בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ה.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה. ולאחרי שניגנו הניגון "אתה בחרתנו", צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ממצרים גאלתנו", והניגון "אני מאמין".
א. בסעודת אחרון של פסח לפני עשרים שנה1, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר: לחיים, (ופירש), יתן השי"ת שכל הגילויים של יו"ט זה, והגילוי של יום זה, אחרון של פסח, הגילוי של משיח, יומשכו בהתגלות בחסד וברחמים.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א לקח כוס יין ואמר: "לחיים, יתן השי"ת וכו' בחסד וברחמים". ואח"כ המשיך:]
ופירוש הדברים:
יו"ט (סתם) – קאי על כל הימים טובים, כפי שאומרים בנוסח "אתה בחרתנו" בתפלת כל יו"ט. ולכן הוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר והדגיש "יו"ט זה", שכוונתו להיו"ט דחג הפסח בפרט.
ואכן בחג הפסח ישנם ב' הענינים: (א) ענין היו"ט שבו, אשר, נוסף על היותו אחד משלשת הרגלים, הרי הוא "ראש (השנה) לרגלים"2 (לא רק תחילה לרגלים, תחילה בזמן, אלא "ראש לרגלים"), דכשם שהראש שבאדם כולל את החיות של כל האברים ומנהיג אותם3, כמו"כ כולל חג הפסח את כל הימים טובים ומנהיג אותם. (ב) חג הפסח. וכוונת כ"ק מו"ח אדמו"ר בדברו אודות "הגילויים של יו"ט זה" היא – הן להגילויים של יו"ט בכלל (שכל הימים טובים כלולים בחג הפסח), והן להגילויים של חג הפסח ביחוד.
וממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר – "והגילוי של יום זה, אחרון של פסח, הגילוי של משיח":
כיון שאומר "ו.הגילוי כו'" (בוא"ו המוסיף), מובן, שאין כוונתו לענינו של אחש"פ כפי שהוא אחד מימי הפסח (דכשם שבכל יו"ט חוגגים בחוץ לארץ יו"ט שני של גלויות, כך גם בשביעי של פסח יש יו"ט שני) – שהרי אין זה ענין נוסף, אלא רק פרט ממ"ש לפנ"ז אודות "הגילויים של יו"ט זה"; ועכצ"ל, שכוונתו לענין מיוחד שישנו באחרון של פסח שאינו בשאר ימי הפסח שלפנ"ז.
וממשיך לבאר שזהו "הגילוי של משיח", שאין זה ענין בפני עצמו (שלכן אינו אומר "ו.הגילוי כו'"), אלא זהו פירוש ל"הגילוי של יום זה", היינו, שענינו המיוחד של יום זה, אחרון של פסח, הוא: "הגילוי של משיח" (כדלקמן).
ב. ע"פ הנ"ל יש לבאר הטעם שיום זה נקרא בשם "אחרון של פסח":
ובהקדמה – ששמא מילתא היא4. שם של דבר מסויים, שם שנתקבל אצל בנ"י, ובפרט כאשר שם זה הובא בספרים שהם חלק מתושבע"פ – אינו שם הסכמי, היינו, שבכדי שידעו במה דברים אמורים, הסכימו לקרותו בשם מסויים (מבלי הבט על כך אם זהו שם המורה על תוכן הדבר הנקרא בשם זה אם לאו), אלא זהו שם שמבטא ומכיל את התוכן של הדבר הנקרא בשם זה.
ועפ"ז אינו מובן מדוע נקרא יו"ט זה בשם "אחרון של פסח":
יום אחרון של יו"ט – ישנו (לא רק בחג הפסח, אלא) גם בחג השבועות ובחג הסוכות, ואעפ"כ אינם נקראים בשם "אחרון", אלא בחג הסוכות נקרא יום האחרון בשם "שמחת תורה", שמבטא את ענינו המיוחד של יום זה לגבי כל שאר ימי חג הסוכות, ובחג השבועות נקרא היום האחרון בשם "שבועות" (סתם), או (כאשר רוצים להדגיש את ענינו המיוחד ולהבדילו מיום הראשון דשבועות) בשם "יו"ט שני דשבועות".
וא"כ, גם בחג הפסח הי' היום האחרון צריך להקרא בשם "פסח" (סתם, או "שמיני של פסח", כדי לידע איזה יום זה), או בשם שמורה על הענין דקריעת ים סוף (מצד היותו יו"ט שני של שביעי של פסח שבו היתה קרי"ס), או (אם רוצים להדגיש את ענינו המיוחד ולהבדילו משביעי של פסח) בשם יו"ט שני של היו"ט דקרי"ס. ומהו הטעם שנקרא בשם "אחרון של פסח"?
ובהכרח לומר שיש מעלה מיוחדת ביום זה לגבי כל שאר ימי הפסח שמתבטאת בשם "אחרון של פסח" דוקא.
ג. והענין בזה:
השם "אחרון" מורה על היותו סיום וחותם כל הענין, שכולל את כולו ופועל בו שלימות כו'.
ובנדו"ד: "שביעי של פסח" – עם היותו בהמשך לימים שלפניו, כי ללא ששת הימים שלפניו אינו יכול להיות שביעי, הרי הוא רק בהמשך לימים שלפניו, אבל אינו כולל אותם, וכמודגש בכך שאינו נקרא בשם "שבעה", מספר הכולל, אלא בשם "שביעי", מספר סידורי; משא"כ "אחרון של פסח" – הרי השם "אחרון" מורה שהוא כולל את כל ימי הפסח שלפניו ומשלים אותם.
וע"ד שמצינו במחנה דן, שלהיותו האחרון לכל המחנות5, הי' "מאסף לכל המחנות"6, ש"כל מי שהי' מאבד דבר הי' מחזירו לו"7. וכמו"כ גם בנוגע ל"אחרון של פסח", שמתקן ומשלים את כל ימי הפסח שלפניו.
ומזה גופא שביכלתו לתקן ולהשלים את כל ימי הפסח, מוכח, שיש בו ענין נעלה יותר מכל ימי הפסח, שלכן ביכלתו לתקנם ולהשלימם.
ד. וע"פ האמור לעיל (ס"א) שכ"ק מו"ח אדמו"ר מפרש מעלת הגילוי דאחרון של פסח שזהו הגילוי של משיח – יש לבאר השייכות של מעלת אחרון של פסח שמשלים את כל ימי הפסח עם ענינו של משיח:
ויובן ע"פ הידוע שמשיח יפעל קיבוץ גליות8: משיח יקבץ את כל בנ"י מכל המקומות שנמצאים בגלות, ויביא אותם לארץ ישראל.
ובהקדמה:
אצל בנ"י קשורה הגשמיות עם הרוחניות: כדי ש"עץ השדה יתן פריו" בגשמיות, צריכה להיות ההנהגה ד"בחוקותי תלכו וגו'"9, שעי"ז "עץ השדה יתן פריו" ברוחניות, כדברי הגמרא10: "מאי פירות .. מצוות", ואז, "עץ השדה יתן פריו" בגשמיות.
ועד"ז בנוגע לקיבוץ גלויות – שמשיח יקבץ את נדחי ישראל בגשמיות, מצד זה שיקבץ את כל ניצוצות הקדושה שנמצאים בגלות, וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במכתבו הידוע11 (בענין ביאת המשיח, והחילוק שבין "דוד" ל"בן דוד") תוכן הענין דקיבוץ גלויות ברוחניות.
הסיבה לכך שניצוצות הקדושה נמצאים בגלות – תחילתה מצד שבירת הכלים, ולאחרי כן – מצד ענין החטאים כו'.
כאשר יהודי משקיע את כחותיו – כח המעשה והדיבור והמחשבה, שבעיקרם הם כחות נפשו האלקית, כחות דקדושה – בעניני עוה"ז, הרי הוא לוקח את ניצוצות הקדושה שבו ומכניס אותם למעמד ומצב של גלות.
[ובפרטיות יותר:
ביחס לכח המעשה והדיבור, שתמורת זה שכח המעשה צריך להיות מלובש במעשה המצוות, וכח הדיבור צריך להיות מלובש בדיבור התורה והתפלה, וכן בדברי אהבה וקירוב לחבירו, שזה נכלל במצות "ואהבת לרעך כמוך"12, וכדאיתא בתניא13: "לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים" [ואדרבה: בדברי אהבה וקירוב יש מעלה לגבי עשיית טובה, כמובן מדברי הגמרא14 אודות מעלת "המפייסו" לגבי "הנותן פרוטה"] – הרי הוא מלביש את כח המעשה והדיבור בעניני עוה"ז.
ובעיקר – ביחס לכח המחשבה, שזה נוגע יותר מאשר כח המעשה והדיבור, כי: (א) בג' הלבושים מחשבה דיבור ומעשה, הנה כח המחשבה הוא היותר זך ונעלה, ולכן הרי זה נוגע בנפש יותר. (ב) בנוגע למעשה ודיבור יש לו תירוץ – דכיון שהנשמה ירדה למטה ונתלבשה בגוף, זקוק הוא לעניני עוה"ז כו'; משא"כ בנוגע למחשבה אין לו תירוץ – דכיון שמחשבה היא לעצמו, הרי יכול לעשות את כל הענינים שצריך לעשותם גם מבלי לחשוב אודותם.
ובמחשבה גופא – נוגע בעיקר מחשבה שבמחשבה עוד יותר מאשר מחשבה שבדיבור, כי: (א) מחשבה שבמחשבה מגעת בעומק יותר בנפש, (ב) בנוגע למחשבה שבמחשבה בודאי אין תירוץ כלל, שכן, אפילו אם טוען שמוכרח להשתמש בכח המחשבה בשביל דיבור ומעשה, הרי זה רק בחי' מחשבה שבדיבור כו', אבל לא בחי' מחשבה שבמחשבה, שאינה נוגעת לענינים של פועל].
וזהו ענינו של משיח – שיקבץ את כל ניצוצות הקדושה, כחותיו של יהודי, שנאבדו (ע"ד מארז"ל15 "המאבד מה שנותנים לו") בנפש הבהמית, ויחזיר אותם לנפש האלקית, שהיא הבעה"ב האמיתי אשר אליו שייכים כל הכחות של איש ישראל – בדוגמת מחנה דן שהי' מחזיר האבידות לבעליהן,
וע"י קיבוץ גלויות ברוחניות יפעל גם קיבוץ גלויות בגשמיות – שיקבץ את כל בנ"י מכל מקומות גלויותיהם, ויביא אותם לארץ ישראל, "ארץ אשר הוי' אלקיך דורש אותה תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"16, שזהו המקום שאליו שייכים בנ"י.
ה. ועפ"ז מובנת השייכות בין ענינו של משיח, שזהו הגילוי שמאיר באחרון של פסח, עם מעלת אחרון של פסח שכולל ומשלים את כל ימי הפסח:
איתא בפע"ח17 בנוגע לז' הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, שכוללים את כל שבעת ימי השבוע – שיום ראשון מתקן את כל ימי ראשון של השנה שעברה, יום שני מתקן את כל ימי שני, וכן בשאר ימי השבוע.
ועד"ז יש לומר בנוגע לז' ימי הפסח, שגם הם כוללים את כל שבעת ימי השבוע – שהם פועלים בסדר דמלמעלה למטה על כל שבעת ימי השבוע שבמשך השנה הבאה: העבודה של יום ראשון דחג הפסח, שבקביעות שנה זו חל בשבת – פועלת על כל השבתות של השנה הבאה; העבודה של יום השני דחג הפסח (שחל ביום ראשון בשבוע) – פועלת על כל ימי ראשון, ועד"ז בשאר הימים, עד לעבודה דשביעי של פסח, שפועלת על כל ימי ששי של השנה הבאה.
וכל זה – כאשר העבודה היא כדבעי;
אבל כאשר נחסר בעבודה דשבעת ימי הפסח, ויהודי איבד את הכחות שניתנו לו – הנה על זה באה הנתינת-כח באחרון של פסח, שבו מאיר גילוי הארת המשיח18, שניתן הכח לקיבוץ גלויות, לתקן ולהשלים את העבודה שהי' צריך לעשות במשך כל ימי חג הפסח, שעי"ז נמשך גם על כל הימים של השנה הבאה.
ו. וככל ענין שבתורה, שלאחרי שנתגלה הרי זה נעשה נחלתו של כל אחד מישראל, כן הוא בנדו"ד – שלאחרי שכ"ק מו"ח אדמו"ר גילה ופירסם שבאחרון של פסח מאיר גילוי הארת המשיח, ולכן צריכה להיות בו העבודה דקיבוץ גלויות, הרי זה נעשה חובתו וזכותו של כל אחד מישראל, שצריך לעסוק בעבודה זו. ובמילא מובן גודל האחריות כאשר חסר בעבודה זו.
ועל זה הביע כ"ק מו"ח אדמו"ר את ברכתו "שכל הגילויים .. יומשכו בהתגלות בחסד וברחמים":
ענין החסד הוא – שמצדו נותנים לכולם.
וכ"ק מו"ח אדמו"ר לא הסתפק בענין החסד, אלא הוסיף גם ענין הרחמים – שמעלת הרחמים על החסד היא בשתים: (א) מצד חסד – הרי אף שנותנים לכולם, הרי זה באופן של "נהמא דכיסופא"19, משא"כ מצד רחמים, ניכרת ענינו של המקבל20. (ב) ענין הרחמים מגיע בעומק יותר מאשר ענין החסד, כידוע21 שרחמים "לוקח" ("דערנעמט") את הפנימיות, וע"י הפנימיות – גם את העצמיות.
ובתור הקדמה לכל הענין המדובר אז, אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר "לחיים" על יין – בהתאם למאמר רז"ל22 "אין אומרים שירה אלא על היין".
* * *
ז. שנה זו היא שנת המאה להסתלקות הצמח-צדק, שהרי הסתלקותו היתה בי"ג ניסן תרכ"ו, ונמצא, שבערב פסח השתא התחילה שנת המאה להסתלקותו.
[ובהקדמה – שכבר דובר פעם23 שאע"פ שמדידת הזמן שלמטה לא קיימת למעלה, וכמוזכר לעיל24 שבעולם היצירה נכללים עשר או חמש עשרה שנים שלנו בבת אחת, מ"מ, גם למעלה יש ענינים מסויימים שבהם מתחשבים עם אופן הזמן שלמטה, וכדברי הגמרא25: "יש בגר בקבר".
וזהו גם מה שמצינו בנגלה דתורה, ובארוכה בספרי מוסר, קבלה וחסידות26, שלאחרי הסתלקות הנשמה מהגוף יש חילוקים בין י"ב חודש (שבהם גופא יש כמה חילוקים27) למשך הזמן שלאח"ז28, וגם לאחרי י"ב חודש, הנה בכל שנה ושנה בבוא יום ה"יאָרצייט" (מצד מציאות הזמן למטה) נעשית עלי' בהנשמה למעלה.
וכידוע רשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר שרשם ביומנו, שראה בחלום את אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, באמרו דרוש חסידות על קאַפּיטל פ' בתהלים, שהי' הקאַפּיטל המתאים למספר שנותיו בשנה ההיא (כידוע המנהג שביום ההולדת בכל שנה מתחילים לומר הקאַפּיטל תהלים המתאים למספר השנים29), אף שהי' זה עשרים שנה לאחרי הסתלקותו30.
ומזה מוכח, שגם לאחרי ההסתלקות יש עליות הקשורות עם שינויי הזמן למטה. וענין זה שייך לא רק אצל נשיאי ישראל, אלא גם אצל כל בנ"י, כדמוכח מהחילוקים בנוגע לי"ב חודש וכו', שישנם אצל כל בנ"י].
ובהתאם לכך, יש להתעכב על מאורע שאירע אצל הצ"צ באחרון של פסח האחרון בחיים חיותו בעלמא דין, בשנת תרכ"ה, כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר באחרון של פסח בבואו לאמריקא בפעם השני'31. וכיון שהסיפור נדפס כבר, אזכיר את נקודת הדברים בקיצור – הנוגע לעניננו.
ח. וזה דבר הסיפור:
כאשר אדמו"ר מהר"ש סעד עם בני הבית סעודת יו"ט, ואמר לילדיו שהיום הוא אחרון של פסח, שאל בנו הרש"ב מדוע היום האחרון של פסח הוא יום טוב? והשיבה אחותו המבוגרת, דבורה לאה, שכאשר בנ"י נזהרים מאיסור חמץ, שהוא איסור חמור, במשך שבעה ימים, לכן עושים יו"ט ביום האחרון של פסח. וכאשר אדמו"ר מהר"ש שמע את הביאור של בתו דבורה לאה, אמר לה: דבורה לאה, יש לך ראש טוב.
לאחרי כן, כאשר אדמו"ר מהר"ש נכנס עם ילדיו אל אביו הצ"צ כדי לשמשו – סיפר לו מה ששאל הרש"ב, ומה שהשיבה דבורה לאה, ואמר הצ"צ, שזהו תירוץ שכלי טוב.
ואח"כ קרא הצ"צ את הילדים שיתקרבו אליו (כי מקודם לכן עמד רק אביהם, אדמו"ר מהר"ש, בקירוב מקום להצ"צ), ואמר להם: היום האחרון של חג הפסח נקרא בשם "אחרון של פסח", היינו, שאחרון של פסח הוא סיום הענין שהתחיל בלילה הראשון של פסח. הלילה הראשון של פסח הוא היו"ט שלנו על הגאולה שגאלנו הקב"ה ממצרים .. אחרון של פסח הוא היו"ט שלנו על הגאולה האחרונה שהקב"ה יגאל אותנו מהגלות האחרון ע"י משיח צדקנו וכו'.
ובהמשך לסיפור הנ"ל מהצ"צ, סיפר אז כ"ק מו"ח אדמו"ר עוד סיפור שסיפר לו אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע32, ותוכנו:
בליל אחרון של פסח תרס"ו נכנס כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לחדר הספרים, ושמע שמתנהל ויכוח חזק בין נכדותיו, בנותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר: אחת אומרת שאחרון של פסח הוא יו"ט כמו כל הימים טובים, ואחת אומרת שאינו יו"ט כמו כל הימים טובים, והראי', שבהדלקת הנרות אין אומרים ברכת שהחיינו.
וכרגע – סיים כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לספר לכ"ק מו"ח אדמו"ר – נזכרתי על המאורע דאחרון של פסח בשנת תרכ"ה.
ט. סיפור הנ"ל כשלעצמו – אילו הי' מופיע בספר סיפורי מעשיות, הרי זה סיפור נאה; אבל, לאחרי העיון וההתבוננות – כאשר לוקחים בחשבון שסיפור זה מכיל פתגם של נשיא בישראל, הצמח-צדק, שנמסר ע"י נשיאי ישראל, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שסיפרו באחרון של פסח (שנוסף על מעלת ימי הפסח בכלל, יש בו מעלה מיוחדת על כל ימי הפסח, כנ"ל), ואח"כ רשם אותו וצוה להדפיסו, כך, שבודאי כל פרטי הענינים שבו הם מכוונים כו'33 – הרי הסיפור כולו מוקשה מתחילתו עד סופו34:
א) היו"ט דאחרון של פסח – כפשוטו – הוא מצד היותו יו"ט שני דשביעי של פסח, ולא – כדברי הצ"צ – מצד הגאולה האחרונה?
ב) וקושיא גדולה יותר – שהצ"צ סותר את עצמו: על הטעם שהיו"ט הוא בגלל שבנ"י נזהרו מאיסור חמץ, אמר הצ"צ שזהו תירוץ שכלי טוב, והיינו, שמסכים לזה; ואח"כ אומר שהיו"ט הוא מטעם אחר – מצד הגאולה האחרונה?
וכל זה – בנוגע לסיפור אודות הצ"צ; ופלא גדול יותר – בנוגע לסיפור כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכאשר שמע את הויכוח של בנות כ"ק מו"ח אדמו"ר אם אחש"פ הוא יו"ט כמו כל הימים טובים או לא, נזכר על פתגם הצ"צ שהיו"ט דאחש"פ הוא מצד הגאולה האחרונה [והיינו, שנוסף לכך שמעצם הסיפור משמע שב' הענינים שייכים זל"ז, הנה כדי שלא יהי' מקום לטעות הוסיף כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע והדגיש "וכרגע נזכרתי כו'"] – דלכאורה: מהי השייכות של ב' הענינים זל"ז?
ואדרבה – לא זו בלבד שאינם שייכים זל"ז, אלא עוד זאת, שהם בסתירה זל"ז: כאשר אומרים שהיו"ט דאחרון של פסח אינו כמו שאר הימים טובים, והראי', שאין אומרים ברכת שהחיינו, נמצא, שמעלתו פחותה מכל הימים טובים; ואילו לפי דברי הצ"צ שהיו"ט דאחרון של פסח הוא מצד הגאולה האחרונה, נמצא, שמעלתו גדולה יותר מכל הימים טובים35.
*
י. סיפור הנ"ל (ס"ח) מאחרון של פסח שנת תרס"ו, שכאשר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שמע את הויכוח של נכדותיו בנוגע להיו"ט דאחרון של פסח, נזכר אודות המאורע שאירע באחרון של פסח תרכ"ה – אירע בליל אחרון של פסח; ונוסף לזה הי' עוד מאורע ביום אחרון של פסח:
ביום אחרון של פסח שנת תרס"ו, ערך כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע סעודת יו"ט – בפעם הראשונה – עם תלמידי תומכי תמימים, וצוה לתת לכל תלמיד ד' כוסות36.
(ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ובכן, גם עתה יש לקיים מנהג זה37.
* * *
יא. בהמשך להאמור לעיל (ס"ח) בשם הצ"צ שהיום האחרון של פסח הוא סיום הענין שהתחיל בלילה הראשון של פסח – הרי כאן המקום להשלים הענינים שדובר אודותם בימים הראשונים דפסח:
ענין הא', בנוגע למילת בנ"י בליל הפסח לצורך אכילת הפסח38 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 125 ואילך.
וענין הב', בנוגע לפסח שחל בשבת, שלא גזרו שלא לאכול מצה ומרור משום גזירה דרבה39 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ז ע' 48 ואילך.
*
יב. ענין נוסף בהמשך לימים הראשונים דחג הפסח:
בג' הענינים דפסח מצה ומרור – הנה הענין דפסח אינו שייך כלל בזמן הזה, מרור הוא רק מדרבנן, ומצה היא מדאורייתא גם בזמן הזה40.
החילוק בין ג' הענינים פסח מצוה ומרור בגשמיות הוא: מרור – הוא דבר שיש בו טעם מרירות; מצה – אין בה טעם (אמנם אין בה טעם של מרירות, אבל גם טעם טוב מיוחד אין בה); ואילו פסח – יש בו טעם טוב מיוחד, ועד שנאכל על השובע41, ואינו נאכל אלא צלי42, כדרך שהמלכים אוכלים43.
וההוראה מזה בנוגע אלינו44:
ישנם הטוענים45: אילו הי' הקב"ה נותן שיהי' מעמד ומצב של רחבות – אזי הי' קיום התומ"צ בנקל יותר.
והמענה על זה:
רחבות מיוחדת – פסח – היתה רק בזמן הבית, שאז היו "חטים ככליות"46 וכיו"ב; אבל בזמן הגלות לא שייך סדר כזה, וכדברי הגמרא47: "מיום שחרב בית המקדש .. דיו לעבד שיהא כרבו כו'".
אמנם, כל זה אינו אלא בנוגע לענין של הרחבה מיוחדת; אבל כאשר מדובר אודות אכילת מצה, ענין שנוגע לצורך האדם, לחבר גופו ונפשו – על זה לא מוותרים כו'; ענין זה ישנו גם בזמן הגלות, ומן התורה.
ועד"ז ברוחניות: אע"פ שבזמן הגלות לא מאיר גילוי אלקות – הרי זה רק בנוגע לענינים של הרחבה כו'; אבל הענינים העיקריים הדרושים לכל אחד מישראל – צריכים להיות וישנם תמיד, ללא חילוקים.
ולכן גם בזמן הגלות יכולים וצריכים לעסוק בכל עניני העבודה כו', עד שפועלים את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
יג. בין הענינים שבהם משתווית הגאולה העתידה ליציאת מצרים (כפי שלמדים ממ"ש48 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות") – הרי זה מ"ש49 "והדריך בנעלים" (שזהו בהוספה על מ"ש50 "בנהר יעברו ברגל", "ברגל" סתם, ואילו כאן נתפרש גם ענין ה"נעלים"), שזהו ע"ד מ"ש ביצי"מ "נעליכם ברגליכם"51.
ומזה מובן, שטעם הציווי "נעליכם ברגליכם" אינו בגלל שהיציאה ממצרים היתה "בחפזון"52 (כפי שמצינו במפרשים53 בנוגע לציווי "מתניכם חגורים" ו"מקלכם בידכם") – שהרי טעם זה שייך רק ביצי"מ, ולא בגאולה עתידה, עלי' נאמר54 "לא בחפזון תצאו", אלא אדרבה, "בשובה ונחת תושעון"55, וכיון ש"והדריך בנעלים" שנאמר בגאולה העתידה הוא מטעם אחר, צריך לומר שגם "נעליכם ברגליכם" שביצי"מ הוא מאותו טעם כמו בגאולה העתידה, שהרי "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"56.
וכשם ש"והדריך בנעלים" שנאמר בגאולה העתידה מכריח לומר ש"נעליכם ברגליכם" שנאמר ביצי"מ אינו מצד ענין החפזון, הרי זה מכריח גם שאין זה בכדי להנצל מקוצים וברקנים או מנחשים (דכיון שבנחש נאמר57 "ואתה תשופנו עקב", עלול העקב להנזק מן הנחש) – כי: טעם זה שייך רק ביצי"מ, דכיון שאז הלכו במדבר שיש בו קוצים וברקנים וגם נחשים, כמ"ש58 "המוליכך במדבר .. נחש שרף ועקרב גו'", הנה כדי שלא ינזקו מהם (ובפרט כאשר ההליכה היא בחפזון, שאז לא מעיינים ומתבוננים בדרך), הוצרכו לנעלים; משא"כ בגאולה העתידה, שאז יקויים היעוד "וגר זאב עם כבש גו' ונער קטן נוהג בם"59, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי"60, וכמארז"ל61 על הפסוק62 "מזמור שיר ליום השבת", "למשבית מזיקין מן העולם" – הרי לא שייך טעם זה.
וכיון שכאשר התורה מבארת את אופני הגאולה (יציאת מצרים וגאולה העתידה) מדגישה התורה שצריך להיות "נעליכם ברגליכם", "והדריך בנעלים"63 – הרי מובן, שזהו (לא רק מצד סיבה צדדית, אלא) ענין עיקרי בגאולה. וצריך להבין: מהי השייכות של נעלים לענין הגאולה?
גם צריך להבין:
ידוע שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים "במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"64. והיינו, שלא זו בלבד שהגילויים דלעת"ל באים ע"י עבודה (סתם), ולא באופן של "נהמא דכיסופא"19, אלא עוד זאת, שהעבודה צריכה להיות מעין הגילוי, כיון שהיא גורמת וממשכת את הגילוי, כמארז"ל65 "שכר מצוה מצוה", "כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה"64.
וכיון ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", הרי מובן, שכשם שהגילויים של הגאולה העתידה תלויים בעבודתינו בגלות זה, כך היו עניני יצי"מ תלויים בעבודתם של ישראל בהיותם בגלות מצרים.
וצריך להבין: מהי העבודה שצריכה להיות עתה, וכן העבודה שהיתה בגלות מצרים – שפועלת שתהי' הגאולה באופן של הליכה בנעלים?
יד. ויש להקדים תחילה ביאור ענין הנעל – הלבוש של העקב שברגל:
העקב שברגל הוא אבר היותר תחתון בגשמיות. וכיון שכל הענינים הגשמיים נמשכים מענינם ברוחניות, ובפרט באדם, שכיון שענינו להגביר את הצורה על החומר, הרי בודאי שאצלו תלויים עניני החומר בעניני הצורה – הרי מובן, שהעקב שברגל הוא היותר תחתון גם ברוחניות.
וכידוע שעיקר החיות הוא בראש, ואילו בגוף יש פחות חיות, וברגל החיות הוא פחות ביותר, ועד שבעקב אין החיות בגילוי כלל, שלכן נקרא "מלאך המות שבאדם"66.
וזהו גם הטעם לכך שההליכה על הארץ היא באמצעות העקב, שנמצא בסמיכות לארץ: ארץ היא בחי' דומם (כללות יסוד העפר). וכדי שיוכל להיות החיבור של האדם, מין המדבר, עם הארץ שמבחי' הדומם, שהם רחוקים זמ"ז בתכלית – צריך להיות "ממוצע" ביניהם, שזהו ה"עקב", בחי' הדומם שבאדם, דכיון שביחס לאדם עצמו ה"ה דומם, לכן יכול להיות בסמיכות לארץ, בחי' דומם ממש.
אך גם העקב שברגל זקוק ללבוש הנעל:
אע"פ שהעקב שברגל הוא בחי' הדומם שבאדם, ועל ידו הולך האדם על הארץ, בחי' דומם ממש – אעפ"כ, צריך להיות הפסק בין העקב שברגל ובין הארץ.
האברים והכחות העליונים של האדם – הרי מלכתחילה אין להם שייכות אל הארץ; החידוש הוא שאפילו בחי' הדומם שבאדם, שיש לו כבר שייכות אל הארץ – צריך להיות דבר המפסיק בינו ובין הארץ.
טו. והענין בזה:
הנשמה – היא חצובה מתחת כסא הכבוד67, ולמעלה יותר. ולאחרי שהקב"ה הורידה לעוה"ז להתלבש בגוף גשמי, הנה כדי שיהי' קישור הנשמה בגוף, זקוקים לארץ – "ארץ ממנה יצא לחם"68, ש"לבב אנוש יסעד"69, ועל ידו תתחבר הנשמה עם הגוף. אך למרות שצריכים לעסוק בענינים ארציים, צריך להיות בשעת מעשה "נעל" – דבר המפסיק בינו לארץ, היינו, שיהי' מנותק מהענינים הארציים, לעשותם בלא לב ולב70.
כלומר: לא די בכך שבענינים הארציים, עניני מסחר וכיו"ב, יעסוק רק זמן מועט, כפי המוכרח לפרנסתו בלבד, ואילו במשך כל שאר הזמן יהי' מונח בתורה ותפלה, ללא טרדות ומחשבות זרות מענינים גשמיים; הדרישה היא – שגם בעת המסחר גופא יהי' מנותק מענינים ארציים.
ובדוגמת הנעל שהוא לבוש של העקב שברגל; הנעל אינו לבוש של המוח ולב, ואפילו לא לבוש על חלק הרגל שלמעלה מהעקב – אברים אלו מלכתחילה אינם בסמיכות אל הארץ; החידוש של הנעל הוא – שאפילו העקב שהוא בסמיכות לארץ, הרי הוא מנותק מן הארץ.
ועד"ז בעבודה: אפילו בזמן שהאדם עוסק בענינים הארציים – הרי זה בלא לב ולב, כי אם מצד ההכרח בלבד. וכמארז"ל71 "יכול יהא יושב ובטל, תלמוד לומר72 אשר תעשה": מצד עצמו הי' יושב בטל ממלאכה בענינים גשמיים, אלא שהוא "אנוס על פי הדיבור"73, לקיים את הציווי "בכל אשר תעשה".
טז. עפ"ז יובן מארז"ל74 "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו":
לכאורה אינו מובן: מהי השייכות בין קורות ביתו למנעלים? – קורות ביתו הם למעלה מראשו, ואילו מנעלים הם למטה אפילו מעקבי רגליו, וא"כ, מהי השייכות ביניהם, ולא עוד אלא שמוטב למכור קורות ביתו למעלה מראשו בשביל מנעלים שלמטה אפילו מעקבי רגליו?
והביאור בזה:
ראש – הוא הכלי לשכל, וקורות ביתו שלמעלה מהראש – היינו שמכיר בשכלו שיש ענין שלמעלה ממנו. ובדוגמת דברי הגמרא75 שכיסוי הראש הוא סגולה ליראת שמים, כי, הלבוש שלובש ע"ג הראש מורה שיש ענין שלמעלה מראשו.
אך יש חילוק בין לבוש שע"ג הראש לקורות ביתו:
לבוש – הוא מדוד לפי מדת האבר המלובש בו, משא"כ קורות ביתו אינם מדודים לפי מדות האדם76.
וזוהי מעלת קורות ביתו לגבי הלבוש שע"ג הראש: כיסוי הראש – עם היותו סגולה ליראת שמים, כיון שנרגש אצלו ענין האלקות שלמעלה ממנו, אבל זהו ענין שמדוד לפי אופן השגתו, וכאשר הקב"ה מדוד לפי ראשו – אין זה כדבעי. ולכן צריך להיות הענין דקורות ביתו – שיהי' נרגש אצלו שאלקות אינו מוגבל כלל לפי אופן ההשגה.
אבל לאידך, לא צריך להיות מקיף שאינו שייך אליו כלל, אלא "קורות ביתו" דוקא, והיינו, שצריך להיות נרגש אצלו ש"הוי'" – הי' הוה ויהי' כאחד77, למעלה מהגבלה – הוא "אלקינו", כחנו וחיותנו78.
ובלשון הקבלה והחסידות הו"ע מקיף דיחידה, ובאותיות פשוטות הו"ע האמונה שהקב"ה הוא לא רק ממלא כל עלמין, אלא הוא גם סובב כל עלמין, וכולא קמי' כלא חשיב, וביחד עם זה, הנה "כמצביה עבד בחיל שמיא"79, שמנהיג את העולם כולו, עם היותו קדוש ומובדל מהעולמות.
ובכדי שיהי' הענין ד"קורות ביתו", דרושה ההקדמה ד"מנעלים לרגליו" (שלכן "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו"), כי, כאשר חסר אצלו ענין ה"מנעלים", אזי גם "קורות ביתו" אינם פועלים מאומה; דוקא לאחרי שפועל על עצמו להתנתק מענינים ארציים, שעי"ז מבטיח גם את שלימותם של כחותיו התחתונים ("מנעלים לרגליו") – אזי יכולה להיות אצלו ההשגה בבחי' האלקות שלמעלה מגדר עולמות באופן של "קורות ביתו", שתחדור בכחותיו ופעולותיו ותשפיע עליהם, כמו קורות ביתו בגשמיות שהם מחסה מזרם וממטר80.
ההתחלה צריכה להיות – לא מענינים נעלים ב"עשה טוב", השגת בחי' סוכ"ע כו', אלא – מ"סור מרע", שלא תהי' לו שייכות לענינים ארציים. ובדוגמת חינוך התינוק, שלא מתחילים ללמוד עמו ענינים עמוקים באחדות הוי', אלא התחלת הלימוד הוא מ"תורה צוה גו'"81, אמירת ברכה, קריאת שמע, וכיו"ב. ועד"ז בכל יום, שהתחלת העבודה אינה בק"ש, התבוננות באחדות הוי', אלא באמירת "מודה אני", שזהו ענין פשוט שאין בו אפילו הזכרת שמות הקדושים, ורק לאח"ז מגיעים לק"ש, שענינה ההתבוננות ב"אחד", שז' הרקיעים והארץ וד' רוחות השמים הם בטלים לאוא"ס, אלופו של עולם82.
יז. ועפ"ז יובן הענין ד"נעליכם ברגליכם" שהוצרך להיות ביצי"מ:
יציאת מצרים היתה הקדמה למתן-תורה, כמ"ש83 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". וכדי שיהיו ראויים לגילוי הנעלה דמ"ת, צוה הקב"ה שיהי' הענין ד"נעליכם ברגליכם", היינו, שיהי' הפסק בינם ובין הארץ, בדוגמת הקדמת ה"מנעלים" ל"קורות ביתו", שעי"ז יהיו ראויים לקבלת התורה.
ובדוגמת הענין דמ"ת שבכל יום, כמ"ש בנוסח ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו": לכל לראש צריך להיות הענין ד"בחר בנו מכל העמים", שיהודי נבחר ומובדל מכל העמים, ואין לו שייכות לעולם – "מנעלים לרגליו"; ולאחרי כן יכול להיות הענין ד"נתן לנו את תורתו".
וכיון שהענין ד"נעליכם ברגליכם" הוא הכנה לקבלת התורה, שזוהי התכלית דיצי"מ – אין זה ענין צדדי, אלא ענין עיקרי ביצי"מ.
יח. והענין ד"נעליכם ברגליכם" בשעת יצי"מ – הי' בתור שכר על עבודתם של ישראל במצרים שהיתה מעין השכר:
בהיות בנ"י במצרים היו מובדלים מן המצריים – לא רק בכך ש"הטיל הקב"ה שמו עליהם וכו'"84, אלא גם בכך ש"לא שינו" ונזהרו בכל ד' הענינים שנימנו במדרשי רז"ל85. ועי"ז שהיו מובדלים מן המצריים, היו מובדלים גם מכל העמים, שהרי מצרים היתה אז מושלת בכיפה על כל העולם כולו86.
ועל זה בא השכר, שבשעת יצי"מ הי' הענין ד"נעליכם ברגליכם" – שמבלי הבט על כך שהלכו "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב גו'" בגשמיות וברוחניות, הבדיל הקב"ה אותם ע"י עשיית דבר המפסיק בינם ובין המדבר.
יט. וכשם שביצי"מ הי' הענין ד"נעליכם ברגליכם" – כמו"כ יהי' הענין ד"והדריך בנעלים" בגאולה העתידה:
לכאורה, הנה כשם שלעתיד לבוא לא יהי' צורך במנעלים בגלל חשש מקוצים וברקנים או נחשים, שהרי "לא ירעו ולא ישחיתו גו'" (כנ"ל סי"ג) – כמו"כ לא יהי' צורך בדבר המפסיק בין האדם ובין הארץ, דכיון שהארץ עצמה תהי' במעמד ומצב ש"מלאה הארץ דעה את הוי'"60, א"כ מהו הצורך בהבדלה מן הארץ.
לעתיד לבוא יקויים היעוד "לתקן עולם במלכות שד-י"87, עי"ז שיהי' בעולם גילוי אלקות, ועד להגילוי דשם הוי', כמארז"ל88 "לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נכתב ביו"ד ה"י ונקרא ביו"ד ה"י .. כשאני נכתב אני נקרא". והרי החילוק בין שם אד' לשם הוי' הוא, שאד' הוא מלשון אדנות89, והיינו, שהקב"ה הוא בעה"ב על כל העולם, אבל אעפ"כ, העולם הוא מציאות בפני עצמו, ובדוגמת אדון ועבד שהם ב' דברים נפרדים; משא"כ שם הוי' שענינו הי' הוה ויהי' כאחד, היינו, שבגדר הזמן (הי' הוה ויהי') גופא הרי זה באופן שלמעלה מהזמן (כאחד), והיינו, שלא זו בלבד שאלקות הוא בעה"ב על העולם, אלא שהעולם עצמו הוא אלקות, שלכן הנה הזמן עצמו הוא למעלה מהזמן.
אמנם, למרות זיכוך העולם לעתיד לבוא, יהי' גם אז הענין ד"הדריך בנעלים":
לעתיד לבוא כאשר העולם יהי' בתכלית הזיכוך – יהיו בנ"י במדריגה נעלית עוד יותר.
וע"ד מ"ש90 "והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתיים כאור שבעת הימים", והיינו, שאע"פ שאור הלבנה יגדל להיות כמו אור החמה עכשיו, הנה אור החמה דלעתיד לבוא יהי' גדול יותר91.
ולכן, אף שלעתיד לבוא כתיב92 "אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד", אין זה מגיע להעילוי שיהי' אז אצל בנ"י, שלכן הנה גם אז יהי' הענין ד"בחר בנו מכל העמים".
וזהו גם שלעתיד לבוא כתיב93 "ועמדו זרים ורעו צאנכם":
"זרים" – לא קאי על אומות העולם כפי שהם בהציור דעתה, שהרי לעתיד לבוא יקויים היעוד94 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אלא הכוונה היא על אוה"ע כפי שיהיו לאחרי ש"אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד".
ואעפ"כ, הנה לא זו בלבד שיהיו למטה במדריגה מבנ"י, אלא עוד זאת, שיהיו בריחוק שבאין ערוך, ועד כמו דבר זר לגמרי – "זרים", ותפקידם יהי' – "ורעו צאנכם", ואילו לענינים היותר פנימיים, לא תהי' להם שייכות.
ועפ"ז מובן, שגם לעתיד לבוא, כאשר יזדכך עוה"ז הגשמי עד ש"מלאה הארץ דעה את הוי",
– והרי ענין זה גופא יהי' ע"י בנ"י, שכן, אע"פ שבנ"י מובדלים מן העולם, הרי ידוע המשל שכאשר פועלים באדם הגבהת הראש, אזי נגבהים בדרך ממילא כל חלקי הגוף, עד לעקביים, כולל גם המנעלים, ואפילו כל מה שנדבק תחת המנעלים –
הנה גם אז יהי' הענין ד"הדריך בנעלים" כדי להפסיק בין עקב הרגל של איש ישראל ובין הארץ, וכידוע95 שגם בענין של מחיצה והבדלה יש כמה דרגות: בין טמא לטהור, בין קודש לחול, ובין טוב ליותר טוב.
כ. וענין "והדריך בנעלים" בגאולה העתידה יהי' ע"י עבודתינו עתה בזמן הגלות – עבודה כזו שהיא מעין השכר ד"הדריך בנעלים":
יהודי צריך לדעת, שאע"פ שנמצא בגלות בין העמים, וכל ההשפעות הגשמיות שנשפעים אליו באים באמצעות ע' השרים, ע"י השר של המדינה שנמצא בה, אעפ"כ, צריך להיות ניכר שהוא יהודי; עליו להיות מובדל מן העולם – "אתה בחרתנו מכל העמים".
וענין זה צריך להיות לא רק בפנימיותו, אלא באופן ש"ראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך"96, היינו, שאפילו אומות העולם צריכים לראות ששייך ל"זרע ברך הוי'"97, וצריכים לראות זאת לא רק ב"תפילין שבראש"98, במוח ולב, אלא גם בעקביים, והיינו, שגם כאשר עוסק בעובדין דחול, באמצעות העקביים (שהרי הכחות הנעלים הם באופן שמלכתחילה אין להם שייכות לארציות, אפילו לא באופן שיש דבר המפסיק ביניהם), הרי זה באופן שיש "מנעלים לרגליו", היינו, שהוא מובדל מהם, ועושה אותם רק בגלל היותו "אנוס על פי הדיבור" (כנ"ל סט"ו).
וכאשר נועל מנעלים לרגליו – הרי מלבד הריוח שיש לו עתה, שהמנעלים מגינים עליו לא רק מסכנת הנחשים, אלא גם מקוצים וברקנים, הנה עוד זאת, שעי"ז יזכה לקיום היעוד "והדריך בנעלים" לעתיד לבוא – שגם כאשר יקויים היעוד "אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד", ו"מלאה הארץ דעה את הוי'", אזי יהיו בנ"י בהבדלה מן העולם.
כא. והנה, בספר חרדים מצינו חלוקת המצוות לפי שייכותם לאברי גוף האדם, ונימנו שם המצוות התלויות ברגל. וביניהם יש גם ענין הריצה לכל דבר מצוה99, שהריצה היא ברגל, ובפרטיות יותר – בעקב שברגל.
ובנוגע לעניננו:
כ"ק מו"ח אדמו"ר תיקן והנהיג שבכל הימים טובים, מועדים לשמחה, ילכו לבתי-כנסיות כדי לשמח יהודים, והרי קיום תקנה זו קשור עם ענין ההליכה ע"י העקב שברגל.
ובנוגע להליכה זו – הנה כיון שקודם שמגיעים לבתי-כנסיות צריכים לעבור באמצע חלק מעוה"ז שאינו קדושה, לכן יש צורך ב"מנעלים", כדי שלא ידבק בו מהענינים הארציים שבאמצע. והיינו, שאף שזוהי הליכה לדבר מצוה, מ"מ, כאשר נמצאים בדרך, קודם שמגיעים לדבר מצוה, יש צורך בענין המנעלים;
אבל כאשר מגיעים כבר לבתי-כנסיות ונפגשים עם יהודים – אזי צריך להסיר את המנעלים והמחיצות, כי: (א) נמצאים בבית-כנסת, "מקדש מעט"100, והרי בביהמ"ק היו צריכים לילך דוקא בלי מנעלים, בכדי שלא יהי' דבר החוצץ בינו לבין המקדש101. וע"ד מ"ש102 "של נעליך מעל רגלך כי המקום גו' אדמת קודש הוא". (ב) כאשר נפגשים עם יהודי ומדברים עמו כו', צריך להסיר את המחיצות ולהתאחד עמו – "ואהבת לרעך כמוך"12.
כב. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
כל אלו שקיימו את תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר והלכו למקומות רחוקים [בגשמיות, אבל לא ברוחניות ח"ו, וכאמור, שכאשר פוגשים יהודים בבתי-כנסיות צריך להסיר את כל המחיצות], כדי לשמח יהודים בחג הפסח,
– וכיון שחג הפסח הוא ראש לרגלים2, תהי' הליכה זו התחלה טובה להליכה גם בכל שאר המועדים לשמחה –
יאמרו "לחיים" וינגנו ניגון שמחה, מתוך החלטה טובה לקיים תקנה זו גם בשאר הרגלים, ומתוך שמחה וטוב לבב.
וזו תהי' הכנה להיעוד "והדריך בנעלים" שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
[א' המסובים אמר "לחיים" עבור יהודי רוסיא, ואח"כ הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א לא' האורחים מיהודי רוסיא שיאמר "לחיים", וניגנו "הושיעה את עמך", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד על מקומו בשמחה גדולה].
* * *
כג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ונחה עליו רוח הוי' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
כד. בהמשך להמדובר לעיל39 אודות הענין המיוחד בשנה זו, שחג הפסח מתחיל ביום השבת (ובמילא גם סיומו של חג הפסח, אחרון של פסח, הוא ביום השבת) – יש להתעכב על ענין נוסף המיוחד בשנה זו, שהיא שנת העיבור (ששייך במיוחד לחג הפסח, כדלקמן),
ונקראת גם "שנה תמימה", כדרשת חז"ל (במסכת ערכין103) על הפסוק104 "עד מלאת לו שנה תמימה" (גבי מכירת בתי ערי חומה), "כשהוא אומר תמימה, להביא את חודש העיבור" (שאם היתה שנה מעוברת אינה נחלטת עד שלשה עשר חודש).
וע"פ תורת הבעש"ט105 שמכל ענין צריך ללמוד הוראה בעבודת ה' – יש לבאר ההוראה בעבודת האדם שלמדים מהענין דשנת העיבור, שנה תמימה.
כה. ויובן זה מתוכן ענין שנת העיבור כפשוטו106 – שעל ידה משתווה החילוק שבין שנת הלבנה לשנת החמה, ש"יתירה שנת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום"107:
"ישראל מונין ללבנה"108 – "המאור הקטן"109, כי, גם בנ"י הם במעמד ומצב של קטנות – "אתם המעט מכל העמים"110, "יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן"111, ולכן הסדר הוא ש"קטן מונה לקטן"112, שזהו מנין חדשי השנה, שהם חדשי הלבנה, החל מחודש ניסן, עליו נאמר113 "החודש הזה לכם ראש חדשים".
אמנם, ישנו גם הציווי "שמור את חודש האביב"114, "כדי שיהי' פסח בזמן האביב"115 [ועד"ז בנוגע לשאר המועדים, שחג השבועות צריך להיות בזמן הקציר והביכורים, וחג הסוכות בזמן האסיף, אלא שהציווי "שמור גו'" נאמר בנוגע לחג הפסח דוקא], והרי זמן האביב [ועד"ז זמן הקציר וזמן האסיף] תלוי במהלך השמש.
ועל זה נותנת התורה עצה – להוסיף עוד חודש אחת לב' או ג' שנים: "כשיתקבץ מן התוספת הזאת (י"א יום שיתירה שנת החמה על שנת הלבנה) כמו שלושים יום או פחות מעט או יותר מעט, מוסיפין חודש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חודש, והיא הנקראת שנה מעוברת"107, "ואין מוסיפין לעולם אלא אדר .. ולולי הוספת החודש הזה, הפסח בא פעמים בימות החמה ופעמים בימות הגשמים"116 (ולדעת כמה מוני המצוות – מצות עשה לעבר השנים כדי שיהי' חג הפסח בחודש האביב117).
וכמו"כ שנה זו, שהיא שנה ששית למחזור קטן של י"ט שנה, היא שנה מעוברת, כפי שמבאר הרמב"ם בהלכות קידוש החודש118 שכל מחזור של תשע עשרה שנה יש בו שבע שנים מעוברות (שנה השלישית ושנה הששית וכו') ושתים עשרה שנים פשוטות, ובסיום המחזור משתוים שני החמה עם שני הלבנה.
ונמצא, שענינה של שנת העיבור, שנקראת שנה תמימה, הוא – שע"י הוספת חודש העיבור נשלם החסרון של שנת הלבנה לגבי שנת החמה.
ועוד פרט בזה – שלא זו בלבד שנשלם החסרון שנחסר בעבר, אלא עוד זאת, שעי"ז ניתוסף מספר ימים בתור "מקדמה" על העתיד, לשנה הבאה.
ולהעיר, שגם בסיום מחזור קטן של י"ט שנה שמשתווים שני החמה עם שני הלבנה, הרי חודש העיבור האחרון הוא חודש אדר של שנה הי"ט, ולאחריו יש עוד חצי שנה, ששה חדשי הלבנה, שבכל אחד מהם נחסר כמעת-לעת לגבי מהלך החמה, ונמצא, שכ"ד ימים של חודש העיבור משלימים את החסרון שנחסר בעבר, ואילו ששה ימים האחרונים שבו הם בשביל העתיד, להשלים את החסרון של ששה החדשים שלאח"ז.
[ועד"ז מצינו בענין נוסף בשנה שלימה:
בנוגע לסדר החדשים המלאים והחסרים, הנה "שני החדשים שהם מרחשון וכסלו .. שנה שיהי' בה שני חדשים אלו מלאים היא שנקראו חדשי' שלמים, ושנה שיהיו .. חסרים נקראו חדשי' חסרין, ושנה שיהי' בה מרחשון חסר וכסלו מלא נקראו חדשי' כסדרן"119.
וכיון שגם בשנה כסדרה (כאשר מרחשון חסר וכסלו מלא) אין חסרון (שהרי רק כאשר שניהם חסרים נקראת שנה חסרה), הרי מובן, שבשנה שלימה (כאשר שניהם מלאים) נעשה לא רק שלימות החסרון שנחסר בעבר, אלא גם הוספה על העתיד120].
כו. ומזה למדים הוראה בעבודת האדם:
החילוק שבין חמה ללבנה הוא – שבחמה אין שינויים, ואילו בלבנה יש שינויים, שלפעמים הולכת ומתמעטת ולפעמים הולכת ומתמלאת.
ועד"ז בנוגע לבנ"י שנמשלו ללבנה – נוסף לכך ש"אתם המעט מכל העמים", מעט בכמות לגבי ריבוי הכמות של אומות העולם, כפי שהי' בכל הדורות, כולל גם בימי שלמה כאשר בנ"י היו במעמד ומצב ד"קיימא סיהרא באשלמותא"121, ומכל הארצות באו והביאו מתנות כו'122, הרי גם אז, כשהסתכלו בעיני בשר על הכמות בלבד, ראו שבנ"י הם מתי מספר לגבי ה"רוב עם" שמחוץ לבנ"י – שיש בהם שינויים של עליות וירידות, כפי שרואים בדברי ימי ישראל במשך כל הדורות.
ועד"ז בכל אדם, שיש אצלו ענינים שאין בהם שינויים, ויש אצלו ענינים שהם באופן של עליות וירידות, ולדוגמא: בנוגע לג' הדברים שבהם משתוה אדם לבהמה, כמו אכילה ושתי'123 – אין שינויים בין קטנותו נערותו וזקנותו, שהרי מהרגע הראשון שנולד ועד לרגע האחרון במשך כל ימי חייו זקוק הוא לאכילה ושתי' [אמנם יש ביכלתו להתענות למשך זמן מסויים, אבל זהו באופן שמכריח וכופה את עצמו לעשות היפך טבעו כו']; ואילו בנוגע לכחותיו הפנימיים, כמו כח השכל – הרי "עיר פרא אדם יולד"124, ואח"כ כשהולך וגדל אזי מתפתח כח שכלו והבנתו עד לימי הזקנה, ובימי הזקנה גופא יש חילוקים בין זקני תלמידי חכמים לזקני עמי הארץ כו'125, והיינו, שיש בזה שינויים, עליות וירידות.
ועד"ז יש חילוק בין ענינים שאין בהם שינויים (חמה) לענינים שיש בהם שינויים (לבנה) – בעבודת השם:
אצל איש ישראל ישנם ענינים שמזעזעים אותו ("עס גיט אים אַ טרייסל"), ולדוגמא: כאשר מדובר אודות ציווי מפורש בשולחן-ערוך ועאכו"כ בתורה-שבכתב – הרי בודאי לא שייך בזה שינויים; אבל כאשר מדובר אודות ענין שהוא רק מדרבנן, דקדוק קל של דברי סופרים – אזי יתכן שבמקום שמכירים אותו הרי הוא מקפיד ונזהר בזה, משא"כ בהיותו בדרך, במרחקים, במקום שאין מכירים אותו, אזי עלול לוותר ולא להקפיד על חלב ישראל ופת ישראל. – הוא יודע אמנם שאצל הקב"ה אין שינויים, שנמצא בשוה בביתו ובדרך כו', אבל אעפ"כ, אצלו יש שינויים, עליות וירידות.
וענין זה הוא בב' הקצוות: גם קל שבקלים, שכל הענינים אצלו הם באופן של עליות וירידות – הנה כאשר בא לענין שנוגע לנקודת היהדות, אזי מוסר נפשו על קדושת השם (כמבואר בתניא126); ולאידך גיסא – "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"127, אמנם לא בענין המפורש בתושב"כ ותושבע"פ, אבל בענין של הידור מצוה בלבד – אם רק אין בזה חילול השם, כדברי רב: "היכי דמי חילול השם .. כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהבינא דמי לאלתר"128, אבל במקום שאין מכירים אותו, ובמילא לא יהי' בזיון וזלזול התורה, יכול לוותר על זה.
ולהוסיף, שגם בנגלה דתורה רואים שיש ענין של שינויים:
איתא במשנה129 ומבואר בירושלמי129 ש"עם הארץ אינו משקר בשבת", ולכן יכולים לסמוך על דבריו בנוגע לדמאי כו'. ולכאורה אינו מובן – דממה-נפשך: כיון שאסור לומר דבר שקר, כציווי התורה "מדבר שקר תרחק"130, מהו החילוק בין יום השבת לימות החול; ואם ביום חול ביכלתו לומר דבר שקר למרות האיסור שבדבר (שאינו שייך אליו...) – מדוע בשבת אינו משקר?!
אך הענין הוא – שביום השבת מתעלה העולם כולו, ולכן מתעלה גם הוא, ועילוי זה מתבטא בכך שמתיירא לומר דבר שקר, משא"כ בימות החול כו'.
ועד"ז יש שינויים בכמה ענינים בכללות העבודה בכל יום: בשעת התפלה ולימוד התורה הרי הוא נמצא במעמד ומצב נעלה, בבחינת שבת ("אַ שבת'דיקער"), כראוי ליהודי; אבל לאחרי התפלה, בצאתו לרחוב לעסוק בעניני פרנסה, שאז צריך להתמודד עם ה"תחרות" שמתנהלת מסביב – איך יכול להזהר ולשמור על כל פרטי הדקדוקים שנתבארו בשו"ע חושן-משפט בנוגע לדיני השגת גבול, או בנוגע לאבק לשון הרע וכיו"ב, בה בשעה שצריך לדאוג לפרנסתו ופרנסת בני ביתו?!...
כז. וכיון דאתינן להכי, יש להעיר גם בנוגע להיתר הכי גדול שבעולם שנתחדש במדינה זו:
יש ענין בלתי-רצוי שגם אם הוא לא יעשה זאת, יתקיים הדבר בלאה"כ (כפי שהתפרסם בעיתון שישנם כבר האמצעיים הכספיים הדרושים לכך), וא"כ, מה החסרון בכך שהוא ינצל זאת כדי להשיג פרנסתו?!
ואדרבה – יש לו ראיות שונות ומשונות שהוא צריך לעשות זאת: גם אם הוא לא יעשה זאת, הרי יהי' הדבר בעולם, ובלשון חז"ל131: "אי אפשר לעולם בלא בורסקי", וכיון שכן – טוען הוא – מוטב שייעשה הדבר על ידו, כי, בנוגע אליו – הרי להיותו בבחי' כה"ג ששימש שמונים שנה, וכבר עברו רוב שנותיו, לא ישפיע הדבר לרעה; וגם בנוגע לעולם – הרי כשייעשה הדבר ע"י אחרים, אזי יהי' הרע במילואו, ואילו כשייעשה הדבר על ידו, אזי ישתדל למעט את הרע עד כמה שאפשר – שלא תהי' עבירה גדולה, אלא עבירה ממוצעת או עבירה קטנה; ובינתיים תהי' גם תועלת עבורו – בנוגע לעניני פרנסה... ובודאי ינצל זאת עבור עניני יהדות, כמו הוספה בצדקה וכיו"ב.
כאשר שואלים אותו: האם גם בהיותו בישיבה הי' סבור כך – הרי הוא מזדעזע... בודאי לא הי' מעלה על דעתו מחשבה כזו. וא"כ, מה נשתנה עכשיו – הרי התורה היא נצחית132 (וכמודגש בנוסח ברכת התורה: "נותן התורה", לשון הוה133), ומצוותי' נצחיים הם, כולל גם הציווי ד"לפני עור"134. ואפילו לפי הדעה135 שהאיסור ד"לפני עור" מן התורה הוא רק "בתרי עברי נהרא", הרי לכל הדעות יש בזה איסור דרבנן136, כיון שהוא ה"ממוצע" שעל ידו נעשה האיסור.
ולהעיר גם מביאור אדמו"ר הזקן באגה"ק137 בענין שמעי בן גרא שקלל את דוד, שאף שלהיותו "בעל בחירה .. מתחייב .. על רוע בחירתו, אעפ"כ, על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום, ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו ית' המחייהו ומקיימו, וכמ"ש138 כי ה' אמר לו קלל, והיכן אמר לשמעי, אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו, ירדה מאת ה' ורוח פיו המחי' כל צבאם, החי' רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד, כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי, לא יכול לדבר מאומה, וזהו כי ה' אמר לו בעת ההיא ממש קלל את דוד, ומי יאמר וגו'".
ולכאורה הי' שמעי בן גרא יכול לעשות חשבון, שגם אם הוא לא יקלל את דוד, הרי ימצא מישהו אחר שיקלל אותו, וא"כ, מוטב שתהי' הקללה על ידו, בהיותו תלמיד חכם וכו' (כדאיתא בגמרא139 גודל הפלאת מעלתו), מאשר ע"י מישהו אחר שאינו במעלה זו, שאז מי יודע באיזה אופן תהי' הקללה. ואעפ"כ, הי' זה ענין בלתי רצוי, ועד שנתחייב מיתה על זה!
ועד"ז בנדו"ד – שגם כאשר טוען שכוונתו רצוי', כדי להמעיט בדבר הבלתי-רצוי (שיהי' כמו קללת שמעי), אין לו לדחוף את עצמו ("שפּאַרן זיך") להיות השליח שעל ידו ייעשה דבר שהוא היפך הקדושה, הטוב והרצוי כו'.
כח. ובנוגע לעניננו – הנה כאשר כל אחד יתבונן בחייו, יווכח, שגם אצלו יש ענין של שינויים כו',
אלא, ש"לא ברשיעי עסקינן"140, כך, שכאשר מדובר אודות ענין שאין לו היתר, בודאי לא יעלה על דעתו לעשותו, ובזה אכן לא נשתנה מכמו שהי' בישיבה כו'; אבל יש ענינים שבהם נשתנה מכמו שהי' בישיבה – שאז הי' בעוה"ז הגשמי, ואילו עתה נמצא הוא בעוה"ז החומרי... במעמד ומצב שהעולם הוא בפשיטות ואלקות הוא בהתחדשות141.
ולדוגמא: בהיותו בישיבה, היתה שייכותו ל"פרה" ו"חמור" אך ורק בלימוד הסוגיא ד"המחליף פרה בחמור"142, שעי"ז מקיים מצות תלמוד תורה; ואילו עתה, מתעסק בפרה וחמור כפשוטם.
ובזה גופא יכולה להיות ההתעסקות עם פרה וחמור באופן של רשות, ועד ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"143 ו"בכל דרכיך דעהו"144; אבל יכול להיות גם מצב שאינו אוחז בדרגא זו, אלא הנהגתו היא כפי המתחייב מצד נפשו הבהמית, ובפרט אם הוא גם להוט אחר תאוות הממון וכו'.
ומובן, שבאופן כזה ההתעסקות היא לא רק עם פרה וחמור גשמיים שאפשר למששם בידים, אלא פרה וחמור ששייכים לקליפות, ועד לג' קליפות הטמאות – בריחוק הכי גדול מפרה וחמור כפי שהם בגמרא ובפירוש התוס' ובשו"ע חושן-משפט.
וזהו כללות החילוק שבין חמה ולבנה בעבודת האדם – שיש ענינים שבהם לא שייך שינויים, החל מנקודת היהדות, ועד"ז בכמה ענינים בעבודה בפועל שבהם מתנהג בעולם כמו בהיותו בישיבה, בבית-הכנסת ובית-המדרש; ויש ענינים שבהם יכולים להיות שינויים כו', כמו הלבנה שלפעמים היא מלאה ולפעמים היא חסרה, ועד למעמד ומצב שבענינים מסויימים מתנהג באופן שלא ניכר החילוק בינו לבין אינו-יהודי.
כט. ועל זה באה ההוראה משנת העיבור – שכדי להשלים את החסרון של שנת הלבנה לגבי שנת החמה, צריך להוסיף חודש העיבור, שעי"ז נעשה לא רק מילוי החסרון, אלא גם הוספה יתירה עבור העתיד:
כאשר יש מצב של שינויים, מיעוט וירידה, שזהו ענין של חטא, מלשון חסרון145 – אזי צריך להיות ענין התשובה לא רק באופן שמכאן ולהבא תהי' הנהגתו כמו קודם החסרון, אלא צריך להוסיף זהירות גדולה יותר,
– כמובא באגה"ת146 מ"ש בתנא דבי אליהו [ולפנינו הרי זה במדרש147] "אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחי', אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים". וזהו כללות הענין המבואר בספרי מוסר148, שבעל-תשובה צריך זהירות יתירה בענין שנכשל בו בעבר –
כשם שכדי להשלים את החסרון של שנת הלבנה לא די בהוספת מספר הימים החסרים, אלא צריך להוסיף חודש שלם (שהרי "אי אפשר להיות השנה שנים עשר חודש וכך וכך ימים, שנאמר113 לחדשי השנה, חדשים אתה מונה לשנה, ואי אתה מונה ימים"107), שעי"ז ניתוסף במספר הימים יותר מאשר בשנה רגילה.
ואז נעשית "שנה תמימה", והיינו, שענין התמימות והשלימות בעבודת ה' ניכר דוקא כאשר הי' ענין של חסרון, ואעפ"כ נעשית השלמת החסרון בהוספה יתירה לגבי המעמד ומצב שהי' לפני החסרון.
וזהו גם הענין ד"תשובה שלימה":
בענין התשובה מבאר רבינו הזקן149 שיש ב' מדריגות: תשובה תתאה ותשובה עילאה. אמנם, מלשון חז"ל "תשובה שלימה"150, מובן, שכללות ענין התשובה, גם תשובה תתאה, צריך להיות באופן של שלימות דוקא, ולדוגמא – שהתשובה אינה מפני יראת העונש, שאז התשובה אינה בשלימותה, שהרי לולי יראת העונש, הנה מצד עצמו אוחז הוא במעמדו ומצבו הקודם, שסומך על "כחו ועוצם ידו"151, ולא נוגע לו מאומה כו'.
ונוסף לכך, יש בזה גם הרמז שענין השלימות בעבודת ה' הוא דוקא כאשר ישנו ענין התשובה, כי: גם כאשר מדובר אודות מי שנמצא במעמד ומצב ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם"152, ועד לצדיק במדריגת דוד ש"לבי חלל בקרבי"153, ולכן אמר "בחנני ה' ונסני"154 – הרי סוכ"ס יכול ליפול ממדריגתו כו'; משא"כ מי שחטא ושב בתשובה, היינו, שהי' אצלו ענין של חסרון, בדוגמת החסרון דשנת הלבנה, והשלים את החסרון, ולא עוד אלא שהוסיף מעט, ועאכו"כ אם הוסיף הרבה, כשם שחודש העיבור מוסיף על העתיד – אזי יודעים שעבודתו היא בשלימות.
ל. והוראה נוספת מזה שהוספת חודש העיבור קשורה עם "חודש האביב", כדי שיהא חג הפסח בחודש האביב (כנ"ל סכ"ה):
נתבאר במכתב הכללי155 בנוגע לשייכות דיצי"מ לחודש האביב ("כי בחודש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים"114), שחודש האביב הוא הזמן שבו יוצאים ורואים אילנות מלבלבין וכו'156, והיינו, שנעשה חידוש כחות הטבע במילואם ובאופן של התגברות מיום ליום, ולכן, כאשר בחודש האביב פועל יהודי בעבודתו הענין ד"משכו וקחו גו'"157, "משכו ידיכם מעבודה זרה"158, לבטל את העבודה זרה של מצרים שדוגלת בשלטון כחות הטבע כו' – אזי יודעים שאכן הי' אצלו ענין היציאה ממצרים.
וזהו גם מה שחודש העיבור שייך לחודש האביב – כי, גם השלמת החסרון, ענין התשובה, צריך להיות כאשר האדם נמצא בשלימות כחותיו, ולא לאחרי שהזקין ותש כחו כו' – כדרשת רז"ל159 על הפסוק160 "אשרי איש ירא את ה'", "אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש" (כשהוא בחור בכחו .. קודם ימי הזקנה), וכדאיתא בגמרא161 "היכי דמי בעל תשובה .. כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושני' וניצל הימנה .. באותה אשה באותו פרק באותו מקום", והיינו, שעומד בכח גופו בכל תוקף רתיחת הדמים, ואעפ"כ עומד בנסיון כו' – שאז יודעים שהתשובה היא בשלימותה.
לא. וכאשר חג הפסח הוא בחודש האביב (ע"י הוספת חודש העיבור), אזי נעשים גם שאר הימים טובים בזמנם – חג השבועות בזמן הקציר, וחג הסוכות בזמן האסיף:
כאשר ישנו הענין ד"משכו ידיכם מעבודה זרה", היינו, שאינו מתפעל מהעבודה זרה של המדינה גם בהיותה בתקפה, ומתנהג באופן הפכי, "קחו לכם צאן של מצוה"158 – הרי זה פועל ומשפיע על כללות העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות, שזהו ענינם של חג השבועות – "זמן מתן תורתנו", וחג הסוכות, חג האסיף, "באספך מגרנך ומיקבך"162, אסיפת הפירות – "מאי פירות מצוות"10,
כולל גם בפרטיות יותר בנוגע ללימוד התורה גופא – הן ההשגה בתורה לפני ריבוי היגיעה, בדוגמת תבואת השדה (ענינו של חג הקציר) שצומחת ללא ריבוי יגיעה, והן ההשגה בתורה שלאחרי ריבוי היגיעה, עד ש"קאי אדעתי' דרבי'"163, בדוגמת צמיחת הפירות (ענינו של חג האסיף) לאחרי ריבוי יגיעה.
ובאופן כזה נמשך מהענין ד"משכו וקחו לכם" עד ל"עצרת תהי' לכם"164 – "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"165 – המשכת כל טוב רוחני וכל טוב גשמי לנפש האלקית ועל ידה גם לנפש הבהמית ולגוף, וזוכים לשנה טובה ומבורכת בגשמיות וברוחניות גם יחד.
* * *
לב. על הפסוק157 "משכו וקחו לכם גו'" – יש מקשים:
כיון שנאמר "קחו לכם צאן גו' ושחטו הפסח", בה בשעה שהצאןהי' ה"עבודה זרה" של מצרים166 – הרי בדרך ממילא לא היו שייכים כבר לעבודה זרה, וא"כ, לשם מה צריך הכתוב להוסיף ולהקדים תיבת "משכו", שפירושה "משכו ידיכם מעבודה זרה"158, ורק אח"כ "וקחו"?
ומשמעות הדברים – שהענין ד"קחו לכם גו'" לאמיתתו אינו יכול להיות ללא ההקדמה ד"משכו ידיכם מעבודה זרה".
והביאור בזה – בפשטות – ע"פ הכלל בדרכי התשובה, שכדי שהתשובה תהי' כדבעי, לא די לתקן מקצת מהענינים שקלקל, אף אם זהו החלק העיקרי, ואילו שאר הדברים ישארו כמו שהם, אלא התשובה והתיקון צ"ל בנוגע לכל הענינים.
לא די בהתעוררות כללית בלבד, ללא שימת-לב לענינים פרטיים, בחשבו, שכיון שנעשה בעל-תשובה, אזי נשתנה לגמרי ונעשה מציאות חדשה ("אַ נייער מענטש")167, אלא יש צורך להתבונן ולשים לב גם לפרטי הענינים – כל פרטי הענינים שעבר על רצון העליון, החל מענינים המפורשים בתושב"כ, ועד להענינים ד"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש", שגם הם ניתנו למשה מסיני168.
וכפי שמצינו בהלכה, שהגוזל את חבירו, הנה גם לאחרי שמתחרט על מעשיו ושב בתשובה כו', צריך להחזיר את הגזילה, גם כאשר מדובר אודות "שוה פרוטה" בלבד, ועד ש"יוליכנו אחריו אפילו למדי"169.
וזהו גם שאמיתית ענין התשובה הוא ע"י ההתבוננות בהענין ד"רע ומר עזבך את הוי' אלקיך"170 – אף שלכאורה העיקר הוא שמחליט שמהיום והלאה יתנהג כדבעי, בהתאם לרצונו של הקב"ה, ואעפ"כ יש צורך לחזור ולהתבונן בפרטי הענינים הבלתי-רצויים שהיו בעבר, ולא לחשוב שהם ענינים טפלים, שיתבטלו בדרך ממילא ע"י הענין העיקרי.
וזהו מש"נ "משכו וקחו לכם צאן גו'":
"צאן" – הע"ז של מצרים – הם הענינים שהמדינה משתחווה להם כו'; ועז"נ "משכו וקחו גו'" – שלא די בביטול ושלילת הע"ז עי"ז שמכאן ולהבא יקח "צאן של מצוה", אלא יש צורך בהקדמה ד"משכו ידיכם מעבודה זרה", למשוך ידו מכללות אופן החיים שהביאו לידי ההנהגה שלא כדבעי, ולעקור את עצמו מהסביבה שבגללה הגיע למעמד ומצב זה.
ואם אינו רואה נחיצות בדבר, וטוען, שדי בכך ש"עמד בנסיון" ושחט את הטלה וביטל את הע"ז של מצרים, ושוב לא יזיק לו להשאר במצרים ולהמשיך להשתייך לחברתם של עובדי ע"ז כו' – אומרים לו, שהסימן לכך שהענין ד"שחטו הפסח" הוא כדבעי, הרי הוא דוקא כאשר ישנו הענין ד"משכו ידיכם", וכל זמן שאינו עוקר עצמו מהסביבה, ולא עוד אלא שנוח לו ומתענג בסביבה זו, הרי זה סימן שיש לו עדיין שייכות לעבודה זרה!
כאשר יהודי שב בתשובה אבל חסר אצלו הרגש ד"רע ומר עזבך את הוי' אלקיך", הרי זו הוכחה שתשובתו אינה שלימה; וכאשר יש אצלו רגש המרירות, הנה כשמתמרמר על המסובב, צריך להתמרמר ולשנוא גם את הסיבה שהביאה לידי מסובב זה.
וזהו הענין ד"תשובת המשקל"171 – שבאותה מדה שהי' לו התענוג בעשיית העבירה, במדה כזו צ"ל הצער שבהתשובה, כדי לבטל את התענוג שהי' לו ע"י העבירה; וכאשר חסר בהמשקל, שהצער אינו במדה זו, אזי חסר גם בתשובה.
לאחרונה נתפשטה במדינה זו "מגיפה" – שיש כאלו שנהנים לערוך "ויכוחים" עם אלו שאינם מודים בעניני יהדות.
כאשר הויכוח הוא עם אדם מישראל – אזי יש בזה משום מצות "הוכח תוכיח"173, ובפרט כשהויכוח הוא עם אדם כזה שעליו פוסקת הגמרא174 "אסור לרחם עליו", וכידוע175 פתגם אדמו"ר נ"ע בענין זה: עד כמה גדולה הרחמנות על מי שאפילו התורה אומרת שאסור לרחם עליו...
אבל כאן מדובר אודות ויכוחים עם "מצרים" – שזהו דבר שאין בו תועלת, שהרי מדובר אודות גוי שאין צורך כלל לגיירו, ואעפ"כ, נהנה לערוך ויכוחים עם הגוי.
ובכן: מהו פשר ההנאה בויכוחים עם גויים?! – אין זו אלא הוכחה שחסר אצלו בענין ד"משכו ידיכם מעבודה זרה", והיינו, שהוודאות בשלילת מציאות הלעו"ז אינה בשלימות אצלו, וכנראה שזוהי הסיבה שהוא להוט אחר ויכוחים עם הגוי, כדי לנסות לשכנע את עצמו!...
לד. וזהו הטעם ל"דבר פלא" שרואים בענין זה:
אילו הי' צורך בויכוחים עם גויים כדי להוכיח את האמת כו' – הי' צריך להיות הסדר, שמי שהוא למדן יותר, ירא-שמים יותר, ונוגע לו יותר "לתקן עולם במלכות שד-י"87, ישתדל וירדוף יותר אחרי ויכוחים אלו.
ובפועל רואים אנו, שבין בנ"י גופא, הנה דוקא מי שהוא עם-הארץ גדול יותר, ופחות ירא-שמים – רודף הוא יותר אחרי ויכוחים אלו; ודוקא מי שאינו מייחס חשיבות לשו"ע כלל – עוסק בויכוחים אלו מתוך להט והתלהבות, בטענה שאי אפשר להניח לעולם להתהלך בעיוורון!...
בצעירותו – למד ב"פּאָבליק סקול", ב"היי סקול" וב"קאַלעדזש", ובזמנו הפנוי שיחק "פוט-באָל"; ואילו עתה, מצד ה"משרה" שמכהן בה, ומשלמים לו עבורה כך וכך – קרא כמה ספרים מתורגמים לאנגלית (שהרי אינו מבין לשון הקודש, וגם אם מבין – אין לו פנאי לזה, אלא יש לו ספרי קיצורים שבהם הוא מעיין, וסומך על "כחו הגדול" שיספיקו לו קיצורים אלו כדי לנצח בויכוח), ומכה על ה"שטענדער", ומכריז שרצונו להביא ולגלות "אמת176 הוי' לעולם"!... – איזו "אמת", ה"אמת" שקיבל ממי ש"שנה ופירש"!...
ישנו פתגם שכאשר יש ספק ולא יודעים כיצד לנהוג, יש לשאול עם-הארץ ולעשות להיפך177. ועד"ז בנדו"ד: כאשר רואים מי הם אלו שנהנים להתווכח עם גויים, מה מצבם בשמירת התומ"צ כו' – יודעים בבירור שצריכים להתנהג להיפך.
[ולהעיר גם מהפתגם הידוע של הרה"צ ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב178, שבא בטענה להקב"ה על כך שה"גן-עדן" נמצא "בספרים", שכן, אילו הי' הג"ע נראה במוחש בעולם, אזי היתה הנהגת בנ"י כדבעי. ובנדו"ד – הרי זה ענין שנראה במוחש!...].
לה. ולגופו של ענין:
עריכת ויכוחים עם אינם-יהודים – לא זו בלבד שאין בה משום "קידוש השם", אלא עוד זאת, ע"פ פסק הרמב"ם הרי זה איסור מן התורה, ובזה גופא – לא בהלכות מאכלות אסורות וכיו"ב, אלא בהלכות עבודה זרה, כמ"ש הרמב"ם179 ש"על ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה180 ולא תתורו אחרי לבבכם ("זו מינות") .. אשר אתם זונים, כלומר, לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת", "ונמצא יוצא לידי מינות".
וכל זה – גם כאשר מנצח בויכוח, כי, בשעה שמתווכח עם הזולת, עליו לשמוע את טענותיו, ודבר זה פועל בו, וכמאמר רז"ל181 "המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ".
ולהעיר גם מהידוע אודות א' מחכמי ישראל (שנזכר בספרי הצ"צ), שעסק בתרגום תושב"כ עבור גויים, ובסופו של דבר, ירד מנכסיו ונעשה עני מדוכא, ומיוצאי חלציו היו כאלו שהמירו את דתם רח"ל.
לו. וע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל, מובן, שמי שעוסק בויכוחים כאלו – אין כוונתו לשם שמים, לשם קיום וחיזוק התורה והמצוות ("ניט ער איז אויסן דעם אויבערשטן, און ניט ער איז אויסן תורה ומצוות"), אלא לשם מילוי תאוותו; אין זה ענין הבא מצד השכל שבראש, אלא מצד תאוות הלב – "ולא תתורו אחרי לבבכם גו' אשר אתם זונים גו'".
אם הי' נוגע לו חיזוק היהדות – הי' עוסק בעצמו בלימוד התורה, ופועל גם על אשתו ובניו, על קהילתו, ועל אלף ומאה בתי-כנסיות שישנם בניו-יאָרק; ורק לאחרי כן, אם ישאר לו עדיין פנאי – אזי יוכל להתעסק בהענין ד"אז אהפוך גו'"92...
ובנוגע לפועל – הנה מאז שעזב את הישיבה (ושכח כל מה שלמד שם...), אין לו פנאי לעיין בספר; יש לו ספרי קיצורים, עד לקיצור של הקיצור שו"ע – שהרי הוא "אורטודוקסי"... ומי שהוא למטה מזה – ה"ה פטור אפילו מלימוד קיצור שו"ע, וגם מלימוד קיצור של הקיצור שו"ע, אלא "מקלו182 יגיד לו"...
הוא עסוק בהכנת "נאום" ("ספִּיטש") עבור מסיבת "תנאים", "בר-מצוה" או "ברית-מילה", או בהכנת "נאום" כדי לאומרו ב"בית החיים" רח"ל;
בכל אסיפה – עליו להיות ה"נואם אורח" ("גאַסט רעדנער"), ולא רק באסיפה בענין שהוא דבר הרשות, אלא גם בענין שהוא דבר איסור... אלא ש"עושה טובה" ואינו אוכל בסעודה החגיגית ("באַנקעט"), אבל מ"מ דואג שיזמינו אותו לשם, שכן, איך יתכן שיתקיים "באַנקעט" והוא לא יישב ב"שולחן הכבוד"?!...
וכן בנוגע לענין הויכוחים: רצונו להיות "עסקן", "יועץ" ו"דברן", ולהראות שביכלתו לנצח בויכוח; וכשרואה שיהודי פלוני מתווכח עם יהודי, מתווכח הוא עם אינו-יהודי...
ומוסיף לטעון:
איך יוכל לעסוק בלימוד, ולהניח שהעולם ימשיך ללכת בחשיכה?!... הרי עליו מוטל להביא את קדושת האלקות בכל העולם כולו, ולכן עורך ויכוחים עם גוי, כדי להשמיע את דעתו, ולהראות לו שהוא "בעל הסברה" ו"דרשן טוב" (לא מפני ה"ישות" שלו, כמובן... אלא כדי שיקויים מ"ש96 "וראו כל עמי הארץ גו'"...), ולקבל ממנו "סמיכה" על גדלותו...
בשנים שעברו, הי' רב צריך להיות ירא-שמים, ונוסף לזה הי' צ"ל למדן, כדי שיוכל לפסוק שאלות, ולאחרי כן החליטו, שיראת-שמים – מהיכא תיתי, העיקר הוא שיהי' למדן; אח"כ הוסיפו שצריך להיות "למדן" (להבדיל) בהוויות העולם (שהרי לולי זאת יקרא "בטלן"...), ובשביל זה צריך ללמוד לימודי חול, עכ"פ בדרך טפל; ועד שלאח"ז, כאשר "אכשור דרי"183 (כמארז"ל184 "אם ראשונים כמלאכים כו'")... נעשה הטפל עיקר – שהתחילו להרבות בלימודי החול ולמעט לימודי הקודש, שכן, אם ילמד "קיצורים" בלימודי חול – לא יקבל "תואר אקדמי", משא"כ אם ילמד "קיצורים" בלימודי קודש – עדיין יוכל לקבל "סמיכה"...
ובכל זה ניתוסף עתה ענין חדש:
פעם הי' הסדר, שקבלת ה"סמיכה" היתה איש מפי איש עד משה רבינו185; לאחר שנתבטלה סמיכה זו – היו המסמיכים רבנים מיוחדים, גדולי הדור, ואח"כ היתה קבלת ה"סמיכה" מרב למדן סתם;
אך לאח"ז התחילה להיות קבלת ה"סמיכה" מהמוסד שעבורו נתן אביו ממון רב יותר; ולאח"ז, התחילה להיות קבלת ה"סמיכה" מאשתו של ה"פּרעזידענט"...
– כידוע מ"ש בכתבי האריז"ל186 בנוגע לדורנו, דרא דעקבתא דמשיחא (שהוא גלגול מדור יציאת מצרים), שיהיו נשמעין לנשותיהן, וממילא הולכת ה"רבנית" שלו אל אשתו של ה"פּרעזידענט", והיא פועלת על ה"פּרעזידענט" שימנה אותו ל"ראַביי"... –
ובכל אופן, הרי זו לכל-הפחות "סמיכה" מאיש או אשה מבנ"י;
אמנם, מעתה יהי' בזה סדר חדש – שכאשר ה"גלח" (הכומר) יאמר שהוא "דברן" ו"דרשן" טוב, ויש לו ידיעה אודות "אותו האיש" (שהרי כדי לקבל מחמאה מה"גלח" – עליו להיות בקי בעניניו של "אותו האיש"), וגם אודות ענינים שאמר "מחמד המשוגע" (כפי שכותב עליו הרמב"ם187) – אזי ראוי הוא להיות רב, מאחר שהוסמך ע"י ה"גלח"!...
וכאשר אומרים לו שתמורת קריאה בספרי האפיקורסים, מוטב שיקרא פסוק חומש (עכ"פ עם תרגום אנגלי), או קטע ב"עין יעקב", או סעיף בקיצור שו"ע – טוען שהוא "עסוק" ("ביזי") בצרכי הרבים, וממילא פטור הוא מכל הענינים... אם רצונך להיות עסוק בצרכי ציבור – הי' עסקן ציבורי, אבל למה חפץ אתה להיות "רב" ומנהיג רוחני, כשאינך מוצא פנאי לעיין בספר יהודי, אפילו בשפה האנגלית?!... ולאידך, כדי להראות לגויים שהוא יודע מה שאמר "אותו האיש", ויודע מה שנאמר ב"חוקה" ("קאָנסטיטושאן"), ויודע כיצד לשמור על ה"חוקה" – בשביל זה יש לו פנאי!
כיצד יכול אדם כזה להיות רב בישראל ("ראַביי"), בה בשעה שהקדיש את כל זמנו עבור לימודי חול, ופיטם עצמו בספרי מינות (כנראה מצד "דע מה שתשיב"188...), ומאבד את כל ימיו על ענינים של מה בכך, ולכל היותר, על ענינים של בריאות הגוף וכיו"ב!...
ולא עוד אלא שהוא זה שמתיימר לייצג את בנ"י בויכוח עם גויים!... – עד עתה לא הבליט את יהדותו בגלוי, לא במשפחתו ("למשפחותיכם"157) ולא ברחוב; אבל בנוגע לויכוח – צריך הוא להיות הראשון, וסבור שינצח, ולא עוד אלא שרצונו לזכות לסייעתא דשמיא, שיסייעו לו להשיב לאפיקורוס!...
וכאשר אומרים לו שהרמב"ם פוסק שיש בזה איסור מן התורה, "ולא תתורו אחרי לבבכם גו'" – טוען הוא, שהדברים אמורים רק במי שאינו מקורב למלכות, אבל הוא – להיותו מקורב למלכות, יש לו שייכות עם ה"נשיא" ("פּרעזידענט") ועם "סגן הנשיא" ("ווייס פּרעזידענט"), ועם נשיאת "ארגון הנשים", ועד שהתאספו יהודים נבחרים מעם, ובחרו בו להיות "ראַביי על גבי ראַביי", "פּרעזידענט" של הארגון הרבני... כך, שהרי יהודים פוסקים שהוא "גדול בישראל" – הרי הכל מוטל על כתפיו, ומוכרח הוא להאיר את העולם באור האלקים!...
הוא טוען שצריכים להאיר את העולם לרגל "זמן חירותנו" – בה בשעה שלאמיתו של דבר הוא עצמו אינו בן-חורין:
אצל גויים – יש אופנים שונים של חירות; אבל אצל בנ"י – אם חפצים ב"חירות" ("פרידאָם"), הרי הדרך היחידה לזה היא (לא ע"י הליכה ל"קאַלעדזש", השתתפות בויכוחים, קריאת "עיתונים" וספרי קיצורים, אלא) ע"י לימוד התורה, כמארז"ל189 "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", ובהקדמת ברכת התורה – "ברכו בתורה תחלה"190 – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
ואילו הוא טוען שאי-אפשר לחיות ב"גטו" (שזהו היפך ההנהגה של "בן חורין"), ושההבדלה מהגויים היא "אפלי'" ("דיסקרימינאַציע"), ושאם רצונו לחיות ב"גטו" הי' יכול לחיות באירופא, ולשם מה צריכים לחיות ב"אמריקא"!...
לז. ועל זה באה ההוראה – "משכו (ידיכם מעבודה זרה) וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח וגו'":
עבודתו של יהודי היא באופן ד"משכו ידיכם מעבודה זרה" – שבורח ומסתלק מהגויים, כולל גם מהגוי שבקרבו191 [ולא איכפת לו שילעגו עליו ויאמרו שהוא שייך ל"גטו" ומאמין ש"אתה בחרתנו", ולא משתדל להשיג "תואר אקדמי" ("דיגרי") שהי' מסייע לו לכסות את הוצאותיו, בידעו ש"אפילו ריש גרגותא משמיא מנו לי'"192], ואז יכול לשחוט הפסח.
וכך מתנהג לא רק בנוגע לעצמו, אלא כהמשך הכתוב: "למשפחותיכם", גם בנוגע לבני ביתו וכל הנמנים עמו על הפסח, ובמובן הרחב – ובפרט כשמדובר אודות "רב", "מלמד", "מנהל" ו"מנהיג רוחני"– הרי זה כולל גם את כל אלו הנמצאים תחת השפעתו.
וכל זה לא נעשה בצנעא, באופן שבצאתו לרחוב לא ניכר שהוא יהודי, אלא כהמשך הכתוב: "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות"193 ("שלש מתנות"194, "בתלת זימני הוי חזקה"195, והיינו שזוהי פעולה נצחית, לו, לבניו ולבני בניו), כך, שיהי' הדבר ניכר גם ברחוב, ואפילו ה"מלאך המשחית" ידע שכאן גר יהודי ששחט את הע"ז של המדינה!
אבל הוא – לא עולה על דעתו ליתן מדם הפסח על המשקוף ועל שתי המזוזות, כך שיהי' מוקף מכל הצדדים בהכרזה שהוא ובני ביתו שחטו את הע"ז. – וכי איך אפשר לתבוע דבר כזה?!...
בגד ארוך – אינו לובש; זקן (שאפילו לדעת המתנגדים הרי זה הידור, ולדעת הצ"צ חיוב דאורייתא196) – אין לו; ובנוגע לציצית – נוהג הוא באופן ד"הצנע לכת", עד שאפילו בני ביתו אינם יודעים שהוא יהודי...
את ילדיו – שולח הוא ל"קאַלעדזש" ללמוד לימודי חול, וחפץ שיצליחו בזה בתכלית השלימות; אבל בנוגע לזקן (עבור בנו) ופאה נכרית (עבור בתו) – חס ושלום, זה לא "מודרני"! – לפני כמה מאות שנים (וכן אצל אלו שמתנהגים כמו לפני כמה מאות שנים...) הי' זה "ענין", אבל בנוגע אליו – "רחמנא ליבא בעי"197, ומה איכפת לו כיצד נראה חיצוניות הגוף? – עליו להיות חלק מה"חברה" ("סאָסייעטי"), וכאמור, שאי-אפשר לחיות ב"גטו"!...
בשעת ה"דרשה" ("סערמאָן") ביום-הכפורים – בהיותו לבוש בכיפתו הלבנה – מכריז הוא "שמע ישראל"; אבל מיד במוצאי יוהכ"פ, כשיוצא לרחוב – נזהר הוא שלא להתגרות בגויים, באמרו שזוהי גמרא מפורשת במסכת מגילה198: "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו"...
ולעומת זאת, כאשר מדובר אודות כל עניני המדינה, כל ענין של כבוד שאין בו קורטוב של יראת-שמים – נאבק הוא להיות הראשון! וכמו כן בנוגע ל"דו-שיח" ("דייאַלאָג") עם גויים – צריך הוא להיות הראשון, שהרי יש לו "תארים אקדמיים" מכל ה"קאַלעדזשעס" הגדולים... – לא של יהודים אלא של גויים דוקא, שהרי אי אפשר שיהיו "קאַלעדזשעס" יהודיים שמעורבים בהם לימודי קודש ולימודי חול, וע"ד מ"ש בחובת הלבבות199 שכשם שלא ישכנו אש ומים בכלי אחד כך לא ישכנו בלב אחד אהבת ה' ועניני עוה"ז (ורק אהבת ה' ויראת ה' יכולים לשכון יחד200).
לח. וה"צרה" הכי גדולה בזה – שאין פוצה פה ומצפצף!
ישנם שחוששים לדבר אודות ענין זה, באמרם שזהו דבר שנעשה כבר "אופנתי" ("געוואָרן אַ מאָדע"), ו"אחרי רבים להטות"201, ומה גם שנמצאים ב"אמריקא", וצריכים "לחיות עם הזמן", ו"מוטב שיהיו שוגגין כו'"202, ומודים להקב"ה שהמצב אינו גרוע יותר כו'.
וישנם גם "ממוצעים", שמתרצים את התעסקותם בזה, באמרם, שכיון שבפועל מתקיימים הויכוחים, ועלול לצאת מהם קלקול, הרי מוטב שילך אל הויכוח (לא "עם-הארץ", אלא) "בן-תורה", ששמו מופיע בספרון שעל "דף-השער" שלו מתנוסס שם של ארגון "אורטודוקסי"...
[וזאת – למרות שכתוצאה מזה ימשכו אחריו תלמידיו, שלא הגיעו לקרסוליו (אף שגם "קרסוליו" הם יו"ד טפחים למטה מתחת לארץ...), וגם הם ילכו לשם (מבלי לשאול אותו וללא ידיעתו), שהרי ה"ראַביי" שלהם הלך לשם, "ונמצא שם שמים כו'"203 – היפך קידוש השם!].
אבל האמת היא – שאילו היו יוצאים בפומבי נגד ענין זה, היו מצליחים בעזה"י.
לט. ויש להוסיף, שהענין האמור לעיל מודגש גם בנוגע ליצי"מ (שדוגמתה תהי' גם הגאולה העתידה, כמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"48):
ידוע שפרעה וחרטומי מצרים היו חכמים גדולים ביותר204. וכיון שמשה רבינו ענינו חכמה205, הי' יכול לנהל עמהם ויכוח (ובפרט שמשה רבינו עצמו נתגדל בבית פרעה, וידע דרכי המצריים ואיך להתנהג עמהם כו'), ולהוכיח להם שאלהי מצרים אין בהם ממש, ורק אלקי ישראל הוא האלקים, ואז בוודאי היו מצייתים לו מרצונם הטוב.
ומה גם שאז לא הי' הדבר נמשך י"ב חדשים (כפי שנמשכו עשר המכות), אלא במשך שעות אחדות הי' יכול לקבץ יחד את כל חרטומי מצרים, והי' מנצחם בויכוח, והיו מתגיירים והולכים יחד עם בנ"י לקבל את התורה!
זאת ועוד:
בשביעי של פסח, בעת קריעת ים-סוף, כשרצו לומר שירה, אמר הקב"ה "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה"206; והרי הי' אפשר לחסוך זאת, אילו רק הי' משה רבנו מתווכח עם המצריים!
ועד"ז בנוגע למכת בכורות, וכן כל שאר המכות שלפנ"ז – ש"לא עביד קוב"ה ניסא למגנא"207 – אילו הי' משה מתווכח עם המצריים, לא הי' צורך בכל הנסים דעשר המכות!
ואעפ"כ, לא נרמז בשום מקום, לא בתושב"כ ולא בתושבע"פ, שמשה הכניס את עצמו בויכוחים עם המצריים!
כאשר מציעים להכנס עם המצריים בויכוחים כו' – אומרת התורה: לא! אלא ההנהגה עמהם צ"ל דוקא באופן ד"והרביתי את אותותי גו'"208.
ומהטעמים לדבר – כי, אף שמצד הענין דיצי"מ הי' נקל יותר שמשה יפעל זאת ע"י ויכוחים כו', מ"מ, בנוגע למשה עצמו, הרי עצם הויכוח הוא בבחי' "המתאבק עם מנוול כו'", כנ"ל.
ומכאן ראי' נוספת לשלילת ענין הויכוחים בימינו אלו. – והלואי שיפסיקו זאת מצד התעוררות "דעת הקהל" של בנ"י עצמם, בחסד וברחמים, ולא יצטרכו להגיע למעמד ומצב – שהי' ביצי"מ – ש"ביד חזקה יגרשם" ("על כרחם של ישראל")209, שכן, אף שהלה טוען שהוא "קרוב למלכות", הרי אין זה באופן שהגויים רודפים אחריו... ואדרבה: סוכ"ס ישליכוהו מחוץ לדלת בבזיונות לא עלינו ("ניט פאַר קיינעם געדאַכט").
מ. אלא מאי, השאלה היא מי יעמיד את אומות העולם על דרך האמת?!
ובכן: ענין זה יכול להיעשות ע"י אלו השקועים בלימוד התורה והמסוגלים ומוכשרים לזה, כשירגישו שעליהם לעסוק בענין זה.
ובעיקר – יתקיים הדבר בעת קץ הימין, שזהו הזמן לקיום היעוד "אז אהפוך גו'" (כמבואר גם בתניא210); ובינתיים – אין שום מצוה לעסוק בגירות,
[ואדרבה: גם מי שבא להתגייר מדעת עצמו בזמן הזה211 – הנה לפני שמקבלים אותו "ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות כו'", מתווכחים עמו ו"אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר כו'"212],
וכאמור לעיל – שההנהגה צריכה להיות באופן ד"משכו וקחו לכם גו'", שזוהי ההנהגה שהביאה לחירות האמיתי – החירות ד"תעבדון את האלקים גו'"83, ועד"ז בימינו אלה – שהנהגה זו היא שתביא את הגאולה, שתהי' בחסד וברחמים, עי"ז שנלך – מתוך הרחבה ברוחניות ובגשמיות – בדרך הוי', ונלמד תורת הוי', ונפיץ יהדות בלי פשרות בקרב בנ"י, והנהגה זו תביא את הגאולה, שאז יקויים היעוד ד"אז אהפוך גו'" – אבל לא על-ידינו, אלא ע"י משיח צדקנו, בקרוב בימינו ממש.
* * *
מא. דובר לעיל (ס"ח) אודות דברי הצ"צ באחרון של פסח תרכ"ה (אחש"פ האחרון לפני הסתלקותו), שהיו"ט דאחש"פ הוא על הגאולה האחרונה שהקב"ה יגאל אותנו מן הגלות האחרון ע"י משיח צדקנו.
ובהקדמה:
אע"פ שדברי הצ"צ הנ"ל נאמרו לילדים, מ"מ, בודאי מיוסדים הדברים ומתאימים ע"פ התורה, שכן, דבר שאומר "איש אמת" (אפילו רק לילדים וכיו"ב), הרי זה דבר אמת, והיינו, שמתאים ע"פ תורת אמת, ועאכו"כ כשהדברים נאמרו ע"י "שר התורה", ועאכו"כ נשיא בישראל, ונמסרו הדברים ע"י נשיאי ישראל שלאחריו – הרי בודאי שהדברים מתאימים ע"פ תורת אמת.
ובנדו"ד: אף שהטעם הפשוט להיו"ט דאחרון של פסח הוא להיותו יו"ט שני דשביעי של פסח – יש בו גם הענין שהיו"ט הוא מצד הגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו.
וככל הענינים שבפנימיות התורה213 – מרומז הדבר גם בנגלה דתורה:
באחרון של פסח מפטירין "עוד היום בנוב לעמוד גו'"214, וטעם הדבר, "לפי שבליל פסח היתה מפלתו של סנחריב"215.
ולכאורה אינו מובן: הרי מפלת סנחריב היתה בליל ראשון של פסח, שנאמר216 "השיר יהי' לכם כליל התקדש חג", ומה שייכותה לאחרון של פסח?
והביאור בזה217:
מפלת סנחריב היתה ע"י חזקי'. וכיון שעל חזקי' אמרו רז"ל218 "ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח", לכן מפטירין אודות נצחונו של חזקי' באחרון של פסח, לרמז על השייכות של היו"ט דאחש"פ עם הגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו.
מב. ובהקדמה לכך שהיו"ט דאחרון של פסח הוא על הגאולה האחרונה, אמר הצ"צ, שאחרון של פסח הוא סיום הענין שהתחיל בלילה הראשון של פסח, וביאר, שהלילה הראשון של פסח הוא היו"ט שלנו על הגאולה שגאלנו הקב"ה ממצרים,
– אף שלכאורה אינו מובן מהו הצורך בהקדמה זו, שהרי השאלה היתה בנוגע להיו"ט דאחרון של פסח, וא"כ, הי' לו לומר מיד שהיו"ט דאחרון של פסח הוא על הגאולה האחרונה –
כי, בזה מרומז התיווך בין דברי הצ"צ שהיו"ט דאחרון של פסח הוא על הגאולה העתידה, ובין הטעם הפשוט שאחרון של פסח הוא א' מימי חג הפסח, יו"ט שני דשביעי של פסח:
כיון שאחרון של פסח הוא (לא רק האחרון בזמן, אלא גם) הסיום והשלימות של כל ימי הפסח (כנ"ל ס"ג) – הרי הוא כולל גם את הגאולה האחרונה, שהיא הסיום והשלימות של הגאולה ממצרים.
והענין בזה:
כתיב48 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". וידועה קושיית הזהר219: מדוע נאמר "כימי צאתך גו'", "ימי" דייקא, לשון רבים, הרי יצי"מ היתה ביום אחד (בט"ו ניסן שנת ב'תמ"ח), וא"כ, הול"ל "כיום צאתך גו'"?
ומבאר בזה כ"ק מו"ח אדמו"ר220, שהחל מזמן יצי"מ עד לגאולה העתידה לבוא בב"א, ממשיכים תמיד לצאת ממצרים, וכל זמן שעדיין לא באה הגאולה העתידה, נמצאים עדיין במצרים, ולכן נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים", "ימי" לשון רבים.
כשם שבנוגע ליצי"מ כפשוטה נאמר83 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", היינו, שנקודת השיא של יצי"מ היא מתן-תורה, וכדאיתא בזהר חדש221 "בכל יום (מיצי"מ עד מ"ת) אפיק לן מן גלותא", כיון שעד מ"ת היו עדיין ב"מצרים" – כך גם בכללות יותר, שתכלית השלימות דיצי"מ תהי' לעתיד לבוא, שאז יהי' תכלית השלימות דמ"ת, בהתגלות תורתו של משיח, כמ"ש222 "ישקני מנשיקות פיהו", שהו"ע טעמי תורה שיתגלו לעתיד לבוא.
מג. והביאור בזה:
החל מיצי"מ, כאשר "היום הזה נהיית לעם"223, התחילה עבודתם של ישראל (לא רק בנוגע לעצמם, אלא גם) לפעול בעולם – להאיר את העולם שגם הוא יהי' כלי לאלקות. וכיון שגמר הענין יהי' רק בגאולה העתידה, ש"אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד"92, ועד ש"ראו כל בשר גו'"224, הנה עד אז לא הסתיימה היציאה ממצרים; כל זמן שעדיין לא נתבררו כל הניצוצות שנמצאים בכל חלקי העולם – הנה מצד זה שהניצוצות נמצאים בגלות, תקועים ("שטעקן") גם בנ"י בגלות.
ואף שלכאורה איזה ערך יש לעולם (עם ניצוצות הקדושה שבו) לגבי בנ"י – הרי כיון שבנ"י הם הכוונה הפנימית של העולם, כמארז"ל225 "בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית", והשליחות של בנ"י היא לזכך את העולם, לכן, קשורים בנ"י עם ניצוצות הקדושה שבעולם, וכל זמן שניצוצות הקדושה הם בגלות, חסר עדיין בגאולה של בנ"י.
וככל הענינים משתקף גם ענין זה בהלכה בפועל213 – כפי שמצינו בנוגע לטבילה במקוה, שכל זמן שישנו חלק השייך לגוף, אפילו שערות שהם טפל לבשרו226, שנשאר מחוץ למים, ולא נטהר, אזי לא נטהר האדם כולו, אפילו ראשו227. ועד כדי כך קשורה טהרת הראש וטהרת השערות, שלא זו בלבד שתלויים זב"ז (שהראש אינו יכול להטהר ללא השערות), אלא עוד זאת, שטהרתם מוכרחת להיות בבת אחת, שהרי אי אפשר לחלק את הטבילה לחלקים, תחילה חלק זה ואח"כ חלק אחר, תחילה העיקר ואח"כ הטפל, או להיפך, אלא טבילת כל אברי הגוף יחד עם השער הטפל מוכרחת להיות בבת אחת.
וכמו"כ בנוגע לגאולת עם ישראל – שאינה יכולה להיות בשלימותה אלא רק כאשר עם ישראל ישלים את שליחותו ויברר גם את ניצוצות הקדושה שבעולם (אף שהם טפלים ובאין ערוך לבנ"י עצמם), וענין זה יושלם בגאולה העתידה, ש"אז אהפוך אל עמים וגו'".
– ומובן, שאין הכוונה שצריכים לרדוף אחרי אומות העולם כדי לקרב אותם. פעולה זו תהי' ע"י הקב"ה, ובלשון הכתוב: "אז אהפוך (אני אהפוך) אל עמים גו'"; מה שדורשים מבנ"י הוא – שהנהגתם תהי' באופן שתאיר את כל הסביבה, ובדרך ממילא יקויים היעוד "והלכו גוים לאורך"228. –
אמנם, ביציאת מצרים לא נזדכך העולם עדיין;
בנ"י יצאו אמנם ממצרים, ולא עוד אלא שכל בנ"י יצאו ממצרים [שבזה דומה יצי"מ לגאולה העתידה, שהרי לעת"ל יצאו כל בנ"י מהגלות, וכך גם ביצי"מ יצאו כל בנ"י מהגלות, ועד שאפילו יהודי אחד לא נשאר בגלות מצרים, ולא כמו בשאר הגלויות, מדי ויון כו', שגם לאחרי הגאולה נשארו יהודים בגלות229], אבל, העולם עדיין לא הכיר בכך.
ולא זו בלבד שמיד לאחרי שיצאו בנ"י ממצרים כתיב230 "וירדפו מצרים אחריהם", אלא אפילו לאחרי קריעת ים סוף, שכבר נתבטל המנגד באופן ש"לא נשאר בהם עד אחד"231, הרי ישנו הדיוק "עד. אחד, אבל אחד נשאר, והוא פרעה"232, שנעשה אח"כ מלך בנינוה233, וגם לאחרי ששב בתשובה ע"י ההתעוררות של יונה הנביא234 – נשאר "פרעה".
וכיון שביצי"מ לא נשלם עדיין בירור הניצוצות שבעולם, הרי עדיין לא נשלמה היציאה ממצרים; ואילו גמר שלימות היציאה ממצרים תהי' בגאולה העתידה, שאז יתבררו כל הניצוצות שבעולם.
מד. וע"פ האמור לעיל (סמ"ב) שענינו של היו"ט דאחרון של פסח על הגאולה האחרונה קשור עם היותו יום האחרון של חג הפסח, דכשם שבענין הזמן הוא יום האחרון של ימי הפסח, כך גם בענין הגאולה, שהגאולה העתידה הקשורה עם אחרון של פסח היא גמר ושלימות יצי"מ הקשורה עם הלילה הראשון של פסח – הנה כיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, הרי מובן מזה ענין נוסף – שכשם שבימי הפסח הנה בין הימים הראשונים לימים האחרונים יש חולו של מועד, כך גם העבודה שבין הגאולה הראשונה (יצי"מ) לגאולה האחרונה (הגאולה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו) היא בבחי' חולו של מועד:
ענין "חולו של מועד" הוא – כשמו – "חול", שעוסקים גם בעובדין דחול (לא כמו יו"ט שאסור בעשיית מלאכה, מלבד מלאכת אוכל נפש235), ועד שבדבר האבד מותר לעשות גם מלאכה גמורה236; אבל אעפ"כ, הרי זה "חולו של מועד", שלכן (נוסף לכך שאם אין זה דבר האבד אסור לעשות מלאכה, הרי) גם כאשר עושים מלאכה בחוה"מ לצורך דבר האבד, יש לעשות זאת (לא כמו בימי החול, אלא) בשינוי236. וגם בחולו של מועד ניכרת ההבדלה שבין ישראל לעמים.
וכן הוא גם בנוגע לעבודה שבמשך הזמן שבין יצי"מ לגאולה העתידה:
מאז יצי"מ, ובפרט בזמן הגלות, עוסקים בנ"י בעניני העולם, עובדין דחול, ועד לענינים שנמצאים תחת ממשלת ע' השרים; אבל אעפ"כ, הרי זה "חולו של מועד", היינו, שגם בשעה שעוסקים בעובדין דחול מובדלים בנ"י מאוה"ע, כך, שאצלם הרי זה ענין של "מועד" – דבר שמתבטא בב' ענינים: (א) בנ"י מצד עצמם אינם רוצים לעסוק בעניני העולם, ועושים זאת רק בגלל הציווי לצורך דבר האבד – לברר את ניצוצות הקדושה שנאבדו בדברים הגשמיים, ובמילא (ב) הנה גם בעשיית המלאכה ניכר אצלם ענין הקדושה והיו"ט, היינו, שעבודתם היא באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"143, ויתירה מזה: "בכל דרכיך דעהו"144.
ועבודה זו ד"חולו של מועד" באה בין יצי"מ לגאולה העתידה:
לכל לראש ישנו הענין דיצי"מ – גילוי מלמעלה, אתערותא דלעילא שקודמת לאתערותא דלתתא, וגילוי זה הוא נתינת-כח שתוכל להיות העבודה דבירור הניצוצות (וכנ"ל (סמ"ג) שביצי"מ התחילה השליחות של בנ"י להאיר את העולם, ושליחות זו היא נתינת-כח מלמעלה).
והאתערותא דלתתא והעבודה דחולו של מועד מביאה את הגאולה העתידה – אתערותא דלעילא שלאחרי האתערותא דלתתא – ש"אז אהפוך אל עמים גו'", ועד שהעולם כולו יהי' דירה לו ית'.
מה. כאמור לעיל (סי"ג) הנה מהשוואת הגאולה הראשונה עם הגאולה האחרונה בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" למדים חז"ל הן בנוגע ליצי"מ והן בנוגע לגאולה העתידה: יש כמה ענינים שמצינו בגאולה העתידה, שמזה למדים שכך הי' גם ביצי"מ, ויש כמה ענינים שמצינו ביצי"מ, שמזה למדים שכך יהי' גם בגאולה העתידה.
ומזה מובן גם בנוגע לדברי הצ"צ בהקדמה לכך שהיו"ט דאחרון של פסח הוא על הגאולה האחרונה, שאחש"פ הוא סיום הענין שהתחיל בלילה הראשון של פסח – שזהו ביאור לא רק בהענין דיצי"מ (שגמר ושלימות יצי"מ יהי' בגאולה העתידה) אלא גם ביאור בענין הגאולה העתידה, שתהי' בדומה לגאולה הראשונה, כי, מאחר שזהו הסיום של יצי"מ, הרי הסיום צריך להיות בדוגמת ההתחלה. ובפרט ע"פ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר237, שפתיחת הצינור על (כללות הגאולה, עד ל)הגאולה העתידה היתה ביצי"מ, הרי בודאי שתהי' בדומה ליצי"מ.
ובנוגע אלינו:
כיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים בעבודתינו עכשיו64, הנה כשם שהגאולה העתידה דומה ליצי"מ, כך גם העבודה עכשיו, שתביא את הגאולה העתידה, דומה לעבודה שהיתה ביצי"מ. וכמובן גם מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר220 שכל הימים מזמן הגאולה הראשונה עד לגאולה העתידה הם "ימי צאתך מארץ מצרים", ונמצא, שהעבודה של כל הימים האלה היא בדוגמת העבודה שהיתה ביצי"מ.
מו. והנה, נתבאר לעיל שהעבודה עתה היא לעשות מ"חול" "מועד", היינו, לעשות מנפשו הבהמית גופו וחלקו בעולם – כלי לאלקות, ועד לקיום היעוד "וראו כל בשר גו'" בגאולה העתידה.
ועל זה שואל יהודי238: כיצד תובעים ממנו לשנות את העולם – הרי "אתם המעט מכל העמים"110, והתורה עצמה פוסקת "אחרי רבים להטות"201, וא"כ, איך בכחו לשנות את כל העולם?
וטענה זו היא לא רק בנוגע לחלקו בעולם שמחוצה לו, אלא גם בנוגע ל"גוי אשר בקרבך"191, גופו ונפשו הבהמית, שגם ביחס אליהם הרי הוא במעמד ומצב ד"המעט מכל העמים", כי, נפשו הבהמית ש"אקדמא טעניתא"239 היא ה"רוב", ואילו נפשו האלקית היא מיעוט בלבד. וא"כ, איך בכחו לא רק לעבוד עבודתו בעצמו מבלי להתפעל מהגוי שמסביבו ובקרבו, אלא גם לזככו ולשנותו?
והמענה לזה – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"240:
ביציאת מצרים – הנה עוד קודם הגאולה, כאשר בנ"י היו עדיין בגלות אצל המצריים, ולא רק ביום האחרון של הגלות, אלא כמה ימים לפנ"ז – לקחו את ה"עבודה זרה" של מצרים וקשרו אותו בכרעי מיטותיהם241, ואח"כ שחטו אותו לקרבן פסח, ונתנו מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות, ועשו כל זאת (לא בהחבא, אלא) באופן גלוי לעין כל.
ומס"נ זו פעלה שלא זו בלבד שבטלה ההתנגדות של פרעה, אלא אדרבה – פרעה בעצמו ביקש אותם "לכו עבדו את ה'"242, שילכו להר סיני לעבוד את ה', וגם נתן בידם זבחים ועולות243, היינו, שנתן בידם ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, שזהו גם תוכן הענין שהמצריים נתנו להם כלי כסף וכלי זהב עד ש"וינצלו את מצרים"244, היינו, שרוקנו את מצרים והוציאו משם את כל ניצוצות הקדושה245.
וכמו"כ גם בנוגע לגאולה העתידה – "אראנו נפלאות":
אין מה להתיירא מהעולם שמסביב, וגם לא מה"גוי אשר בקרבך"; צריך לשחוט את כל עניני ה"עבודה זרה", ולעשות זאת (לא בחדרי חדרים, אלא) באופן גלוי לעיני כל העמים.
ואז, הנה למרות ש"אתם המעט מכל העמים", יש לבנ"י בירושה את הכח של אברהם אבינו, שאע"פ ש"אחד הי' אברהם"246, אחד ויחידי, שהי' מעבר אחד, והעולם כולו הי' מעבר השני247, בניגוד אליו, הרי עי"ז שלא התפעל ולא עשה חשבונות של "רב" ו"מעט", אלא הלך בתוקף של מס"נ, הנה סוכ"ס – "וירש את הארץ"246.
וכח זה הוריש אברהם לכל אחד מישראל – (א) שיהי' לו תוקף שלא להתפעל מהעולם, (ב) ועי"ז יכבוש את העולם לעשותו דירה לו ית', כפי שיהי' בגאולה העתידה.
מז. ועדיין מוסיף יהודי לטעון:
בשלמא בנוגע לעולם – אין לו מה להתפעל כו'; אבל לכל-הפחות בנוגע לבנ"י – הלואי היו כולם מסכימים עמו, ואם לא כולם – אזי עכ"פ מחצה, או עכ"פ אחוז גדול. אבל כאשר הוא יחידי בכל העיר והסביבה כולה (לא רק בין אוה"ע אלא) גם בין בנ"י – מניין יקח כח ותוקף?
והמענה לזה – כפי שלמדים מ"ימי צאתך מארץ מצרים":
על הפסוק248 "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", איתא במכילתא: "אחד מחמשה. ויש אומרים אחד מחמישים. ויש אומרים אחד מחמש מאות".
ולכאורה אינו מובן: לשם מה מספרת זאת המכילתא – האם כוונת התורה לדבר בגנותן של ישראל ח"ו, שרק אחוז קטן מבנ"י יצאו ממצרים, ושאר בנ"י לא רצו לצאת ממצרים?
וביותר אינו מובן: מה מקום למחלוקת תנאים בענין זה – גם אם יש לימוד מהפסוק, מהו הצורך להגדיל את גנותן של ישראל ולומר שיצאו ממצרים לא "אחד מחמשה" אלא "אחד מחמישים", או "אחד מחמש מאות"?!
אך הענין הוא – שיש בזה לימוד והוראה בעבודתינו:
ביצי"מ היו סביב כל יהודי עוד 499 יהודים, אשר, למרות היותם בני אברהם יצחק ויעקב, לא רצו לצאת ממצרים.
גם לאחרי שמשה רבינו בישר לבנ"י – בשם הקב"ה – "פקד פקדתי"249, שכבר הגיע הזמן לצאת מהגלות ולקבל את התורה, ולאחרי שכבר ראו בעיני בשר את השבירה של מצרים ע"י עשר המכות וכו' – עדיין טענו שרצונם להיות "ככל הגוים"250; לשם מה ללכת לקבלת התורה ולקבל על עצמם עול מצוות – מוטב להשאר בגלות ולזכות בכל "טוב ארץ מצרים"251.
ולמרות היותו אחד מחמש מאות – לא התפעל מהם, אלא הלך בתוקף ובזריזות (כהפירוש השני ב"חמושים", "מזורזין"252), ללא חשבונות, למדבר זר ומנוכר, ובאופן ש"גם צדה לא עשו להם"253.
וע"י התוקף שלו פעל על שאר בנ"י שגם הם הלכו עמו, כך, שמכל ה-499 נשארו רק 49 שלא רצו לצאת ממצרים, ואח"כ פעל יתירה מזה, שמכל ה-49 נשארו רק ארבעה (כך, שכל הפירושים שבמכילתא הם אמת, "אלו ואלו דברי אלקים חיים"254), ועד שסוכ"ס פעל גם על הארבעה האחרונים, ובפועל יצאו כל בנ"י מארץ מצרים.
וכן הוא גם בנוגע לגאולה העתידה:
כאשר יהודי טוען: הנני מוכן לצאת מהגלות, אבל תחילה יהיו כל בנ"י, או לכל-הפחות חלק מבנ"י, מוכנים לכך, ואז יצטרף גם הוא אליהם – אומרים לו: עליך להיות לא האחרון אלא הראשון!
הנך אמנם אחד ויחידי בין כל בנ"י שמסביבך, ואצל בנ"י גופא – בין יהודים שומרי תומ"צ, אלא שאינם רוצים לצאת מהגלות: כל אחד מהם קבע לעצמו סדר מסודר, פלוני במסחר, פלוני ברבנות, ופלוני עסוק בעריכת "חיבור" בגלל רצונו להיות גדול בישראל, ומה הצורך שלהם בביאת משיח שיבטל את התכניות שלהם... אבל אעפ"כ, עליך להיות "עז פנים", ולמצוא את התוקף לצאת מהגלות, וע"י התוקף שלך – תפעל גם על אלו שמסביבך.
מח. והוראה זו נלמדת גם מההפטרה דאחרון של פסח, שבה מסופר אודות מפלת סנחריב ונצחונו של חזקי' – מאורע שאירע בלילה הראשון של פסח, הזמן דיצי"מ, ומפטירים בו באחרון של פסח, היו"ט על הגאולה העתידה:
לא זו בלבד שחזקי' לא התפעל מאומות העולם – סנחריב מלך אשור, בהיותו בתקפו, ועד שאמר בוודאות "עוד היום בנוב לעמוד גו'"214, אלא עוד זאת, שלא התפעל גם מבנ"י:
חזקי' הי' יחידי – בניגוד לשבנא וסייעתו, שהיו הרוב, וטענו שצריך להשלים עם סנחריב, כך, שלכאורה יש טענה ע"פ תורה – ש"אחרי רבים להטות". ובפרט ששבנא הי' ראש הסנהדרין, וגם סייעתו היו חברי הסנהדרין255 – כולם רבנים!
ואעפ"כ טען חזקי': כל החשבונות אינם נוגעים אלי! כיון שישעי' הנביא – שהוא כמו משה – מסר ציווי הקב"ה שאין להשלים ולהתאחד עם סנחריב, אין לי מה להתחשב עם חשבונות של "אחרי רבים להטות". וכמו יוצאי מצרים, שבשמעם דבר ה' ע"י משה רבינו: "פקד פקדתי" – לא התחשבו בחשבונות ויצאו ממצרים.
והוראה נוספת בהסיפור אודות חזקי':
חזקי' טען שאין לו כח לערוך מלחמה, ואין לו כח אפילו להתפלל להקב"ה, אלא – "אני ישן על מטתי", מתוך בטחון גמור שהקב"ה לא יעזבנו, ואכן כך הי' בפועל, כמסופר במדרשי חז"ל256.
וזוהי ההוראה – שגם כאשר יהודי חושב שאין לו כחות גדולים, הנה אם רק יהי' לו בטחון גמור בהקב"ה, יש לו הכח שלא להתפעל מהסביבה, וכאמור, שע"י התוקף כו', הנה סוכ"ס לוקחים גם את כל בנ"י שבסביבה אל הגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש.
* * *
מט. כאמור לעיל (ס"ח-ט), הנה בנוגע לביאור שהיו"ט דאחרון של פסח הוא מצד זה שבנ"י נזהרו מאיסור חמץ במשך שבעה ימים, אמר הצ"צ, שזהו תירוץ שכלי טוב. וכיון שהצ"צ הסכים על ביאור זה, ואעפ"כ הוסיף לבאר שהיו"ט דאחרון של פסח הוא על הגאולה העתידה, הרי מובן, שב' הטעמים שייכים זל"ז (שהרי בודאי לא יסתור את עצמו), ואעפ"כ, הנה הביאור הראשון לבדו אינו מספיק, וזקוקים לביאור השני דוקא.
ועוד ענין רואים בפרטי הדברים בסיפור הנ"ל (שהם בתכלית הדיוק לכל פרטיהם, ככל עניני התורה, שבזה נכללים גם הסיפורים שסיפרו לנו רבותינו נשיאינו, שנעשו חלק מהתורה33), שב' הטעמים באים בתור מענה על השאלה מדוע היום האחרון של פסח הוא יו"ט:
לכאורה הי' הסיפור יכול להתחיל בכך שאמרו לפני הצ"צ שהיו"ט של אחרון של פסח הוא בגלל הזהירות מאיסור חמץ, והצ"צ אמר שזהו תירוץ שכלי טוב, ואח"כ הוסיף לבאר טעם נוסף, שהיו"ט דאחרון של פסח הוא מצד הגאולה העתידה; ומהו הצורך לספר שתחילה נשאלה שאלה מדוע היום האחרון של פסח הוא יום טוב?
ונוסף לכך שמקדימים לספר תחילה שנשאלה השאלה בשולחנו של אדמו"ר מהר"ש, חוזרים ומדגישים זאת בהמשך הסיפור שאדמו"ר מהר"ש סיפר להצ"צ אודות השאלה שנשאלה בשולחנו, והתשובה שניתנה לשאלה זו.
ועכצ"ל, שגם פרט זה נוגע להבנת הענין – שסדר הדברים הוא שתחילה נשאלת השאלה מדוע היום האחרון של פסח הוא יום טוב, ועל שאלה זו באה תחילה התשובה שזהו מצד הזהירות מאיסור חמץ, ואח"כ – שזהו מצד הגאולה העתידה.
נ. ביאור תוכן השאלה מדוע היום האחרון של פסח הוא יו"ט:
אע"פ שבפשטות הנה אחרון של פסח אינו אלא יו"ט שני דשביעי של פסח, מ"מ, מזה שנקרא בשם "אחרון של פסח" מוכח שיש בו גם ענין בפני עצמו בהוספה על כל ימי הפסח שלפניו.
ולכאורה: מה ניתוסף באחרון של פסח לגבי כל ימי הפסח שלפניו?
ומה שנתבאר לעיל (סמ"א) שבאחרון של פסח מרומזת הגאולה העתידה – אין זה תירוץ המתקבל בשכל, כי, ע"פ שכל, יכולים לחגוג יום-טוב על ענין שישנו כבר בפועל (כמו כל הימים טובים שנקבעו על ענין של נס שכבר אירע בעבר), וכיון שהגאולה העתידה לא באה עדיין בפועל ובגילוי, נשאלת השאלה: מהו היום-טוב, כאשר לעת-עתה נמצאים בגלות?!
ועל שאלה זו יש שני תירוצים: תירוץ ע"פ שכל, ותירוץ שאומר הצ"צ בתור נשיא, כדלקמן.
נא. התירוץ ע"פ שכל:
אע"פ שנמצאים עדיין בזמן הגלות, הנה מצד זה גופא יש מעלה – שהרי דוקא בזמן הגלות ישנה העבודה דפסח בהזהירות מחמץ, שקאי על היצה"ר257, משא"כ לאחרי ביאת המשיח לא תהי' שייכת עבודה זו, שהרי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"94, ואז יהיו "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"258, כיון שלא תהי' עבודה ויגיעה, ובמילא לא יהי' גם השכר והתענוג שישנו מצד העבודה והיגיעה.
ועדיין נשאלת השאלה: אם היו"ט הוא מצד מעלת העבודה שבזמן הגלות – הרי אין זה ענין שקשור עם אחרון של פסח דוקא, אלא יכול להיות גם לפני כן?
אך הענין הוא – שהיו"ט דאחרון של פסח הוא שבנ"י נזהרים מחמץ במשך שבעת ימי הפסח:
שבעה ימים, כל ימי השבוע – כוללים את כל סוגי הימים שישנם במשך השבוע, שחלוקים זמ"ז כו'. וכאשר יהודי רואה שעלה בידו להזהר מחמץ במשך שבעה ימים, בכל מעמד ומצב, אזי יכול לחגוג יום טוב.
כל זמן שלא עברו כל שבעת הימים, אינו יכול לידע בוודאות שאכן יעמוד בנסיון, שהרי יתכן שבבוא מעמד ומצב שונה, אזי יכשל כו'.
ואי אפשר להביא ראי' מיום אחד לחבירו, כיון שאין הימים דומים זל"ז.
ולדוגמא: יום השבת – שבו חל יום א' דפסח בקביעות שנה זו – יש בו מעלה מיוחדת, ולכן אין הוכחה מאופן ההנהגה בשבת שכך תהי' ההנהגה גם בימות החול. ומה גם שכיון ש"שבת מקדשא וקיימא"259 (מלמעלה), הרי יתכן שהזהירות שלו ביום השבת אינה מצד עבודתו כלל, ובמילא אין זה מורה כלל על מעמדו ומצבו של האדם ("וואָס טוט זיך מיט אים אַליין").
יום ראשון – יש בו מעלה מצד סמיכותו ליום השבת, ולכן, גם ממנו אי אפשר להביא ראי' בנוגע לשאר ימי השבוע; ואפילו לא בנוגע ליום השבת – כי, ביום ראשון, להיותו מששת ימי החול, יודע האדם שצריך להתייגע בעבודתו כו', משא"כ ביום השבת, יתכן שיסמוך על העובדה ש"שבת מקדשא וקיימא" ולא יתייגע בעבודתו, ובמילא עלול לבוא לידי מכשול כו'.
יום שני – הוא יום שבו קורין בתורה. ועד"ז בנוגע לכל שאר הימים, אשר, "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"260.
ולכן, הנה רק כאשר עברו כל שבעת ימי הפסח, כל סוגי המצבים, ורואה שעמד בשלימות בהזהירות מאיסור חמץ – אזי יכול לחגוג יום טוב.
וכשם שהדברים אמורים בנוגע לשבעת ימי הפסח – כן הוא גם בנוגע לכללות העבודה בכל משך זמן הגלות:
לאחרי שבנ"י עברו כבר את כל סוגי הנסיונות והגזירות כו' שהיו בכל משך זמן הגלות ונשארו בשלימות – הנה למרות שהגאולה העתידה לא נראית עדיין בגלוי, וע"פ שכל אי אפשר עדיין לחגוג יום טוב על הגאולה העתידה, אעפ"כ, חוגגים יום טוב על השמירה והזהירות בעבודה בכל משך זמן הגלות.
אלא שעדיין יש צורך להבהיר שאלה נוספת: הרי ידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו, ו"אין צדיק בארץ גו'"127, ומי מדבר על צדיק – הלואי בינוני261, וא"כ, מהו היום טוב, ומהי השמחה?!
ועל זה באה ההדגשה, ששמחתם של בנ"י היא מזה שלא נכשלו בעבירה החמורה של חמץ בפסח:
איתא בזהר262 שחומר האיסור דאכילת חמץ בפסח הוא כמו עבודה זרה, כי, חמץ הוא היפך ממצה; מצה היא "מיכלא דמהימנותא"263, וחמץ – היפך האמונה.
והרי ענין האמונה בה' וכפירה בע"ז (שענינה של ע"ז אינו רק כפירה במציאות האלקות, אלא גם כפירה באחדות השם, שנרגש אצלו ענין של מציאות וישות, היפך ההרגש ד"אין עוד מלבדו"264) – ישנו בכל אחד מישראל בשלימות, כמבואר בארוכה בתניא126 שאפילו קל שבקלים מוסר נפשו שלא לכפור באחדות הוי'.
וזהו היום טוב דאחרון של פסח, שהוא יום טוב אצל כל בנ"י – כיון שכל אחד מישראל נזהר מחמץ בפסח; כל איש ישראל שלם באמונתו באחדות הוי', שקיבלה בירושה מאברהם אבינו, "ראש למאמינים"265.
נב. ונוסף על התירוץ ע"פ שכל – מבאר הצ"צ, בתור נשיא, שהיו"ט דאחרון של פסח הוא על הגאולה העתידה:
אע"פ שהגאולה העתידה אינה בגלוי עדיין, וא"כ, מהו היום טוב שבזה – הנה זהו כחם של רבותינו נשיאינו שממשיכים זאת בגלוי.
וכמודגש בכך שהבעש"ט קבע לערוך באחרון של פסח סעודה גשמית שנקראת בשם "סעודת משיח", וכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הנהיג שבאחרון של פסח, בסעודת משיח, תהי' גם שתיית ד' כוסות266 – ד' כוסות ששייכים לגאולה העתידה.
נג. וב' הביאורים בהיו"ט דאחרון של פסח – מצד הזהירות במשך שבעת ימי הפסח מאיסור חמץ, ומצד הגאולה העתידה – שייכים זל"ז:
כאשר בנ"י הם בשלימות בענין האמונה, מבלי הבט על כל הנסיונות שעברו עליהם בכל המצבים (שזהו תוכן ענין הזהירות מאיסור חמץ במשך שבעת ימי הפסח) – הנה אמונה זו פועלת ומביאה את הגאולה העתידה, כפי שמצינו ביצי"מ – עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – שבשכר האמונה "נגאלו ישראל ממצרים"267.
וזהו גם סדר הדברים, שתחילה באה השאלה, ואח"כ באים ב' התשובות הנ"ל:
לכל לראש צריכה להיות השאלה – מהו היו"ט דאחרון של פסח, בה בשעה שהגאולה העתידה אינה בגילוי עדיין?
ועל זה בא המענה: לכל לראש – שהיו"ט הוא מצד מעלת העבודה שבזמן הגלות, שלמרות כל הנסיונות כו', האמונה היא בשלימות; ולאחרי כן בא הביאור המסובב מהביאור הקודם – שהיו"ט הוא על הגאולה העתידה, כיון שהגאולה תבוא בזכות האמונה.
נד. ומכאן באים לסיפור השני – שכאשר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שמע את הויכוח של נכדותיו אם אחרון של פסח הוא יו"ט כמו כל הימים טובים, או שאינו כמו כל הימים טובים, והראי', שאין מברכים בו שהחיינו, הנה כרגע נזכר על המאורע דאחרון של פסח בשנת תרכ"ה הנ"ל:
מהמשך הענין, משמע, שב' הסברות – אם אחרון של פסח הוא כמו כל הימים טובים או ששונה מכל הימים טובים – קשורים עם ב' הביאורים הנ"ל בטעם היו"ט דאחרון של פסח: הסברא הראשונה, שאחרון של פסח הוא כמו כל הימים טובים – קשורה עם הטעם הראשון על היו"ט דאחרון של פסח, שזהו מצד הזהירות מאיסור חמץ בפסח; והסברא השני' – קשורה עם הטעם השני.
והביאור בזה:
ענינו של יו"ט הוא – שנעשה ע"י עבודתם של ישראל, כידוע החילוק שבין שבת ליו"ט, ש"שבת מקדשא וקיימא", ואילו יו"ט תלוי בקידוש ב"ד, "ישראל דקדשינהו לזמנים"268, היינו, שהיו"ט נפעל ע"י עבודתם של ישראל שעושים מחול – קודש.
ומזה מובן, שלפי הביאור הראשון, שהיו"ט דאחרון של פסח הוא מצד העבודה שבזמן הגלות, צריך לומר, שאחרון של פסח הוא כמו כל הימים טובים שנעשים ע"י עבודתם של ישראל.
ולפי הביאור השני, שהיו"ט דאחרון של פסח הוא מצד הגאולה העתידה, שתבוא מלמעלה – צריך לומר, שאחרון של פסח אינו כמו כל הימים טובים שנעשים ע"י עבודתם של ישראל.
נה. וענין זה שאחרון של פסח אינו כמו כל הימים טובים – מתבטא בכך שאין מברכים בו שהחיינו:
אע"פ שבפשטות י"ל שהטעם שאין מברכים שהחיינו באחרון של פסח הוא מפני שבא בהמשך לימים הראשונים דפסח, אין זה ביאור מספיק, שהרי בשמיני-עצרת מברכים שהחיינו, אף שנקרא "שמיני" ליום ראשון דסוכות. ואף שבנוגע לשמע"צ איתא בגמרא269 שהוא "רגל בפני עצמו", הרי הא גופא דורש ביאור: מדוע שמע"צ הוא רגל בפני עצמו, ואילו (שביעי ו)אחרון של פסח אינו רגל בפני עצמו? – ומזה מוכח שאחרון של פסח אינו יו"ט כמו כל הימים טובים.
ויש לבאר שייכות הענינים – שהביאור שהיו"ט דאחרון של פסח הוא מצד הגאולה העתידה (שמורה על גודל מעלת היו"ט), קשור עם הענין שאין מברכים בו שהחיינו (שמורה לכאורה על פחיתותו שאינו יו"ט כמו כל הימים טובים)270:
ויובן בהקדם המבואר בפוסקים271 שהטעם שאין מברכים שהחיינו בברית מילה הוא משום צערא דינוקא. אך יש דעות272 שצריך לברך שהחיינו בברית מילה, כי הצער הוא לינוקא, ואילו אצל האב הרי זה ענין של תענוג. ומזה מובן, שכאשר אצל האב עצמו קשור התענוג עם ענין של צער, אזי אין מקום לברך שהחיינו.
וזהו הביאור הפנימי שאין מברכים שהחיינו באחרון של פסח:
כיון שהיו"ט דאחרון של פסח הוא מצד הגאולה העתידה, הרי מובן, שיש בו תענוג גדול.
אבל אעפ"כ, תענוג זה מעורב עם ענין של צער – לא רק הצער של כנסת ישראל, צערא דינוקא, אלא גם הצער של האב – שהקב"ה בעצמו מצטער על כך שהגאולה מתעכבת עדיין.
ובאחרון של פסח הצער הוא גדול ביותר – שהרי כבר עברו כל שבעת ימי הפסח, כללות העבודה, עם כל הנסיונות וכו', וא"כ, מדוע מתעכבת עדיין הגאולה?!...
ולכן אין מברכים שהחיינו באחרון של פסח, בגלל הצער.
אבל אעפ"כ, הרי זה יום טוב, ולא עוד אלא שזהו יו"ט שאינו דומה לשאר הימים טובים – למעליותא, שהוא למעלה מהם, להיותו קשור עם הגאולה העתידה (וכמעלת הגילויים דלעתיד לבוא על הגילויים דעכשיו), ואע"פ שלעת-עתה מתעכבת הגאולה – חוגגים את היו"ט מתוך ידיעה שממש בקרוב תומשך הגאולה בגילוי למטה מעשרה טפחים.
נו. ולהוסיף, שבסיפור הנ"ל אודות אחרון של פסח תרכ"ה – יש דבר פלא:
בדרך כלל – הנה שאלה באה מ"מקבל" (כמו בליל הסדר, שה"בן שואל"), והתשובה על השאלה באה מ"משפיע". ואילו בסיפור הנ"ל הי' להיפך:
השאלה למה אחרון של פסח הוא יום טוב – באה מעלמא דדכורא, ואילו התשובה על השאלה (שהיו"ט הוא מצד הזהירות מאיסור חמץ, שתשובה זו היתה גם הקדמה לתשובת הצ"צ שהיו"ט הוא על הגאולה העתידה (כנ"ל סנ"ז)) באה מעלמא דנוקבא.
וענין זה הוא ע"ד המעמד ומצב דלעתיד לבוא – ש"נקבה תסובב גבר"273.
נז. וכאמור לעיל – כל הפרטים שבסיפורי רבותינו נשיאינו הם בדיוק, והם הוראה בעבודתינו:
בנוגע ליצי"מ אמרו רז"ל274 "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים". הנשים הצדקניות שבאותו הדור העמידו דור של יהודים שלא התחשבו בכל עניני ה"עבודה זרה" של מצרים (למרות שנולדו והתחנכו בגלות מצרים), והיו מוכנים לעזוב את "טוב ארץ מצרים"251, ולילך עם משה רבינו – "בבנינו ובבנותינו גו' נלך"275 – אל המדבר, "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב גו'"58, ועד ש"הם הכירוהו תחילה"274.
ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – שגם הגאולה העתידה לבוא בקרוב תהי' בזכות נשים צדקניות276,
– וכאמור לעיל שהגאולה תבוא בזכות האמונה, וידוע שאמונה היא בחי' נוקבא277. וזוהי גם מעלת הנשים, שלא היתה להן שייכות לחטא העגל278 –
כי, הנשים צדקניות שבדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, יש להן הכח לגדל דור שלא יתפעלו מהעלמות והסתרים, ויהיו מוכנים בקרוב ממש לצאת מן הגלות ולילך לקראת משיח צדקנו, בחסד וברחמים, בשמחה ובטוב לבב.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז שישלימו שתיית ד' הכוסות.
ואח"כ צוה לנגן הניגון "אך לאלקים", ניגון הכנה, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), "ניע זשורצי כלאָפּצי", ו"אבינו מלכנו"].
* * *
נח. דובר כמ"פ279 שכל ענין שמקשרים עם מעשה בפועל, הרי זה בתוקף יותר, כמובא גם בנגלה דתורה.
וכן הוא בנוגע להמדובר לעיל (סכ"ה) בענין "שמור את חודש האביב", שיהא חג הפסח בזמן האביב, היינו, שתהי' התבואה מוכנה לקצירה – הרי השייכות למעשה בפועל מודגשת במיוחד בנוגע לארץ ישראל (משא"כ בחוץ לארץ).
ובנוגע אלינו – הרי זה שייך במיוחד לכפר חב"ד, ששם ישנה ההתעסקות בעבודת השדה והכרם ע"י אחינו בנ"י שיצאו לחירות לאחרי כו"כ שנים שהיו נתונים בצרה ושבי'280, ולכן הוצרכה עבודתם להיות מתוך מס"נ בפועל ובגלוי (כמשנת"ל במאמר281).
ויה"ר שיציאתם משם תהי' באופן ש"בתר רישא גופא אזיל"282, היינו, שתהי' היציאה לחירות – עם כל הפירושים – אצל כל בנ"י שעדיין נמצאים שם, בשמחה וטוב לבב, מתוך הרחבה ועונג,
ועד לחירות האמיתית שתהי' אצלם – בתוככי כל בנ"י בכל מקום שהם – בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.
[לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית, הבדלה ואמירת "ויתן לך" – נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל המסובים שי' בידו הק' מ"כוס של ברכה". וטרם צאתו אמר:
שבוע טוב, קיץ בריא וטוב תמידי ("אַ גוטן תמיד"), ולהמשיך על כל השנה כולה.
ואח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].
______ l ______
Start a Discussion