .. וזורע .. תורה מה תהא עלי'"30, לכן מיד למחרת יוהכ"פ הי' הענין ד"ויקהל משה", כדי להבטיח את הענין דלימוד התורה – שילמדו דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ללמוד תורה.

אבל, ביאור זה אינו מספיק, כי: בפשטות הכתובים – "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"31 – מדובר בפ' ויקהל אודות מלאכת המשכן, ואילו אזהרת שבת באה כאן רק דרך אגב: "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת"32, אבל אין זה המקום העיקרי להציווי דשמירת שבת, שכבר נאמר בעשה"ד33, ולפנ"ז – "כאשר צוך במרה"34.

ובפרט ע"פ המדובר כמ"פ ששם הפרשה קאי לא רק על התחלת הפרשה, אלא על כל הפסוקים והענינים שבפרשה עד לסיומה, והרי רובה ככולה של פרשת ויקהל היא (לא בנוגע לאזהרת שבת שנזכרה רק בהתחלת הפרשה, אלא) בנוגע למלאכת המשכן.

וא"כ, צריך להבין: מהי השייכות של "ויקהל משה" למלאכת המשכן?

ד. ובהקדים – שבזה ש"ויקהל משה" הי' "למחרת יום הכיפורים" (כמובא בפירוש רש"י), יש ב' ענינים: מחד גיסא – אין זה יוהכ"פ עצמו, אלא רק מחרת יוהכ"פ, אבל לאידך גיסא, אין זה בריחוק זמן מיוהכ"פ, אלא מיד למחרת יוהכ"פ, והיינו, ששייך וקשור ליוהכ"פ.

וכיון שביוהכ"פ היתה הסליחה וכפרה על חטא העגל שנתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר למשה "סלחתי כדברך"35 (כפי שרצה וביקש משה שיהי' תכלית העילוי דתשובה – תשובה עילאה, באופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות"36 ) – הרי מובן, שלמחרת יוהכ"פ היו בנ"י במעמד ומצב נעלה כמו קודם החטא.

ולכן הי' יכול להיות אז הציווי על מלאכת המשכן, שענינו "ושכנתי בתוכם"37 – כמו בהתחלת הבריאה, קודם חטא עה"ד, ש"עולם על מילואו נברא"38, כמ"ש39 "באתי לגני", "לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחילה כו'"40.

ובאמת הי' זה באופן נעלה יותר מכמו בהתחלת הבריאה – דכיון שהענין ד"ושכנתי בתוכם" ע"י המשכן נעשה ע"י התשובה, אזי נתעלה העולם לבחי' בע"ת, למעלה מהתחלת הבריאה שאז הי' העולם בבחי' צדיקים.

ועפ"ז מובן שההכנה לזה היתה צריכה להיות באותו אופן כפי שהיתה בהתחלת הבריאה:

התחלת הבריאה היתה באופן ש"נברא אדם יחידי"41, והיינו, שאע"פ שידוע42 שבאדה"ר נכללו כל פרטי הנשמות, מהם תלויים בראשו, מהם בזרועו ומהם בעקבו כו', מ"מ, היו כלולים כולם יחד, וללא התחלקות בין ראש לעקב (כולל גם עקבו של אדה"ר, שאף שהי' "מכהה גלגל חמה"43, הרי זה נקרא "עקב" לגבי ה"ראש"), כמודגש בכך ש"נברא יחידי", למעלה גם מ"אחד".

וכמו"כ כאשר הוצרכו לפעול את הענין ד"ושכנתי בתוכם", כמו קודם חטא עה"ד, ובאופן נעלה יותר – היתה ההכנה לזה ע"י הענין ד"ויקהל משה", שזוהי ההתאחדות של כל בנ"י למציאות אחת (ע"ד ש"נברא אדם יחידי"), וע"י אחדות זו יוכלו אח"כ לעשות מהעולם דירה לו ית' בתחתונים44, שזהו"ע "ה' אחד"45, להמשיך הא', אלופו של עולם, בז' רקיעים וארץ (ח') וד' רוחות העולם46.

ה. וענין זה מהוה הוראה לכאו"א מישראל בעבודתו:

תפקידו של יהודי – שכיון שתובעים ממנו, ו"איני מבקש כו' אלא לפי כחן"47, הרי זה בודאי ביכלתו – לעשות מכל עניניו ומחלקו בעולם משכן ודירה לו ית'.

וענינו בעבודה הפרטית בכל יום – עבודת התפלה, שענינה לחבר את העולם עם אלקות, שהרי בתחילה לא רואים בעולם גילוי אלקות, וע"י התפלה נפעל גילוי אלקות בעולם.

ובפרטיות יותר – החל מפסוקי דזמרה שבהם אומרים "הללו את ה' מן השמים גו' מן הארץ גו'"48, כיון שניכר ש"בדבר ה' שמים נעשו גו'"49, ובאופן שהקב"ה מחדש את העולם בכל רגע ורגע50 ; ולאח"ז בברכות ק"ש ששם נתבאר ענין זה כפי שהוא אצל מלאכים עליונים כו'; ולאח"ז בק"ש, "ואהבת גו' בכל לבבך"51, "בשני יצריך"52, הן היצ"ט והן היצה"ר; ועד לשמו"ע, שבו מודגשת ההכרה שכל צרכי האדם, רופא חולים ומברך השנים וכו', באים מהקב"ה – שזהו תוכן המצות עשה דתפלה, כמ"ש הרמב"ם בריש הל' תפלה: "שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ותחנה".

וכיון שכל ענין בעולם מתחיל מ"עולם קטן זה האדם"53, הנה גם החיבור של העולם עם אלקות שנעשה ע"י עבודת התפלה מתחיל מהאדם עצמו – שקודם התפלה נמצא האדם במעמד ומצב ד"נשמה באפו"54, שלכן אסור לאכול ולעסוק בעניני דרך ארץ קודם התפלה55, וע"י התפלה נעשה חיבור הנשמה עם הגוף – שזהו תוכן הענין דעשיית דירה לו ית' בנוגע לאדם עצמו.

וענין זה נמשך אח"כ גם בלימוד התורה – "מבית הכנסת לבית המדרש"56, ולאח"ז גם בעניני העולם – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"30, שגם שם תהי' דירה לו ית'.

וכשם שבתור הקדמה למלאכת המשכן הוצרכה להיות אחדותם של ישראל עי"ז ש"ויקהל משה", הנה גם ההכנה לתפלה היא עי"ז שקודם התפלה צ"ל "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת57 לרעך כמוך"58, וכפירוש הבעש"ט59 ש"רעך" אינו דוקא חברו שגדל יחד עמו ויש ביניהם קשרי ידידות, אלא גם יהודי שנמצא בקצה העולם כו', כך, שע"י קבלת מ"ע של ואהבת לרעך כמוך נעשית אחדותם של כל בנ"י למציאות אחת, ועד שלא ניכרת כלל ההתחלקות דראש ועקב.

וזהו גם הענין ד"ויקהל משה" – שע"י בחי' משה שבנפשו60 הרי הוא מקהיל (לא רק את כל עניניו, אלא גם) את כל בנ"י, עי"ז שמתאחד עמהם להיות מציאות אחת.

וענין זה נעשה באופן ש"הן נאספים על פי דיבורו" – ללא צורך בענין של כפי', כיון שמדובר אודות איש ישראל, שמצד עצמו "רוצה להיות מישראל .. לעשות כל המצוות כו'" (כמ"ש הרמב"ם61 ), אלא צריך רק להסיר את הדבר המעלים, וענין זה נעשה ע"י דיבורו של משה, כי, עי"ז ש"אמר מלכא", "מאן מלכי רבנן"62, אזי "עקר טורא"63, זה ש"נדמה להם כהר"64.

וכאשר יהודי מעמיד את עצמו במעמד ומצב ד"ויקהל משה" (ע"י משה שבנפשו), להתאחד עם כל בנ"י בתור מציאות אחת, אזי ביכלתו לפעול הענין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"37 כפי שהי' בזמן משה; וזוהי גם ההכנה לבנין ביהמ"ק השלישי שיתגלה בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ו. ביאור הטעם שעשיית המשכן היתה לא רק מזהב, אלא גם מכסף ונחושת – אף שלכאורה הוצרך להיות המשכן כולו מזהב65, כיון ש"אין עניות במקום עשירות"66 (שלכן67 אפילו השקאת התמיד היתה בכוס68 של זהב69 ), והרי אז הי' לבנ"י "כל כסף וזהב שבעולם"70, ו"אין71 לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים"72 – כיון שעשיית המשכן צריכה להיות ע"י כל בנ"י73, לא רק אלו שבדרגת זהב או עכ"פ בדרגת כסף, אלא גם אלו שבדרגת נחושת74 (מלשון75 נחש76 ). וההוראה מזה, שגם מי שהוא בדרגת נחושת, אין לו לחשוב מי אני ומה אני כו'77, ואדרבה78 : יש מעלה בנחושת לגבי כסף וזהב, שהאדנים שהעמידו את חצר המשכן (שממנה מתחילה ההבדלה בין קודש לחול79 ) נעשו מנחושת80, וכן היתדות שעל ידם עמדו יריעות המשכן באופן ד"אוהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח"81 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס82 בלקו"ש ח"ו ע' 152 ואילך.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ועי"ז שמקיימים מצות "פרו ורבו"83, "לעשות" עוד יהודי84, אפילו יהודי שהוא בדרגת נחושת,

– שהרי אין זה "קונץ" לקרב את אלו שהם בדרגת "זהב", אלא צריכים לקרב גם את אלו שבדרגת "נחושת" –

ולפעול עליו שגם הוא ישתתף בבנין המשכן – אזי באים מקלעי החצר לקרשי ויריעות המשכן, ועד למזבח, ועד לקדש הקדשים,

ועד שזוכים לבנין ביהמ"ק השלישי, שיהי' מקדש נצחי85,

– ואע"פ שגם המשכן הוא נצחי, כיון שמעשה ידי משה קיימים לעולם86, הנה בעולם הרי זה בהעלם (וע"י העבודה מגלים זאת בעולם, ועד שפועלים שהעולם כולו נעשה דירה לו ית'); ואילו ביהמ"ק השלישי הוא בנין נצחי בגלוי –

בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

ז. ע"פ האמור לעיל (ס"ד) ע"ד השייכות ד"ויקהל" לציווי מלאכת המשכן – נשאלת השאלה על דברי המדרש29 "אמר הקב"ה (למשה) עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת": כיון שהענין ד"ויקהל" הי' מוכרח בשביל הציווי על מלאכת המשכן – מהו ההכרח שקאי על ענין השבת?

ואין לומר שההכרח הוא מזה שבהמשך ל"ויקהל" נאמרה אזהרת שבת – שהרי מה ש"הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן" אינו אלא בדרך אגב, "לומר שאינו דוחה את השבת"32, ואילו עיקר הענין ד"ויקהל" הי' בגלל מלאכת המשכן.

ח. ויובן בהקדם שאלה נוספת:

אם כוונת הכתוב לומר שמלאכת המשכן אינו דוחה את השבת – הול"ל "אלה הדברים אשר צוה ה' שלא לעשות אותם", "לא תבערו אש וגו'"87, ולמה נאמר "אלה הדברים גו' לעשות אותם", הרי כאן לא נוגע לומר את הענין החיובי דמצות שבת, אלא רק הענין השלילי שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת?

ואין לומר שהכתוב מוסיף להביא טעמו ונימוקו עמו, שהסיבה לכך ש"לא תבערו אש" היא בגלל הענין החיובי דקדושת שבת – שהרי לא כאן המקום לומר הציווי דשבת, שנאמר כבר לפנ"ז; ואילו כאן נוגע רק שמלאכת המשכן אינו דוחה את השבת.

ט. ויש לומר הביאור בזה – שענין השבת נוגע לציווי מלאכת המשכן:

לכאורה אינו מובן: איך יתכן שאפילו יהודי שנמצא בדרגת נחושת בלבד, צריך ויכול להשתתף בעשיית המשכן – באיזה כח יוכל לעשות משכן בהיותו בדרגת נחושת?!

לכל לראש צריכה להיות עבודת התשובה! – אמנם לפי דברי רבינו הזקן88 מספיקה "עזיבת החטא (וכפי שמוסיף) בלבד", אבל צ"ל עכ"פ עזיבת החטא!

הן אמת שנש"י חצובות מתחת כסא הכבוד89, אבל המדובר הוא אודות יהודי שנמצא למטה ועומד במעמד ומצב שהוא רק בדרגת נחושת, וא"כ, איך אפשר לומר שגם הוא צריך ויכול להשתתף בעשיית המשכן?!

והמענה לזה – שישנו ענין השבת – "ביום השביעי .. קודש שבת שבתון לה'":

שבת – הוא למעלה לגמרי מענין העולם, ועד שמציאות העולם לגבי שבת אינה אלא כדי להעלות את העולם למדריגת השבת, ולדוגמא: יין ישן ובשר שמן – כדי לענג את השבת90, והיינו לפי שיום השבת הוא בבחי' "קודש"91 (למעלה מ"מקראי קודש"92 ) – "קדש מלה בגרמי"93, ועד ל"שבת שבתון לה'".

ובפרטיות יותר: ישנו הזמן ד"מעלי שבתא" ו"יומא דשבתא" שיש להם שייכות לעבודת ימי החול בתור הכנה לשבת; ולמעלה מזה הו"ע ד"שבת שבתון" שלמעלה לגמרי משייכות לימי החול, וכמבואר בהמשך תרס"ו94 שהו"ע יוהכ"פ שבכל שבת, שזהו בזמן של "רעוא דכל רעוין"95.

וענין זה שייך לכל אחד מישראל – שגם הוא בבחי' שבת ("אַ שבת'דיקער"), למעלה מהעולם, וכדאיתא בירושלמי במסכת דמאי96 שאפילו עם-הארץ אינו משקר בשבת, והרי אין הפירוש בזה שביום השבת אינו בגדר עם-הארץ ("ער ווערט אויס עם-הארץ"), אלא למרות שנשאר "עם-הארץ" כמו בערב שבת, אינו משקר גם בנוגע לעניני העולם שבהם התעסק בערב שבת, מצד פעולת השבת – לא בעניני תורה, אלא בעניני חול.

ומצד ענין השבת, הנה גם כשיהודי הוא במעמד ומצב ששייך רק לדרגת "נחושת", יכול הוא וצריך להשתתף בעשיית המשכן.

י. אמנם, כל זה הוא כפי שבנ"י הם מצד שרשם כו', ואילו כאן מדובר אודות יהודי שנמצא בעולם, וישנם ששת ימי החול שבהם צריך לעסוק בעניני העולם, וא"כ איך אפשר לומר שהוא במעמד ומצב שלמעלה מהעולם?!

ויובן בהקדם97 הדיוק בלשון הכתוב28 "ששת ימים תֵעָשה (בתי"ו צרוי' ועי"ן קמוצה) מלאכה", ואיתא במכילתא98 : "וכתוב אחד אומר99 ששת ימים תעבוד (כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים (שנאמר תֵעָשה מלאכה. וכן הוא אומר100 "ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'"), וכשאינן עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן".

וכיון שכאן נאמר "תֵעָשה", הרי מובן, שאצל כל אחד מישראל ישנו אופן ש"מלאכתו נעשית ע"י אחרים" – כיון שנשמתו היא תמיד באמנה אתו ית'101, ומצד זה עומד הוא במעמד ומצב של שבת קודש – למעלה מהעולם.

וכיון שמיום השבת מתברכין כולהו יומין102 – נמשך כח מיום השבת בנוגע לימות החול, שגם בשעה שצריך לעשות מלאכה, יהי' זה באופן ש"מלאכתו נעשית ע"י אחרים", ואילו הוא בעצמו נשאר למעלה מזה, והיינו, שההתעסקות במלאכה היא באופן ד"יגיע כפיך"103, ולא "יגיע ראשך"104, כיון שהראש נשאר מונח בתורה, ולכן הרי זה כמו ש"מלאכתו נעשית ע"י אחרים" – ע"י הידים בלבד, שהם כמו "אחרים" לגבי עיקר מציאותו – הראש – שמונח בתורה (וע"ד מ"ש הצ"צ105 ש"ז"א נקרא חוץ לגבי חו"ב", ומזה מובן גם בענין "יפוצו מעינותיך חוצה"106, ש"מעיין" קאי על בחי' הכתר וחו"ב, ואילו כשנמשך למדות שבלב, ועאכו"כ כפי ש"לבא פליג לכל שייפין"107, הרי זה נקרא "חוצה").

וזהו גם הביאור במאמר המדרש29 "עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת", בתור מענה על טענת התורה "אדם חורש .. וזורע .. תורה מה תהא עלי'" – דלכאורה אינו מובן: הרי גם מי שחורש וזורע צריך ללמוד תורה בכל יום, ומהו המענה עי"ז שתהי' הקהלת קהלות בשבת – כי, מצד יום השבת שבו נעשית מלאכתו ע"י אחרים, נמשך כח שגם בימות החול תהי' עשיית המלאכה באופן כזה, ובמילא יוכל ללמוד תורה בכל יום.

– בודאי צריכה להיות גם ההתעסקות בעניני העולם, וכמארז"ל108 "כל תורה שאין עמה מלאכה [החל מפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר109 ש"מלאכה" הו"ע אהבת ישראל, ועד ל"מלאכה" כפשוטה] סופה בטלה", אבל ההתעסקות במלאכה צריכה להיות באופן ד"מלאכתך עראי"110, והיינו, שמבלי הבט על כמות הזמן שעוסק במלאכה, הרי זה עדיין באופן של "עראי", כיון שהעיקר אצלו הו"ע התורה, שזהו ענין השבת – למעלה מהעולם.

וכאשר הנהגת האדם היא באופן הקשור עם יום השבת, אזי נעשה אצלו אמיתית ענין המנוחה – מרגוע ומנוחה מכל יגיעה, ועד שבאים ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"111.

יא. ועפ"ז יש לבאר השייכות ד"ויקהל" (לא רק לציווי מלאכת המשכן, אלא) גם לענין השבת:

כדי שיוכל להיות הענין דמלאכת המשכן ע"י כל אחד מישראל (שזהו תוכן הענין ד"ויקהל" בשייכות לציווי מלאכת המשכן) – יש צורך בהקדמת ענין השבת, כי:

מצד זה שכל אחד מישראל הוא בדרגת "שבת" ועד ל"שבת שבתון" שלמעלה מהעולם – הרי זה פועל שגם בימי החול יוכל לעסוק בעניני העולם באופן ש"מלאכתו נעשית ע"י אחרים", ועד שפועל שהעולם כולו יהי' בדרגת שבת,

ואז יכול להיות אצלו הענין ד"קחו מאתכם תרומה לה'"112 לצורך מלאכת המשכן, ועי"ז – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"37, ועד שהעולם כולו נעשה דירה לו ית' בתחתונים.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא גו'.

* * *

יג. המדובר לעיל (ס"ד-ה) שבפרשת ויקהל מסופר אודות ציווי מלאכת המשכן ומלאכת המשכן בפועל שענינו לחבר אלקות עם העולם113 – שקשור גם עם משנת"ל במאמר114 (שמיוסד על מאמר דש"פ שקלים לפני יובל שנים115 ) – הרי זה גם ענינה של ישיבה, שבה עוסקים בלימוד התורה, כיון שענין התורה הוא המשכת אלקות בעולם.

וענין זה קשור עם א' המאורעות בשבוע הבא (והרי מפרשת השבוע לוקחים הוראות בנוגע לכל הפעולות שבמשך כל השבוע) – חנוכת הבית של ישיבת תומכי תמימים, שתתקיים בעזה"י מחר, ר"ח אדר שני116.

ולכן יכריזו עתה אודות הזמן והמקום של מאורע זה117, ומסתמא ידע כל אחד מה עליו לעשות...

*

יד. ענינו של המשכן – שאודותיו מדובר בפרשת ויקהל – הוא לגלות אלקות בעולם, והיינו, שאע"פ שגם בלאה"כ יש אלקות בעולם, וכמ"ש118 "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ש"יש בעה"ב לבירה זו"119, מ"מ, הרי זה בהעלם, ולא בגילוי, ואילו פעולת המשכן היא שאלקות יהי' בגילוי בעולם.

וע"ד הענין ד"מראה באצבעו ואומר זה"120, והיינו, שבאצבע הגשמית יכולים להראות על אלקות.

ובכללות הרי זו דרגתו של משה, שנתנבא ב"זה" – כפי שמפרש רש"י בפ' מטות על הפסוק121 "זה הדבר אשר צוה ה'": "משה נתנבא בכה אמר ה' כחצות הלילה122, וכל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר".

והענין בזה – כפי שמאריך הרמב"ם (ביד החזקה123 ובמורה נבוכים124 ) בביאור גודל מעלת נבואת משה, שבעת הנבואה הי' "עומד על עמדו שלם", והיינו, שגופו הגשמי הי' כלי לנבואה, ולכן הי' יכול להתנבא ב"זה", שאצבעו הגשמית תוכל להראות על אלקות; משא"כ שאר הנביאים לא היו יכולים לעמוד על עמדם בעת הנבואה, אלא היו "יראים ונבהלים כו'", והיינו, שהגשמיות שלהם רק נתבטלה בעת הנבואה, אבל לא היתה כלי לזה, ולכן "נתנבאו בכה".

וזהו גם החילוק שבין אספקלריא המאירה לאספקלריא שאינה מאירה125 – שאצל שאר הנביאים הי' הענין דאספקלריא שאינה מאירה, ומעלה זו היתה גם אצל משה, אלא שאצלו ניתוסף גם המעלה דאספקלריא המאירה.

וענין זה קשור גם עם מ"ש בפרשתנו126 בנוגע לציווי המשכן: "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר", אבל כאן לא מפרש רש"י "שנתנבא בלשון זה"127 (כמו בפ' מטות128 ), אלא "(אשר צוה ה') לי לאמר לכם".

ולכן נתעכב עתה על פירוש רש"י זה, אשר, עם היות שיש בו שלש תיבות בלבד – "לי לאמר לכם" – הנה בהתבוננות קלה רואים שיש בו ריבוי קושיות: כמה פעמים שלש!

טו. הביאור בפירוש רש"י,

– דלכאורה אינו מובן: מדוע נאמר "זה הדבר אשר צוה ה'", לאחרי שכבר נאמר לפנ"ז "אלה הדברים אשר צוה ה'"? ועל זה מפרש רש"י: "זה הדבר (ציווי מלאכת המשכן) אשר צוה ה' לי (לא בנוגע אלי, אלא רק) לאמר לכם", אבל משה עצמו לא נצטווה על מלאכת המשכן (משא"כ "אלה הדברים גו'" שכולל גם אזהרת שבת, שהציווי הי' גם למשה עצמו), ולכן "לא עשה שום מלאכה במלאכת המשכן"129.

והטעם שלא חלשה דעתו של משה מזה (כמו אהרן שחלשה דעתו שלא הי' בחנוכת הנשיאים130 ) – דכיון שענינו תורה, הי' אסור לו לעסוק במלאכת המשכן (וע"ד שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת131 ), אלא רק לומר פרשיות אלו – לימוד תורה132 – שבהם הוא הציווי לבנ"י לעשות המשכן133. וגם: מלאכת המשכן היתה בשביל השראת השכינה – "ושכנתי בתוכם", ומשה לא הוצרך לזה, כיון שכבר הי' "מקום שכינה .. באהלו של משה"134.

אמנם, אף שמשה לא עשה שום מלאכה במלאכת המשכן, נצטווה ע"י הקב"ה "לאמר לכם", ועד שכל התכלית ש"צוה ה' לי" היא כדי135 "לאמר לכם"136 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס137 בלקו"ש ח"ו ע' 221 ואילך.

* * *

טז. בנוגע ללימוד אגרת התשובה – הנה בהתחלת פרק י"א נתבאר שהקב"ה "חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית' .. בלי שום ספק וס"ס בעולם".

ויש לומר בביאור דיוק הלשון "בלי שום ספק וס"ס בעולם" – שאפילו כפי שענין זה נמשך בעולם, הרי זה גם "בלי שום ספק וס"ס".

יז. ויש להוסיף ולבאר בהמשך להמדובר לעיל138 אודות הסתירה לכאורה שבין סוף פ"י להתחלת פי"א139 :

לאחרי140 שרבינו הזקן אומר בפרק יו"ד ש"עכשיו בדור יתום הזה" אי אפשר להיות הכנעה ושמחה ביחד, ולכן "עצה היעוצה להקדים בחי' תשובה תתאה בתיקון חצות", משך זמן קודם התפלה – ממשיך בפרק י"א: "ואמנם להיות בלבו ההכנעה .. וגם השמחה בה' שתיהן ביחד, כבר מילתא אמורה בלק"א ס"פ ל"ד, כמ"ש בזה"ק חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'".

וצריך להבין:

מדוע בפ"י אומר בפשיטות "שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה", ואילו בפי"א אומר שיכולים להיות הכנעה ושמחה "שתיהן ביחד"?

ואין לתרץ שבפשטות "אין יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה", ומ"ש בפי"א שיכולים להיות "שתיהן ביחד" (כיון שהחדוה היא מסטרא דא וההכנעה היא מסטרא דא) הוא חידוש (וכדמוכח מזה שמתחיל בלשון "ואמנם", שמורה על ענין של חידוש), ואע"פ שבשעה שרבינו הזקן כתב (או עאכו"כ כשמסר לדפוס) פ"י ידע כבר את הסברא שבפי"א, מ"מ כתב בפ"י "שאין הכל יכולין כו'", כיון ששם מדבר כפי שהענין הוא בפשטות (וכפי שמצינו כו"כ ענינים בתושבע"פ שבמסקנת הענין ניתוסף חידוש) – כי:

א) מצד הסברא שנקט בפ"י ש"אין הכל יכולין להפוך לבם כו'", מסיק הוראה בנוגע לפועל – "להקדים בחי' תשובה תתאה בתיקון חצות .. לא יפחות מפעם א' בשבוע", וא"כ אי אפשר לומר שכל הענין ש"אין הכל יכולין כו'" אינו כפי המסקנא, שהרי אז לא הי' רבינו הזקן קובע על יסוד זה הוראה הלכה למעשה.

ב) בהתחלת פי"א אומר רבינו הזקן בפירוש שענין זה אינו חידוש, אלא אדרבה – מדגיש "כבר מילתא אמורה בלק"א ס"פ ל"ד", והיינו, שעוד לפנ"ז בחלק הראשון של התניא נאמר כבר, שכיון שהשמחה באה מצד נפש האלקית וההכנעה מצד נפש הבהמית, לכן אינם סותרים זל"ז, ויכולים להיות שתיהן ביחד. ויתירה מזה: רבינו הזקן מוסיף "כמ"ש בזה"ק חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'", היינו, שענין זה נאמר כבר ב"זהר הקדוש"141 שנכתב ריבוי שנים לפני ספר התניא. וא"כ, כיון שכבר נאמרה בזהר (ובתניא חלק ראשון) הסברא ד"חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'" – איך אפ"ל בחלק ג' דתניא (בפ"י) "שאין הכל יכולין להפוך לבם כו'"?

יח. גם אי אפשר לתרץ, שההתבוננות שבפי"א (וכן בתניא חלק ראשון) שכיון שהחדוה וההכנעה באים מצד ב' נפשות שונות לכן אינם בסתירה זל"ז, שייכת רק ליחידי סגולה, ואילו ה"עצה היעוצה" שבפ"י היא עבור רובם ככולם, עבור אלו שאינם מיחידי סגולה, וכפי שמדייק בלשונו "שאין הכל יכולין כו'" – כי:

הענינים שבתניא נאמרו עבור כל אחד מישראל, ויתירה מזה: כל אחד מישראל יכול לקיימם באופן ש"כי142 קרוב אליך הדבר מאד"143. וכיון שרבנו הזקן מביא בתניא את ההתבוננות ש"בכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", הרי מוכח שזה שייך לכל אחד מישראל144, ולא רק שייך סתם, אלא "קרוב מאד".

וא"כ אינו מובן: מדוע אומר בפ"י דאגה"ת "שאין הכל יכולין כו'"?

יט. וקושיא חזקה יותר:

אפילו בפרק י"א שאומר ששמחה והכנעה יכולות להיות "שתיהן ביחד", לפי ש"חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'" – מוסיף: "ובצירוף עוד האמונה והבטחון" שהקב"ה הוא "רב לסלוח". והיינו, שהענין ש"חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'" לא מספיק עדיין שיוכלו להיות "שתיהן ביחד", אלא יש צורך בצירוף "האמונה והבטחון כו'".

ואינו מובן: כיון שבספל"ד אומר רק שהשמחה והבכי' באים משתי נפשות שונות (ואינו מוסיף "בצירוף עוד האמונה והבטחון כו'"), נמצא, שהתבוננות זו כשלעצמה מספיקה – לכל אחד מישראל ובאופן דקרוב מאד – שהשמחה והמרירות יוכלו להיות "שתיהן ביחד". וא"כ, מדוע צריך להוסיף באגה"ת "ובצירוף עוד האמונה והבטחון כו'"?

כ. לכאורה הי' אפשר לתרץ (בדוחק עכ"פ), שרבנו הזקן מוסיף כאן "ובצירוף עוד האמונה והבטחון כו'", בכדי להקל יותר שהשמחה וההכנעה יהיו "שתיהן ביחד", אע"פ שההתבוננות של "חדוה כו' מסטרא דא כו'" מספיקה ג"כ.

אבל עפ"ז אינו מובן: מדוע אינו מוסיף ענין צירוף האמונה והבטחון שהקב"ה הוא רב לסלוח – גם בחלק ראשון של התניא?

אי אפשר לומר שכיון שבחלק ראשון של התניא מדבר רבנו הזקן אודות מי ש"לא עבר עבירה מימיו"145, לכן לא שייך להוסיף שם ענין האמונה והבטחון שהקב"ה יסלח לו, לפי שמדובר אודות מי שאינו זקוק לסליחה – שהרי מ"ש בספל"ד "אין מהן מניעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה", בא בהמשך לענין ד"מבטשין לי'" המבואר בפכ"ט ופ"ל, ובפכ"ט146 אומר בפירוש "ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים", וגם בפ"ל147 "ואפילו בבחי' סור מרע יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מהרע בכל מכל כל". וא"כ, מדוע דוקא באגה"ת נאמר ענין צירוף האמונה והבטחון שהקב"ה הוא רב לסלוח, ולא בחלק ראשון?

כא. הביאור בכל הנ"ל (ובקיצור):

חלק ראשון של התניא הוא כשמו – ספר של בינונים, שמהות הבינוני היא – כפי שאומר בהתחלת פי"ב: "ולא עבר עבירה מימיו148 ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפי' שעה אחת ורגע אחד כל ימיו".

ואע"פ שגם מי שעבר עבירה יכול להיות בינוני, כמ"ש בפי"ד "שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה", אין זה סותר למ"ש בפי"ב שהבינוני "לא עבר עבירה מימיו"149, כי, הפירוש בזה הוא (כמדובר בארוכה במ"א150 ) שעכשיו (לאחרי שעשה תשובה) הוא במצב ש"לא עבר עבירה מימיו", כיון שלא נשאר אצלו רושם מהעבירה שעבר לפנ"ז.

יש פעמים, שאפילו לאחרי שעשה תשובה, נשאר אצלו עדיין רושם מהעבירות151. ולכן צריך בעל תשובה לומר "אי אפשי"152, להיותו זקוק ל"שמירה מעולה שלא יחזור לסורו"153, בגלל שגם עכשיו (לאחרי התשובה) "סורו רע"154 ;

אבל כשפועל ע"י התשובה שלא נשאר בו (בכללות) רושם מהרע [שלכן הנה לא זו בלבד שאינו עושה איסור בפועל, אלא "אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש ח"ו"145, שזה מורה שלא נשאר בו שום רושם מהעבירות, כי אילו הי' נשאר בו איזה רושם, הי' מתאוה לעשות את האיסור (והי' צריך להתגבר שלא לעשות את האיסור) בגלל ש"עבירה גוררת עבירה"155 ] – הרי הוא במצב ש"לא עבר עבירה מימיו".

וזהו החילוק בין חלק ראשון בתניא לאגרת התשובה – שבחלק ראשון מדובר אודות עבודת הבינונים, היינו, אודות מי ש"לא עבר עבירה מימיו (בפועל, או שעכ"פ נמצא עכשיו במצב כזה156 ) ולא יעבור לעולם", ובאגרת התשובה מדובר אודות בעל תשובה157, היינו, מי שאוחז בעבודת התשובה, שבזה יש דרגות מן הקצה אל הקצה.

כב. ועפ"ז מובן מה שבחלק ראשון (ספל"ד) אומר שיכול להיות נמאס בעיניו בשעת השמחה ממש, ובאגה"ת (פ"י) אומר שזה מוכרח להיות בשני זמנים שונים:

הענין ד"נבזה בעיניו וכו'" בבינוני הוא (בעיקר) מצד חומריות הגוף ונה"ב בכלל, ש"מהותו ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו"158, ועד שיכול להתאוות לדברים האסורים159.

וכיון שתוקף הרע160 הוא רק מה שיכול להתאוות כו', אבל אין לו שליטה וממשלה להתפשט באברי הגוף161, ועד שאפילו אינו עולה בדעתו לעשות האיסור145 – לכן, השמחה של הנפש האלקית אינה מונעת להיות בשעת מעשה נבזה בעיניו מצד נפש הבהמית, כיון ששתי הנפשות הם אצלו בפני עצמם (וכמבואר בפכ"ח).

משא"כ בעל תשובה, שאצלו התגברה נה"ב על נפש האלקית, וגם לאחרי התשובה נשאר אצלו רושם מהתגברות זו (כנ"ל סכ"א) – לא שייך לומר שתהי' אצלו השמחה מסטרא דא וההכנעה מסטרא דא, כיון שאצלו אין זה שני ענינים נפרדים, היות שנפשו האלקית נמצאת בגלות בתוך נפש הבהמית, ולכן, אם תהי' אצלו שמחה162 בשעת ההכנעה ש"היא בחי' תשובה תתאה", אזי יחסר בהכנעה, כיון שעניני נה"א מעורבים אצלו עם עניני נה"ב, ובמילא תהי' אצלו התשובה תתאה שלא כדבעי.

ולכן ה"עצה היעוצה" לבעל תשובה – שהתשובה תתאה תהי' אצלו בתיקון חצות, בזמן שאין אצלו שמחה.

ואעפ"כ מחדש בפי"א: "ואמנם" (שהוא לשון חידוש, כנ"ל סי"ז) – שגם אצל בעל תשובה יכולה להיות ההכנעה (היא בחינת תשובה תתאה) והשמחה "שתיהן ביחד", כיון שבפי"א מדובר אודות מדריגה נעלית יותר בתשובה, כדלהלן.

כג. שתי המדריגות שבתשובה – תשובה תתאה ותשובה עילאה – אע"פ שבכללות הן בשני אנשים שונים, יש שהם בדרגת תשובה תתאה ויש שהם בדרגת תשובה עילאה, אעפ"כ, כיון שבכל אחד מישראל צריכה להיות העבודה בכל הקוין163, הנה גם מי שאוחז עדיין בדרגת תשו"ת, צ"ל אצלו (בזמנים מיוחדים) העבודה דתשו"ע. וכן לאידך גיסא: גם מי שאוחז כבר בתשו"ע, צ"ל אצלו (בזמנים מיוחדים עכ"פ) גם העבודה דתשו"ת164.

(ובדוגמת הידוע165 שגם אצל בעלי עסק שעיקר ענינם הוא "מארי עובדין טבין", צ"ל לימוד התורה פרק א' שחרית ופרק א' ערבית, וכמבואר פרטי הדינים בהל' ת"ת166 ; וכן לאידך גיסא: גם "מארי תורה" זקוקים לעבודה דגמ"ח, וכמאמר רז"ל167 "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו").

וזהו החילוק בין פ"י לפי"א:

בפ"י מדובר אודות מי שעיקר עבודתו היא תשובה תתאה, ולכן צ"ל אצלו העבודה של כובד ראש והכנעה (שהרי תשו"ת היא בקו של הכנעה ומרירות) בזמן כזה שלא מעורב ענין של שמחה. אלא שאעפ"כ, כיון שגם אצלו צ"ל גם העבודה דתשו"ע (שהיא בקו השמחה), הנה בעת התפלה צ"ל בשמחה.

אבל בפי"א מדובר אודות מי שעיקר עבודתו היא תשובה עילאה, והעבודה של הכנעה כו' היא אצלו רק מזמן לזמן, ולכן יכולה להיות אצלו ההכנעה בעת התפלה גופא, בהיותו בשמחה, ע"ד הנ"ל בבינוני.

כד. בדרך אפשר – וע"פ דברי רבותינו נשיאינו ברמזי מספר הפרקים שבתניא וכו'168 – י"ל שענין הנ"ל מרומז בכך ששני אופני העבודה הם: (1) מחולקים בפרקים נפרדים. (2) אופן הא' בפ"י ואופן הב' בפי"א:

מספר יו"ד הוא שלימות הכחות הפנימיים, שמשתלשלים מהספירות שלמעלה שהם במספר עשר. ומספר "אחד עשר" מורה על מדריגה שלמעלה מעשר כחות הנפש ועשר ספירות – למעלה מהשתלשלות169.

ולכן, בפרק יו"ד מדובר אודות מי שעיקר עבודתו היא תשובה תתאה – כיון שהיא בעשר הכחות ועד לשלימות שלהם, ומצד זה שעשר כוחותיו הם בתכלית השלימות, ה"ה שייך גם לעבודה דתשו"ע.

אבל בפרק יא., "אחד עשר" שלמעלה מהשתלשלות, מדובר אודות מי שעיקר עבודתו היא בתשו"ע, היינו, שתשו"ע (שהיא למעלה מהשתלשלות) היא אצלו בעיקר ובגילוי.

כה. עפ"ז יובן מ"ש בפי"א שה"הכנעה היא בחי' תשובה תתאה" והשמחה יכולות להיות "שתיהן ביחד" מצד זה ש"חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'" – כי:

העובדה שאצל בעל תשובה לא יכולים להיות שני הענינים ביחד, מפני שעדיין נשאר אצלו רושם מהתגברות נה"ב (כנ"ל סכ"א) – הרי זה דוקא במי שעיקר עבודתו היא תשובה תתאה, אבל מי שעיקר עבודתו היא תשובה עילאה, כיון שאצלו לא. נשאר שום רושם מהחטא שמצד התגברות נה"ב (דנלפענ"ד שמ"ש המגיד153 שבעל תשובה צריך לומר "אי אפשי" מפני ש"סורו רע", הרי זה דוקא בתשו"ת, משא"כ בתשו"ע), וכיון שנה"א ונה"ב הם אצלו בפני עצמם, יכול להיות אצלו ההכנעה והחדוה "שתיהן ביחד", כיון שהחדוה היא אצלו מסטרא דא וההכנעה מסטרא דא.

וכאן מחדש רבנו הזקן ענין עמוק יותר לגבי מה שביאר בחלק הראשון ספל"ד:

שם מדובר אודות "לב נשבר" מצד חומריות הגוף ונה"ב כפי שהיא מצד עצמה (אבל לא התגברה על נפש האלקית), ואז פשוט שהשמחה שמצד נפש האלקית אין בה מניעה ללב נשבר שמצד הגוף ונה"ב;

אבל כאן מחדש ש(אצל מי שעיקר עבודתו היא תשובה עילאה) יכולה להיות אפילו ההכנעה "היא בחי' תשובה תתאה"170 (הקשורה עם תיקון החטאים שמצד התגברות נה"ב על נה"א) ביחד עם השמחה,

ולכן זקוק ל"בצירוף עוד האמונה והבטחון כו'" שהקב"ה יסלח לו גם על העבירות.

כו. ענין נוסף בהוספה "ובצירוף עוד האמונה והבטחון כו'" – באגה"ת דוקא:

האמונה והבטחון שהקב"ה סולח לו על חטאיו פועלת (לא רק שההכנעה שמצד נה"ב לא תהי' בסתירה לשמחה שמצד נה"א, אלא אדרבה –) תוספת שמחה (ובדוגמת המבואר בסוף הפרק: "ואדרבה לענין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת, בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות כו'").

וענין זה שייך דוקא בבעל תשובה171 :

בבינוני ש(אפילו אם פעם עבר עבירה, הרי הוא עכשיו במצב ש)"לא עבר עבירה מימיו", הרי כשם שעניני נה"ב אינם סותרים לשמחה של נה"א, כמו"כ אינם יכולים להוסיף בשמחה, כיון שנה"ב ונה"א הם אצלו בפני עצמם.

דוקא בעל תשובה, שבעבר התגברה אצלו נה"ב על נה"א, וגם עכשיו הוא מתעסק בזה – אצלו יש לעניני נה"ב השפעה על נה"א. אלא שזהו באחת משתי פנים: אם עיקר עבודתו היא תשובה תתאה – הרי זה סתירה לשמחה של נה"א, שלכן צ"ל המרירות והשמחה בשני זמנים נפרדים (כמ"ש בפ"י); ואם עיקר עבודתו היא תשובה עילאה – הרי זה מוסיף בשמחה של נפש האלקית172, כיון שגם הזדונות נעשו כזכיות173.

(וסיים174 כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

וכיון שענין התשובה יכול להיות "בשעתא חדא וברגעא חדא"175, ו"כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"176 – הנה כן תהי' לנו, שבשעתא חדא וברגעא חדא יהי' ענין התשובה, ועי"ז תהי' גם הגאולה בשעתא חדא וברגעא חדא, והיינו, שהקב"ה יוציא את בנ"י מהגלות באופן של זריזות (כמבואר באגה"ק177 גודל מעלת הזריזות, ש"זריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו כו'"), בקרוב ממש, ו"שמחת עולם על ראשם"178.

כז. ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י – ההוראה, שגם אלו שתורתם אומנותם, צריכים להתעסק בהפצת התורה, ועי"ז תהי' להם סייעתא דשמיא בלימודם179 – נכללה בשיחה המוגהת הנ"ל סט"ו.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) וכפי שראינו בהנהגת רבותינו נשיאינו, ש"רתמו" גם את אלו שהיו שייכים להנהגה ד"תורתו אומנתו", שלא ישארו לעסוק בתורה בד' אמותיהם, אלא יצאו להפיץ תורה לכל בנ"י.

ודוקא ע"י הפצת לימוד התורה וחיזוק היהדות, זוכים לחיים אמיתיים ועד לחיים פנימיים ועצמיים, לכל אחד ואחת מישראל, אמן כן יהי רצון.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].