החודש הזה לכם, ש"פ מצורע, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תש"ל

בס"ד. ש"פ מצורע, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

החודש הזה לכם ראש חדשים וגו' דברו אל כל עדת וגו' בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית1 (ואיתא בשו"ע אדה"ז2 שאותו היום שבת הי' (שבת הגדול), שהרי בה' בשבת יצאו ישראל ממצרים, וכיון שט"ו בניסן הי' בה' בשבת, א"כ עשרה בניסן הי' בשבת). וצריך להבין מהו ההמשך והשייכות דבעשור לחודש הזה ויקחו גו' למ"ש לפנ"ז החודש הזה לכם ראש חדשים, דלכאורה הם ב' ענינים שונים, דהחודש הזה לכם איירי בקידוש חדשים ועיבור שנים3, ובעשור לחודש גו' איירי בקרבן פסח, הן פסח מצרים והן בפסח דורות (דהרי מפרשה זו למדים כמה ענינים בנוגע לפסח דורות). ואף שבין החודש הזה לכם גו' לבעשור לחודש גו' כתיב דברו אל כל עדת בנ"י, היינו שכאן מתחיל ציווי בפ"ע, מ"מ, כיון שב' הענינים באים בהמשך אחד, ולאחר ההקדמה דוידבר ד' אל משה ואל אהרן גו', מובן שיש להם קישור ושייכות.

ב) ויובן ע"פ מ"ש הצ"צ (שיום ההילולא שלו הוא י"ג ניסן) באוה"ת4 בביאור דברי הזהר5 עה"פ בעשור לחודש הזה, אמאי בעשור [דלכאורה הול"ל בעשירי לחודש, שהרי הלשון בעשור מורה שישנם כאן עשר ענינים, וכיון שיום זה אינו אלא יום העשירי בלבד6, הול"ל בעשירי לחודש הזה, ואמאי כתיב בעשור], בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא, והיינו, שענין זה הוא בהמשך למ"ש החודש הזה לכם, שהו"ע ר"ח, מולד הלבנה7, ספירת המלכות (כמבואר לעיל בארוכה8 ), והשלימות בזה הוא בעשור לחודש, שאז נשלמת ספירת המלכות בכל עשר ספירות שבה [וזהו בעשור, שכולל עשר ענינים, היינו, כל עשר הספירות שבמלכות]. ובהמשך לזה נאמר ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, דקאי על שלימות העבודה דכנס"י (מלכות) בכל ג' הקוין (שכוללים כל העשר ספירות), כי, שה לבית אבות קאי על הג' אבות9, דאין קוראין אבות אלא לשלשה10, ובפרטיות, ב' הלשונות שה לבית אבות ושה לבית, הנה שה לבית אבות קאי על אברהם ויצחק בעת העקידה, דכתיב11 אלקים יראה לו השה גו' וילכו שניהם יחדיו12, ברצון א'13, אע"פ שזה הלך לעקוד וזה בא ליעקד14, וכמו"כ הוא גם בפנימיות הענינים, וכמ"ש15 עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, שנתאחדו בחינת אברהם (חסד) ובחינת יצחק (גבורה) שניהם יחדיו16. ושה לבית קאי על יעקב, דביעקב כתיב17 כל שה נקוד וטלוא, וכתיב18 ויבן לו בית, ושה לבית היינו שצריך להעלות את השה, שה פזורה ישראל19, לקבצה ולהכניסה לבית וכו'. וענינם בעבודה הם ב' אופני העבודה דהעלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה. שה לבית אבות, בחינת אברהם ויצחק, הו"ע העלאה מלמטה למעלה, ושה לבית, בחינת יעקב בחיר האבות20, הו"ע המשכה מלמעלה למטה21, לעשות לו ית' דירה בתחתונים22.

ג) ויש לקשר זה עם מ"ש23 ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך, ואיתא במפרשים24 כי ישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב"ה. ועד"ז דרשו רז"ל25 עה"פ החודש הזה לכם, לי (הקב"ה שנקרא "הזה"26 ) ולכם היא הגאולה כביכול אני נפדתי עמכם. וענין זה קשור גם עם השלימות דג' הקוין (כנ"ל בפירוש שה לבית אבות גו' שבא בהמשך להחודש הזה לכם גו'), כמ"ש דוד27 פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ואיתא בברכות28 כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור וכו' כאילו פדאני לי ולבני מבין אוה"ע, היינו, שהפדי' בשלום דהקב"ה ובנ"י (פדאני לי ולבני, אני נפדתי עמכם) היא ע"י העבודה בכל הג' קוין. וכן הוא גם בפסוק ואני תפלתי גו' ישעך (ישועתן של ישראל והקב"ה), שנזכרו בו כל ג' הקוין. אלקים הוא בחינת יראה, מדתו של יצחק (גבורה), ברב חסדך הוא בחינת אברהם29 שמדתו מדת החסד, ויתירה מזה, רב חסדך, שנמשך ופועל גם באלקים30. וענני באמת ישעך הוא בחינת יעקב, שמדתו היא מדת האמת.

ד) והנה בביאור הפסוק ואני תפלתי גו', מביא הצ"צ ביהל אור31 מ"ש בזהר32 בפירוש מ"ש33 ואברהם היו יהי' לגוי גדול ועצום, דאפילו בשעתא דקב"ה יתיב בדינא על עלמא, לא אשתני כו' בדינא על דא וברחמי על דא כו', והכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, זמנין דאיהו עת רצון וזמנין דלאו איהו עת רצון כו', דכתיב דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב כו', כאן ליחיד כאן לצבור כו', בגין כך בריך לי' לאברהם דאיהו שקיל ככולא עלמא, והיינו, שכיון שאברהם שקול ככולא עלמא. ומבאר הצ"צ שזהו כעין מ"ש במשה דכיון דלרבים הוא בעי (שרבים צריכים לו) כרבים דמי34, ולכן הענין של עת רצון הוא אצלו בכל הזמנים. ומביא35 גם מ"ש בילקוט36 עה"פ ואני תפלתי גו' עת רצון, אמר הקב"ה דוד בשביל שאתה יחידי אמרת עת רצון, אבל תפלת צבור אינה חוזרת ריקם כו' בכל קראנו אליו, אבל ליחיד פעמים פתוחין פעמים נעולין. וצריך להבין, הרי גם דוד לרבים הוא בעי, וכפי שמבאר הצ"צ37 בפירוש הכתוב פדה בשלום נפשי וגו' כי ברבים היו עמדי, שכיון שהי' נלחם עבור הרבים וכל ישראל היו תלויים בו לכן כרבים דמי, וא"כ, היתה תפלתו צריכה להיות חשובה כתפלת הרבים שבכל עת אינה חוזרת ריקם, ולמה אמר שתפלתו צריכה להיות בעת רצון דוקא.

ויובן ע"פ הביאור בפירוש עת רצון, דהנה, עת דא כנס"י38, מלכות, ורצון הוא יסוד (שרצון נקרא היסוד של כל ספירה המרצה לנוקבא39 ), ועת רצון הוא שיסוד ומלכות מתחברים יחד40. ועוד פירוש בזה, שעת רצון קאי על בחי' הרצון עצמו, בחינת הכתר שלמעלה מהשתלשלות, שגם משם נמשך בבחי' המלכות. והענין בזה, דמ"ש ואני תפלתי גו' קאי על ספירת המלכות41, שנקראת כנס"י ומטרוניתא, שיש בה ב' אופנים42, אופן הא', כפי שיורדת למטה, שזהו כללות הענין דכנס"י, שנוסף על הפירוש שכונסת ואוספת האורות מהבחינה שלמעלה ממנה, מבחינת ז"א, ישנו גם הפירוש שכונסת ואוספת הניצוצות של התומ"צ שלמטה, שהם באופן דשה פזורה ישראל (כנ"ל ס"ב בפירוש שה לבית), להעלותם למעלה [ויש בזה התכללות ראשון והתכללות שני, בירור ראשון ובירור שני וכו'43 ]. ואופן הב', כפי שספירת המלכות היא בשלימות העלי', שמקבלת מכתר, שאז נקראת בשם שלומי אמוני ישראל44. ועפ"ז יש לבאר החילוק בין אברהם ודוד בהענין דעת רצון, דהנה, דוד הוא ספירת המלכות, ולכן העת רצון שהי' אצלו בכל הזמנים (משום שחשיב כרבים) הוא רק מה שהמלכות מקבלת מיסוד, אבל להגיע לבחינת הכתר שלמעלה מהשתלשלות, הי' צריך עת רצון מיוחד, שלא הי' אצלו בכל זמן, וזהו שאמר ואני תפלתי גו' עת רצון. משא"כ אצל אברהם, שנקרא האדם הגדול בענקים45, הנה העת רצון שהי' אצלו בכל הזמנים הוא מבחי' הכתר שלמעלה מהשתלשלות, כי, בחינתו של אברהם היא שכל הנעלם מכל רעיון46, ולכן, היתה אצלו ההמשכה מבחינת הכתר בכל הזמנים.

ה) וביאור הענין יובן ע"פ המבואר בדרושי אדמו"ר הזקן47 ואדמו"ר האמצעי48 ואדמו"ר הצ"צ49 וכו' עד לאדמו"ר נ"ע50 (שב' ניסן הי' יום ההילולא שלו), וכ"ק מו"ח אדמו"ר (בהמאמרים דשנת ת"ש51 ), דאית רצון ואית רצון52, אית רצון שלמעלה מהשכל, ואית רצון שבא ע"י השכל והתבוננות. ובעבודה הוא ענין האהבה, כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש53 שאהבה הוא מלשון אבה ורצון54, ובזה יש ב' מדרגות, אהבה דבכל לבבך וגו', ואהבה דבכל מאדך55. אהבה דבכל לבבך היא האהבה שבאה ע"י ההתבוננות דשמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד56, דאחד הוא אותיות א' ח' ד', ח' רומז על ז' רקיעים וארץ, וד' רומז על ד' רוחות העולם57, וכולם בטלים להא', אלופו של עולם56, וע"י התבוננות זו מתעוררת אצלו האהבה דבכל לבבך. ובפרט ע"י ההתבוננות דהוי' אלקינו., שהוי' הוא כוחנו וחיותנו, שזהו מה שנוגע לו בעיקר, הנה עי"ז מתעוררת אצלו האהבה דבכל לבבך, שכל כוחותיו ועניניו מסורים לאלקות. ובפרטיות יותר יש בזה גופא ב' בחינות, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר נ"ע58 החילוק שבין המדות להרצון (שבא ע"י ההתבוננות) שלמעלה מהמדות, שהמדות עצמם הו"ע הרגש עצמו דקרבת אלקים לי טוב59, כי הוא חייך60, והרצון שלמעלה ממדות שבא ע"י ההתבוננות, הו"ע דקרבת אלקים טוב, שחפץ באלקות מצד האלקות עצמו. אמנם, גם האהבה והרצון שע"י התבוננות הם במדידה והגבלה דשכל. ולמעלה מזה היא האהבה דבכל מאדך (אהבה רבה, אהבה בתענוגים), שהו"ע המסירת נפש שלמעלה מהתבוננות בשכל, ולכן נקראת בכל מאדך, שמאד הוא בלי גבול61. דהנה, אף שענין המס"נ נאמר בתורה, מ"מ, לא נאמר בתורה טעם על מס"נ62, כי התורה היא חכמה ושכל, ושכל אינו מסכים על מס"נ [וזה שענין המס"נ נאמר בתורה, הוא משום שכל ענין מתגלה ע"י התורה63, שענינה תורה אור64 ]. ואף שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, הרי גם החכמה דאלקות היא בגדר חכמה ושכל, שהוא מדוד ומוגבל, ולכן, גם מצד חכמה דקדושה, אי אפשר להיות ענין המס"נ שהוא ביטול המציאות לגמרי. ואף שענין הביטול והנחת עצמותו מוכרח גם ע"פ השכל, ואדרבה, מתנאי השכל שכדי להבין דבר שכל לאשורו צריך לבטל ולהניח מציאותו על הצד, ולולי זאת, מצד הרגש מציאותו ישנו הענין דהשוחד יעור גו'65, מ"מ, אין בזה ענין הביטול במציאות, אלא הביטול עצמו קשור עם השכל, שמבטל את עצמו כדי שיוכל להשכיל. משא"כ מס"נ ענינה שמוסר נפשו לגמרי, והיינו, לא בכדי להשיג איזה דבר, אלא ביטול במציאות לגמרי, וביטול זה אין השכל יכול לקבל, והוא ביטול שלמעלה מהשכל לגמרי. וזהו"ע האהבה דבכל מאדך, מס"נ שלמעלה מהשכל, בלי גבול. ובפרטיות יותר, הנה גם ענין המס"נ (בכל מאדך) הוא ענין כללי שיש בו ב' אופנים, רצוא ושוב, שהם ב' אופני העבודה דהעלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה (כנ"ל ס"ב), תפלה ותורה. והענין בזה66, שיש מס"נ באופן של רצוא בכלות הנפש, שזהו"ע הרצון, מלשון מרוצה, שכללות ענין הרצוא הוא למעלה משכל, דשכל קשור עם מציאות, ואינו מחייב ענין הרצוא וכלות הנפש שהוא ביטול במציאות. ויש מס"נ שהיא באופן של שוב, שחפצו ורצונו להמשיך הגילוי למטה, ואין זה בשביל לרוות נפשו הצמאה כו'67, אלא כברא דאשתדל בתר אבוי וכו' דרחים לון יתיר מגרמי'68, היינו, שרצונו הוא להשלים הכוונה העליונה, שזהו"ע רצתה לעשות רצון קונה69, שגם זה הו"ע של מס"נ שלמעלה מהשכל, להיותו בטל במציאות לגמרי, שכל רצונו אינו אלא להשלים את רצון העליון.

ו) והנה אף שישנם ב' בחינות ברצון, רצון שע"פ שכל ורצון שלמעלה מן השכל, רצון תחתון ורצון עליון, מ"מ, רצון התחתון הוא כלי לרצון העליון, ויתירה מזה, שדוקא ע"י רצון התחתון מגיעים לרצון העליון70. וצריך להבין, דמכיון שרצון התחתון הוא למטה מן השכל, למה נקרא בשם רצון, ועד כדי כך שהוא כלי לרצון העליון. אך הענין הוא71, דשרש המדות הוא למעלה מן השכל, וגם המדות הנולדים מן השכל, שרשם הוא בטורי חשוכא72 שלמעלה מן השכל שהוא אור וגילוי. וגם לאחרי שבאים ע"י השכל, תכליתם ושלימותם הוא להגיע לשרשם שלמעלה מהשכל. וזהו"ע התוקף שבהמדות שאינו מדוד ומוגבל ע"פ השכל, שזהו73 מה שגם לאחר התעוררות הרצון בתפלה נשאר אצלו הסכם חזק על כל היום, הן בבעלי עסק שאי אפשר להם להיות בהתעוררות והתפעלות האהבה בכל היום בעסקם במלאכתם (שעוסקים בה ע"פ תורה, כמ"ש74 ששת ימים תעבוד וגו'), ורק בשעת התפלה וההתבוננות בברכות ק"ש וכו', אזי מגיע לואהבת בק"ש, אבל לאחר התפלה נשאר רק ההסכם של האהבה, אבל הסכם זה הוא בתוקף גדול, ועל ידו עובד עבודתו לעשות דירה לו ית' בתחתונים במשך כל היום. וכמו"כ גם ביושבי אוהל, שבעת הלימוד ה"ה עסוק וטרוד בהשגת התורה, ואי אפשר שיהי' אז בהתפעלות האהבה כו', שהרי זה מבלבל להלימוד בעיון, ולא עוד אלא שגם בשעה שלומד רק למיגרס, אי אפשר להיות בהתעוררות והתפעלות האהבה, ומה שנשאר בעת הלימוד הוא רק ההסכם לבד, אבל הסכם זה הוא בתוקף גדול כו'. והנה, ההסכם דהאהבה אינו קשור עם ההתבוננות, והיינו, שרק בעת ההתפעלות קשורה האהבה עם השכל, אבל אח"כ, במשך כל היום, שנשאר רק הסכם בלב, אין זה קשור עם השכל, אלא עם שרשו שלמעלה מהשכל. ומטעם זה נקרא גם רצון התחתון בשם רצון, ולא עוד אלא שהוא כלי לרצון העליון, ועד שמתאחדים ונעשים דבר אחד ממש. וכמו"כ יובן למעלה בספירת המלכות, דכתר עליון איהו כתר מלכות75, ומזה מובן שכמו"כ הוא גם בהיפך, דכתר מלכות איהו כתר עליון76.

ז) וזהו ואני תפלתי לך הוי' עת רצון, דכשם שברצון אית רצון ואית רצון, כך גם בעת רצון יש ב' מדריגות, שזהו החילוק בין אברהם ודוד כנ"ל76. וממשיך בכתוב אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך, אלקים דייקא, בחי' הגבורה, שמורה על ריבוי ההשפעה ביותר77. ועד שמגיעים לסיום הקאַפּיטל78, אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה, שזהו"ע דכינוס הצאן מהמעמד ומצב דשה פזורה ישראל79, וכמ"ש80 אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלקיך וגו', ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל81, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.