בס"ד. ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשכ"ה

(הנחה בלתי מוגה)

להבין ענין טענת המרגלים שלא רצו ליכנס לארץ ישראל, ואמרו שהיא ארץ אוכלת יושבי'1, יש להקדים ולבאר הענין דארעא אתבטלת2 (שזהו ע"ד ארץ אוכלת יושבי'), שיש בזה ב' פירושים3. פי' הא', שכאשר מלכין קדמאין דתוהו נפלו בשבירת הכלים, הנה ספירת המלכות (ארעא) רק אתבטלת מפעולתה, אבל לא נפלה בשבירה כו', וטעם הדבר4, כי, הטעם לסיבת השבירה הוא מפני שהי' בהם בחי' ישות כו', וענין זה הוא רק בשאר המדות, ולא בבחי' מלכות, שאינה בבחי' יש מורגש כ"כ, והיינו, שעם היותה בחי' יש, מ"מ, יש בה גם בחי' ביטול, וסובלת בטבעה ב' הפכים הללו יחד, ולכן לא הי' בה שבירה ונפילה לגמרי, אלא רק באופן דארעא אתבטלת, שנעדר אור התפשטותה בלבד. ופי' הב', כמבואר בלקו"ת5 בענין המס"נ בתפלה, עד שתתבטל כח מהות הנפש כשלהבת העולה מאלי' להכלל ולהדבק באורו ית', שזהו ענין ארעא אתבטלת. ובהתאם לזה יש גם ב' פירושים בענין ארץ אוכלת יושבי'. פי' הא', כדאיתא בלקו"ת בפרשתנו6 "שהי' בדעתם שאם יהי' גילוי אור א"ס ב"ה למטה (ע"י קיום מצוות מעשיות) כמו למעלה יבטלו ממציאותם לגמרי, וזהו אוכלת יושבי'"7, "פי' יושבי' אין תופסין מקום לעצמן כלל ומבטלין עצמן ליחודו ית' שבתחתונים להיות אין עוד כו'"8 (שזהו ע"ד פי' הב' בארעא אתבטלת, שהו"ע ביטול במציאות9). ופי' הב', כמבואר בכמה דרושים10 בפירוש ארץ אוכלת יושבי', שטענתם היתה שההתעסקות בגשמיות (מצוות מעשיות) מגשמת כו', ולכן לא רצו ליכנס לארץ כדי לעסוק בבירור הדברים הגשמיים, כיון שהיו יראים שמא לא זו בלבד שלא יעלה בידם לבררם כו', אלא אדרבה, שההתעסקות בדברים הגשמיים תזיק להם כיון שעי"ז יפלו ממדריגתם כו'11 (שזהו ע"ד פי' הא' בארעא אתבטלת, שקשור עם ענין שבירת הכלים דתוהו, כדלקמן).

ב) והענין בזה, כמבואר בלקו"ת ריש פרשתנו12 בענין מהות מדרגת ארץ ישראל, דהנה, כל המצוות מעשיות רובם ככולם תלויים דוקא בא"י, ובפרט ענייני זרעים וקדשים. וממשיך, דהנה כתיב13 כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' וגו', וצריך להבין היתרון שבלחם, והלא האדם ג"כ במאמר נברא, כמ"ש14 נעשה אדם כו', ולמה צריך האדם לקבל חיותו מהלחם דוקא [ויתירה מזה, איך15 יש בכח המאכל להחיות את האדם, הלא הלחם הוא בחי' צומח (והארץ שממנה יוצא הלחם היא בחי' דומם), והאדם הוא בחי' מדבר, וא"כ, איך יהי' הצומח בחי' מחי' להמדבר שלמעלה ממנו הרבה]. אך הענין הוא, כי מוצא פי ה' שבדצ"ח הוא ענין הרפ"ח ניצוצים שנפלו בשבירת הכלים, והאדם הוא מהתיקון, ולכן צריך האדם לקבל חיותו מדצ"ח דוקא, לפי ששרש הרפ"ח ניצוצין הוא מאד נעלה כו' (שלכן נפלו למטה ביותר, כידוע16 המשל מנפילת החומה, שהאבן שבראש החומה נופלת רחוק יותר), כמבואר הענין בכתבי האריז"ל17, ונתבאר בארוכה בתורת החסידות, החל מתורת הבעש"ט18 ורבינו הזקן19, וכן בדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו. ועפ"ז מובן גודל המעלה בהכניסה לארץ ישראל כדי לעסוק בענינים גשמיים, כיון שע"י בירור הדברים הגשמיים ששרשם מאד נעלה כו', בעולם התוהו שלמעלה מעולם התיקון, נמשך אור נעלה ביותר, שהו"ע המשכת עצם האור דתוהו כו'20.

אמנם כדי שיומשך אור נעלה זה (שאז יתכן שמצד גודל מעלת האור יתבטלו ממציאותם לגמרי), הרי זה דוקא עי"ז שמבררים את הדברים הגשמיים שבהם נתלבשו הנצוצין דתוהו כו'20. אך על זה טענו המרגלים ואמרו לא נוכל גו' כי חזק הוא ממנו21, אל תקרי כו', כביכול (כלפי מעלה אמרו22) אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם23, דכליו קאי על הכלים דתוהו שנשברו ונפלו הניצוצות למטה כו', ובעה"ב קאי על בחי' התיקון שצריך לברר ולהוציא את הניצוצות (כליו), ופי' אין בעה"ב יכול להוציא את כליו, היינו24, שאין ביכולת התיקון לברר את הניצוצות דתוהו, לפי שהאורות דתיקון הם מועטים ולכן הם חלשים, ואילו האורות דתוהו הם מרובים ולכן הם חזקים ותקיפים כו'.

ג) אך עז"נ25 ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, היינו, שיכולים לברר את הניצוצות דתוהו כו'. ובהקדים הדיוקים בפסוק זה26, מהו אומרו (ויהס כלב את העם) אל משה, דלכאורה הול"ל רק ויהס כלב את העם. וגם צריך להבין מהו אומרו כי יכול נוכל לה, לאחרי שכבר אמר עלה נעלה וירשנו אותה.

והענין בזה27, דהנה, הסיבה לכך שבמדות דתוהו היתה שבירת הכלים כו' (ועד כדי כך שיש נתינת מקום לטענת המרגלים שלאח"ז שוב אין בעה"ב יכול להוציא את כליו), הרי זה לפי שהמדות דתוהו היו בבחי' ישות כו'28, שהו"ע התפעלות המדות באופן של התרגשות והתלהבות ורעש כו'. וזהו שאמרו המרגלים29 אפס כי עז העם גו' כי חזק הוא גו', שהו"ע תוקף המדות דתוהו. ולכן, העצה כדי לבררם היא לפעול חלישות המדות, שיהי' בהם ענין הביטול. וזהו ויהס גו', לשון שתיקה, וידוע ששתיקה הו"ע הביטול, דהיינו, שפעל חלישות וביטול המדות. והנה, ענין הביטול נעשה ע"י המשכת המוחין, וכפי שרואים שמי שהוא בעל מוחין יותר, אזי התפעלות המדות היא בחלישות יותר, כי כללות טבע המוחין הוא בבחי' מנוחה והתיישבות, וכמו סבא דעתוהי סתים כחמר טב דשקיט ושכיך כו'30, שלכן היתה השבירה רק במדות ולא במוחין31. וזהו מש"נ (ויהס גו') אל משה, שפעולת הביטול בהמדות היא ע"י החיבור אל משה, בחי' החכמה, שם מ"ה, שיש בו הכח לפעול הביטול במדות דתוהו. וענין זה הוצרך להיות ע"י כלב, כי, האופן היותר טוב לבטל את דברי המרגלים הוא ע"י א' מהם גופא, ע"ד מארז"ל32 מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא. וגם, לפי שכלב הי' ממוצע בין משה אל כל העם, כי33 כלב בגימטריא אלי' ובגימטריא ב"ן34, וידוע שאלי' הי' בחי' ב"ן35 דמ"ה36, ולכן הי' ביכלתו לחבר את העם אל משה, להמשיך בהם בחי' הביטול כו'.

ועי"ז הנה עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. והענין בזה, דמ"ש וירשנו אותה קאי על ירושת אורות דתוהו, שזה נעשה ע"י הבירור הפרטי באופן של התלבשות כו'. ובירור פרטי זה בא לאחרי הקדמת פעולת חלישות כללית, שזהו"ע כי יכול נוכל לה, אלא שפעולת החלישות הכללית היא רק התחלת העבודה, וכמו ההנחה כללית שצריך להיות כעבדא קמי מרי'37, וכדברי כלב אם חפץ בנו ה' גו' אך בה' אל תמרודו גו'38, וזוהי ההקדמה להבירור באופן של התלבשות בכל פרט כו', שזהו תכלית העבודה. וע"ד שהתחלת העבודה היא באופן משכני גו'39, שזוהי התעוררות כללית מלמעלה כו', ואח"כ באה העבודה דספירת העומר במשך מ"ט ימים שבהם מבררים כל פרטי ז' המדות כפי שכלולים זמ"ז, שמספרם מ"ט40. והענין בזה, שהחלישות הכללית נעשית ע"י הביטוש כו', כמבואר בתניא41 שכאשר משה אמר להם איך שקצף ה' עליהם וכו', הנה כששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם כו'. אך זהו עדיין באופן מקיף כו'. וכדי שיהי' באופן פנימי, הרי זה ע"י התבוננות פרטית, באופן שכל פרט בהשכל מברר פרט בהמדה, ועד שנעשה הבירור בכל פרטי המדות כו'42.

______ l ______