בס"ד. שיחת ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשכ"ז.

בלתי מוגה

א. דובר לעיל1 שבמוצאי שמחת-תורה מתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו"2, וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר3, שבליובאוויטש נהגו להכריז במוצאי שמח"ת: "ויעקב הלך לדרכו".

וענין זה מהוה נתינת כח על כל השנה כולה – שההנהגה במשך כל השנה כולה תהי' בדוגמת אופן ההנהגה של חודש תשרי.

ובהקדמה – שמצינו כן בכל הימים טובים, שנוסף על ענינם מצד עצמם (באופן של העלאה כו'), יש בהם גם נתינת כח והכנה לימים שלאחריהם.

וכמו בראש השנה, כידוע הדיוק4 שנקרא בשם "ראש", להיותו בדוגמת הראש שכולל וממשיך את החיות של כל האברים, וכמו"כ ר"ה כולל וממשיך חיות בכל ימי השנה; וכן ראש חודש, שכולל וממשיך חיות בכל ימי החודש; ועד"ז ביום השבת, שנוסף לכך שבו מתעלים ימי השבוע שלפנ"ז, הנה "מיני' מתברכין כולהו יומין"5, כל ימי השבוע שלאח"ז.

וכן הוא בכל יו"ט, שממנו נמשך חיות על הימים שלאח"ז – הן בנוגע לכללות ענינו של היו"ט המשותף לכל הימים טובים, כמו הענין ד"מועדים לשמחה"6, שנמשך עד להיו"ט שלאחריו שבו תהי' עוה"פ העלי' לרגל7; והן בנוגע לענינו המיוחד של כל יו"ט בפ"ע, שנמשך עד ליו"ט זה בשנה הבאה.

[ובפרטיות: חג הפסח, חג המצות – שהוא כנגד אברהם – ענינו הוא ענין האמונה, וכן הענין דגמילות חסדים. וחג השבועות, כנגד יצחק – ענין העבודה. וחג הסוכות, כנגד יעקב – ענין התורה8.

ולפעמים מבואר9 שענינם של ג' הימים טובים קשור עם ג' הענינים דכסף שטר וביאה שעל ידם נקנית האשה10, זו כנס"י, לבעלה, זה הקב"ה ("אין איש אלא הקב"ה"11): חג הפסח – כסף, חג השבועות – שטר (שזוהי התורה), וחג הסוכות – ביאה (ענינו של יעקב, ש"מטתו שלימה"12)].

וזהו גם הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" שבמוצאי שמח"ת (שאז הולך יהודי לדרכו בעבודת כל השנה כולה) – שזוהי הנתינת כח שגם בהיותו ב"דרכו" במשך כל השנה, יהי' במעמד ומצב המתאים לחודש תשרי, עד לסיומו ב"זמן שמחתנו", שממנו נמשכת שמחה על כל השנה כולה, והרי ענין השמחה הוא (לא דבר טפל, אלא) ענין עיקרי בעבודת ה', כמ"ש13 "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", כמבואר בכתבי האריז"ל ומובא בקיצור בתניא14.

ב. וענין זה ישנו גם בקביעות שנה זו – שמוצאי שמח"ת הוא יום השבת:

בקביעות כזו, לא יוצאים במוצאי שמח"ת לעבודה ומלאכה של כל השנה כולה, שהרי יום השבת אסור במלאכה, ועוד יותר מאשר יו"ט. ואעפ"כ, ישנו גם אז הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" – שהרי ביום השבת ישנם כמה עניני תומ"צ שאינם ביו"ט, כך, שישנו ענין ההליכה ("ויעקב הלך לדרכו") לעבודה אחרת, אלא שאינה עבודה של חול, כי אם עבודה של קדושה.

ולדוגמא – בעבודת ביהמ"ק, שביום השבת הנה לא זו בלבד שמותר להקריב התמידים, אלא יש חיוב להקריבם, והיינו, שזהו חלק מעבודת יום השבת.

ובנוגע לעניני העבודה של יום השבת – שמתחילים לאחרי היו"ט, ע"י ההפסק דקבלת שבת – ישנו הענין ד"ויעקב הלך לדרכו", להמשיך בהם את ענינו של חודש תשרי, עד לענין השמחה.

ג. ובנוגע לעניננו:

בין האורחים שהגיעו לכאן לחודש תשרי, ישנם כאלו שמסיבות שונות נמצאים עדיין כאן, ועדיין לא הי' אצלם הענין ד"ויעקב הלך לדרכו".

וע"פ המדובר כמ"פ15 בנוגע לענין המעשה, שעם היותו דבר חיצוני, הרי זה פועל גם בפנימיות, כמובן מהמבואר בתניא16 בפירוש מארז"ל17 "הכל לפי רוב המעשה", שקאי על מעשה הצדקה ש"נעשית בפעמים רבות כו'", "כדי לזכך את הנפש ע"י ריבוי המעשה" – מובן שכן הוא גם בנדו"ד, שהסיבה החיצונית שנמצאים כאן, פועלת גם בפנימיות הענין (שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"18), כך, שאצלם יתחיל הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" שבמוצאי שמח"ת משך זמן לאח"ז19 – כאשר יסעו לדרכם, ואילו עד אז, עדיין נמשך אצלם ענינו של חודש תשרי, כך, שאצלם הרי זה עדיין שמחת-תורה...

[(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) וכמו בפשטות הענינים, שבמשך כל הזמן שנמצאים כאן (קודם שנוסעים לדרכם), נמצאים הם במעמד ומצב של טלטול הדרך ("זיי וואַלגערן זיך"), מבלי לאכול ולישון כדבעי...].

וכיון שאלו שהגיעו לזמן קצר ונמצאים עדיין כאן הם "ציבור", הנה העובדה שאצלם הרי זה עדיין שמח"ת, פועלת גם על אלו שבסביבתם הנמצאים כאן במשך כל הזמן.

וכמדובר כמ"פ אודות הפתגם20 "אַרום ים איז טרוקען", והיינו, שאף שקצה הים אינו עמוק כ"כ, הרי היובש שמסביבו גדול ביותר, ועד באין ערוך, שכן הוא גם ברוחניות הענינים כו'21 – שלכן יש מעלה יתירה אצל אלו שהגיעו לכאן לזמן קצר לגבי אלו שנמצאים כאן במשך כל הזמן,

וכאמור, שאצלם נמשך הענין דשמח"ת משך זמן ארוך יותר,

וע"י שמחה זו פועלים הם גם על אלו שנמצאים כאן כל הזמן, ואפילו על אלו שישנים... ובלשון הרמב"ם22: "אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק כו'" – להקיץ אותם משינתם ותרדמתם מצד הגוף ונה"ב כו'.

וכאמור, שלאח"ז ממשיכים שמחה זו על כל השנה כולה, שתהי' באופן של שמחה, ועי"ז יתוסף גם בשנת אורה, שנת הצלחה ושנת ברכה, בבני חיי ומזוני ובכולם רויחי, בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.

* * *

ד. האמור לעיל שייך גם לפרשת השבוע – פרשת נח:

איתא במדרש23 שכאשר נח יצא מן התיבה, אזי "ראה עולם חדש", בנוגע לכל פרטי הענינים דדומם צומח חי ומדבר, וממנו "הושתת העולם"24 באופן ד"לשבת יצרה"25 (שזוהי מעלת עולם התיקון לגבי עולם התהו – "לא (ל)תוהו בראה (אלא) לשבת יצרה"); וכל זה הי' לאחרי ההכנה של ארבעים ימי המבול.

ודוגמתו בסיומו של חודש תשרי – שאז נעשה הענין ד"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"26, "השמים החדשים והארץ החדשה"27; וענין זה בא לאחרי ההכנה של הארבעים יום מר"ח אלול עד יוהכ"פ (שהם בדוגמת ארבעים ימי המבול28), כולל גם חג הסוכות, שמע"צ ושמח"ת, "ליום חגינו"29, שאז מתגלים הענינים שהיו תחילה "בכסה"29.

וכאמור לעיל, שכאשר יוצאים לעבודה של כל השנה כולה, "ויעקב הלך לדרכו", צריך להמשיך בה את ענינו של חודש תשרי, עד לשמח"ת, שמצות היום היא בשמחה30, ניגון וריקוד כו', והרי שמחה פורצת גדר31, שמבטלת כל המדידות וההגבלות (כפי שרואים במוחש באיש החסד, שבעת השמחה משפיע חסד בלי הגבלה), מצד הגילוי של עצם הנפש כו', ואעפ"כ, הרי זה נמשך בעבודה של כל השנה כולה בעניני התומ"צ כפי שבאים בהתחלקות לפרטי פרטים דזמן ומקום, עם כל המדידות וההגבלות והדקדוקים שבעניני המצוות (כמבואר באגה"ק32).

וגם ענין השמחה קשור עם פרשת נח – כי, ענינו של נח ע"פ קבלה הוא – כשמו – מלשון "נייחא דרוחא"33, שקשור גם עם ענין השמחה, והיינו, שנח פעל והמשיך בעולם ענין השמחה, ע"ד המשכת ענין השמחה משמח"ת על כל השנה כולה.

ה. ויש להוסיף בביאור הקשר והשייכות של ענין השמחה לפרשת נח:

ידוע34 שתיבת נח קשורה עם ספירת הבינה, עלמא דחירותא35, שלכן הי' בתיבה מעמד ומצב של חירות – "לא ירעו ולא ישחיתו"36.

וזהו גם ענין השמחה שבכללות הימים טובים שנקראים "מועדים לשמחה", ובפרט בחג הסוכות [שמתחיל ביום חמשה עשר לחודש תשרי, וענין זה קשור עם מ"ש37 גבי מי נח "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים גו'"38] שנקרא "זמן שמחתנו" – כידוע שענין השמחה קשור עם ספירת הבינה39. ולכן יש גם ביו"ט ענין החירות (ענינה של ספירת הבינה, "עלמא דחירותא") – כפי שהדבר מתבטא בהענין ד"כל ישראל חברים"40.

ומזה באים לענין החירות דלעתיד לבוא, שעז"נ36 "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שזהו המעמד ומצב דלעתיד לבוא שיהי' ע"י משיח צדקנו, עליו נאמר (בהתחלת הענין) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה"41.

והסדר בזה – שתחילה צריך להיות הענין ד"לא ירעו ולא ישחיתו" כפי שהי' בתיבת נח, ולאחרי כן כפי שישנו בכל יו"ט; ועי"ז יכולים לבוא להענין ד"לא ירעו ולא ישחיתו גו'" כפי שיהי' לעתיד לבוא – באופן נעלה יותר באין ערוך, שהרי עכשיו הרי זה רק בזמנים מיוחדים ובמקומות מיוחדים, ואילו לעת"ל יהי' זה בכל אחד ואחד, בכל זמן ובכל מקום, כיון שאז יקויים היעוד "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", והיינו, שאף שגם לעת"ל יהיו חילוקי מדרגות, "למקטנם ועד גדולם"42, אבל אעפ"כ, בגלוי יהי' אצל כולם הענין ד"כמים לים מכסים".

ולהעיר, שגם בתיבת נח הי' הענין ד"כמים לים מכסים", והיינו, שביחד עם ענין ההתחלקות שהי' בתיבה, כמ"ש "קנים (מדורים מדורים) תעשה את התיבה"43, בכל א' מג' העליות ד"תחתיים שניים ושלשים"44 (כמבואר במדרש45 כל פרטי החילוקים שהיו בתיבה), הנה בגלוי היו מי המבול באופן ד"כמים לים מכסים"; אלא שגם הענין ד"כמים לים מכסים" יהי' לעתיד לבוא באופן נעלה יותר באין ערוך.

וכל זה יכולים לפעול גם עתה, ואין הדבר תלוי אלא בעבודתו של כל אחד מישראל, שבידו נמצא ה"מפתח" לכך,

– ובלשון הרמב"ם22: "צריך כל אדם שיראה עצמו .. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב .. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה" –

עי"ז שהנהגתו תהי' באופן ד"מלאה גו' דעה את הוי' כמים לים מכסים", והיינו, שבגלוי רואים אצלו רק את מי התורה, שזוהי עיקר מציאותו (אף שבהעלם ישנם גם כל פרטי עניניו במחשבה דיבור ומעשה, "כל מעשיך יהיו לשם שמים"46 ו"בכל דרכיך דעהו"47), ואז עוזר לו הקב"ה שה"מים רבים" דטרדות הפרנסה כו' לא יבלבלו אותו48, ועד שנעשה מעמד ומצב ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי".

ו. וכללות ענין החירות קשור עם ענין השמחה:

כיון שענין הגלות הוא מצד העדר השמחה, כמ"ש13 "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב (אזי) ועבדת את אויבך גו'", הרי מובן, שהתיקון לזה הוא ע"י ענין השמחה, ולכן הרי זה ענין עיקרי, כיון שעי"ז פועלים את הגאולה.

וכמדובר בשמח"ת49 אודות סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר50, שכאשר הצמח-צדק ביקר אצל אנשי החיל מבנ"י ב"קראָנשטאַט", אמרו לו אנשי החיל, שכדי לכבוש עיר צריך לילך עם "מאַרש" של שמחה. ועד"ז גם בנוגע לענין הגאולה – שפועלים זאת ע"י שמחה דוקא.

ולהעיר, שהצ"צ עצמו דיבר אז אודות דמעות מכבסות51, שזהו ענין של היפך השמחה, ואעפ"כ מדגיש כ"ק מו"ח אדמו"ר את דברי אנשי החיל ע"ד הצורך בענין השמחה דוקא, כי, בנוגע לאנשי החיל צריך להיות רק ענין השמחה, ועי"ז יפעלו הכיבוש כו', משא"כ ה"מפקד" ("גענעראַל"), שיודע בשעת מעשה את קושי המצב כו', אלא שביחד עם זה צריך להיות אצלו גם ענין השמחה, בידעו שדוקא עי"ז יהי' הנצחון.

ועד"ז צריך להיות אצל כל אחד מעמד ומצב ש"חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא ובכי' תקיעא בלבאי מסטרא דא"52. ואף שמבואר בתניא53 שלאו כל מוחא סביל דא שיהיו ב' הענינים דחדוה ובכי' בבת אחת, ולכן יש צורך שב' ענינים אלו יהיו בזמנים שונים – הנה כל זה הוא רק מצד הבנה והשגה, אבל מצד קבלת עול יכולים להיות ב' הענינים בבת אחת.

ובכל אופן, דורשים מכל אחד שיהי' אצלו ענין השמחה, כיון שדוקא עי"ז יכולים לפעול את ענין הגאולה.

ז. אמנם, עדיין יכול להתערב היצה"ר ולבלבל עם ענינים של עצבות.

אך ידוע הפתגם54 שאמר אדמו"ר האמצעי בנערותו: כתיב55 "עצביהם כסף וזהב", והיינו, שסיבת העצבות ("עצביהם" מלשון עצבות) היא בגלל שמונחים בענינים של כסף וזהב...

וכיון שזהו ענין שנאמר ע"י רבותינו נשיאינו56, הרי זו הוראה ונתינת כח, שכאשר יהודי בא לידי עצבות, עליו להתבונן מהי סיבת העצבות, האם היא מצד ענינים של כסף וזהב וכיו"ב, ועי"ז תתבטל העצבות, ויבוא לידי שמחה.

ובפשטות: כיון ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"57, ו"כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים"58, הרי מובן, שכל הענינים הקשורים עם כסף וזהב אינם בידו, אלא הם "בידי שמים", וא"כ, גם כאשר עושה חשבון שמצד מעמדו ומצבו הי' צריך להיות לו יותר כסף וזהב, אין לו מה להיות בעצבות מזה, שהרי העצבות לא תועיל מאומה,

ואדרבה: העצבות תפעל אצלו כיווץ בכל האברים והכחות והחושים, במחשבה דיבור ומעשה כו', וכיווץ זה יפעל ח"ו גם למעלה, כדאיתא בזהר59 שההנהגה מלמעלה ("מלעילא") היא בדוגמת ("כגוונא") ההנהגה מלמטה ("מתתא"), "כמים הפנים לפנים גו'"60, כך, שגם ההמשכה מלמעלה למטה תהי' באופן של כיווץ ח"ו, הן ברוחניות והן בגשמיות,

ודוקא ע"י השמחה פועלים שגם ההנהגה מלמעלה תהי' מתוך שמחה, ועי"ז יומשכו למטה חסדים גלויים, הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים.

ח. ונקודת הענין – שכללות העבודה צריכה להיות מתוך שמחה,

הן שמחה של תורה – שתפעל הוספה בלימוד התורה שיהי' באופן של ריבוי והרחבה, "ואתהלכה ברחבה"61,

וע"י הריבוי וההרחבה בתורה יומשך ריבוי והרחבה גם בעניני העולם (וכמבואר בזהר62 שע"י ההוספה והחידוש בתורה נעשים "השמים החדשים והארץ החדשה"), שיומשכו "מידו המלאה הפתוחה הקדושה (וגם "הגדושה"63, יותר גם מ"מלאה") והרחבה"64,

והן שמחה של מצוה – שתפעל הוספה בקיום המצוות בהידור,

ושמחה זו תפרוץ את כל הגדרים,

כולל ובמיוחד בנוגע לאלו שנמצאים במיצר ושבי', בית האסורים וכו', ככל השמות שנקראו לה... – שהשמחה תפרוץ את הגדרים, ותפעל חופש לאסירים שיצאו מן המיצר אל המרחב,

ובפרט כאשר מדובר (לא רק אודות יחיד, אלא) אודות ציבור – שהרי ידועה קושיית החוקרים65: איך יתכן שלפעמים רואים שישנו הענין ד"בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו גו'"66, ואעפ"כ לא רואים את היעודים ד"ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"? ותירוצם, שכאשר מדובר אודות יחיד, אזי יכול להיות שקיום היעוד לא יהי' בגלוי; אבל כאשר מדובר אודות ציבור, הרי זה מוכרח להיות בגלוי. ועד"ז בנוגע לפריצת גדר ע"י השמחה, שבנוגע לציבור צ"ל פריצת הגדר בגלוי, כך שבודאי יצאו כולם מן המיצר אל המרחב,

ועד לכללות הענין ד"ישמח ישראל בעושיו"67 ו"ישמח הוי' במעשיו"68,

והרי "ישמח אותיות משיח"69 – יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

* * *

ט. בהמשך להמדובר לעיל בענין "ויעקב הלך לדרכו", שצריך להמשיך את עניני חודש תשרי על כל השנה כולה, יש להוסיף גם לאידך גיסא, שבמשך כל השנה צריך להיות ענין של געגועים לימי חודש תשרי.

והענין בזה:

במשך כל השנה כולה יוצא יהודי לעולם ומתעסק בעניני העולם, אשר, גם בהיותם אצלו באופן ש"בכל דרכיך דעהו"47, הרי עדיין אינם נקראים "חפצי שמים". ומה גם שיש צורך בריבוי יגיעה כדי לפעול בעצמו הענין ד"בכל דרכיך דעהו", ולא עוד אלא שאפילו בנוגע לענין ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"46 שלמטה מהענין ד"בכל דרכיך דעהו"70, יש צורך בריבוי יגיעה, ובפרט בהתחלת העבודה, שאז בודאי יש צורך בריבוי יגיעה אפילו על הענין ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים".

ולעומת זאת, במשך חודש תשרי לא מתעסק יהודי עם עניני העולם, אלא עם עניני קדושה, והיינו, שגם הענינים הגשמיים שעוסק בהם הם כמו אתרוג וסוכה שנעשים עניני קדושה ומצוה.

וכמודגש במיוחד בנוגע ליוהכ"פ – שעז"נ "לחיותם ברעב"71, ש"החיות שלהם הוא מבחי' הרעב גופא כו'"72.

ועד"ז בנוגע לראש-השנה – שענינו הוא הכתרת המלך, "תמליכוני עליכם"73, והרי זה בדוגמת ענין המלוכה למטה, שמציאותו של המלך היא המציאות של כל העם וכל אשר להם (לא רק מין המדבר, אלא גם חי צומח ודומם)74, שלכן, "מלך פורץ גדר כו' ואין מוחין בידו"75, ועד ש"מאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו'"76, דכיון שכל מציאותו היא מציאות המלך, הרי ע"י מרידה במלכות מתבטלת מציאותו77, וכן הוא גם בנוגע לענין המלוכה למעלה, שמציאותם של כל הנמצאים היא "אמיתת המצאו"78, וענין זה נרגש בר"ה.

ומובן גודל ריחוק הערך בין כל השנה כולה, שאז עסוק יהודי עם עניני העולם, שנמשכים משם אלקים, בגימטריא הטבע79, לגבי חודש תשרי, שבו קשור יהודי עם מדריגת האלקות שלמעלה אפילו משם הוי', כמ"ש80 "לפני הוי' תטהרו", ובלשון חז"ל81: "לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים", שענין זה מעורר את ענין התענוג – "אשריכם ישראל"81, ומביא לריבוי שמחה כו'.

ומזה מובן, שכדי לעזוב את כל עניני חודש תשרי, ולירד לעסוק ולפעול בעניני העולם, יש צורך בתנועה של "מסירת נפש"!

י. וע"ד הסיפור אודות המס"נ של רבינו הזקן82, שניתק את עצמו מדביקותו באלקות במעמד ומצב ש"עמך לא חפצתי"83, כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות.

והגע עצמך: רבינו הזקן ידע שנשמתו היא נשמה דאצילות84, שירדה למטה, בכדי לגלות ולסלול את הדרך החדשה של חסידות חב"ד, כך, שידע שהכוונה היא לפעול למטה כו', ואעפ"כ, הי' זקוק לענין של מסירת נפש כדי לנתק את עצמו מדביקותו כו'.

ודוגמתו בכאו"א מישראל, שכאשר צריך לנתק את עצמו מעניני חודש תשרי, ולירד לעסוק בעניני העולם כו', הרי זה אצלו ענין של מסירת נפש.

יא. ובנוגע לפועל:

ברור הדבר שהעבודה בעניני העולם במשך כל השנה כולה צריכה להיות מתוך שמחה, כאמור לעיל שיש להמשיך השמחה על כל השנה כולה, אבל, ביחד עם זה, צריך להיות נרגש גם שזהו ענין של מס"נ, שמנתק את עצמו מכל הענינים הנעלים של חודש תשרי (שהרי בלאה"כ אין זו מס"נ), ויוצא לפעול בעולם; וענין זה (ההרגש שזהו ענין של מס"נ) מתבטא גם בכך שמזמן לזמן מתעורר אצלו רגש של געגועים לחודש תשרי.

וכפי שסופר פעם בארוכה85 אודות החסיד שנשאר בבית-הכנסת במוצאי יוהכ"פ וניגן במשך כל הלילה "אנעים זמירות"... והיינו, שגם לאחרי יוהכ"פ, במוצאי יוהכ"פ, נמשכו אצלו עניני יוהכ"פ, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברגש הגעגועים כו'.

ואע"פ שלא כל אחד יכול להידמות לחסיד הנ"ל, הרי אצל יהודי, כל דבר טוב, יש בו שמץ מנהו, ועד שאפילו לגבי מדרגת משה רבינו מצינו ש"שמץ מנהו .. מאיר לכללות ישראל כו'"86, באופן גלוי בנוגע לעבודה במעשה בפועל ("לעשותו"87).

ובנוגע לעניננו – שאצל כאו"א צריך להיות רגש של געגועים לחודש תשרי, וביחד עם זה, צריכה להיות העבודה במשך כל השנה כולה מתוך שמחה88.

* * *

יב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והי' מידי חודש בחדשו וגו'.

* * *

יג. ידוע שכל הענינים שבעולם ישנם בכללות ובפרטות89, וכמו בנוגע לכללות העולם, שיש דוגמתו בפרטיות בכל אדם שנקרא "עולם קטן"90, וכן לאידך, שהעולם הוא כמו "גוף גדול"91.

ולדוגמא – בנוגע לענין השמש, ש"שמשא אכולי עלמא נייחא"92, וביחד עם זה, יכולה השמש כולה להשתקף בטיפת מים, והיינו, שאף שאינה אלא טיפה אחת של מים, שאינה בערך לכללות הים, מ"מ, משתקפת בה השמש כולה93.

ובפרט בנוגע לבנ"י ותורה, שאצלם ישנו ענין האחדות וההתכללות, הרי בודאי שישנם כל הענינים כפי שהם בכללות ואח"כ גם כפי שהם בפרטות.

ולדוגמא – בנוגע לתורה – שמצינו ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"94, כיון שכל מצוה כוללת את כל המצוות95.

ובנוגע לבנ"י – בשייכות למצות הקהל (ששייכת במיוחד לשנה זו שהיא שנת הקהל, שזוהי מעלתה המיוחדת לגבי שאר השמיטות): ישנו כללות הענין דהקהל – כפשוטו – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו וגו'", "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה וגו'"96, וכמדובר לעיל97 שגם לאחרי חורבן ביהמ"ק ישנו ענין זה בעבודה הרוחנית (שענין זה לא נתבטל ע"י החורבן), ובפרט בשנת הקהל; ונוסף לזה ישנו גם הענין דהקהל בפרטיות ובפרטי פרטיות – בעבודה הפרטית של כל אחד מישראל, להקהיל את כל פרטי כחותיו ועניניו כו'.

יד. ובהתאם לכך, ובהמשך לשמח"ת – הנה כאן המקום להזכיר אודות ענין ה"הקהל" בשייכות לתורה:

ידוע שרבותינו נשיאינו בכלל, וכ"ק מו"ח אדמו"ר בפרט, עוררו ועסקו בלהט ("זיך געקאָכט") לאסוף ולקבץ את כל המנהגים הקשורים עם פסק הלכה (שהרי "מנהג ישראל תורה היא"98, ומכ"ש מנהגים הקשורים עם פסק הלכה) – מנהגי הרביים או מנהגי חסידים הראשונים ברי סמכא (בכתב או בע"פ), וכן כתבי ("ביכלאַך") חסידות, מכתבים, רשימות ושיחות קודש.

ואף שכבר נדפסו ריבוי ענינים – הרי זה כטיפה מן הים.

ולכן, מבקשים בזה, ובכל לשון של בקשה, שכל מי שיש בידו (או שיודע אודות מישהו שיש בידו) העתקות נאמנות מענינים הנ"ל, וכל דמכללי' איתמר, כולל גם בנוגע לענינים שכבר נדפסו, אם ישנה הנחה נוספת עם שינויים (שכיון שנערכה ע"י "מניח" שהוא בר-סמכא, הרי בודאי שהשינויים הם בדיוק כו') – ישתדלו לשלוח כל ענינים אלו לכאן, על מנת שידפיסו ויפיצו זאת, ועד שיבוא מזה ה"בכן" בנוגע לעבודה בפועל, ובלשון הכתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו וגו'"99.

וע"י ה"הקהל" בנוגע לתורה, נבוא גם ל"הקהל" כפשוטו – "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך", בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו לארצנו, בקרוב ממש.

* * *

טו. הביאור בפירוש רש"י100 בהתחלת פרשת השבוע101, "אלה תולדות נח נח איש צדיק", "הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר102 זכר צדיק לברכה, ד"א ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים",

– הקושי בפסוק: מהי השייכות של "נח איש צדיק"103 ל"תולדות נח" שבפשטות קאי על הבנים? ולכן מפרש רש"י ש"נח איש צדיק" הוא כמו מאמר המוסגר, "הואיל והזכירו ספר בשבחו"; אך כיון שאין זה מחוור כ"כ שהכתוב יפסיק במאמר המוסגר, מוסיף רש"י לפרש שגם "מעשים טובים" נקראים "תולדות" (אבל זהו רק פירוש שני, כי, "תולדות" כפשוטו הם בנים). ורש"י מעתיק גם תיבת "אלה", כדי לשלול הפירוש ש"נח איש צדיק" בא בהמשך למ"ש בס"פ בראשית "ונח מצא חן בעיני ה'" (שעפ"ז יתורץ הקושי שנשאר לפי ב' הפירושים: מדוע לא מצינו לפנ"ז הסיפור בשבח הצדיק, או סיפור מעשיו הטובים) – כי "אלה" מורה על התחלת ענין חדש ("פסל את הראשונים"104);

החילוק בין "ספר בשבחו", שזהו הפירוש הפשוט בפסוק "זכר צדיק לברכה", ל"ברכו", כפי שמביא רש"י מ"מדרש אגדה" בפירוש הפסוק105 "ואברהם היו יהי' גו'", והביאור בדברי הגמרא106 "מנא הא מילתא דאמור רבנן זכר צדיק לברכה .. מדאורייתא .. דכתיב .. ואברהם הי' יהי' גו'", ולא מנח, כי, בנח לא מדובר אודות ברכה, אלא אודות שבח;

וביאור פעולת הסיפור בשבחו, כמובן מפעולת הדיבור הבלתי- רצוי, לשון הרע, שמעורר ומגלה את הרע שמצד עצמו הי' נשאר בהעלם107, ומרובה מדה טובה, שהדיבור בשבחו יש לו השפעה טובה108, ומביא חיזוק וסיוע בעבודה109;

ועפ"ז יובן הטעם שענין זה נאמר בפ' נח, שבה מדובר אודות עבודתו של נח, ולא בפ' בראשית, שבה מדובר אודות הענין דנשיאת חן שעיקרו מצד אתעדל"ע –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 36 ואילך.

* * *

טז. הביאור בפירוש רש"י בסיום הפרשה, "בחרן", "הנו"ן הפוכה, לומר לך עד אברם חרון אף של מקום (בעולם)" – שה"חרון אף" אינו קשור עם תרח, שהרי לשיטת רש"י עשה תרח תשובה משך זמן רב לפני מיתתו110, אלא עם כללות העולם, וענין זה נפסק (כמרומז בצורת הנו"ן) עם זריחת אורו של אברהם111 (הנזכר בפסוק הבא). והחידוש שבדבר ש"עד אברם" הי' "חרון אף של מקום" – שאף שהאריכו ימים ביותר, אין זה בגלל שהי' אצלם ענין מסויים שגרם נח"ר להקב"ה (כמו ענין האחדות וכיו"ב), אלא הי' "חרון אף כו'", ואעפ"כ עלה ברצונו שיאריכו ימים. והרמז ב"יינה של תורה" – שהדורות הראשונים היו ניזונים בחסדו של הקב"ה שלמעלה מהשתלשלות, שזהו ש"חרון" הוא מלשון "חרון אף" (ולא מלשון "נחר גרוני"112), כי, "אף" קשור עם ענין הריח (למעלה מחכמה), שמגיע למעלה מסדר השתלשלות. וענין זה מרומז בהשינוי דנו"ן פשוטה, שמורה על ההמשכה עד למטה מטה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 63 ואילך.

* * *

יז. ישנם אלו שבימים הקרובים יהי' אצלם הענין ד"ויעקב הלך לדרכו",

– לאחרי שבהיותם כאן הי' אצלם הקושי הקשור עם טלטול הדרך, ובאופן של הידור... הן בנוגע לזמני האכילה והשינה וכו', והן בנוגע ללבושים וכו' –

שיחזרו לבתיהם, ולעבודתם הרגילה בעניני התומ"צ,

ושם צריך להמשיך את עניני חודש תשרי (לאחרי שכבר נשלם גם יום שלושים שבו), חודש השביעי, המשובע בכל טוב113, שיומשך על כל השנה.

ולכן, יאמרו כולם יחדיו "לחיים", וענין זה יסייע להמשיך את כל עניני חודש תשרי, ובפרט "זמן שמחתנו", על כל השנה כולה.

יח. והנה, מצינו במדרשי רז"ל114 בנוגע לשמיני-עצרת, שהקב"ה אומר לבנ"י "קשה עלי פרידתכם", ולכן, "עשו לי סעודה קטנה .. פר אחד איל אחד".

ולכאורה אינו מובן115: מהו הדיוק "קשה עלי פרידתכם", דלכאורה הול"ל "קשה עלי פרידתנו" – הפרידה בין הקב"ה לבנ"י?

[יש מפרשים116, שמצד הקב"ה לא שייך לומר ענין של פרידה מבנ"י, ולכן לא נאמר "פרידתנו.", אלא "פרידתכם", היינו, שהפירוד הוא רק מצד בנ"י. אבל, ביאור זה אינו מספיק, שהרי גם מצד הקב"ה אינו דומה המעמד ומצב כאשר בנ"י עולים לרגל לביהמ"ק לגבי המעמד ומצב שלאחרי החג].

גם צריך להבין117: כיצד מתבטל הקושי שבענין הפרידה עי"ז שיעשו "סעודה קטנה .. פר אחד איל אחד"?

והביאור בזה118:

הקושי בענין הפרידה הוא – לא בנוגע להקב"ה ובנ"י, אלא בנוגע לבנ"י עצמם, שהם נפרדים איש מרעהו. ולכן העצה לזה היא ע"י עריכת "סעודה קטנה", "פר אחד איל אחד" – כי, עי"ז שכל בנ"י מכל השבטים מקריבים קרבן אחד, אזי נפעל ענין של אחדות ביניהם.

ולכן, יאמרו עתה כולם ביחד "לחיים", "לחיים ולברכה" (כדברי הרב המגיד119), "עם כל הפירושים"120, ועי"ז יפעלו הענין ד"ויעקב הלך לדרכו" (יחד עם המשכת כל עניני חודש תשרי, ובפרט "זמן שמחתנו", על כל השנה כולה) מתוך אחדות כו'88.

* * *

יט. כאן הזמן והמקום להבהיר ב' ענינים:

ענין הא':

בהמשך לחלוקת המשקה בשמחת-תורה121 – הנה ישנם כאלו שרוצים להשלות את עצמם או אחרים, שכבר נתבטל מה שדובר כמ"פ122, אודות שתיית משקה בעת התוועדות, שצריכה להיות ההגבלה דג' כוסות כו', או שחושבים שאני צריך אמנם לומר את הדברים, אבל באמת אין צורך לציית...

ולכן יש צורך לחזור ולהבהיר שהענין הוא בתקפו לעולם ועד, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז – שלא לשתות יותר מג' כוסות קטנות.

וכמדובר, שגם באופן כזה יכולים להתוועד כמה שעות, ומובטחים הם שעי"ז לא יחסר בעבודתם כו'.

ובכל אופן, מכאן ולהבא יש להקפיד על זה, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת, גם אם בשביל זה יש צורך בענין של אתכפיא וקבלת עול – "ברעכן זיך" כו'.

וענין הב':

ישנם בעלי מרה-שחורה ("מרה-שחורה'ניקעס") שמנצלים טבע זה (לא רק בשביל להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה123, אלא) לעורר – בכתב ובעל-פה – בנוגע להמשקה הנקרא "בענדיקטין", שיש בזה שאלות וספקות כו'.

ולכן: לעת-עתה יפסיקו להשתמש במשקה זה, וישתמשו עם משקה הראוי גם לבעלי המרה-שחורה...

– ובודאי לא תהי' תרעומת מצדם של רבותינו נשיאינו, שהיו משתמשים במשקה זה בליובאַוויטש124 –

עד שיבואו "משה ואהרן עמהם"125, ואז יתברר שאין שום פקפוק בדבר, וכולם יכולים לשתות משקה זה, הן אלו שיאכלו מאכלי בשר, והן אלו שיאכלו מאכלי חלב, וכמבואר בהלכות ברכת המזון126 האופן שיוכלו לזמן יחדיו...88.

* * *

כ. כתיב127 "כי נר מצוה ותורה אור". וכיון שבאים אנו זה-עתה משמח"ת, יש להדגיש את הענין ד"תורה אור" – לימוד התורה באופן שחודר ומאיר את כל מציאותו ועד לחלקו בעולם, ובעיקר – גופו ונפשו הבהמית, וגם נפשו האלקית, ע"י המאור שבתורה, זוהי פנימיות התורה.

ובהתאם לכך, יש להזכיר שבין אלו שנוסעים מכאן, ישנם גם תלמידי הישיבה שבאו לכאן למשך זמן על מנת ללמוד תורה – שזהו כל ההיתר שלהם לצאת לחוץ-לארץ, כמבואר ברמב"ם128.

וכמדובר בזה129, שלכן צריך להיות אצלם לימוד התורה באופן נעלה יותר, שלא הי' יכול להיות אצלם בהיותם בארץ ישראל, ובזה גופא צריך להוסיף מיום ליום, כיון שבכל יום ויום (מלבד שבתות) הרי זה כמו שזה-עתה יצאו מא"י לחו"ל כדי ללמוד תורה, ובפרט ככל שהולך ומתקרב הזמן שבו צריכים לחזור לא"י, ועד שבמשך שעות ספורות יכולים להיות כבר בדרכם לא"י, כך, שנרגש ביותר שבאו מא"י לחו"ל, ולכן צריכים להוסיף עוד יותר בלימוד התורה; ובודאי שלאחרי שיחזרו לא"י, יהי' אצלם הענין ד"ילכו מחיל אל חיל"130 בלימוד התורה וקיום המצוות.

וצריכים הם לידע את גודל האחריות המוטלת עליהם (כולל גם בנוגע לאלו שהי' בידם למחות כו') – שהרי בחזרתם לא"י "יבחנו" אותם לראות מה קיבלו בהיותם כאן, ונמצא, שעי"ז בוחנים גם את הנמצאים בסביבתם!...

ובידעם את גודל האחריות – צריכים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה, נגלה וחסידות, הן הוספה בכמות הזמן, והן הוספה ביגיעה, וכמארז"ל131 "יגעתי ומצאתי", כמדובר פעם132 שזהו בדוגמת ענין המציאה, היינו, שמשיג הרבה יותר באין ערוך ממה שהתייגע, כך, שעסקם בלימוד התורה יהי' "לתהלה ולשם ולתפארת"133 – כמבואר בחסידות134 שג' ענינים אלו הם כנגד תלת מוחין שבראש, ומובן שענין זה שייך במיוחד לבני ישיבה וראש ישיבה כו'; ומהמוחין יומשך גם במדות, ועד למעשה – לימוד המביא לידי מעשה – שיתוסף אצלם בקיום המצוות בהידור, כך, שהתורה תחדור את כל מציאותם, ותפעל עליהם ועל זרעם וזרע זרעם, ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת, במשך כל השנה כולה, ובפרט בשנה זו שהיא שנה שלימה ומלאה, שיש בה מספר הימים היותר גדול.

וכיון שכל זה צריך להיות בשמחה, ובפרט בבואנו זה עתה משמח"ת – יאמרו "לחיים", וימשיכו זאת על כל השנה כולה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "כי בשמחה תצאו" – "ניט אום שבת גערעדט"... ואח"כ אמר:]

כא. בודאי ימשיכו לערוך התוועדות בכל לילה עד לזמן הנסיעה, כולל גם בליל הנסיעה, וגם במטוס... ויקחו מכאן את המזונות והמשקה עבור ההתוועדויות.

ויהי' זה באופן ד"לילה כיום יאיר"135, לעשות מהלילה – יום, כפי שמצינו בנוגע ליום השבת שלא נאמר בו "ויהי ערב", כיון שהלילה נעשה יום136, וכפי שיהי' לעתיד לבוא ש"לילה כיום יאיר" בגשמיות, וענין זה נפעל ע"י העבודה עתה, באופן ש"ליהודים היתה אורה"137 – "זו תורה"138, שמאירה את כל מציאותם ועד לחלקם בעולם – "ושמחה וששון ויקר"137.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המשקה והמזונות להרב משה הכהן דובינסקי (מארגן ה"מלוה מלכה"), באמרו, שכיון שהתחלת ההתוועדויות היא מ"מלוה מלכה", הרי זה שייך אליו, והורה לו, לשמור חלק מהמשקה והמזונות שיספיק גם עבור שאר ההתוועדויות.

כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכה אחרונה, ואח"כ אמר:]

ע"פ מ"ש בפרשת לך לך שהולכים לקרוא עתה139 – הנה כאשר יהי' הענין ד"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך גו'", אזי תקויים ההבטחה "ואעשך לגוי גדול גו'", ועד להסיום: "והי' ברכה"140.