בס"ד. ש"פ פקודי, ב' אדר-שני, ה'תשכ"ה

(הנחה בלתי מוגה)

אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן1. ומבואר בלקו"ת2, שמשכן העדות הו"ע יחודא עילאה, יחוד או"א, שבפסוק3 שמע ישראל, ופקודי המשכן הו"ע יחודא תתאה, יחוד ו"ה, שבפסוק4 ואהבת, שהו"ע האהבה שנמשכת מהשכל והטעם. אך הנה קודם ק"ש תיקנו אנשי כנסת הגדולה פסוקי דזמרה, שזהו"ע עבודת הלוים בשירה וזמרה ברצוא ושוב כו', שזוהי ההכנה לרומם הנפש עד שתוכל לייחד היחוד דק"ש כו'. אמנם, תכלית הכוונה היא להמשיך רצו"ש הנ"ל בבחי' כלי, והיינו ע"י לימוד התורה בבחי' ביטול, וזהו ביד איתמר, מלשון אתמר הנזכר בגמרא תמיד, שפירושו שממילא איתמר ונדבר כו', היינו, שהדיבור של האדם הוא בתכלית הביטול עד שאינו בא מצד עצמו כלל, אלא נדבר בו דבר הוי' זו הלכה5 ממילא ומאליו. וזהו ענין ודברת בם6 שלאחרי ואהבת גו'. ועז"נ ביד איתמר בן אהרן הכהן, כידוע שענינו של אהרן הכהן הוא בחי' אהבה רבה, והוא הממשיך הכח הזה להיות כל סדר העבודה הזאת. ומסיים7, שע"י בחי' אהרן, שהו"ע אהבה רבה, נמשך הכח לאתעדל"ת כו'.

ב) ויש לקשר ענין זה עם הדרוש שבהתחלת הלקו"ת על ספר שמות8, ד"ה ראו9 כי הוי' נתן לכם השבת. דהנה ידוע בענין החילוק שבין ב' המדרגות באהבה, אהבת עולם ואהבה רבה10, שאהבת עולם, היא האהבה שנלקחת מהעולמות, היינו, מההתבוננות בהחיות האלקי שמחי' את העולמות כו', וכיון שהעולם הוא מוגבל, הרי גם האהבה שבאה מההתבוננות בהעולם היא אהבה מוגבלת, משא"כ אהבה רבה היא אהבה בלתי מוגבלת, כיון שאינה באה ע"י ההתבוננות בחיות האלקי שמחי' את העולמות כו', אלא היא אהבה שלמעלה מטו"ד, מצד עצם הנפש כו'. וזהו גם החילוק שבין ימות החול ליום השבת11. דהנה, בימות החול העבודה היא בעניני העולם, בל"ט המלאכות דהזורע והחורש כו'12, שעיקרם ותכליתם בשביל עשיית המשכן, ומהם נשתלשלו מלאכות אלו בעובדין דחול, אך לאחר שנשתלשלו מהן13, הרי עתה אינם מלאכות המשכן, אלא עניני העולם, מלשון העלם והסתר14, ולכן צריך האדם לפעול בעצמו שהתעסקותו בעניני העולם תהי' באופן שכל מעשיך יהיו לשם שמים15 ובכל דרכיך דעהו16 (בהתאם לכך שעיקר ותכלית מלאכות אלו היא בשביל עשיית המשכן), ועד שע"י ההתבוננות בחיות האלקי שמחי' את העולם כו' יבוא לאהבת ה', שזהו בחי' אהבת עולם, כנ"ל. משא"כ ביום השבת שבו אסור להתעסק בעניני העולם (ועד שגם הענינים הגשמיים, אכילה ושתי' כו', הם לא רק לשם שמים, אלא הם עצמם נעשים ענין של מצוה, שמצוה לענגו בעונג אכילה ושתי'17), הנה גם אהבת ה' היא באופן שלמעלה לגמרי ממציאות העולם, ולכן היא למעלה ממדידה והגבלה, שזהו בחי' אהבה רבה.

ועז"נ ראו כי הוי' נתן לכם השבת, ראו דייקא, היינו שזהו ענין שנראה בגלוי, וכפי שהיו רואים במוחש בנוגע למן, כהמשך הכתוב9, על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומיים, עומר כפול18, וכן רואים במוחש שכל עניני השבת הם באופן של הוספה ועילוי כו', כמו באכילה ושתי', בשר שמן ויין מבושם19, ומזה מובן גם בנוגע לענין האה"ר שביום השבת. ועוד זאת, דכיון שהוי' נתן לכם השבת, היינו, שזהו ענין שניתן מלמעלה, אזי אי אפשר לטעון שאינו שייך לזה כו' (ער האַלט ניט דערביי), כי, בענין שניתן מלמעלה לא נוגע המעמד ומצב של התחתון, וכידוע20 המשל בנוגע לחיבור עליון ותחתון, שכאשר החיבור הוא באופן שהעליון יורד אל התחתון, אזי לא נוגע מעמדו ומצבו של התחתון, דכיון שהחיבור בא מצד העליון, הרי מי מעכב בידו, וכמ"ש21 מי יאמר לך מה תעשה גו'.

ג) והנה כשם שנתבאר בלקו"ת ס"פ פקודי בנוגע לאהבה רבה, שמזה נמשך הכח לאתעדל"ת כו', כן הוא גם בענין השבת, שאף שגדלה מעלתו ביותר, וכנ"ל שמדריגת האהבה דשבת היא אהבה רבה, הנה העיקר והתכלית הוא הנתינת כח לאתעדל"ת בעבודה דימות החול שלאחרי השבת. והענין בזה, דלכאורה, הנה בשלמא בימות החול צריכים לחשוב ולהתכונן ליום השבת, וכמארז"ל22 מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, אבל כאשר מגיעים כבר להעילוי דיום השבת, הרי זה מעמד ומצב שלמעלה לגמרי משייכות לימות החול. ובפרט ע"פ מ"ש כי הוי' נתן לכם השבת, הוי' דייקא, שהוא למעלה משם אלקים ששייך לבריאת העולם, כפי שמצינו של"ב פעמים אלקים נאמר במעשה בראשית23, ואפילו בגמר מע"ב נאמר24 ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, ואילו כאן נאמר כי הוי' נתן לכם השבת, הוי' בלבד. ויש להוסיף בדיוק לשון הכתוב כי הוי' נתן לכם השבת, נתן דייקא, לשון מתנה, ע"פ המבואר במק"א25 שיש ג' מדריגות בענין השבת, מדריגה הא', שבאה ע"י עבודה ויגיעה, כמארז"ל22 מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ועז"נ26 ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, מדריגה הב', הו"ע דשבת מקדשא וקיימא27, ומדריגה הג' הו"ע המתנה שבשבת, כמארז"ל28 מתנה אחת יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ובכללות הנה ג' מדריגות אלו הם ג' הזמנים דליל שבת, יום השבת, ורעוא דרעוין29. ומצד גודל מעלת השבת, ובפרט קרוב לסיומו, בזמן רעוא דרעוין, וכמבואר בהמשך תרס"ו30 גודל מעלת הזמן דרעוא דרעוין, שהוא מעין המדריגה היותר נעלית דלעתיד לבוא, שעלי' אמרו רז"ל31 שהעוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' כו', הרי מובן שזהו באין ערוך לגמרי לגבי ימות החול. ואעפ"כ, הנה העיקר והתכלית דיום השבת הוא הנתינת כח לאתעדל"ת בעבודת ימות החול שלאחרי השבת, שזהו מה שאומרים במוצאי שבת32 (מיד לאחרי העילוי דרעוא דרעוין) אל תירא עבדי יעקב33, כי34 בשבת אנו בבחי' ישראל, שאין צריך לבחי' עבודה ויגיעה לברר בירורים כו', ואנו אז בבחי' בנים למקום35, ואח"כ במוצאי שבת, שצריך לחזור ולירד להיות בבחי' יעקב עבדי בכל ששת ימי המעשה לברר בירורים בבי"ע כו', לכך אומר אל תירא עבדי יעקב כו' מלירד שם, ובזה נותנים כח ועוז כו'.

ד) ומזה באים לויקרא אל משה גו'36, ויקרא לשון חבה37, ובאל"ף זעירא (ולא כמ"ש בד"ה38 אדם באל"ף רבתי)39, וכידוע הסיפור40 שהצ"צ שאל אצל זקנו רבינו הזקן מדוע נאמר ויקרא באל"ף זעירא, והשיב לו רבינו הזקן שזהו בגלל ענוותנותו של משה כו'41.

______ l ______