Introduction

Our Sages teach,1 “[Pay] a sela2 for a word, but [pay] two for silence.”

As we grow and develop our characters, we learn the virtue of silence. We understand that it often says more than words and communicates more effectively. It is a skill not easily cultivated, but sorely needed. To still one’s heart and mind, to be able to listen patiently, to speak with one’s eyes, to refrain from speaking when it is not called for – these and other products of silence are talents with which generally we are not inherently gifted, but benefit from greatly.

Particularly in the presence of greatness is silence called for. When we are dwarfed by the mind and/or character of another person, it is fitting to take in, not to give forth, to hold still so as not to hinder him or her from expressing the qualities and attributes that we desire to learn and emulate.

If this is true when we stand in the presence of another mortal, it is certainly true in the presence of the Divine. In that vein, Scripture teaches,3 “G‑d was not in the thunder,” but in “the still, hushed voice.”

Nevertheless, when the Kohen Gadol entered the Sanctuary, he would wear his robe to the hem of which bells were attached. Why were the bells there? So that “its sound shall be heard when he enters the Holy [Chamber].”4

In the Holy Chamber, in the presence of G‑d, wouldn’t silence have been more appropriate?

In the sichah to follow, the Rebbe confronts that question. Building on an analysis of the difference of opinion between the views of Rashi and Ramban, he emphasizes the importance of silence. However, he also points out when sound is important. Take, for example, a person who is drowning – either physically or spiritually – he will shout loudly for others to save him.5 By contrasting these two modes, the Rebbe provides lessons for our Divine service in the present age, advising when our voices should and must be heard and when we should emulate G‑d’s “still, hushed voice.”

On the Edge of the Kohen Gadol’s Robe

1

The Torah describes the robe worn by the Kohen Gadol, stating,6 “You shall make pomegranates of techeiles7 on its hem… all around the hem, with bells of gold between them all around.”

א

בַּנּוֹגֵעַ דֶעם מְעִיל, זָאגְט דֶער פָּסוּק73 "וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת גו’ עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמוֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב".

Rashi explains that although the pomegranates were “round and hollow,”8 the intent of the phrase “bells of gold between them (bisocham),” is to clarify that the bells were not located within the hollow space of the pomegranates, but rather “between them all around. Between every two pomegranates, one bell was attached and suspended at the bottom of the robe’s hem.”9

אִיז רַשִׁ"י מְפָרֵשׁ, אַז כָאטשׁ דִי רִמּוֹנִים זַיְינֶען גֶעווֶען "עֲגוּלִּים וַחֲלוּלִים"74, אִיז אָבֶּער דֶער פְּשַׁט פוּן "וּפַעֲמוֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם" [נִיט אַז דִי פַּעֲמוֹנִים הָאבְּן זִיךְ גֶעפוּנֶען אִינֶעם חָלָל פוּן דִי רִמּוֹנִים, נָאר] "בֵּינֵיהֶם75 סָבִיב, בֵּין שְׁנֵי רִמּוֹנִים פַּעֲמוֹן אֶחָד דָּבוּק וְתָלוּי בְּשׁוּלֵי הַמְּעִיל".

Ramban10 queries: According to Rashi, “the pomegranates served no [functional] purpose.11 If their purpose was purely decorative, why were they made like hollow pomegranates? Let them be made like golden apples.”

Rabbi Eliyahu Mizrachi12 comments on Ramban’s words, “I do not know why he chose apples over pomegranates.”13

פְרֶעגְט דֶערוֹיף דֶער רַמְבַּ"ן76: לוֹיט רַשִׁ"י'ס פְּשַׁט קוּמְט אוֹיס אַז "לֹא הָיוּ הָרִמּוֹנִים מְשַׁמְּשִׁין כְּלוּם"77; אוּן אוֹיבּ זֵיי זַיְינֶען גֶעווֶען בְּלוֹיז "לְנוֹי" – "לָמָּה הָיוּ עֲשׂוּיִים כְּרִמּוֹנִים חֲלוּלִים יַעֲשֵׂם כְּמִין תַּפּוּחֵי זָהָב"? עֶנְטְפֶערְט דֶער רְאֵ"ם78: לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה בָּחַר הַתַּפּוּחִים יוֹתֵר מִן הָרִמּוֹנִים.

Other commentaries,14 however, explain that Ramban’s question centers on the fact that the pomegranates were hollow.15 Since the bells did not hang in the hollow space of the pomegranates, why were the pomegranates made hollow?

מְפָרְשִׁים79 זַיְינֶען מְבַאֵר, אַז דִי קַשְׁיָא פוּן רַמְבַּ"ן אִיז בַּנּוֹגֵעַ דֶעם פְּרַט פוּן "חֲלוּלִים"80: ווִיבַּאלְד אַז דִי פַּעֲמוֹנִים זַיְינֶען נִיט גֶעהָאנְגֶען אִינֶעם חָלָל פוּן דִי רִמּוֹנִים, צוּלִיבּ ווָאס הָאט מֶען גֶעמַאכְט רִמּוֹנִים חֲלוּלִים?

Nevertheless, that does not resolve the matter entirely. The question remains: If Ramban’s question only concerned the fact that the pomegranates were hollow, why does he suggest, “Let them be made like golden apples”? [Why] change pomegranates to apples?16

עֶס בְּלַיְיבְּט אָבֶּער נִיט מוּבָן: אוֹיבּ אַז דֶעם רַמְבַּ"ן'ס קַשְׁיָא אִיז נָאר ווֶעגְן דֶעם פְּרַט פוּן "חֲלוּלִים" – פַארְווָאס דֶערְמָאנְט עֶר דָא בִּכְלַל אוּן אִיז נָאךְ מְשַׁנֶּה (אַנְשְׁטָאט "רִמּוֹנִים" –) "תַּפּוּחִים" ("יַעֲשֵׂם כְּמִין תַּפּוּחֵי זָהָב")81?

Are Apples More Attractive than Pomegranates?

2

On the surface, the following explanation can be given: The Menorah also included decorative features: “its goblets, its globes, and its flowers,”17 with the globes shaped “like apples.”18 Since Rashi understands that the pomegranates of the robe served only a decorative purpose, seemingly, they — like the globes, a decorative feature resembling fruit in the Menorah — should have been apple-shaped and not pomegranate-shaped.

ב

לִכְאוֹרָה קֶען מֶען דָאס מַסְבִּיר זַיְין: מֶען גֶעפִינְט אַז אִין דֶער מְנוֹרָה זַיְינֶען גֶעווֶען – לְנוֹי – גְּבִיעִים כַּפְתּוֹרִים וּפְרָחִים82; אוּן דִי כַּפְתּוֹרִים זַיְינֶען גֶעווֶען "כְּמִין תַּפּוּחִים"83; אוּן ווִיבַּאלְד אַז דִי רִמּוֹנֵי הַמְּעִיל הָאבְּן גֶענוּצְט (לְדַעַת רַשִׁ"י) בְּלוֹיז "לְנוֹי" – הָאבְּן זֵיי אוֹיךְ גֶעדַארְפְט זַיְין (נִיט בִּדְמוּת רִמּוֹנִים, נָאר) "כְּמִין תַּפּוּחִים" (בְּדוֹמֶה צוּם נוֹי (שֶׁבִּדְמוּת פְּרִי) פוּן דֶער מְנוֹרָה).

Nevertheless, there are still points that require clarification:

עֶס בְּלַיְיבְּט אָבֶּער נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק:

a) The fundamental issue requires explanation. Why is decoration associated with the shape of an apple?

א) דָאס גּוּפָא דַארְף הָאבְּן אַ בִּיאוּר – מִיט ווָאס אִיז "נוֹי" פַארְבּוּנְדְן דַּוְקָא מִיט "תַּפּוּחִים"?

b) According to Rashi, for what reason were pomegranates chosen as a decorative feature for the robe, but apples for the Menorah?

ב) לְדַעַת רַשִׁ"י – ווָאס אִיז דֶער טַעַם ווָאס בַּיְים מְעִיל זַיְינֶען גֶעווֶען רִמּוֹנִים (לְנוֹי) אוּן בַּיי דֶער מְנוֹרָה תַּפּוּחִים?

Not Merely an Introduction

3

With regard to the purpose of the bells on the robe, the verse states,19 “its sound shall be heard when he enters the Holy Chamber.” This was a significant element of the Kohen Gadol’s service, indeed, so significant that the sound20 would protect him from death, as indicated by the conclusion of the verse,14 “so that he not die.” And as Rashi mentions here,21 “From the negative, one can deduce the positive.”22

ג

ווֶעגְן צְווֶעק פוּן דִי פַּעֲמוֹנֵי הַמְּעִיל זָאגְט דֶער פָּסוּק84: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבוֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ"; אוּן אוֹיף אַזוֹיפִיל אִיז דָאס גֶעווֶען נוֹגֵעַ אִין דֶער עֲבוֹדָה פוּן כֹּהֵן גָּדוֹל, אַז דוּרְךְ דֶעם ("וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ"85) ווֶערְט עֶר אוֹיסְגֶעהִיט פוּן "וְלֹא יָמוּת" ווָאס "מִכְּלַל86 לַאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן"87.

Clarification is required: Why is the jingling of the bells a prerequisite for entering “the Holy Chamber”? Seemingly, the opposite would be called for. Quiet is intimately bound with holiness, as indicated by the verses,23 “G‑d was not in the thunder,” but in “the still, hushed voice.” Indeed, with regard to the Kohen Gadol himself, when he entered the Holy of Holies on Yom Kippur, he would not wear his golden vestments,24 including the robe. Thus, his entry was not accompanied by the sound of the bells.25

דַארְף מֶען פַארְשְׁטֵיין: פַארְווָאס אִיז "וְנִשְׁמַע", דֶער קְלִינְגֶען פוּן דִי פַּעֲמוֹנִים אַ הֶכְרַח "בְּבוֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ"? לִכְאוֹרָה אִיז אַדְּרַבָּה – "לֹא בָרַעַשׁ ה’ ", נָאר בְּ"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"88; אוּן ווִי מְ'זֶעט עֶס בַּיְים כֹּהֵן גָּדוֹל גּוּפָא, אַז זַיְין כְּנִיסָה לִפְנַי וְלִפְנִים (בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים) אִיז גֶעווֶען דַּוְקָא אָן (דִי בִּגְדֵי זָהָב89, וּבְמֵילָא אָן דֶעם מְעִיל מִיט) דֶעם קוֹל הַפַּעֲמוֹנִים90.

Ramban26 explains that the jingling of the bells was necessary because “one who suddenly enters a king’s palace is liable to incur the death penalty.” The sound of the bells is comparable to “requesting permission”27 to enter and perform service.

דֶער רַמְבַּ"ן91 אִיז מַסְבִּיר, אַז "הַבָּא בְּהֵיכַל מֶלֶךְ פִּתְאוֹם חַיָּב מִיתָה", אוּן דֶער קוֹל הַפַּעֲמוֹנִים אִיז אַזוֹי ווִי אַ "נְטִילַת רְשׁוּת"92 אַרַיְינְצוּגֵיין אוּן טָאן דִי עֲבוֹדָה

Based on that reason, one would think that all the more so the Kohen Gadol would need to “request permission” to enter the Holy of Holies on Yom Kippur! Nevertheless, this was not necessary because28 on Yom Kippur, G‑d demonstrates the unique distinction of the Jewish people, “that they do not require an agent.”29 Accordingly, on that day the Kohen Gadoldoes not need the bells to jingle and make known his entry, “like a person who sends an agent to announce his coming.”30

[אוּן דָאס ווָאס דֶער כֹּהֵן גָּדוֹל דַארְף נִיט קֵיין "נְטִילַת רְשׁוּת" בַּיְים אַרַיְינְגֵיין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לִפְנַי וְלִפְנִים – דְּלִכְאוֹרָה ווָאלְט זִיךְ עֶס גֶעפָאדֶערְט בְּמִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר – אִיז דֶער טַעַם93, ווַיְיל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים ווַיְיזְט אַרוֹיס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער דִי מַעֲלָה פוּן אִידְן "שֶׁלֹּא הִצְרִיכָן הַכָּתוּב לְשָׁלִיחַ"94 (זֵיי דַארְפְן נִיט אָנְקוּמֶען צוּ דִי פַּעֲמוֹנִים "לְהַשְׁמִיעַ קוֹל כְּאָדָם שֶׁשּׁוֹלֵחַ שָׁלִיחַ לְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא בָּא"95)].

According to that interpretation,31 it would appear that “its sound will be heard” is not part of the Kohen Gadol’s service, but merely a preface to and preparatory step for it. Nevertheless, there must be another motivating rationale for the inclusion of the bells on the robe. Every element of the Kohen Gadol’s service – particularly one for which he is liable for death – involves precise detail. The fact that the bells would also make their sounds during the Kohen Gadol’s service32 indicates that their sound was germane to the performance of the service itself.33

לוֹיט דֶעם פֵּירוּשׁ96 קוּמְט אוֹיס, אַז דֶער "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ" פוּן דִי פַּעֲמוֹנִים אִיז נִיט קֵיין חֵלֶק פוּן דֶער עֲבוֹדָה, נָאר בְּלוֹיז אַ הַקְדָּמָה וַהֲכָנָה צוּ דֶער עֲבוֹדָה;

ווִיבַּאלְד אָבֶּער אַז יֶעדֶער פְּרַט בְּשַׁיְיכוּת דֶער עֲבוֹדָה פוּן כֹּהֵן גָּדוֹל אִיז בְּתַכְלִית הַדִּיּוּק וּבְמִכָּל שֶׁכֵּן אַזַא ווָאס אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט עוֹנֶשׁ מִיתָה, כַּנַּ"ל – אוּן דִי פַּעֲמוֹנִים הָאבְּן מַשְׁמִיעַ קוֹל גֶעווֶען אוֹיךְ בְּשַׁעַת הָעֲבוֹדָה גוּפָא97 – אִיז מִסְתַּבֵּר, אַז "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ" אִיז אַן עִנְיָן ווָאס אִיז נוֹגֵעַ דֶער עֲבוֹדָה גוּפָא98.

A Holy Commotion

4

To elaborate upon one of the explanations for the jingling of the bells: The Kohen Gadol performed his service as an agent for the Jewish people as a whole. This implies that, when he would “enter the Holy Chamber,” he would take with him the entire Jewish people.

ד

אֵיינֶער פוּן דִי בִּיאוּרִים אִין דֶעם:

דֶער כֹּהֵן גָּדוֹל הָאט גֶעטָאן זַיְין עֲבוֹדָה אַלְס שְׁלִיחַ פוּן כְּלַל יִשְׂרָאֵל; אוּן דָאס מֵיינְט בְּמֵילָא, אַז "בְּבוֹאוֹ", אִין זַיְין אַרַיְינְגֵיין "אֶל הַקֹּדֶשׁ", "נֶעמְט" עֶר מִיט זִיךְ אַרַיְין דֶעם גַאנְצְן כְּלַל יִשְׂרָאֵל "אֶל הַקֹּדֶשׁ".

As explained at length in several sources,34 the Divine service of baalei teshuvah, penitents– who are motivated by their distance from G‑d and seek to flee from evil – is carried out with a clamor. It is like one who bolts away from a life-threatening situation with shouts and an uproar.

עֶס אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק אוּן עֶרְקְלֶערְט בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּאֲרוּכָה99, אַז דִי עֲבוֹדָה פוּן בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה – ווָאס אִיז מִצַּד הָ"רִיחוּק", עֶר אַנְטְלוֹיפְט פוּן רַע – אִיז מִיט אַ רַעַשׁ, אַזוֹי ווִי אֵיינֶער ווָאס אַנְטְלוֹיפְט פוּן סַכָּנַת מָוֶת – מִיט גֶעשְׁרֵיי אוּן שְׁטוּרֶעם.

Parallels to such Divine service exist for every Jew, even one who has not sinned. When he contemplates his spiritual state, he realizes that he is distant from G‑d, because:

The animal soul still exists within in him with its initial strength.35 His ego, his wants and desires motivate his thoughts. He is a yesh, a self-concerned entity, separate from G‑dliness.

Alternatively, his self-awareness may stem from the good within him, his G‑dly soul, a holy entity, but one that is conscious of its own existence and is not characterized by bittul, self-nullification.36

The awareness that his selfhood distances him from G‑d arouses him and he seeks to flee from that state with a loud clamor.37

וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אִיז עֶס אִין דֶעם סוּג עֲבוֹדָה פוּן יֶעדְן אִידְן, אֲפִילוּ פוּן דֶעם ווָאס הָאט נִיט קֵיין עֲבֵירוֹת רַחֲמָנָא לִיצְלָן: בְּשַׁעַת עֶר טְרַאכְט זִיךְ אַרַיְין ווִי אַזוֹי עֶר אִיז "רָחוֹק" פוּן אֱלֹקוּת – צִי דֶערְפַאר ווָאס דֶער נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית אִיז נָאךְ בַּיי אִים בְּתָקְפּוֹ100 וּבְמֵילָא אִיז עֶר אַ יֵשׁ וְדָבָר נִפְרָד פוּן אֱלֹקוּת; אָדֶער אֲפִילוּ מִצַּד דֶעם הֶרְגֵּשׁ הַמְּצִיאוּת פוּן זַיְין טוֹב – נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית (טַאקֶע אַ מְצִיאוּת דִּקְדוּשָּׁה – אָבֶּער פָארְט אַ מְצִיאוּת, נִיט בִּיטּוּל*כח) – ווֶערְט עֶר נִתְעוֹרֵר מִיט אַ קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל101 צוּ "אַנְטְלוֹיפְן" פוּן דֶעם מַצָּב

In that vein, it is related that when the Baal Shem Tov was asked why chassidim make animated motions in the middle of prayer, he answered with an analogy38 to a person drowning at sea. He will make all sorts of wild gestures to save himself and shout with all his strength for others to save him. Certainly, no one seeing his gestures or hearing his shouts will find them humorous.

[מְ’הָאט גֶעפְרֶעגְט בַּיְים בַּעַל שֵׁם טוֹב ווֶעגְן דֶעם ווָאס חֲסִידִים מַאכְן תְּנוּעוֹת וכו’ בַּיְים דַאווְנֶען – הָאט עֶר גֶעעֶנְטְפֶערְט*כט*כט, אַז דָאס אִיז בְּדוּגְמָא ווִי אֵיינֶער ווָאס טְרִינְקְט זִיךְ אִין יַם מַאכְט עֶר אַלֶערְלֵיי תְּנוּעוֹת אוֹיף רַאטֶעווֶען זִיךְ אוּן שְׁרַיְיט בְּכָל כֹּחוֹ אַז מֶען זָאל אִים רַאטֶעווֶען, אוּן זִיכֶער לַאכְט קֵיינֶער נִיט פוּן זַיְינֶע תְּנוּעוֹת אוּן גֶעווַאלְדְן].

The clamor of such Divine service is not at all a contradiction to the virtue of stillness implied by the verse, “G‑d was not in the thunder.” The name of G‑d used in that verse is י-ה-ו-ה, Havayah,39 the name associated with G‑dliness that is utterly unlimited, transcending the worlds. To be a conduit for that level of G‑dliness, one’s Divine service must reflect a “still, hushed voice,” i.e., be carried out with consummate bittul.40

By contrast, Divine service that is still associated with fleeing yeshus, concern for one’s self and one’s own being, relates to the level associated with G‑d’s name Elokim,41 the name associated with the dimension of G‑dliness that allows for existence that feels separate from G‑dliness. Such Divine service involves a clamor,42 as explained above.

סְ’אִיז קֵיין סְתִירָה נִיט פוּן פָּסוּק "לֹא בָרַעַשׁ ה’ " – ווַיְיל דֶער דִּיּוּק אִין דֶעם אִיז "לֹא בָרַעַשׁ הֲוָיָ'"102: כְּדֵי צוּ זַיְין אַ כְּלִי צוּם שֵׁם הֲוָיָ’ (שֶׁלְּמַעְלָה מִן הָעוֹלָמוֹת) דַארְף דִי עֲבוֹדָה זַיְין אִין דֶער בְּחִינָה פוּן "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" בְּתַכְלִית הַבִּיטּוּל103; מַה שֶּׁאֵין כֵּן ווֶען דִי עֲבוֹדָה אִיז (נָאךְ פַארְבּוּנְדְן מִיט אַנְטְלוֹיפֶען פוּן "יֵשׁוּת" וּ"מְצִיאוּת" – ווָאס זִי דֶערְגְרֵייכְט צוּ דֶער בְּחִינָה פוּן שֵׁם אֱלֹקִים104, ווָאס גִיט אַן אָרְט אוֹיף מְצִיאוּת – דִי עֲבוֹדָה אִיז, כַּנַּ"ל, פַארְבּוּנְדְן דַּוְקָא מִיט רַעַשׁ וכו’105.

This is the reason why the service of the Kohen Gadol throughout the year involved “its sound being heard.”43 He had to take the entire Jewish people with him into the “Holy Chamber,” including also those Jews whose entry to Divine service, the realm of holiness, is characterized by a loud clamor. The position of the bells on the hem – i.e., the lower edge – of the robe, and the jingling of the bells, alludes to the inclusion of Jews on the lowest levels44 whose Divine service involves approaching G‑d from afar, with a clamor, as explained above.

אוּן דָאס אִיז דֶער טַעַם ווָאס דִי עֲבוֹדָה פוּן כֹּהֵן גָּדוֹל אַ גַאנְץ יָאר אִיז גֶעווֶען אִין אַן אוֹפֶן פוּן "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ גו’ "106 – ווַיְיל עֶר דַארְף "אַרַיְיננֶעמֶען" מִיט זִיךְ "אֶל הַקֹּדֶשׁ" אוֹיךְ דִי אִידְן ווָאס זֵייעֶר סֵדֶר הָעֲבוֹדָה, כְּנִיסָה לַקֹּדֶשׁ, אִיז בְּקוֹל רַעַשׁ כו'; ווִי סְ’אִיז אוֹיךְ מְרוּמָּז אִין דֶעם ווָאס דִי פַּעֲמוֹנִים זַיְינֶען גֶעווֶען בְּשׁוּלֵי (בְּתַחְתִּית) הַמְּעִיל – דֶער עִנְיָן פוּן "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ" אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט דִי נִידֶערִיקֶע107 מַדְרֵיגוֹת פוּן אִידְן, ווָאס זֵייעֶר עֲבוֹדָה אִיז מִצַּד הָרִיחוּק, כַּנַּ"ל.

For this, the Kohen Gadol was warned, “Its sound shall be heard… so that he not die.” His life as a whole was dependent on this sound being heard. If that was lacking, i.e., if he was not willing to include in his Divine service those Jews found on “the hem of the robe,”45 even if the reason for not doing so was because he sought the loftier Divine service associated with “a still, hushed voice,” his existence and his Divine service would be nullified. The reason is that the consummate fulfillment of the Jewish people as a whole depended on Divine service that includes all “600,000 Jews,”46 from “the heads of your tribes” to “your woodchoppers and water drawers.”47

אוּן דֶערְבַּיי אִיז דִי אַזְהָרָה "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ גו' וְלֹא יָמוּת" – אַז אִין דֶעם אִיז תָּלוּי דֶער כְּלָלוּת הַחַיּוּת פוּן כֹּהֵן גָּדוֹל: אוֹיבּ בַּיי אִים אִיז נִיטָא דֶער "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ" – עֶר ווִיל נִיט כּוֹלֵל זַיְין אִין זַיְין עֲבוֹדָה אָט דִי אִידְן108 ווֶעלְכֶע זַיְינֶען אִין בְּחִינַת "שׁוּלֵי הַמְּעִיל" (אֲפִילוּ ווֶען דָאס אִיז דֶערְפַאר ווָאס עֶר ווִיל הַאלְטְן בַּיי דֶער הֶעכֶערֶער עֲבוֹדָה פוּן "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה") – ווֶערְט בָּטֵל רַחֲמָנָא לִיצְלָן זַיְין מְצִיאוּת (מִיט זַיְין עֲבוֹדָה); ווַיְיל דִי שְׁלֵימוּת פוּן כְּלַל יִשְׂרָאֵל אִיז תָּלוּי אִין דֶער עֲבוֹדָה ווָאס נֶעמְט אַרוּם אַלֶע שִׁשִּׁים רִבּוֹא יִשְׂרָאֵל*לו, פוּן רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם גו' בִּיז חוֹטֵב עֵצֶיךָ וְשׁוֹאֵב מֵימֶיךָ.

When Silence is Heard

5

The above refers only to the service of the Kohen Gadol throughout the year that is carried out merely in “the Holy Chamber.” On that level, there is the possibility for distinctions – ranging from “the heads of your tribes” to “your woodchoppers and water drawers” – to exist within the Jewish people. For that reason, “its sound shall be heard,” i.e., such Divine service involves noise.

ה

דָאס אִיז אָבֶּער נָאר בַּיי דֶער עֲבוֹדָה פוּן כֹּהֵן גָּדוֹל בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה, ווֶען כְּנִיסָתוֹ אוּן עֲבוֹדָתוֹ אִיז נָאר אִין "קוֹדֶשׁ" – דָארְט אִיז פַארַאן אַן אָרְט פַאר דִי חִילּוּקֵי דַרְגּוֹת אִין אִידְן, פוּן רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם גו’ בִּיז חוֹטֵב עֵצֶיךָ וְשׁוֹאֵב מֵימֶיךָ, אוּן דֶערְפַאר אִיז וְנִשְׁמַע – עֶס אִיז בְּרַעַשׁ;

By contrast, the service of the Kohen Gadol in the Holy of Holies on Yom Kippur was carried out without noise.20 On that day,48 the Jews are like angels who serve G‑d in silence.49 Moreover, the essential bond all Jews share with G‑d is revealed.50 Then, all Jews, even those “on the hem of the robe” are in a state of intimate closeness and oneness with G‑d, “one people affirming G‑d’s oneness.”51 Accordingly, their entrance into the Holy of Holies via the Kohen Gadol does not resemble the approach of one who is distant and trying to draw close that is accompanied by noise, but rather is characterized by consummate bittul, “a still, hushed voice.”

מַה שֶּׁאֵין כֵּן דִי עֲבוֹדָה פוּן כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אִין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אִיז אָן אַ רַעַשׁיח, ווַיְיל דֶעמָאלְט109 זַיְינֶען דִי אִידְן כְּמַלְאָכִים110, דִי הִתְגַּלּוּת פוּן דֶער הִתְקַשְּׁרוּת עַצְמִית פוּן אַלֶע אִידְן מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן*לח; אוּן ווִיבַּאלְד אַז יֶעדֶער אִיד, אֲפִילוּ דִי ווָאס זַיְינֶען שַׁיָּיךְ צוּ "שׁוּלֵי הַמְּעִיל", שְׁטֵייעֶן דַאן בְּתַכְלִית הַקִּירוּב וְהַהִתְאַחְדּוּת מִיט אֱלֹקוּת – יְחִידָה לְיַחֲדָךְ – אִיז אוֹיךְ זֵייעֶר כְּנִיסָה לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (דוּרְךְ דֶעם כֹּהֵן גָּדוֹל) נִיט ווִי אַ רָחוּק שֶׁנַּעֲשָׂה קָרוֹב [ווָאס דַאן אִיז עֶס מִיט אַ רַעַשׁ כו'], נָאר בְּתַכְלִית הַבִּיטּוּל, בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

Universality or Consummate Virtue

6

Based on the above, it is possible to understand the differences in the approaches of Ramban, who maintains that if the pomegranates were intended as ornaments, “Let them be made like golden apples,” and that of Rashi, who maintains that pomegranates are required for decoration in this instance.

ו

עַל פִּי כָּל הַנַּ"ל ווֶעט אוֹיךְ זַיְין פַארְשְׁטַאנְדִיק דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן שִׁיטַת הָרַמְבַּ"ן (אַז "אִם לְנוֹי . . יַעֲשֵׂם כְּמִין תַּפּוּחֵי זָהָב") אוּן שִׁיטַת רַשִׁ"י (אַז אִין דֶעם פַאל דַארְפְן זַיְין "רִמּוֹנִים" [לְנוֹי]):

Both apples52 and pomegranates are used as metaphors for the Jewish people. Apples are used when referring to Jews on lofty levels,53 while pomegranates are used when referring to Jews in a lowly state. This is indicated by our Sages’54 interpretation of the verse,55 “Your brow is like a split pomegranate,” as describing “the empty ones among you.”56 Even they, however, are filled with goodness and holiness, as our Sages conclude there, “Even the empty ones among you are filled with mitzvos, as a pomegranate [is filled with seeds].”

אִידְן זַיְינֶען גֶעגְלִיכְן סַיי צוּ "תַּפּוּחַ"111 אוּן סַיי צוּ "רִמּוֹן". דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן זֵיי אִיז: דֶער דִּמְיוֹן צוּ תַּפּוּחַ אִיז מַתְאִים צוּ אִידְן ווִי זֵיי זַיְינֶען בְּרוּם הַמַּעֲלָה112; אוּן בְּחִינַת "רִמּוֹן" אִיז בְּשַׁיְיכוּת צוּ אִידְן ווָאס גֶעפִינֶען זִיךְ בִּשְׁפַל הַמַּצָּב "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ – רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ"113, אָבֶּער אוֹיךְ זֵיי זַיְינֶען אָנְגֶעפִילְט מִיט טוֹב וּקְדוּשָּׁה – ווִי דֶער הֶמְשֵׁךְ וְסִיּוּם פוּן דֶעם מַאֲמַר רַזַ"ל "אֲפִילוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ מְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן".

Rashi, whose commentary reflects the straightforward meaning of the Torah – i.e., viewing Jews according to their straightforward, outward appearance – sees the Jewish people in their totality, including also those on “the hem of the robe,” who are like “the empty ones.” Therefore, the ornaments have to be shaped as pomegranates,57 showing that even “the empty ones” and those on an even lower level, “the sinners of Israel,”58 could enter “the Holy Chamber” together with the Kohen Gadol. They are part of the Jewish people as a whole and, furthermore, “are filled with mitzvos, as a pomegranate is filled with seeds.”

אִין פֵּירוּשׁ רַשִׁ"י, פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא – וואוּ דִי אִידְן ווֶערְן גֶעזֶען ווִי זֵיי זַיְינֶען בְּפַשְׁטוּת (בְּחִיצוֹנִיּוּת) – זֶעט מֶען דִי אִידְן שֶׁבְּ"שׁוּלֵי הַמְּעִיל" אִין אַ דַּרְגָּא פוּן "רֵיקָנִין"; אוּן דֶערִיבֶּער הָאבְּן גֶעדַארְפְט זַיְין דַּוְקָא "רִמּוֹנִים"114 – צוּ בַּאווַיְיזְן, אַז אוֹיךְ דִי "רֵיקָנִין" [אוּן אֲפִילוּ דִי ווָאס זַיְינֶען נִידֶערִיקֶער דֶערְפוּן – "אֲפִילוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל"115] זַיְינֶען אַרַיְין מִיטְן כֹּהֵן גָּדוֹל "אֶל הַקֹּדֶשׁ", זֵיי זַיְינֶען אַ טֵייל פוּן כְּלַל יִשְׂרָאֵל, אוּן נָאכְמֶער – מְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן.

By contrast, Ramban, whose commentary includes not only the straightforward meaning of the Torah’s verses, but also “pleasurable concepts… for those who know grace,”59 highlights the inner dimension of the Jews. And a Jew’s inner dimension has no connection to sin whatsoever; “Your people are all righteous.”60

אִין פֵּירוּשׁ הָרַמְבַּ"ן, וואוּ עֶס זַיְינֶען דָא (נִיט נָאר "פְּשָׁטִים", נָאר) אוֹיךְ "דְּבָרִים נְעִימִים . . לְיוֹדְעִים חֵן"116, אִיז דָארְט מוּדְגָּשׁ דִי פְּנִימִיּוּת פוּן אִידְן, ווָאס מִצַּד דֶעם הָאט אַ אִיד קֵיין שַׁיְיכוּת נִיט צוּ חֵטְא, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים117 –

For this reason, Ramban interprets “its sound shall be heard” merely as a preparatory stage for the service the Kohen Gadol would perform afterwards,61 but not as an aspect of that service itself. The reason is that his entry into the Holy Chamber, as the agent of the Jewish people as a whole, was carried out on the level of the service of the righteous, with “a still, hushed voice.”62

[וּמֵהַאי טַעְמָא אִיז דֶער רַמְבַּ"ן מְפָרֵשׁ אַז דֶער "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ" אִיז נָאר אַ הֲכָנָה צוּ דֶער עֲבוֹדָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ118 פוּן כֹּהֵן גָּדוֹל אוּן נִיט קֵיין עִנְיָן אִין דֶער עֲבוֹדָה גוּפָא – ווַיְיל זַיְין כְּנִיסָה לַקֹּדֶשׁ, אוֹיךְ אַלְס שְׁלִיחַ פוּן כְּלַל יִשְׂרָאֵל, אִיז אִין אַ דַּרְגָּא פוּן עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים, בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה119]

This is the meaning of his statement, “If [their purpose] was decorative…, let them be made like golden apples.” If the pomegranates were not made for a functional purpose, but merely for adornment – to reveal the beauty and positive virtues of the Jewish people – what should be highlighted is not the virtues possessed by the pomegranates, that “even the empty ones among you are filled with mitzvos, as a pomegranate [is filled with seeds],”63 but the positive, inner virtue that the Jews possess – that every Jew is a “golden apple;”64 Heaven forbid, to say he is “empty.”

אוּן דָאס אִיז דִי קוּשְׁיָא (לוֹיט זַיְין פֵּירוּשׁ): "וְאִם לְנוֹי . . יַעֲשֵׂם כְּמִין תַּפּוּחֵי זָהָב" – אוֹיבּ דִי "רִמּוֹנִים" זַיְינֶען (נִיט צוּלִיבּ שִׁמּוּשׁ, נָאר) אוֹיף אַרוֹיסְבְּרֶענְגֶען דִי שֵׁיינְקַיְיט, דִי מַעֲלָה פוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ("לְנוֹי") – דַארְף מֶען מַדְגִּישׁ זַיְין נִיט דִי מַעֲלָה ווָאס אִיז מְרוּמָּז אִין "רִמּוֹן" ["רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ מְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן"]120, נָאר דֶעם עִילּוּי פוּן אִידְן מִצַּד פְּנִימִיּוּתָם, ווָאס יֶעדֶער אִיד אִיז ווִי אַ "תַּפּוּחַ זָהָב"121 (אוּן נִיט קֵיין "רֵיקָן" חַס וְשָׁלוֹם),

This explains why the ornaments of the Menorah were shaped like apples. The lamps of the Menorah allude to Jews as they personify seven types of servants of G‑d.65 Therefore, for every lamp, there was an apple-shaped ornament, as stated above in sec. 2.

עַל דֶּרֶךְ ווִי אִין דֶער מְנוֹרָה – ווָאס אִירֶע ז' נֵרוֹת זַיְינֶען מְרַמֵּז אוֹיף (אִידְן ווִי זֵיי זַיְינֶען) דִי ז' מַדְרֵגוֹת אִין עוֹבְדֵי ה'122 – זַיְינֶען גֶעווֶען אִין יֶעדֶער נֵר "כְּמִין תַּפּוּחִים" (כַּנַּ"ל סְעִיף ב').

Energy that Cannot Be Contained

7

Although from a straightforward and surface perspective, Divine service that involves “its sound being heard” reflects a lower level than Divine service that expresses “a still, hushed voice,” Divine service that produced noise possesses an advantage over Divine service characterized by bittul.

ז

אַף עַל פִּי אַז בְּפַשְׁטוּת וּבְחִיצוֹנִיּוּת אִיז דִי עֲבוֹדָה אִינֶעם אוֹפֶן פוּן "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ" נִידֶערִיקֶער פוּן דֶער עֲבוֹדָה בְּ"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" – אַף עַל פִּי כֵן אִיז דָא אִין אִיר, אִין דֶער עֲבוֹדָה בְּרַעַשׁ, אוֹיךְ אַ מַעֲלָה לְגַבֵּי דֶער עֲבוֹדָה בְּבִיטּוּל:

Divine service that expresses “a still, hushed voice” is limited in nature. True, the person serving G‑d is characterized by bittul, but his service is settled in nature. Like light enclothed in a kli, a medium, it is defined and structured.

דִי עֲבוֹדָה בְּ"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" אִיז מִיט אַ הַגְבָּלָה. אֱמֶת, דֶער עוֹבֵד שְׁטֵייט טַאקֶע מִיט אַ בִּיטּוּל, דָאס אִיז אָבֶּער אִין אַן אוֹפֶן פוּן אוֹר בִּכְלִי, מִיט אַ הִתְיַשְּׁבוּת.

By contrast, Divine service that involves “its sound being heard” reflects an unbounded quality. The loud noise made indicates that the person is going beyond the limits of his keilim, personal capacities. He cannot confine his excitement, and therefore expresses it by shouting vocally.66 This reflects one of the reasons why “In the place where baalei teshuvah stand, perfectly righteous men are incapable of standing.”67 The clamor that accompanies the service of teshuvah expresses the unlimited nature of the soul.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן דִי עֲבוֹדָה פוּן "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ", אִיז דֶער רַעַשׁ גָּדוֹל גּוּפָא אַ בַּאווַיְיז, אַז עֶר אִיז אַרוֹיס פוּן דִי הַגְבָּלוֹת פוּן "כֵּלִים", עֶר קֶען נִיט מַגְבִּיל זַיְין דִי הִתְפַּעֲלוּת אוּן דֶערִיבֶּער קוּמְט עֶס אַרוֹיס אִין אַ צַעֲקָה וְקוֹל123. אוּן דָאס אִיז אֵיינֶער פוּן דִי טַעֲמִים אוֹיף דֶעם ווָאס "מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בּוֹ"124 – ווַיְיל דַּוְקָא אִין דֶעם "רַעַשׁ" פוּן עֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה זָאגְט זִיךְ אַרוֹיס דֶער בְּלִי גְבוּל פוּן נְשָׁמָה.

A Spiritual Alarm Clock

8

The above provides a unique directive for our generation, the generation of ikvesa demeshicha, the era when Mashiach’s approaching footsteps can be heard. True, it is universally accepted that because of the low spiritual level that prevails in our time, it is necessary to take an active part in the spreading of the Torah and the strengthening of Yiddishkeit. A person cannot be content remaining in his own place, even if it is a place of Torah, and wait until someone approaches him and asks him to spread his Torah knowledge. Instead, it is necessary for him to go out to the street, to chutzah, the outer border, to find estranged Jews and transform them into baalei teshuvah. However, one might ask: Why is it so necessary to go out to the street with a loud outcry that Jews should put on tefillin, affix mezuzos on their doors, give tzedekah, or the like? A tumult about such matters was never made in previous generations.

ח

פוּן כָּל הַנַּ"ל אִיז דָא אַ הוֹרָאָה מְיוּחֶדֶת פַאר דּוֹרֵנוּ זֶה – דָּרָא דְעִקְבְתָא דִמְשִׁיחָא:

עֶס זַיְינֶען פַארַאן אַזֶעלְכֶע ווָאס טַעֲנֶה’ן: הֵן אֱמֶת, אַז מִצַּד דֶעם שְׁפַל הַמַּצָּב פוּן אוּנְזֶער דּוֹר מוּז מֶען זִיךְ פַארְנֶעמֶען מִיט הַרְבָּצַת הַתּוֹרָה וְהַחְזָקַת הַיַּהֲדוּת וכו’; אוּן אַז מְ’קֶען זִיךְ נִיט מִסְתַּפֵּק זַיְין מִיט זִיצְן אִין דִי אֵייגֶענֶע ד’ אַמּוֹת (אֲפִילוּ אִין דִי ד’ אַמּוֹת שֶׁל תּוֹרָה) אוּן ווַארְטְן בִּיז מְ’ווֶעט זִיךְ ווֶענְדְן צוּ אִים אוּן בֶּעטְן עֶר זָאל מֵפִיץ זַיְין תּוֹרָה וכו’, נָאר מְ’דַארְף אַרוֹיסְגֵיין אִין "דְרוֹיסְן", אִין חוּצָה אוּן גֶעפִינֶען אִידְן "נִדָּחִים" אוּן פוּן זֵיי "מַאכְן בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה" –

ווָאס אְיז אָבֶּער דֶער הֶכְרַח צוּ טָאן אָט דִי אַרְבֶּעט מִיט אַ קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל? פַארְווָאס אִיז אַזוֹי נוֹיטִיק צוּ אַרוֹיסְגֵיין אִין גַאס אוּן דָארְט אוֹיסְרוּפְן בְּקוֹל רָם, אַז אִידְן זָאלְן לֵייגְן תְּפִילִּין, אָנְקְלַאפְּן מְזוּזוֹת אוֹיף דִי טִירְן, גֶעבְּן צְדָקָה וְכַיּוֹצֵא בָזֶה – אַ הַנְהָגָה ווָאס מְ’גֶעפִינְט נִיט אַ שְׁטוּרֶעם בְּזֶה אִין דִי פְרִיעֶרְדִיקֶע דוֹרוֹת?!

The answer to the above: According to all the signs mentioned in the Talmud at the end of Tractate Sotah, we are presently in the era of ikvesa demeshicha, on the lowest levels, “the hem of the robe.” We must know that there must be bells on the hem of the robe.68 For the Jews represented by these bells to come under the wings of the Divine presence, it is necessary for “its sound to be heard.” It is specifically the noise produced by the service of teshuvah that reflects the zenith of Divine service, as explained above.

אִיז דֶער עֶנְטְפֶער אוֹיף דֶעם: לוֹיט אַלֶע סִימָנִים פוּן סוֹף מַסֶּכֶת סוֹטָה זֶעט מֶען אַז מִיר גֶעפִינֶען זִיךְ אִיצְט אִין דָּרָא דְעִקְבְתָא דִמְשִׁיחָא – אִין דֶער דַּרְגָּא הַיּוֹתֵר תַּחְתּוֹנָה – "שׁוּלֵי הַמְּעִיל"; דַארְף מֶען ווִיסְן זַיְין, אַז בְּשׁוּלֵי הַמְּעִיל דַארְפְן זַיְין דִי "פַּעֲמוֹנִים"125 – אַז דִי כְּנִיסָה פוּן דֶעם סוּג אִידְן "אֶל הַקֹּדֶשׁ", תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה אִיז אוֹיסְגֶעשְׁטֶעלְט אִין אַן אוֹפֶן פוּן "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ"; וְאַדְּרַבָּה – דַּוְקָא אִין דֶעם "רַעַשׁ" פוּן עֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה אִיז דֶער תַּכְלִית הָעִילּוּי, כַּנַּ"ל.

Making Sure the Message is Heard

9

There is another element relevant to the above point: At present, to borrow our Sages’ wording,69 among “those who violate [G‑d’s] will,” “the sound of the multitudes of Rome” can be heard. All matters opposing holiness are not conducted in privacy, but rather with the most vocal publicity and are loudly broadcast.

ט

נָאךְ אַן עִנְיָן אִין דֶעם:

בְּשַׁעַת מְ’זֶעט אַז בַּיי "עוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ" אִיז דָא "קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי"126 – אַלֶע עִנְיָנִים פוּן לְעוּמַּת זֶה ווֶערְן גֶעטָאן נִיט בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, נָאר מִיט דֶעם גְרֶעסְטְן פִּרְסוּם וְרַעַשׁ –

The way to nullify the clamor raised by the forces of unholiness is to adopt “a similar and comparable [mode of conduct because]… ‘From the forest itself is taken the [handle for the] axe with which to fell it.’ ”70 When “those who follow G‑d’s will”64 carry out their Divine service in a manner that “its sound will be heard,” and do so in the same place as “the sound of the multitudes of Rome,” the negative effects of the clamor of unholiness will be nullified.

אִיז דֶער ווֶעג צוּ מְבַטֵּל זַיְין דֶעם שְׁטוּרֶעם פוּן סִטְרָא אָחֳרָא – "בְּמִינָהּ וְדוּגְמָתָהּ . . מִנֵּיהּ וּבֵיהּ אִבָּא לִשְׁדְּיָא בֵּיהּ נַרְגָּא"127, דָאס הֵייסְט דוּרְכְדֶעם ווָאס אוֹיךְ דִי עֲבוֹדָה פוּן "עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ" אִיז אִין אַן אוֹפֶן פוּן "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ" אוּן דַּוְקָא אִין דֶעם אָרְט וואוּ עֶס גֶעפִינְט זִיךְ "קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי";

Moreover, “if for those who violate His will it is so, [and they dwell in prosperity,] all the more so will this be true for those who follow His will.”64 The Jews will dwell “in security and tranquility”64 in their land. For “the great shofar will be sounded,”71 with “the sound of the herald, who will announce and proclaim”72 the advent of the Redemption. May it come in the immediate future.

אוּן דָאס ווֶעט בְּרֶענְגֶען צוּ "מַה לְּעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ כַּךְ לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה"נד – אַז בַּיי אִידְן ווֶעט זַיְין "יוֹשְׁבִין בֶּטַח וְהַשְׁקֵט"נד עַל אַדְמָתָם, דוּרְךְ "יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל"128 דַּוְקָא, דוּרְךְ דֶעם "קוֹל מְבַשֵּׂר מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר" – מְבַשֵּׂר הַגְּאוּלָּה, בְּקָרוֹב מַמָּשׁ.

Likkutei Sichos, Vol. 16, p. 336ff. Adapted from a sichah delivered on Shabbos Parshas Tetzaveh, 5735 [1975]

(משיחת ש"פ תצוה תשל"ה)