וארא, ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ה

בס"ד. ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט, ה'תשכ"ה

(הנחה בלתי מוגה)

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם וגו', לכן אמור לבני ישראל אני הוי' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו'1. וממשיך הכתוב2 בהציווי למשה, בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו. ולאחרי שהפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם3, ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו4, חוזר הכתוב לענין דיבורו של משה אל פרעה להוציא את בנ"י ממצרים5, ומסיים6, ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. וצריך להבין, מה נוגע סדר היחס של משה ואהרן ליצי"מ, שלכן הקדימו הכתוב. וגם צ"ל מה נוגע ליצי"מ הענין שמשה ואהרן היו בני שמונים שנה דוקא.

ב) ויש להוסיף בהדיוק במ"ש ומשה בן שמונים שנה גו', דלכאורה, נוסף לכך שצריך להבין מדוע הוצרך הכתוב להדגיש ענין זה, הנה עוד זאת, שע"פ החשבון, הרי עדיין לא הי' משה בן שמונים שנה, אלא רק נכנס לשנת השמונים7 [כי, ארבעים שנה שלימות היו בנ"י במדבר (שהרי עלו מן הירדן בעשירי בניסן8, ואז עשו הפסח9, והקריבו העומר, כדי שיוכלו לאכול חדש מתבואת הארץ10), וכיון שמשה חי ק"כ שנה שלימות11, נמצא, שביצי"מ הי' משה קצת יותר (מז' אדר עד ט"ו ניסן) משמונים שנה שלימות. ואילו הזמן שבו עמד משה לפני פרעה, קודם המכות, הוא לערך שנה לפנ"ז (כדאיתא במשנה בעדיות12 שמשפט המצריים שנים עשר חודש, והיינו13, ט' חדשים לט' המכות, שהרי מלבד מכת בכורות שהיתה ברגע אחד, בחצי הלילה14, וגם ההתראה עלי' היתה בעמדו לפני פרעה בסיומה של מכת חושך15, הנה כל מכה מט' המכות היתה משמשת רביע חודש וג' חלקים הי' מעיד ומתרה בהם16. ועוד ג' חדשים שבהם הי' משה נכסה, כדאיתא במדרש17 על הפסוק18 דומה דודי לצבי גו', מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נגלה ונכסה)], ואעפ"כ מדגיש הכתוב ומשה בן שמונים שנה.

[ולהעיר מדברי המפרשים19, שכוונת הכתוב להפליא את גודל מעלת משה ואהרן, שאף שהיו זקנים, בני שמונים, הטריחו עצמם והשכימו והזדרזו לילך אל פרעה כו', בשביל טובתם של ישראל כו' (וזוהי גם הוראה לכל אחד מישראל, עד כמה צריך להשתדל בטובת חבירו כו', ולא לומר שהוא זקן20 ואינו לפי כבודו כו'). אבל, ע"פ פשטות הכתובים, הרי מצינו שאפילו בהיות משה בן מאה ועשרים שנה, לא כהתה עינו ולא נס לחה21, ואם הדברים אמורים בסוף ימיו, לאחרי כל המאורעות שעברו עליו כו', כולל ובמיוחד לאחר מ"ת, שהתורה מתשת כחו של אדם22, הרי עאכו"כ שבעמדו לפני פרעה, קודם יצי"מ ומ"ת, הי' בכל תוקף הבריאות כו'. וא"כ, אין חידוש בכך שהשתדל כו' בשביל טובת בנ"י].

ג) אך הענין הוא, כפי שמביא הצ"צ באוה"ת23 מ"ש הפנים יפות24, שהקדים הכתוב סדר היחס, כדי לבאר אשר משה ואהרן הם דור שביעי לאברהם, וכל השביעין חביבין כו'25. ומוסיף לבאר, שזהו גם מש"נ וארא אל אברהם גו' בא-ל שדי, שהוא ע"ד שאמר לעולמו די26, נמצא, שזהו הבחי' שהאיר בששת ימי בראשית. וכן אמרו רז"ל27 בהבראם28 – באברהם, שזהו"ע עולם חסד יבנה29. אמנם, שמי הוי', שהוא בחי' שבת שלמעלה משי"ב, שבת להוי'30, לא נודעתי להם, וזהו הבחי' שנגלה למשה. וא"כ, זהו ענין כל השביעין חביבין כחביבות השבת על ששת ימי המעשה.

וממשיך הצ"צ ומביא31 מ"ש בפנים יפות24, שענין ומשה בן שמונים שנה גו' קשור עם מ"ש32 ימי שנותינו גו' ואם בגבורות שמונים שנה, היינו, ששמונים שנה הו"ע הגבורות. ומבאר, שענין ע' שנה נמשך מז' מדות העליונות הכלולים מיו"ד כו'. אך ענין שמונים שנה נמשך מכתרא תמינאה שהוא הבינה33, ובבינה נאמר אני בינה לי גבורה34, וידוע שהתגלות עתיק בבינה35. והרי הענין דיצי"מ הוא ע"י התגלות בחי' עתיק כו'. וזהו גם מ"ש בזהר בכ"מ36 שיצי"מ נמשך מסטרא דיובלא שהוא בינה, לכן נזכר חמשים פעמים יציאת מצרים בתורה, כנגד נו"ן שערי בינה37. ולכן היו משה ואהרן צ"ל בני שמונים שנה, שאזי מאיר בחי' גבורה עליונה כו'.

ד) ועפ"ז מובן, שהן סדר היחס של משה והן היותו בן שמונים שנה, שייך ונוגע לענין דיצי"מ, כי, כללות הענין דיצי"מ הוא היציאה ממיצרים וגבולים (כולל גם מיצרים וגבולים (מצרים) דקדושה, שמזה נשתלשל מצרים כפשוטו, ועד לגלות מצרים כו'), ובשביל זה יש צורך בגילוי נעלה שהוא למעלה מגדרי העולם כו'. וזהו מה שהגאולה היתה ע"י משה דוקא, שהוא דור שביעי לאברהם, וכל השביעין חביבין, והיינו, שאצל משה הי' גילוי שם הוי', שזהו בחי' השבת שלמעלה משי"ב. וזהו גם מה שמשה הי' בן שמונים שנה, שזהו"ע מדריגת הבינה שהיא למעלה משבעת ימי הבנין. והענין בזה, כידוע שבבחי' בינה יש ב' ענינים (אף שלפעמים אין מחלקים ביניהם), תבונה ובינה38, דתבונה הו"ע השכל כפי ששייך לפועל ממש, משא"כ בינה הו"ע השכל כפי שהוא מצד עצמו. וכמו בלימוד דשנים אוחזין בטלית39, הנה בבחי' תבונה, דעתו היא על הטלית כו', משא"כ בבינה, דעתו היא על ההשכלה עצמה, ועד כפי שהענין הוא למעלה [שזהו עיקר ענין התורה, שהיא תורתו של הקב"ה, כפי שאומרים בברכת התורה (שצ"ל קודם הלימוד, כידוע בענין ברכו בתורה תחילה40) ונתן לנו את תורתו], ששם לא מדובר אודות ענינים גשמיים כו' [ומובן, שבודאי צריך להיות הלימוד גם בנוגע למעשה בפועל, שהרי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה41, אבל אעפ"כ, עיקר ענין התורה הוא למעלה מהעולם כו']. וזהו גם שבמאמר רז"ל42 אודות העשרה דברים שבהם ברא הקב"ה את עולמו נזכר הענין דתבונה, ולא הענין דבינה, כי, תבונה שייכת לעולם, ורק בינה היא למעלה מהעולם. וזוהי הדרגא דשמונים שנה, שבה הי' משה בעמדו לפני פרעה, ועי"ז הי' יכול להיות ענין הגאולה.

ה) אמנם אף שהענין דיצי"מ הי' צ"ל ע"י משה דוקא, ובזה גופא מצד דרגתו של משה בהיותו בן שמונים שנה דוקא, מ"מ, צ"ל גם הנתינת כח מבחי' האבות, שזהו מה שפירש רש"י בריש פרשתנו על הפסוק43 ויאמר אליו אני הוי', לא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ועד שמצינו שענין הגאולה קשור עם לידת האבות, כדאיתא בגמרא44 בניסן נולדו אבות [שנאמר45 ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו, בירח שנולדו בו זיותני עולם] כו' בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל. והיינו, לפי שמעלת האבות גדולה ביותר. וכדאיתא במדרש46 על הפסוק וארא אל אברהם וגו', שאמר לו הקב"ה למשה חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב כו' ולא הרהרו אחר מדותי כו'. ועד שאמר הקב"ה למשה (בנוגע להאבות), במקום גדולים אל תעמוד47. ועוד זאת, שגם במעלת משה שהוא דור שביעי לאברהם, וכל השביעין חביבין, מודגשת מעלת אברהם, שהרי מעלתו של השביעי היא היותו שביעי לראשון, וא"כ, גם בזה העיקר הוא הראשון48.

ו) ויובן בהקדם הדיוק בלשון רש"י (לקיים דברי שדברתי ל)אבות הראשונים, דלכאורה אינו מובן, למה צריך להוסיף (אבות) הראשונים, הרי רק אברהם יצחק ויעקב נקראים אבות, כמארז"ל49 אין קורין אבות אלא לשלשה. ויש לבאר זה ע"פ הידוע דראשון קאי על כתר50, וזהו שנקראו אבות הראשונים, כי, ענינם של האבות הוא המדות (חג"ת), ושורש המדות הוא בבחי' הכתר51. והענין בזה, דהנה, מצד מדרגת האבות כפי ששייכים למדות חג"ת, ישנם עניני העבודה הפרטיים שבהם חלוקים האבות זמ"ז, וכמו עבודת אברהם בהכנסת אורחים, עבודת יצחק בחפירת בארות, ועבודת יעקב בענין המקלות כו'. אך ישנו ענין נעלה יותר אצל האבות, מצד שרשם בבחי' הכתר, שלכן נקראו אבות הראשונים, שזהו"ע שלמעלה מהתחלקות פרטים כו'. ועז"נ למשה במקום גדולים אל תעמוד, שזהו כפי שהמדות (מדרגת האבות) הם בגדלותן, היינו, בשרשם ומקורם בבחי' הכתר, שאז הם למעלה מבחי' החכמה (דרגתו של משה). וזהו שאמר הקב"ה למשה ששליחותו להוציא את בנ"י ממצרים היא כדי לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים, היינו, שהענין דיצי"מ קשור עם מדרגת האבות כפי שהם בשרשם בבחי' הכתר (הראשונים) שלמעלה מהתחלקות, והו"ע הכריתת ברית והשבועה כו' שלמעלה מטו"ד.

וזהו גם מה שהגאולה ממצרים היתה בחודש ניסן שבו נולדו האבות. ובהקדם ביאור מעלת יום ההולדת52 גם לגבי יום ההסתלקות. דהנה, אף שאמרו רז"ל53 אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שמזה מובן שיש מעלה ביום ההסתלקות לאחרי גמר העבודה לגבי יום ההולדת שאז לא יודעים כיצד תהי' העבודה בפועל כו', הרי לאידך גיסא מצינו מעלה ביום ההולדת לגבי יום ההסתלקות, כדאיתא בגמרא54 בנוגע להמן, שכאשר נפל הפור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד, ומפרש רש"י, כדאי הלידה שתכפר על המיתה (אף שלכאורה הרי המיתה באה לאחרי הלידה ומבטלת אותה, ולא להיפך55), כי, מעלת יום ההסתלקות קשורה עם העבודה בפועל כפי שנעשית ע"י הגוף, ע"פ טו"ד ובאופן של התחלקות לפרטים כו', ואילו מעלת יום ההולדת קשורה עם ההתגלות של הנשמה עצמה (עוד לפני העבודה בפועל ע"י הגוף), כפי שהיא למעלה מטו"ד ולמעלה מהתחלקות לפרטים כו' (וגם כלול בה בהעלם מעלת העבודה בפועל מצד הגוף שתהי' ע"י יגיעתו במשך כל ימי חייו).

ז) אך הענין הוא ששניהם אמת, שבשביל הענין דיצי"מ יש צורך בנתינת כח ממדריגת האבות הראשונים, כפי שהם בשרשם בבחי' הכתר, שזהו מה שנמשך בחודש ניסן שבו נולדו האבות. וביחד עם זה צריכה להיות גם העבודה בפועל מצד הגוף, בהתחלקות לפרטים כו', בכחו של משה, שאצלו הי' הגילוי דשם הוי' שלמעלה מהעולם, ובהיותו בן שמונים שנה, שאז הגיע למדריגת הבינה שהיא למעלה משבעת ימי הבנין (למעלה ממדריגת האבות בבחי' המדות ששייכים לעולם), אלא שעבודה זו גופא צריכה להיות חדורה בבחי' העצם שלמעלה מהתחלקות כו'.

ח) ויש לקשר ענין זה עם יום ההילולא של רבינו הזקן בכ"ד טבת, שקביעותו בכו"כ שנים היא בפ' וארא56, שנוסף על כל פרטי עניני עבודתו, בתור נשמה כללית, ונשמה חדשה57, ועל ידו התחיל גילוי והפצת תורת חסידות חב"ד וכו', הי' אצלו גם ענין נעלה יותר שלמעלה מהתחלקות לפרטים כו', שזהו מה שהי' אצלו הענין דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ58, כפי שהי' נשמע לשונו בדביקותו: איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דאַיין ג"ע, איך וויל ניט דאַיין עוה"ב כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין59, שזהו"ע שלמעלה מהתחלקות לפרטים כו' (למעלה גם מאהבה בתענוגים שהיא עדיין בבחי' יש מי שאוהב כו'60), שזהו ע"ד הענין דאבות הראשונים. ועוד זאת, שבתורת חסידות חב"ד מודגש הצורך בעבודה בכח עצמו דוקא, כידוע בהחילוק שבין חסידות חב"ד לחסידות חג"ת כו'61, שזהו ע"ד האמור לעיל (ס"ו-ז) שנוסף על מעלת חודש ניסן מצד לידת האבות, צ"ל גם העבודה בפועל ע"י היגיעה במשך ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה כו'.

ט) וכל זה נוגע גם להענין דיצ"מ שבכל יום, כמארז"ל62 בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, שענין זה נעשה בק"ש שענינה הוא מס"נ שלמעלה מהגבלה, ובאופן שנמשכת וחודרת בכל היום כולו (ק"ש שבבוקר – בכל היום, וק"ש שבערב – בכל הלילה), שלכן, הנה גם כאשר סדר עבודתו היא כשיטת ר' ישמעאל שצ"ל ואספת דגנך גו'63, הנהג בהם מנהג דרך ארץ64, וכדברי הגמרא64 שהרבה עשו כר"י ועלתה בידן (כרשב"י ולא עלתה בידן), שזהו לפי שאין סומכין על הנס65, הרי לא זו בלבד שקובע עתים לתורה, אלא עוד זאת, שלימודו בתורה הוא באופן שלמעלה מהגבלה (שאינו מסתכל על השעון כו'), כפי שלמדים מאופן לימודו של ר"י בעצמו. וענין זה נעשה ע"י בחי' משה שבכאו"א מישראל66, שמדבר עם בחי' פרעה שבו ופועל עליו כו'67, ועד שמתבטל השעבוד, ויוצא מן הגלות אל הגאולה כו'.