כי המצוה הזאת, ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תש"ל

בס"ד. ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

כי1 המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא2, ומסיים3 כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ומדייק רבינו הזקן בלקו"ת4, דצריך להבין מהו המצוה הזאת (לשון יחיד), דלא קאי על כל התורה, דהל"ל כי כל המצוות כו'. וגם מהו אשר אנכי כו'. וממשיך, שבתחלת דבר ה' בעשרת הדברות פתח אנכי ה' אלקיך5, ולכאורה אינו מובן, איך שייך עליו ית' לומר שבא להגיד שאנכי הוא הוי' אלקיך, דזה לא שייך כ"א באדם שהוא בעל גוף וציור ותמונה ידוע, אשר יאמר עליו כי הוא זה, משא"כ הוא ית', לית מחשבה תפיסא בי' כלל כו'6, ובפרט בחי' אנכי, דלא אתרמיז בשום אות וקוץ כו'7, וא"כ, מהו הסימן באמרו שאנכי הוא הוי' אלקיך, וכן בפסוק אשר אנכי מצוך גו'.

גם צריך להבין מ"ש לא נפלאת גו' ולא רחוקה גו', והיינו, שלולי כתוב זה הי' אפשר לומר שהיא נפלאת ורחוקה, ולכן צריך הכתוב להשמיענו שלא נפלאת גו' ולא רחוקה, ויתירה מזה, שהכתוב מדייק לא נפלאת היא ממך, והיינו, שרק ממך לא נפלאת היא, אבל מצד עצמה נפלאת היא, ולכאורה אינו מובן, מהי הקס"ד שהיא נפלאת ורחוקה, שהרי אף שבתורה כתיב8 ואהי' אצלו אמון גו' שעשועים גו', הרי ניתנה התורה למטה דוקא, וא"כ, מהי הקס"ד לומר שהיא נפלאת ורחוקה. גם צריך להבין מה שמסיים כי קרוב אליך הדבר מאד גו', ופירש רש"י, התורה נתנה לכם בכתב ובע"פ, דלכאורה מהו קישור הענינים שמצד זה שהתורה ניתנה לכם בכתב ובע"פ, לכן קרוב אליך הדבר גו'.

וכללות הענין בזה, שהתורה מצד עצמה היא באופן של הפלאה, נפלאת היא, שזהו בהעלם יותר מאשר רחוקה, והיינו, שהסדר בכתוב הוא מלמעלה למטה. וכמו בב' הענינים דלא בשמים היא גו' ולא מעבר לים היא שבהמשך הכתוב9, שהסדר בזה הוא בודאי מלמעלה למטה, שהרי מ"ש לא בשמים היא, שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות כו'10, הו"ע של נמנעות, וכמו על מנת שתעלי לרקיע11, שזהו דבר שאינו יכול להיות במציאות, משא"כ מ"ש לא מעבר לים היא, שההליכה מעבר הים יכולה להיות במציאות, אלא שיש צורך בטירחה גדולה. ומזה מובן גם בנוגע לב' הענינים דלא נפלאת גו' ולא רחוקה, שסדרם מלמעלה למטה, וכפירוש רש"י שנפלאת היינו מכוסה כו', שזהו בהעלם לגמרי, משא"כ רחוקה הרי זה בגדר גילוי, אלא שבפועל הרי זה עכשיו באופן של ריחוק. אמנם, כל זה הוא כפי שהתורה היא מצד עצמה. וזהו החידוש שבכתוב שלא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, אלא קרוב אליך גו', כיון שניתנה לכם בכתב ובע"פ (כדלקמן).

ב) ויובן בהקדים הידוע שכללות סדר ההשתלשלות, היינו כל הענינים שלאחר הצמצום, הם בבחי' ציור אדם, והתחלתם וראשיתם הוא בחי' אלף, שהוא בחי' החכמה, שנקראת אלף12, מלשון אאלפך חכמה13, וכדאיתא בגמרא14 אלף בית אלף בינה, והיינו, שהחכמה נקראת אלף, ע"ש שמלמדת את הבינה. ובחי' החכמה היא הראשית וההתחלה של האדם, והיינו, שענין החכמה והשכל הוא חלק מהאדם, אלא שזהו הראש שבו. וכמו"כ הוא גם בסדר השתלשלות העולמות, שראשית ההתהוות הוא מבחי' רדל"א, שעם היותו בבחי' דלא אתיידע, ה"ה בחי' רישא עכ"פ, ראשית ההשתלשלות. והענין הוא, דהנה אמרו רז"ל15 בעשרה מאמרות נברא העולם (שענין זה הי' בכ"ה באלול), ונוסף לזה ישנו גם הענין דבמאמר אחד יכול להבראות, שזהו המאמר דבראשית16, כמארז"ל17 בראשית נמי מאמר הוא, וזהו מ"ש18 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, שכל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, שזהו מ"ש את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'19, שכל זה הוא מצד המאמר אחד דבראשית, ואח"כ נתפרטו פרטי הנבראים ע"י היו"ד מאמרות. והנה, בענין מאמר אחד יש ב' פירושים20, פירוש הא', דקאי על ספי' המלכות21. אך לפירוש הב' קאי מאמר אחד על שורש המלכות, בחי' הכתר22, וזהו גם הדיוק יכול להבראות, היינו, ענין הבריאה כמו שהוא בבחי' היכולת, שזוהי בחי' רדל"א שלמעלה מהשתלשלות, אבל אעפ"כ ה"ה בחי' רישא, שיש לו שייכות להשתלשלות. ונוסף על הענין דאלף מלשון אאלפך חכמה, ישנו גם הענין שאלף הוא אותיות פלא23, שזהו בחי' שלמעלה מסדר השתלשלות. וכן הוא גם בתיבת אדם, דציור אדם הוא בחי' השתלשלות, אמנם אדם הוא גם אותיות מאד, שזהו למעלה מהשתלשלות. והעבודה היא להעלות בחי' אדם, שהוא בחי' השתלשלות, לבחי' מאד, שהוא למעלה מכל סדר השתלשלות, למעלה מהצמצום. וכן הוא בנוגע לבחי' אלף, בחי' החכמה שהיא ראשית ההשתלשלות, שהתכלית היא להעלותה לבחי' פלא שלמעלה מהשתלשלות. ועז"נ כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא וגו', שאצל נש"י גם בחי' פלא אינה באופן של הפלאה, ואדרבה, הם מגיעים למעלה יותר גם מבחי' פלא, כיון שמגיעים לבחי' אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז באות וקוץ כו'7.

ג) והביאור בזה, כמ"ש רבינו הזקן בלקו"ת שם4, שידיעת אלקותו ית' כו' כבר הי' נקבע בלב כל ישראל, מאמינים בני מאמינים24, גם קודם מ"ת. והענין הוא, דהנה, כאו"א מישראל אומר נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו'25, דענין נתת בי הוא למעלה גם מבחי' טהורה26, דקאי על בחי' טהירו תתאה ועד לבחי' טהירו עילאה27, וענין זה הוא גם בירידתה למטה בבי"ע, אתה בראתה כו'28, ועד למטה ביותר, ששם צ"ל הענין דאתה משמרה בקרבי, שגם אז יש בה הבחי' דנתת בי, שעז"נ29 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, והיינו, שבחי' העצמות מושרש בישראל כו'. ולכן, הנה גם כפי שהנשמה נעשית נברא30, אינה נעשית דבר נפרד כו'31. ואע"פ שהנשמות דבי"ע הם לכאורה בבחי' פירוד, מכ"ש מנשמות דאצילות שיצאו ונפרדו מהכלים ומכ"ש שנתרחקו מהקו, מ"מ, אין זה פירוד אמיתי32. וענין זה הוא בכאו"א מישראל, גם אלו שהם במדריגות נמוכות ביותר, עד לבחי' נפש דנפש דעשי', וכמבואר בתניא33 שאפילו קל שבקלים מוסר נפשו וגופו בפועל ממש על קידוש השם (כשבא לדבר שנוגע לעצמות נפשו כו'). וזהו גם מ"ש34 יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו', שזהו ענין הבחירה בנש"י, באופן שלהחליפם ח"ו באומה אחרת אי אפשר35, והרי אמיתית ענין הבחירה היא מעצמותו ית36, שזהו גם למעלה מענין התומ"צ. וענין זה הוא אצל כל בנ"י, שזהו אומרו גאון יעקב דוקא37, שגם בבחי' יעקב, שהיא המדריגה התחתונה שבנש"י, ישנו ענין הבחירה, שזהו מצד עצם הנשמה כו'. וזהו גם מה שכאו"א מישראל בוחר באלקות מצד טבעו, וכמ"ש הרמב"ם38 שכל אחד מישראל (גם מי שיש צורך שעכו"ם יכוף אותו לקיים המצוה) רוצה להיות מישראל כו' לעשות כל המצוות כו', ובאופן שאי אפשר להחליפו ח"ו (כמו בבחירת הקב"ה בנש"י), וכמאמר רבינו הזקן39 אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אָפּגעריסן פון אלקות. ולכן, הנה כאשר אומרים לאיש ישראל אשר אנכי מצוך היום, אינו צריך סימן על זה (לידע מיהו המצַוה), כי בחי' אנכי מושרש בכאו"א מישראל.

אך מ"מ הודיע הכתוב במ"ת אנכי הוי' אלקיך40, כי, מה שיש בחי' אנכי בכאו"א מישראל, אין זה מספיק עדיין, אלא יש צורך להמשיך בחי' זו בגלוי ובעולם. וכמשל הידוע41 מבן המלך שיש לו כל הכחות וכל הענינים הנעלים, והמלך שולח אותו למרחקים, בכדי שהעילוי שלו יבוא גם בגילוי, שאז נעשה מעלת הגילוי על ההעלם ומעלת הבפועל על הבכח. וזהו מ"ש אנכי הוי' אלקיך, שבחי' אנכי נמשך בבחי' הוי', שיש בו ד' אותיות, יו"ד צמצום, ה' התפשטות, ו' המשכה, ה' התפשטות, עד שנמשך להיות אלקיך, כחך וחיותך, והיינו, שבכדי שיוכל להיות אלקיך, כחך וחיותך, נמשך אנכי בבחי' הוי'. ועי"ז שאנכי נמשך בהוי' להיות אלקיך, נמשך כן גם בכל העולם כולו, והיינו, שע"י אלקינו, אלקה שלנו, נעשה אח"כ גם מלך העולם.

וענין זה נעשה ע"י התורה, שעל ידה מתקשרים ישראל בקוב"ה, כמאמר42 תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה, והיינו, שאורייתא מקשרת את ישראל עם קוב"ה, ועד שעי"ז נעשה קשר נוסף בין ישראל וקוב"ה באופן שע"י ישראל ניתוסף גם בתורה, שזהו אומרו תלת קשרין מתקשראן, אף שלכאורה יש רק ב' קשרים בין ג' דברים הנקשרים זב"ז, כי43, לאחרי שהתורה מקשרת ישראל לקוב"ה, נעשה קשר נוסף בין ישראל לקוב"ה באופן שעי"ז משפיעים ישראל גם בתורה.

ד) ובפרטיות יותר, הנה בתורה גופא הרי זה נעשה ע"י תושב"כ ותושבע"פ, כפי שפירש רש"י, שהתורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה, שהחילוק ביניהם הוא, שתושב"כ ענינה הוא הלימוד לנפש האלקית, ותושבע"פ ענינה הוא הלימוד לנפש הבהמית, והרי דוקא עי"ז שנה"א מתקשרת עם נה"ב, שמתלבשת בה ופועלת בה הבירור כו', אזי בא האדם לתכלית העילוי.

ויובן בהקדים44 מארז"ל45 עה"פ46 דברי חכמים כדרבנות, ג' שמות יש לו, מרדע, דרבן ומלמד כו', מרדע, שמורה דעה בפרה. דרבן, שהוא משרה בינה בפרה, מלמד, שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעלי' כו', אם לפרתו עושה אדם דרבן, ליצרו הרע כו' עאכו"כ, וקאי על התורה, שמורה דעת ומשרה בינה ומלמד כו'. וי"ל שג' ענינים אלו הן כנגד ג' בחי' חב"ד, מרדע הוא בחי' דעת, דרבן הוא בחי' בינה, ומלמד הוא בחי' חכמה.

והענין בזה, דהנה, ענין החכמה הוא שמלמדת את הבינה, וכנ"ל מדברי הגמרא אלף בית אלף בינה, שהחכמה נקראת אלף ע"ש שמלמדת את הבינה. והנה, ההפרש בין חכ' ובינה הוא, שחכמה היא נקודה בלבד, שהו"ע הביטול, וכמבואר בתניא47 הטעם להתלבשות אוא"ס בספירת החכמה, משום שא"ס ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וזו היא מדריגת החכמה כו'. משא"כ בינה היא בבחי' מציאות, שענינה הוא התפשטות לפרטים באורך ורוחב כו'. וגם כאשר מובן ומושג בבינה שיש ענינים שהם למעלה מהבנה והשגה, ושמשו"ז צריך להיות ענין הביטול, הרי זה רק באופן שיודע שכן הוא, אבל אין זה שייך אליו באופן שיפעל בו הביטול בפועל ובמוחש, והיינו לפי שכל ענין הבינה הוא בחי' המציאות, שתופס ומשיג את המושכל וכו', ולכן לא שייך בה ענין הביטול שהוא היפך המציאות. ורק החכמה שהיא בבחי' נקודה בלבד, ה"ה בביטול בתכלית, ועד שכל מציאותו היא ביטול במציאות, וכדיוק הלשון בתניא: וזו היא מדריגת החכמה, והיינו שאין זה ביטול ששולל את מציאות החכמה, אלא שמציאות החכמה גופא הו"ע הביטול. ולהעיר, שעד"ז הוא גם בכל הנבראים, שהביטול הוא המציאות שלהם, וכמ"ש48 יראת הוי' לחיים, והיינו, שע"י היראה והביטול נעשה ענין החיים, שלכן הנה המלאכים שהם תמיד בבחי' ביטול, ה"ה חיים יותר [ואע"פ שביטול הוא לכאורה סתירה לחיות (שהרי אין המכוון כאן לענין החיות שהוא ע"ד אור הכלול באבוקה או מדורה, אלא לענין החיות כמו שהוא בגלוי, שזהו שנקרא בשם מלאך שהוא שליח כו'), מ"מ, החיות שלהם הוא מצד הביטול], אלא שבמלאכים, שמציאותם מתחילה מעולם הבריאה ולמטה49, הרי זה בבחי' ביטול היש בלבד, ואילו בחי' החכמה ענינה הוא ביטול במציאות. וזהו אלף בית אלף בינה, שהחכמה מלמדת את הבינה, שפועלת בה בחי' הביטול. והיינו, שמלבד זאת שבינה מקבלת את הנקודה דחכמה וממנה נעשה כל האורך ורוחב שלה, ולולי נקודת החכמה לא הי' מה לבאר ולפרט וכו' [והדוגמא לזה ברב המשפיע שכל לתלמידו, שבהיותו מלמד להועיל50, הנה נוסף על עצם השכל שמשפיע לו, הרי הוא גם מפתח כלי שכלו והשגתו, ועד שע"י היגיעה והעבודה במושכל זה בא התלמיד לשכל שמצ"ע לא הי' שייך אליו כלל], ישנו עוד ענין חדש שנקודת החכמה פועלת בבינה, שיהי' בה ענין הביטול כו', והו"ע נקודה סופית שלמעלה מענין נקודה בהיכלא, שעל ידה נעשית השמירה בבחי' בינה כמו שהיא, שלא תלך בדרך עקלתון כו'51.

ועד"ז הוא החילוק בין נה"א לנה"ב (ולהעיר, שבפרטיות הם ב' מדרי' בהנה"א עצמה, נשמות דזרע אדם ונשמות דזרע בהמה52, אבל בכללות הרי זה החילוק שבין נה"א לנה"ב), דנה"א עצמה, שגם כמו שירדה למטה ה"ה אלקות, היא תמיד בבחי' ביטול, משא"כ נה"ב שמצ"ע היא בבחי' מציאות כו', ועד שגם כשמתבונן במ"ש53 שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, מה רבו מעשיך הוי'54 ומה גדלו מעשיך הוי'55 [וכנ"ל שענין זה הי' כבר בכ"ה באלול, כמ"ש בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'], עדיין לא נעשה בו ענין הביטול, שהרי ענינו הוא מציאות כו'. וענין מלמד את הפרה היינו שנה"א יפעל ענין הביטול גם בנה"ב.

וזהו גם מה שהתורה ניתנה בכתב ובע"פ, כי תושב"כ עיקר פעולתה הוא בנה"א, ותושבע"פ עיקר פעולתה הוא בנה"ב. והענין הוא56, דהנה החילוק בפשטות בין תושב"כ לתושבע"פ הוא, דעיקר גילוי האלקות הוא ע"י תושב"כ, אבל ידיעת הלכה לפועל הוא דוקא מתושבע"פ57. דהנה, בתושב"כ אלקות הוא בגילוי, וכמ"ש בלקו"ת58 שזהו פי' מקרא, כאדם הקורא לחבירו וכבן הקורא לאביו, ועד שגם אותיות התורה הם אותיות עליונים שניתנו מלמעלה כו'. משא"כ האותיות דתושבע"פ אינן אותיות שלמעלה, שהרי יש בהם גם אותיות שאינן בלשון הקודש, אלא בלשון ארמית כו'. ובכללות הנה אותיות דתושב"כ הם כמו אבנים שבידי שמים, ואותיות דתושבע"פ הם כמו לבנים שבידי אדם, והיינו, שעם היות שגם תושבע"פ היא דבר ה' ממש שנתגלה ע"י התנאים והאמוראים, מ"מ, אין זה כמו תושב"כ שניתן מלכתחלה מלמעלה, אלא באופן שהתנא או האמורא חידש את הענין כו', והיינו שזהו"ע שבא ע"י עבודת האדם. ולהעיר, שבד"כ מבואר59 שזהו כללות החילוק בין תורה לתפלה, דתורה (כולל גם תושבע"פ) היא בחי' מ"ה, אבנים, ותפלה היא בחי' ב"ן, בחי' לבנים, אלא שזהו בכללות לגבי תפלה, אבל בתורה גופא הרי זה החילוק בין תושב"כ לתושבע"פ. ומזה מובן, שעיקר פעולת תושב"כ היא בנה"א, ואילו עיקר פעולת תושבע"פ היא בנה"ב. והחידוש בכתוב דלא נפלאת וגו' הוא גם לגבי הפעולה בנה"ב כו'.

ה) והנה מ"ש כי המצוה הזאת גו', מצוה סתם, ומצוה לשון יחיד, מבואר בלקו"ת60 דקאי על מצות התשובה, והיינו, לפי שכל שאר תרי"ג מצוות יש לכל מצוה ענינה הפרטי, משא"כ מצות התשובה היא נקודה כללית כו'. וזהו ענין חודש אלול, אני לדודי ודודי לי61 (ר"ת אלול62 ), שזוהי התנועה הכללית שהאדם מתקשר לאלקות. ועז"נ אשר אנכי מצוך היום, אנכי מי שאנכי, שזהו למעלה מבחי' התורה, וכמשנת"ל (ס"ב) שבחי' אנכי מצוך הוא למעלה מבחי' פלא, שזהו א' מהדרגות שבתורה (כמבואר במ"א בארוכה). והענין בזה63, דהנה כתיב64 תמים תהי' עם הוי' אלקיך, שזהו ע"י שמירת שס"ה מצוות ל"ת וקיום רמ"ח מ"ע, שעי"ז תהי' תמים ושלם בכל אברי הנפש, ועי"ז נשלמת הכוונה שנתאוה הקב"ה (כמארז"ל65 שנשתוקק הקב"ה לבראותו) להיות לו ית' דירה בתחתונים66. אמנם, אם חיסר מצוה א' או פגם בה כו', הנה עז"נ כי המצוה הזאת גו', מצות התשובה, שהיא למעלה מבחי' תומ"צ, כיון שמגעת למעלה מעלה לבחי' אנכי מי שאנכי, ועז"נ67 אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך גו', ב"פ אנכי, למעלה מבחי' אנכי הוי' אלקיך שבמ"ת. ומ"ש אשר אנכי מצוך היום, כי68, מה שאנכי מצוך, לשון צוותא והתקשרות, היינו בהיום לעשותם69, בעוה"ז דוקא כו'. ועז"נ לא נפלאת היא ממך גו', ממך דייקא, שזהו מצד מעלת נש"י שהם למעלה מבחי' פלא, כיון שמגיעים לבחי' אנכי, ולכן קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, בפיך70 היינו ע"י התורה, וגם בפיך בבחי' שופר בר"ה ע"י פה התוקע וממשיך קול השופר, ובלבבך הו"ע התשובה כו'71. וע"י התשובה שהיא בשעתא חדא וברגעא חדא72, הנה ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין73, היום אם בקולו תשמעו74, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.