שיחת יו"ד שבט, ה'תשי"ג

בס"ד. שיחת יו"ד שבט, ה'תשי"ג.

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני", ואח"כ אמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ב. ישנם תלמידי הישיבה ויושבי אוהל בכלל שמתאוננים על כך שאינם רואים הצלחה בלימוד התורה – במדה כזו שלפי דעתם היתה צריכה להיות להם.

ואין לתרץ שהעדר ההצלחה הוא בגלל הצורך ביגיעה בתורה – כי, ההצלחה בתורה אינה שוללת את היגיעה בתורה, דכיון שהתורה היא בלי גבול, כמ"ש1 "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", הרי ככל שתגדל ההצלחה בלימוד התורה, ישאר עוד הרבה להתייגע כו'.

וכידוע2 הסיפור שפעם אמר אדמו"ר הזקן להצמח-צדק שיכול הוא ליתן לו תורה במתנה, ולא הסכים הצ"צ, מפני שרצה להתייגע בלימוד התורה, ואח"כ אמר שמתחרט על כך שלא הסכים לקבל במתנה, דכיון שהתורה היא בלי גבול, הרי כמה שיקבל במתנה ישאר לו על מה להתייגע, ובמילא הי' לו לקבל כל מה שאדמו"ר הזקן מוכן ליתן לו במתנה, ואז הי' מוסיף להתייגע על ענינים נעלים יותר.

ועד"ז בנדו"ד, שככל שתגדל ההצלחה בלימוד התורה ישאר עוד הרבה להתייגע בלימוד התורה במשך כל שנות חייו, בכל הזמנים שנימנו בכתוב3 בהחיוב דלימוד התורה: "ודברת בם (בדברי תורה הכתוב מדבר4) בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך",

– כולל גם כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' ממכתביו5 ש"בשבתך בביתך" "הוא מעמד הנשמה למעלה באוצר הנשמות קודם ירידתה למטה" (שזהו ה"בית" האמיתי), ש"עוסקות שם בתורה", "בלכתך בדרך", "קאי על הזמן שהנשמה יורדת .. למטה לעולם התחתון ומתחיל ללכת בדרך עולם זה עד ימי זקנה ושיבה",

– ויש להוסיף בהפירוש ד"בלכתך בדרך", שע"י ירידתה למטה נעשית הנשמה בבחי' "מהלך"6 –

"עד ובשכבך, בבוא עת פקודתו", שגם אז – במשך הזמן הקצר שהנשמה נמצאת בגן-עדן (קודם התחי') – ישנו העסק והיגיעה בתורה [דאף שקיום המצוות אינו שייך בג"ע, מ"מ, שייך שם לימוד התורה7, וגם באופן של עסק ויגיעה, היינו, למעלה מהכחות הגלויים כו'], "עד ובקומך", דקאי על הזמן דתחיית המתים. –

וא"כ, טענה זו – על העדר ההצלחה בלימוד התורה, היא לכאורה טענה צודקת.

ומה גם שלכאו"א ניתן זמן קבוע הדרוש למילוי שליחותו בעלמא דין, כמ"ש8 "ימים יוצרו גו'", וכשם שלא חסר לו אפילו רגע אחד הדרוש למילוי שליחותו, כך לא ניתן לו אפילו רגע אחד נוסף (שבו יוכל להשלים מה שהחסיר ברגע הקודם), כי כך היא דרכה של תורה שכל ענין הוא במדידה והגבלה – שעפ"ז מתחזקת יותר הטענה על העדר ההצלחה בלימוד התורה, שהרי חבל על הזמן שלומד ואינו מצליח, ולעולם לא יוכל למלא זמן זה.

ג. אבל האמת היא שאין זו טענה, ואין על מה להתאונן. – ובהקדם ביאור הענין דבקשת ברכה על הצלחה בלימוד התורה:

בנוגע ל"דברי תורה" – אמרו חז"ל9 "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן, יגעתי ומצאתי, תאמן".

"לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן" – פירושו, שללא יגיעה אי אפשר לבוא לידיעת התורה. ואין זה דוקא בנוגע לענינים עמוקים ונעלים שבתורה, אלא כן הוא בכל ענין בתורה, שאי אפשר לבוא לזה ללא יגיעה – שהרי מארז"ל זה נאמר (לא בנוגע לחלק מסויים בתורה, אלא) בנוגע לכללות התורה.

– מצינו אמנם לפעמים שיכולים לקבל תורה ללא יגיעה, אבל, ענין זה שייך רק ליחידי סגולה, או בדרך הוראת שעה בלבד, ואילו ע"פ רוב אי אפשר לקבל תורה ללא יגיעה. ולכן אמרו חז"ל "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן" – דכיון שכן הוא ע"פ רוב, ו"רובא דאורייתא"10, הרי כן הוא דרך התורה.

אמנם, גם בשעה שהאדם מתייגע בתורה, זקוק הוא לסייעתא דשמייא שלימוד התורה יהי' בהצלחה – כפי שמבקשים בתפלה בכל יום: "למען לא ניגע לריק כו' לבהלה", ד"לריק" פירושו שהלימוד הוא שלא כדבעי, ו"לבהלה" פירושו שהלימוד הוא ללא סדר ותכלית ("אָן אַ טאָלק").

ועל זה נאמר "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן" – שהתורה מבטיחה שכאשר תהי' היגיעה בתורה, אזי תהי' הסייעתא דשמייא שהלימוד יהי' בהצלחה, שלא לפי ערך היגיעה (שזהו"ע של מציאה).

ולאחרי כל זה באה בקשת ברכה על הצלחה בלימוד התורה – כי, אף שהבטיחה תורה הצלחה בלימוד התורה (ע"י הקדמת היגיעה בתורה), הרי ישנם כמה אופנים במדת ההצלחה, ועל זה מבקשים ברכה שתהי' הצלחה מופלגה, היינו, שההצלחה תהי' באופן של הפלגה.

ונמצא, שלכל לראש צריכה להיות היגיעה בתורה ("לא יגעתי ומצאתי אל תאמן"), ואז מבטיחה תורה שתהי' הצלחה ("יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן"), ולאחרי זה יכולים לבקש ברכה שתהי' הצלחה מופלגה.

ומזה מובן שכאשר תובעים סתם הצלחה בלימוד התורה, ללא הקדמת היגיעה בתורה – הרי זה מפני שמתעצלים במילוי התפקיד והשליחות שצריכים למלא, ובלשון הכתוב11: "נרפים אתם נרפים"...

וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר12 שענין ה"ברכה" הוא בדוגמת הגשם – כהלשון "גשמי ברכה" – שהתועלת שבו אינה אלא לאחרי הקדמת החרישה והזריעה (כמ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק13 ש"הפירות שע"י .. הזריעה והחרישה הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן כו'"), היינו, שלאחרי שהאדם חורש את שדהו, ואח"כ זורע לכל-הפחות גרעין אחד, אזי מבקש גשמי ברכה, ואז מביא הגשם תועלת בהגידול והצמיחה, וכמו כן בנוגע לבקשת ברכה, שלכל לראש צריכה להיות היגיעה בעבודה, ואח"כ לבקש ברכה על הצלחה מופלגה.

ד. יתירה מזה:

גם כאשר מתייגע, אבל אינו מתייגע כפי הנדרש ממנו – אין זה נחשב ליגיעה חלקית (היינו, שחסר אצלו רק החלק הנוסף בענין היגיעה, אבל חלק של יגיעה יש לו) שמביאה להצלחה חלקית (לפי ערך היגיעה שהיתה אצלו), אלא חסר אצלו כל ענין היגיעה, ובמילא אינו יכול לדרוש הצלחה (אפילו לא לפי ערך היגיעה שהיתה אצלו), כי, כל זמן שאינו מתייגע כפי הנדרש ממנו, אין זו יגיעה כלל.

וכפי שמשמע מהמבואר בתניא14 "מ"ש בגמרא15 דעובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד" – שזהו "משום שבימיהם הי' הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, לפי שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת וביתר עז להיות נקרא עובד אלקים וכו'".

ומזה מוכח שכאשר היגיעה בלימוד התורה אינה אלא לפי רגילותו – שזהו תוכן החילוק בין לימוד מאה פעמים לבד (כהרגילות בימיהם) ללימוד מאה פעמים ואחד (יותר מהרגילות) – חסר אצלו (לא רק חלק מהיגיעה, אלא) כללות ענין היגיעה, כשם שהשונה פרקו כפי רגילותו אינו נקרא "עובד לחצאין", לשליש או לרביע ("אַ האַלבער, אַ דריטל אָדער אַ פערטל עובד"), אלא נקרא "לא עבדו"; ואילו היגיעה יותר מהרגילות, היא, לא רק הוספת עוד חלק כו', אלא "שקולה כנגד כולן וכו'", כיון שעי"ז ניתוסף ענין ומצב חדש לגמרי – שנעשה "עובד אלקים"16.

ה. וההסברה בזה:

הצלחה בתורה הו"ע הבא מלמעלה, שלא לפי ערך היגיעה – כשם שכללות הענין דלימוד התורה, שהוא כננס ע"ג הענק17, הוא באופן של נחלה, כמובן מדברי המשנה18 "האב זוכה לבן כו' בחכמה", וכמאמר הספרי3 "בניך אלו תלמידיך", וכמבואר בחסידות19 שע"י ריבוי השפעת הרב אל התלמיד נעשית השתוות בין חושי התלמיד לחושי הרב, שחושי התלמיד נעשים כחושי הרב, וע"י חושי התלמיד יכולים להכיר את חושי הרב – בדוגמת הבן שדומה לאביו.

ומזה מובן גם בנוגע להיגיעה שעל ידה זוכים להצלחה בלימוד התורה ("יגעתי ומצאתי") – שאין זה קשור עם ההבנה וההשגה, אלא עם ענין היגיעה דוקא, שההצלחה מלמעלה ניתנת ע"י היגיעה דוקא. ולכן, אין זה ענין ששייך בו התחלקות, היינו, שיגיעה חלקית תביא הצלחה חלקית כו', אלא כאשר חסר במדת היגיעה הנדרשת בשביל ההצלחה מלמעלה, אזי חסר הענין כולו.

וע"ד המבואר בחסידות20 בענין החילוק שבין שכל לרצון, ששכל בא בהתחלקות, שיש מי שמשכיל השכל כולו, ויש מי שמשכיל רק חלקו, ואעפ"כ נקרא גם הוא בתואר חכם, לפי ערך השגתו, משא"כ רצון אינו בא בהתחלקות, שכאשר לא נשלם הרצון כולו, אזי חסר לא רק חלק זה שלא נשלם, אלא חסר כללות הענין דמילוי הרצון.

ו. ולכן, ההצלחה בתורה באה דוקא כאשר היגיעה בתורה היא יותר מכפי הרגילות:

כאשר היגיעה בתורה היא יותר מכפי הרגילות – אזי נקרא "עובד אלקים", היינו, שהוא מסור לגמרי להקב"ה כמו העבד שקנוי לרבו, ולכן נותנים לו מלמעלה הצלחה בלימוד התורה – בדוגמת העבד שמזונותיו על רבו21, ובפרט עבד עברי, ש"הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו"22, וכיון ש"מגיד דבריו ליעקב גו'"23, "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"24, נעשה הוא בבחינת "אדון", להיות "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"25.

ומזה מובן שההצלחה אינה לפי ערך יגיעתו, שכן, להיותה הצלחה שניתנת מלמעלה, הרי היא לפי כחו של הקב"ה, בלי גבול.

והיינו, שלהיותו "עבד", שאין לו שום דבר משלו – שהרי "מה שקנה עבד קנה רבו"26, וגם עבד עברי קנוי לרבו, שלכן "עובד בין ביום ובין בלילה"27 – הרי כל מה שיש לו אינו אלא מה שנותן לו האדון, ובמילא ה"ז לפי ערך רכוש האדון, ועד"ז בנדו"ד, שההצלחה שניתנת לו מלמעלה על היגיעה יותר מכפי הרגילות (שזהו"ע העבד) היא לפי כחו של הקב"ה.

ז. ועוד זאת:

גם כאשר היגיעה בתורה היא כדבעי, שאז מבטיחה התורה "יגעת ומצאת" – עדיין אין למהר ולהתאונן על העדר ההצלחה, כי, אין הכרח שההצלחה תבוא באותו רגע ובאותו ענין שחפץ בו, אלא ההצלחה יכולה לבוא בענין אחר ובזמן אחר.

וכל זה – לאחרי שהתייגע בתורה כדבעי, שגם אז אינו יכול לקבוע את הענין והזמן שבו תהי' ההצלחה, כי אם להיות סמוך ובטוח שתהי' לו הצלחה, והרי מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה28; ועאכו"כ כל זמן שיש עדיין מקום לספק אם היגיעה בתורה היא כדבעי, הרי בודאי שאין מקום להתאונן על העדר ההצלחה.

ח. ובנוגע לטענה שחבל על כל יום שעובר ואינו רואה הצלחה, שלא יוכל להשלימו, לפי ש"ימים יוצרו גו'" – שתי תשובות בדבר:

א) מאמר המשנה29 (שעם היות) "היום קצר והמלאכה מרובה" (ובמילא, כל רגע שעובר ואינך מצליח, לא תוכל להשלימו, אעפ"כ) "לא עליך המלאכה לגמור", כי אם לעשות כפי יכלתך. ואם תאמר שכיון שבין כך ובין כך לא תגמור את המלאכה, א"כ לא תעשה מאומה – על כך ממשיכה המשנה: "ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", וכיון שכן, צריך כל אחד להתייגע בתורה בכל כחות נפשו ("אַריינלייגן זיין גאַנצן נה"י, זיין גאַנצן חג"ת און זיין גאַנצן חב"ד"), עד כמה שידו מגעת.

ב) כאשר יעשה כל התלוי בו עד כמה שידו מגעת – ישלים לו הקב"ה יותר ממה שידו מגעת.

וע"ד המבואר30 בנוגע לכללות החיוב דלימוד התורה – שמחד גיסא אמרו חז"ל31 שכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק (אפילו רגע אחד) עליו נאמר32 "כי דבר ה' בזה וגו'", וענשו חמור בזה ובבא כו', ולאידך גיסא אמרו חז"ל33 שמי שאי אפשר לו די לו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית (או אפילו קריאת שמע שחרית וערבית בלבד) – שאפשר לומר בזה ב' אופנים:

א) כיון שמפני סיבות שאינן תלויות בו (להיותו בעל עסק כו') אי אפשר לו לעסוק בתורה יותר – "הרי זה הוראה שדי לו בזה", "שדי לו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית .. לערך ההשגה של שרש נשמתו",

[וע"ד שמבטלים תורה בשביל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, או בשביל צרכי ציבור34 – שכיון שמלמעלה הזמינו לו סיבות כאלה שבגללם אינו יכול ללמוד עתה, ה"ז הוראה שהוא פטור מתלמוד תורה],

ב) "כיון שאי אפשר לו, ועוסק כל מה שאפשר לו, ישלים לו הקב"ה לבוש ומשל להשיג על ידו מה שצריך להשיג".

וע"ד שמצינו בגמרא35 ב' דעות בפירוש הכתוב36 "את מספר ימיך אמלא" – אם רק "משלימין לו" מה שפסקו בשעת לידתו, ומ"ש בחזקי' "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה"37, "משלו הוסיפו לו" (אלא שמתחילה היו רוצים לפחות משניו38), או שגם "מוסיפין לו" יותר ממה שפסקו בשעת לידתו. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לחיים גשמיים (כבחזקי'), כן הוא גם בנוגע לחיים רוחניים, שהו"ע התורה שנקראת "תורת חיים".

ומזה מובן גם בנדו"ד – שלכל לראש אומרים לו "לא עליך המלאכה לגמור", ועוד זאת – שזהו אופן נעלה יותר – שכאשר רואים שנפשו חשקה בתורה ועושה כל התלוי בו עד כמה שידו מגעת, אזי סוף-סוף ישלימו לו מלמעלה, אם בגלגול זה או בגלגול אחר, וכיו"ב (אבל, גם לולי זאת, הרי הוא מצדו צריך להיות מוכן ולומר "הנני"39 – לעשות כפי כחו).

ט. וכדי לפעול בעצמו להיות נפשו חשקה בתורה באמת ולהיות יגיעתו בתורה באמת – צריך להסיר את הרוח שטות דלעו"ז שמונעת את היגיעה בתורה.

וב' אופנים בזה: (א) להיותו יקר בעיני עצמו, טוען הוא שקשה עליו לייגע מוחו בלימוד התורה, (ב) להיות כלי שכלו רחבים, אינו צריך – טוען הוא – לייגע את עצמו ולהטריח שכלו בעסק התורה, וכמה שיעסוק יספיק לו.

ושניהם באים מצד הרוח שטות דלעו"ז: היותו יקר בעיני עצמו כו' – ה"ז בודאי מהשטות דלעו"ז, "מעשה בהמה"40, שהרי כל ענין הגאות הו"ע של שטות. ומה שחושב שלהיות כלי שכלו רחבים אינו צריך להתייגע בעסק התורה – גם זה הוא מהשטות דלעו"ז, כי, נוסף לכך שגם מי שכלי שכלו רחבים וקלים להבין (שאין זה משלו, אלא חוש שניתן לו במתנה מלמעלה), צריך עסק ויגיעה, הרי, כאשר הוא יתייגע עם החושים שניתנו לו, אזי יגיע לעילוי גדול הרבה יותר בהשגת התורה (כמבואר בקונטרס ומעין41).

ולכן, צריך להסיר את הרוח שטות, ולהתייגע בתורה, עד שלימוד התורה יהי' לא רק באופן של הבנה והשגה אלא גם באופן של דעת (שהו"ע ההתקשרות42), הכרה (שיצטייר הענין אצלו כדבר חי) והרגשה (שיורגש הענין לא רק במוחו אלא גם בלבו)43, ועד44 שמתאחד עם התורה שלומד.

וע"ד שמצינו בירושלמי45 בנוגע לתפלה ד"כד הוה מטי מודים הוה כרע מגרמי'" – שאין זה ענין של חסרון (העדר הכוונה46), אלא אדרבה, ענין של מעלה – שענין הכריעה נעשה (לא מצד ציווי הנשמה, אלא) מצד הגוף עצמו (כמו שגם תינוק או בהמה להבדיל בורחים מפני האש47, שאין זה מצד השכל כו'), ועד"ז בנוגע לתורה, שהתורה פועלת עליו ומלמדת אותו – כמענה אדמו"ר מהר"ש48 לא' שאמר (במענה לשאלתו ע"ד לימודו) שלמד ש"ס, או מסכתא פלונית: זהו מה שאתה למדת בתורה, אבל מה לימדה תורה אותך?!... – עד כדי כך שהגוף מצד עצמו מתנהג ע"פ התורה49, כיון שמתאחד עם התורה.

וכאשר מתייגע בלימוד התורה עד כדי כך שמתאחד עם התורה, היינו, שרמ"ח אבריו נעשים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידיו נעשים שס"ה מצוות לא תעשה50, שמציאותו נעשית "אַ לעבעדיקע תורה", ובלשון הידוע51 "ישראל ואורייתא כולא חד" – אזי מתאחד גם עם הקב"ה, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", ובמילא זוכה להצלחה מופלגה בלימוד התורה, ומכוין לאמיתתה של תורה.

י. וכל זה נוגע ביותר לאלה שמלאכתם מלאכת שמים, היינו, אלה שהקב"ה זיכה אותם לפעול על יהודים נוספים לקרבם כו' – דכיון שמוטלת עליהם אחריות גדולה יותר, שהרי הם צריכים להיות בבחינת "טופח על מנת להטפיח"52, כדי לפעול על תלמידיהם, אזי נדרשת מהם יגיעה גדולה עוד יותר.

וע"ד המסופר בגמרא53 אודות רב שמואל בר שילת, שגם כאשר "הוה קאי בגינתא", "דעתאי להתם" (לתינוקות) – שלזה דרושה יגיעה גדולה ביותר, שגם בשעה שע"פ תורה מותר לו וצריך לעסוק בעניניו הפרטיים, מ"מ, תהי' דעתו על התלמידים!

– מסופר54 על א' מחסידי אדמו"ר הזקן, ר' בנימין קלעצקער, שהי' עוסק במסחר עצים, שפעם אחת רשם בהסך-הכל דמסחר העצים: "אין עוד מלבדו"!... וכששאלוהו מהי השייכות של "אין עוד מלבדו" לחשבון מסחר העצים? – השיב בקל-וחומר: ומה אם בעת התפלה יכולה ליפול מחשבה זרה ע"ד מסחר עצים – קל-וחומר שבעת עריכת חשבון מסחר העצים יכולה ליפול מחשבה ע"ד "אין עוד מלבדו"!

ואף שבשביל זה יש צורך ביגיעה גדולה ביותר – הרי בודאי ניתנו הכחות הדרושים לכך, כמאמר חז"ל "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"55, ו"לא בא עליהם אלא לפי כחם"56, ו"לפום גמלא שיחנא"57, כמבואר בארוכה בד"ה אין הקב"ה בא בטרוניא58;

יש לידע איפוא שאין זה אלא נסיון בלבד, וכשעומדים בתוקף אזי מתבטל הנסיון,

– כמבואר בתניא59 בנוגע להתעוררות ("ויקץ כישן ה'"60) לעמוד בנסיון, ש"כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני ה', כדכתיב כו'", ומביא בזה ד' פסוקים61 –

ובודאי יצליחו בעבודתם לקרב את התלמידים, ועי"ז יצליחו גם בעניניהם הפרטיים62.

* * *

יא. המאמר שנתן כ"ק מו"ח אדמו"ר ליום הסתלקותו63 – לומדים אותו ביום ההילולא בכל שנה, כי, "הסתלקות" ו"הילולא" ענינם אחד:

הסתלקות – ענינה עלי' למעלה, כמבואר בלקו"ת64 בפירוש מאמר הזוהר65 "כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", ש"אסתלק" ענינו המשכה שבבחי' רוממות, והיינו, שהאור הנמשך הוא אור מרומם, ופועל רוממות גם במקום המשכתו, שע"י המשכה זו יכולים להגיע לדרגא כזו שלולי ההמשכה לא היו יכולים להגיע אלי'.

וגם יום הילולא66 – ידוע שהו"ע של עלי' למעלה, והיינו, שנוסף על העליות שישנם גם במשך השנה כולה, כמאמר חז"ל67 "צדיקים אין להם מנוחה כו' בעוה"ב שנאמר68 ילכו מחיל אל חיל", יש ענין מיוחד ביום ההילולא – שבו נעשית עלי' שלא בערך כלל.

וזהו הטעם לאמירת קדיש ביום ה"יאָר-צייט", אע"פ שגם אצל אלה שהם היפך ממדריגת צדיקים אין אומרים קדיש (כדי להציל מהדין ומשפט דגהינם כו') לאחרי י"א חודש69 – כיון שאז ישנם עליות בקדושה גופא ("פון גוט צו בעסער"), והרי אמירת קדיש שייכת לענין העליות, שלכן אומרים קדיש בתפלה במקומות שבהם ישנה העלי' מעולם לעולם, כמו בין ישתבח לברכת יוצר, וכיו"ב70.

יב. במאמר71 הנ"ל – בסעיף ג'72 שנתבאר לעיל (בהמאמר) – מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר את הענין דשטות דלעומת-זה, ומביא ראי' ממ"ש73 "כי תשטה אשתו".

בכלל, בתורת החסידות כל הענינים הם בדיוק, וכאשר מביאים ראי' מפסוק, אין זה כדי לגלות בקיאות, אלא משום שפסוק זה שייך לענין זה74.

ובנדו"ד: השייכות של הפסוק "כי תשטה אשתו" לענין שטות דלעו"ז (שעל זה באה הראי' מהפסוק), מובנת לכאורה בפשטות – שהרי דרשת רז"ל75 "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", נאמרה על פסוק זה.

אבל באמת, הא גופא דורש ביאור, שהרי יש מאמרי רז"ל רבים שלא מביאים עליהם ראי' מפסוק. ובהכרח לומר, שהפסוק "כי תשטה" שייך במיוחד להענין ד"אין אדם עובר עבירה כו'". וצריך להבין שייכות זו.

ויתירה מזה אינו מובן:

"יש בכלל מאתיים מנה"76, אבל אין בכלל מנה – מאתיים. ובמילא, כשרוצים להביא ראי' ש"אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות" – שענין זה אינו דוקא בעבירה חמורה שחייבים עלי' כרת, אלא בכל עבירה, אפילו לדקדוק קל של דברי-סופרים77, ואפילו "קדש עצמך במותר לך"78 [שהרי הטעם לכך מבואר בתניא79, שזהו לפי שהאדם עובר על רצון העליון, והרי כן הוא גם ב"קדש עצמך במותר לך"] – למה מביאים ראי' מהפסוק "כי תשטה אשתו", שזוהי עבירה חמורה?

יג. השייכות ד"אין אדם עובר עבירה" ל"כי תשטה אשתו" – היא בשני ענינים.

ענין הא':

הדין ד"כי תשטה גו'" הוא באשת איש, ודוקא אשת איש נעשית זונה בביאה זו80, ולא פנוי' (ואף שלדעת ר' אליעזר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה, אין זה אלא דעת יחיד, ואין הלכה כמותו81), והיינו, שהטעם שעבירה זו נוגעת כל כך, הוא, מפני היותה "אשת איש". וכן הוא בהענין ד"אין אדם עובר עבירה" כו', שעל ידה הרי הוא נפרד מאלקות – שהטעם שכל עבירה, אפילו עבירה קלה, נוגעת כל כך, הוא, משום שבנ"י הם בבחינת "אשה" להקב"ה, כמוסבר להלן.

איתא בזוהר82 שפילוסוף שאל את ר' אליעזר: כיון שבנ"י הם עם המובחר, למה חלשים הם משאר העמים? והשיב ר' אליעזר, שהיא הנותנת: להיותם המובחר מכולם, אינם יכולים לסבול פסולת, כמו שקצים ורמשים – ברוחניות, ובמילא אינם יכולים לסבול זאת גם בגשמיות.

– וע"ד המדובר (בהמאמר83) שאע"פ שאצל אומות העולם הא ד"קרו לי' אלקא דאלקיא"84 אינו ענין של מרידה85, הרי אצל בנ"י, להיותם נעלים יותר, הנה בכל עבירה קלה נעשה יהודי נפרד בתכלית, מנותק לגמרי מאלקות, יותר מקליפה וסטרא אחרא.

ישראל דומים ללב86. וכשם שהלב, להיותו המובחר מכל האיברים, אינו יכול לסבול פסולת, אפילו דקה מן הדקה, כך גם בנ"י.

ובזה תובן השייכות ד"כי תשטה" ל"אין אדם עובר עבירה כו'":

בנ"י הם בבחינת "אשה" להקב"ה. הקב"ה הוא הבעל, ובנ"י הם האשה. וכן הוא בכל הזמנים, גם בזמן הגלות. – ההבדל בין הזמן דעתה להזמן דלעתיד הוא, שעתה נקרא הקב"ה: "בעל", ולעתיד: "איש" – כמאמר הכתוב (במענה לטענת בנ"י שהקב"ה נתן להם גט גירושין, "ומה לבעל על אשתו לאחר גירושין"87): "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' גו'"88, שהרי להחליפם באומה אחרת חס ושלום אי אפשר89. ובמילא – ע"פ מש"נ90 "איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה", נוגע כל ענין של עבירה, שהרי אפילו כאשר עובר על רצון קל (שבזה נכלל גם "קדש עצמך במותר לך"), אינו עושה רצון הבעל, ובמילא אינו בבחינת "אשה כשרה".

ולכן, כדי להסביר שע"י כל עבירה נעשה האדם נפרד בתכלית, ונוגעת גם ההנהגה בדברים המותרים ("קדש עצמך במותר לך") – מביאים את הפסוק "כי תשטה אשתו", כיון שאין זו סתם ראי', אלא הסברה: מדוע גם עבירה קלה נוגעת כל כך – לפי שהנשמה, נפש הבהמית, נפש הטבעית והגוף, הם בבחינת "אשה" להקב"ה, ו"איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה", לכן נוגע אפילו רצון קל.

יד. וענין הב':

הענין ד"כי תשטה אשתו", אינו באופן שיודעים שנטמאה האשה, כי אם שנסתרה בלבד, ויתכן שטהורה היא, אלא שגם זה ש"נסתרה", נקרא "כי תשטה" מלשון שטות, ונקרא "מעשה בהמה", שבגלל זה צריכה להביא קרבן ממאכל בהמה40.

לכאורה אינו מובן: כיון שלא יודעים שנטמאה, הרי אפשר להעמידה בחזקת כשרות, ורוב בנות ישראל כשרות הן, וא"כ, למה צריכה להביא קרבן ממאכל בהמה? – אלא טעם הדבר הוא, שהא גופא שנמצאת במצב כזה שאפשר לחשוד אותה על טומאה, הרי זה ענין של מעשה בהמה, כי, אצל בנות ישראל, אסור להיות מצב של חשד.

ואע"פ שהענין ד"ונסתרה" כשלעצמו נקרא בשם מעשה בהמה, ומשום זה לבד אסורה לבעל, מ"מ, הרי זה רק לשעה קלה בלבד, דכיון שלא נטמאה, אלא רק "ונסתרה" – נעשית אח"כ טהורה לבעלה, כמ"ש91 "ונקתה ונזרעה זרע".

וכן הוא בשעה שיהודי עובר עבירה, שזהו"ע של רוח שטות – אין זה ענין של טומאה לבעלה ח"ו, שהרי "וכבודי (הניצוץ האלקי שבכאו"א מישראל) לאחר לא אתן"92, ואין זה אלא שלשעה קלה עשה מעשה בהמה, אבל סוף סוף – "ונקתה ונזרעה זרע", כי "לא ידח ממנו נדח"93.

וזהו טעם נוסף לכך שכשמדובר בענין שטות דלעו"ז מובא הפסוק "כי תשטה אשתו" – כיון שבכך רוצים לבאר, שכל ענין השטות דלעו"ז אצל בנ"י, אינו ענין של טומאה ח"ו, ואין זה אלא כמעשה בהמה לשעה קלה.

*

טו. דובר לעיל (בהמאמר83) בביאור ענין השטות דלעו"ז שבעבירה, שאצל בנ"י שמוזהרים על השיתוף, הרי גם ענין זה הוא כפירה באחדותו ית', והו"ע של מרידה והיפך רצונו ית' (משא"כ אצל אוה"ע אין זה ענין של מרידה, כיון שלא הוזהרו על השיתוף).

ויש להוסיף בזה בעומק יותר:

מבואר בחסידות94 בענין אחדותו ית' – שלא זו בלבד שאין עוד אלקה ח"ו, ולא זו בלבד שאין דבר שיש לו שליטה וממשלה ויכולת מלבדו ית', שזהו"ע השיתוף (שהוזהרו בנ"י להאמין שאין שום שליטה לכוכבים ומזלות כו', שאינם אלא כגרזן ביד החוצב95), אלא יתירה מזו – שאין שום מציאות כלל (אפילו לא מציאות שמקבלת השפעה כו') מלבדו ית', כמ"ש96 "אין עוד מלבדו", "אף בחללו של עולם"97.

וענין זה מיוסד על מ"ש בזוהר98 בביאור מצות היחוד שנאמרה בכתוב99 "וידעת היום גו' כי ה' הוא האלקים גו' אין עוד" – "למנדע דהוי' הוא האלקים .. דאינון חד", "הוי' ואלקים כולא חד"100,

והביאור בזה בתורת החסידות101 – שהחילוק דהוי' ואלקים הוא שהוי' הוא מלשון הי' הוה ויהי' כאחד102, למעלה מהטבע, ו"אלקים" בגימטריא הטבע103, ו"הוי' ואלקים כולא חד" היינו שהטבע עצמו הוא למעלה מהטבע,

דכיון שהנברא אינו מציאות לעצמו, וכל מציאותו אינה אלא הכח הפועל שבו, ולא רק שמציאות הנברא הוא כח המהוה המדוד ומוגבל לפי ערך המתהוה, אלא עוד זאת, שמציאותו היא "חפץ הוי'" ("כל אשר חפץ הוי' עשה"104) בדרגא היותר נעלית105 – נמצא, שכל ענין טבעי, מציאותו היא האלקות שלמעלה מהטבע.

ועפ"ז מובן שלא זו בלבד שמי שחושב שיש לנברא שליטה וממשלה ויכולת כופר הוא באחדותו ית', אלא גם מי שחושב שיש איזה מציאות מלבדו ית', הרי זה – בדקות דדקות – כפירה באחדותו ית'.

וע"פ האמור שאצל בנ"י נחשבת גם כפירה באחדותו ית' לענין של מרידה והיפך רצונו ית' – הרי גם המחשבה שיש איזה מציאות מלבדו ית' נחשבת למרידה והיפך רצונו ית', כיון שכאו"א מישראל חייב להאמין שאין שום מציאות כלל מלבדו ית'.

טז. והנה, ישנם הטוענים איך אפשר לומר שהמחשבה שיש איזה מציאות מלבדו ית' נחשבת למרידה והיפך רצונו ית' – הרי ענין זה נתגלה רק בתורת החסידות, ואיך היו סבורים בדורות שלפנ"ז?!

והמענה לזה:

ישנם ריבוי ענינים בתושבע"פ שהיו תחילה בהעלם, ונתגלו במשך הזמן – כפי שמצינו בגמרא106 שהקב"ה הראה למשה רבינו את רבי עקיבא דורש "על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות", "ולא הי' יודע מה הם אומרים, תשש כחו כו'".

וכן הוא גם לאחרי זמנו של ר"ע, בכל דור ודור – כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (נאמר למשה מסיני)107, שזהו חידושו של תלמיד ותיק, כיון שענין זה נאמר למשה בסיני רק בכללות, ונתגלה ע"י תלמיד ותיק108.

– ולכן אומרים בברכת התורה "נותן התורה" לשון הוה109, בגלל חידושי התורה שמתחדשים בכל דור ודור.

ובנוגע לכל הענינים דתושבע"פ שמתגלים מזמן לזמן – אע"פ שקודם שנתגלו לא היו חייבים בהם, הרי לאחרי שנתגלו, נתחייבו בהם כל בנ"י, כיון שזהו חלק בתורה.

ועד"ז בנוגע להענינים שנתגלו בתורת החסידות, ובכללם גם ביאור הנ"ל בענין אחדותו ית' – שאע"פ שקודם שנתגלה לא היו חייבים בזה (והעדר הידיעה בענין הנ"ל לא הי' נחשב לכפירה באחדותו), הרי בימינו אלה, כאשר מצד נפלאות תמים דעים נתגלתה תורת החסידות דוקא בזמן כזה ש"אכשור דרי" (בתמי')110, ומזמן לזמן הולך וניתוסף בביאור והתרחבות תורת החסידות במשך שבעה דורות – חייבים כל בנ"י בחלק זה שבתורה, כשם שחייבים בכל התורה111.

יז. וזהו גם המענה לאלה הסומכים על השיטות שנחלקו על תורת החסידות בתחילת התגלות תורת החסידות:

ישנם כמה ענינים בתושבע"פ שבתחילה נחלקו בזה ב' שיטות, ואח"כ נפסקה ונקבעה הלכה כשיטה אחת. ובכן: כל זמן שלא נקבעה הלכה – "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד"112, אבל לאחרי שנקבעה הלכה – חייבים כל בנ"י לנהוג כן, ומי שאינו נוהג כן, עושה היפך הדין,

– כדאיתא במשנה113 "אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי (להיותו מתלמידי ב"ש) וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל", כי, לאחרי שנקבעה הלכה כב"ה, ה"ז דבר ברור ללא ספקות כלל, ולכן, גם כאשר מחמירים להתנהג כדעת ב"ש, מפני שמסתפקים בדבר, ה"ז היפך הדין –

כי, לאחרי שנקבעה הלכה, ה"ז נעשה בכלל "דבר משנה", אשר, "בזמן הזה גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים הפוסקים כמו הטור והש"ע והגהותיו, בכלל משנה יחשבו"114, והיינו, שכל מה שתלמיד ותיק מחדש ונתקבל הדבר בתפוצות ישראל, ה"ז בכלל "דבר משנה".

ועד"ז בנוגע לתורת החסידות, שבדורות האחרונים נקבעה ההלכה כתורת החסידות – שהרי אין לך ראי' גדולה יותר מ"מעשה רב"115: ההתנגדות לתורת החסידות לא היתה אלא בגלל החששות והספיקות שעי"ז יסורו מן הדרך ח"ו, וכיון שעתה רואים במוחש מעשים שבכל יום שתורת החסידות מוסיפה חיזוק וחיות בקיום התומ"צ – בטלו כל החששות והספקות, שהרי "מעשה רב", ובמילא נקבעה הלכה כתורת החסידות116.

ומזה מובן גם בנוגע לשיטת החסידות בענין אחדותו ית' – שגם אם בדורות שלפנינו היו יכולים לסמוך על השיטות שחלקו על תורת החסידות, "דעבד כמר עבד כו'" [אף שגם עליהם גדולה הרחמנות שלא זכו להגילוי אור דתורת החסידות], הרי בימינו אלה, לאחרי שנקבעה הלכה כתורת החסידות – מי שסומך על השיטות שחלקו על תורת החסידות, נוהג היפך הדין117.

יח. וזהו גם המענה לאלה שהיצה"ר משדל ומפתה אותם לטעון שתורת החסידות הו"ע נעלה וגבוה יותר מדי עבורם, ואין זה שייך ונוגע אליהם:

גם אם בדורות שלפנינו היו יכולים לטעון כן – בימינו אלה, לאחרי שנקבעה הלכה ותורת החסידות נעשית חלק בתורה, הרי הטענה שחלק מסויים בתורה הוא נעלה וגבוה יותר מדי, היא ע"ד טענת אוה"ע "רם על כל גוים ה'"118, "אם צדקת מה תתן לו"119 – שזהו היפך התורה.

האמת היא שכל ענין נוגע לעצמותו ומהותו ית', וכמו כן בתורה – שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ויתירה מזה, אורייתא וקוב"ה כולא חד – שגם הענין היותר נעלה בתורה נוגע לכאו"א מישראל.

ומזה מובן שבימינו אלה, תורת החסידות היא הדרך לכאו"א מישראל ולכל בנ"י, וכמאמר הזוהר120 "בהאי חבורא דילך כו' יפקון בי' מן גלותא (ומוסיף:) ברחמים".

יט. והנה, ע"פ האמור שהמחשבה שישנה מציאות מלבד אלקות מהוה כפירה באחדותו, ובפרט אם יודע אדם שנכשל באיסור דרבנן, או אפילו איסור חמור יותר, שזהו"ע של רוח שטות – עלול הוא לחשוב שזהו מעמד ומצב שעליו נאמר121 "ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני".

ולכן מביאים על זה את הפסוק "כי תשטה אשתו":

כשם שהאשה שנסתרה, אף שלשעה קלה אסורה לבעלה, הרי באמת אין זו טומאה, ולאחרי כן מותרת לו, ויתירה מזו: "ונזרעה זרע", וכדאיתא בגמרא122 "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים", ויש אפילו מאן דאמר ש"היתה עקרה נפקדת";

כך גם בנוגע לבנ"י, הגם שידע איניש בנפשו שיש בו שטות דלעו"ז, אין לו ליפול ברוחו. עליו לדעת שמעולם לא נטמא ח"ו, שהרי "וכבודי" – שזהו ניצוץ האלקי שבכאו"א מישראל – "לאחר לא אתן". אין זה אלא שלשעה קלה עשה מעשה בהמה, אבל אח"כ – "ונקתה ונזרעה זרע", שיהיו לו אהבה ויראה, ובנים זכרים דוקא, דהיינו, אהבה ויראה שביגיעתו123, ויהי' אצלו הענין דיחוד הבעל ואשתו, דהיינו גילוי השכינה בנפשו, גילוי פנימיות הנשמה, שזהו"ע ביאת משיח הפרטי שבכל אחד124, שמהוה הכנה לביאת המשיח הכללי.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמחה].

* * *

כ. כאשר עושים חשבון (על יסוד המבואר בתניא) שאפילו ע"י איסור דרבנן (כולל גם הענין ד"קדש עצמך במותר לך") נעשים נפרד בתכלית מאלקות – אזי נעשה כבד על הלב ("עס ווערט זייער שווער אויפן האַרצן")...

וע"י חשבון זה – יבוא לידי עצבות, או לאידך, שיכול לבוא לידי קלות ח"ו (כמבואר בתניא125), ששניהם מופרכים בתכלית.

וביותר מיצר הדבר – שהרי האמת הוא ש"הוי' ואלקים כולא חד", היינו, שגם טבע אינו מציאות מלבד אלקות (כנ"ל סט"ו), ואין זה אלא שענין זה הוא בהעלם,

ועד כדי כך הוא ההעלם, שהקב"ה עצמו נותן מקום לטעות, כמארז"ל126 על הפסוק127 "נעשה אדם", "אמר לו (הקב"ה למשה) כתוב (בלשון רבים) והרוצה לטעות יטעה",

אלא שכוונת ההעלם היא בשביל שיתברר ע"י עבודת האדם, שאז יהי' הגילוי ע"י עבודה דוקא, ולא באופן של "נהמא דכיסופא"128 – שהמעלה בזה היא בשתים: (א) בנוגע להמקבל – שמייקר ומתענג בזה יותר, (ב) בנוגע להנותן – שנמשך ממדריגה פנימית ועמוקה יותר,

וא"כ, כאשר אינו מברר את ההעלם – לא זו בלבד שמועל בשליחותו, אלא עוד זאת, שזהו היפך הכוונה ממש (כמבואר בהמאמר129), שהרי כוונת ההעלם היא שעל ידו יבוא לעלי' גדולה יותר, ובפועל בא להיפך ח"ו, שההעלם מביאו לידי עצבות או קלות ח"ו, היפך הכוונה מן הקצה אל הקצה.

כא. צריכים לידע, איפוא, שכיון שניתנה לנו העבודה לבטל את ההעלם, בודאי ניתנו לנו הכחות הדרושים לכך, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ו"לפום גמלא שיחנא" (כנ"ל ס"י).

ועוד צריכים לידע – שכיון ש"לא ידח ממנו נדח", הרי בודאי שסוף-כל-סוף, בגלגול זה או בגלגול אחר130, ינצל כאו"א את הכחות שניתנו לו וישלים את הכוונה העליונה, וסוכ"ס יקויים היעוד131 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ו"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין"132.

והרי ענין זה – "לא ידח ממנו נדח" – נאמר לא רק על רוב בנ"י, אלא על כל בנ"י.

ובהקדמה – שיש ענינים בתורה שבהם הולכים אחר הרוב, אבל יש ענינים שבהם לא מספיק שיהי' רוב, אלא צ"ל כולו ממש. ולדוגמא: בנוגע לסנהדרין – ההליכה אחר הרוב היא בנוגע לדעות, היינו, כאשר דעת רוב הסנהדרין היא לזכות או לחובה, הולכים אחר הרוב, ואין מתחשבים בדעת המיעוט; אבל בנוגע להמציאות דסנהדרין – לא מספיק שרוב חברי הסנהדרין נמצאים בב"ד, אלא בהכרח שכל חברי הסנהדרין יהיו נמצאים בב"ד, ואם א' מחברי הסנהדרין לא נמצא בב"ד בשעת הדין, אי אפשר לפסוק כדעת הרוב.

ובנדו"ד, ההבטחה ש"לא ידח ממנו נדח" – לא מספיק הרוב, אלא צ"ל כל ישראל ממש.

וע"ד מארז"ל133 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". – ואף שבהמשך הענין נאמר "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא", הרי זה בנוגע ל"עולם הבא" דוקא, משא"כ בנוגע לשאר הענינים, הרי כל אחד ואחד מישראל, יהי' מי שיהי', "לא ידח ממנו נדח"134, כיון שבעיני הקב"ה יקר יהודי, ו"להחליפם באומה אחרת אי אפשר" – קאי לא רק על כללות בנ"י, אלא גם על כל אחד מישראל בפרט.

וכיון שכן, הרי בודאי שסוכ"ס תושלם הכוונה העליונה לא רק ע"י כללות בנ"י, אלא גם ע"י כאו"א מישראל.

כב. וזהו גם מש"נ135 "והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים":

"האובדים בארץ אשור"136 – "אשור" כמו אשר, שהוא בחי' תענוג – קאי על אלה שנאבדו מחמת הרדיפה אחר תענוגי עוה"ז, ע"ד ארץ אשור כפשוטה שהיתה ארץ טובה כו', כפי שאמר מלך אשור אל בנ"י: "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש וגו'"137, והיינו, שלא הי' יכול לומר שיביא אותם אל ארץ מוטבת מארצם, כיון שאין ארץ מעולה הימנה, ולכן אמר שיביא אותם עכ"פ אל ארץ כארצם138.

"והנדחים בארץ מצרים" – מצרים מלשון מיצר – קאי על אלה שנדחו מחמת המצור והמצוק כו', בדוגמת המעמד ומצב של בנ"י בהיותם בגלות מצרים, ש"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"139.

וסוכ"ס, הנה ע"י התקיעה בשופר גדול, ישובו ויבואו כולם – הן "האובדים בארץ אשור" והן "הנדחים בארץ מצרים" – "והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים": לא רק בארץ ישראל, שהיא מקודשת מכל הארצות140, אלא גם בירושלים, שהיא מקודשת מכל העיירות שבארץ ישראל140, ובירושלים גופא – "בהר הקודש", והיינו, שכל בנ"י יתעלו לדרגא היותר נעלית בקדושה, ועד שכאו"א מישראל יהי' בדרגת הכה"ג ביוהכ"פ בקדש הקדשים, לאחרי עבודות היום, הקרבת פר ושעיר וכו'.

כג. ומובן, שהודעת התורה ש"לפום גמלא שיחנא" ו"לא ידח ממנו נדח" (כנ"ל), אינה סיפור בעלמא, אלא נתינת כח לעבודה:

כאשר אדם הולך בדרך שיש בה אבני נגף ומכשולות, אזי בידעו שיש בכחו לעבור את הדרך, ויתירה מזה, שסוכ"ס יעבור את הדרך ויגיע למחוז חפצו – הנה ידיעה זו נותנת לו עידוד וחיזוק לעבור את הדרך בהקדם ובשמחה.

וכמו כן ברוחניות – שהידיעה שיש לו את הכחות הדרושים לעבודה, ושסוכ"ס יצליח להשלים ולמלא את העבודה, מהוה תוספת-כח להתגבר על כל המניעות ולעבוד עבודתו בהקדם, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר141 שאדם פיקח אינו דוחה עשייתו לאחרי זמן, וגם לעבוד עבודתו בשמחה.

כד. ומלבד זה ישנה גם הידיעה בכוונת ההעלם (כנ"ל ס"כ) – שלכן, אינו מסתכל על ההעלם כמו העלם, אלא אדרבה, כסיבה המעוררת את הכחות הנעלמים וגם את הכחות העצמיים שיבואו לידי גילוי.

וע"ד המבואר באגה"ק142 בשם הבעש"ט בענין "נכרי המדבר ומבלבלו בתפלתו" – "שישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול .. להתלבש ניצוץ מהארתה .. בדבור נכרי זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה'" (שניצוץ זה הוא גבוה ביותר, ולכן ירד למטה ביותר), שהכוונה בזה היא "כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה כו'", ע"ד מארז"ל143 "מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא".

ועד"ז בנדו"ד – שסיבת ההעלם היא בשביל שתהי' העבודה בכח עצמו, היינו, שלא יהי' "נהמא דכיסופא", אלא ע"י יגיעה דוקא, ולא רק יגיעה רגילה, אלא יגיעה יותר מהרגילות (כנ"ל ס"ד), שעי"ז נעשה גילוי היותר גדול, ובלשון הכתוב144: "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני" – שדוקא ע"י בירור (עבודת הבירורים) או דחיית ההעלם (ענין הנסיונות)145 מקבל הוא את ה"יקר"146.

וכאשר יהודי מסתכל על ההעלם באופן שהוא הסיבה להגילוי היותר גדול – אזי עושה עבודתו בשמחה, ומצליח לבטל את כל ההעלמות וההסתרים שמבפנים, ובמילא מתבטלים גם כל ההעלמות וההסתרים שמבחוץ,

ואז מובטח לו שיבוא – עם הגוף, נפש הבהמית והשכלית – להר הקודש בירושלים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "ממצרים גאלתנו".

אח"כ צוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע. מכ"ק אדמו"ר מהר"ש. מכ"ק אדמו"ר הצ"צ. מכ"ק אדמו"ר האמצעי. וניגון ג' הבבות של הבעש"ט, הרב המגיד וכ"ק אדמו"ר הזקן].

* * *

כה. דובר לעיל (בהמאמר147) אודות המבואר בלקו"ת148 ד"ה למנצח על השמינית שמילה היא בחי' פנימיות א"ק, שזוהי בחי' שלמעלה ובאין-ערוך לסדר השתלשלות שכולל גם עולם האצילות ולמעלה מזה כו'. ונתבאר שגם שרש הנשמה מיוחד עם בחי' פנימיות א"ק, שלכן טבעו של כאו"א מישראל שאינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות149.

ויש להוסיף, שזהו גם מ"ש אדמו"ר הזקן בשו"ע מהדורא בתרא150 ש"תחלת כניסת נפש זו הקדושה היא .. במצות מילה".

– האמת היא שנפש הקדושה ישנה גם קודם המילה, ואפילו בשעת העיבור, כדמוכח ממאמר רז"ל151 "הולד .. במעי אמו .. נר דלוק לו על ראשו .. ומלמדין אותו כל התורה כולה". אלא, שענין זה הוא בהעלם, והחידוש במצות מילה הוא – שעל ידה נעשית "תחלת כניסת נפש זו הקדושה", בפנימיות ובגילוי152, וענין זה הולך וניתוסף "בחינוך לתורה ולמצות שחייבו חכמים לחנך", ועד ל"גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה" – "בי"ג שנים כו'"153.

כו. המשך השיחה – ביאור דברי הרמב"ם154 "אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל", שמילה שלא בזמנה פועלת גם למפרע155, כיון שהמילה מגלה את מציאותו העצמית של יהודי – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 979 ואילך.

כז. ומזה156 מובן גם בנוגע לענין המילה ברוחניות – "ומלתם את ערלת לבבכם"157:

אע"פ שאצל כאו"א מישראל ישנו ניצוץ אלקי מבחי' פנימיות א"ק, וניצוץ זה הוא בשלימותו לעולם, שלכן, גם יהודי שעבר על כל התורה רח"ל, סופו לעשות תשובה, כי לא ידח ממנו נדח [ומטעם זה לא רצה כ"ק מו"ח אדמו"ר158 לשמוע שיש יהודי שהוא בסוג ד"מורידין ולא מעלין"159, כיון שגם יהודי זה בודאי סופו לעשות תשובה] – הרי מובן שאי אפשר להסתפק בכך ולילך לישון... לא די בכך שהניצוץ האלקי הוא בהעלם, אלא יש צורך להביאו מן ההעלם אל הגילוי – דוקא ע"י עבודה160.

מצד הניצוץ האלקי שנשאר לעולם בשלימותו – שזהו תוכן הענין ש"אי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל" – "אפשר למול לאחר זמן", היינו, שגם אם עבר משך זמן שלא מל את עצמו, והערלה נשארה בשלימותה, ואדרבה, כמ"ש אדמו"ר הזקן בתניא161 (בנוגע לבינוני, ועאכו"כ מי שלא הגיע לדרגת בינוני) ש"מהותו ועצמותו של הרע .. נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתי' ושאר ענייני עוה"ז" – גם במצב כזה "אפשר למול לאחר זמן",

– הקב"ה מתחשב בכך שיהודי הוא "בשר ודם", ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר162 בשם הרשב"ץ: "חכמה עילאה אין אַ זאַק פלייש און ביינער מיט זודיקע בלוט"... ולכן פוסק בתורה ש"אפשר למול לאחר זמן" –

אבל – לאחר זמן עכ"פ – בהכרח שתהי' פעולת המילה: מילה ופריעה – להחליש את התאוות163, ונוסף לזה גם מציצה: להוציא את הדם – החום והלהט ("דעם קאָך") בגשמיות – גם "ממקומות רחוקים"164 (שרומז על אלה שנתרחקו ח"ו מאלקות) ואברי הגוף.

ופעולת המילה לאחר זמן – מועילה גם למפרע, לתקן גם את הזמן העבר, כהמעלה דתשובה מאהבה (לגבי תשובה מיראה שהיא כרפואה מכאן ולהבא) שמתקנת גם את העבר165, ועד שמועילה אפילו על זדונות [הן כפשוטם, אצל אדם שחי כל ימיו בשקר והבלי שוא, והן בדקות, שהרי אפילו "מאן דמחוי במחוג כו'" ה"ז ענין של מרידה166, כמו ע"ז רח"ל] – שנעשים לו כזכיות167.

וכל זה – כשישנו ענין של עבודה ועשי' ("בשעת מ'טוט"), שאז עוזר הקב"ה לתקן גם את העבר, ועד כדי כך, שגם מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה, ואפילו "לכם", שהי' זה ברצונו (היינו, שבשעה שכל בנ"י הקריבו קרבן פסח, נשאר הוא – מרצונו – מחוץ לאסקופת העזרה) – גם אז אפשר לתקן168.

ולכן, אין לסמוך על הניצוץ כו' ולילך לישון, כיון שאז ישאר הניצוץ בהעלם, והאדם ישאר במקום ששכב לישון... אלא בהכרח שיהי' ענין של עבודה ועשי' ("מ'דאַרף טאָן"). – צריך לפתוח לכל-הפחות "כחודה של מחט", ואז פותח הקב"ה "כפתחו של אולם"169. ועד"ז במילה – שצריכים להסיר לכל הפחות את הערלה הגסה, וזוהי ההכנה והכלי לקיום היעוד170 "ומל ה' אלקיך את לבבך", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

כח. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר לא' הרבנים:)

ידוע171 פתגם אדמו"ר הזקן – כפי שסיפר החסיד ר' אייזיק מוויטעבסק – בפירוש התואר "מרא דאתרא", דהיינו בעה"ב על המקום והסביבה, שהמקום והסביבה כולה הם "חלקו בעולם" שניתן לו כדי להאירו ב"נר מצוה ותורה אור"172, ובמאור שבתורה, זוהי תורת החסידות173.

– ישנם רבנים שחושבים שחובתם אינה אלא לפסוק שאלות בנוגע לבהמות... ישנם רבנים שמונחים בעריכת "חיבורים". אבל האמת היא שהרב שהוא בעה"ב של המקום צריך לפעול בכל הסביבה כו'.

וכאשר חפצים בכך באמת [והרי רצון אמיתי של יהודי אינו אלא בעניני תומ"צ, ולשאר ענינים אין לו שייכות], ועוסקים בכך (לא רק כדי לצאת י"ח, אלא) באמת ומתוך מסירה ונתינה – אין שום מניעות בדבר, שהרי הוא "מרא דאתרא", בעה"ב, לפעול על המקום והסביבה כולה.

כלומר: נוסף לכך שהרב צריך לעשות את שלו כדי להסיר את האחריות המוטלת עליו (ובלאה"כ מועל הוא בשליחותו ח"ו), בין אם יצליח בפעולתו ובין אם לאו (שזהו חשבונו של הקב"ה), אלא יתירה מזה – שלהיותו מרא דאתרא, בעה"ב, בודאי יצליח בכך.

וע"י פעולתו בה"אתרא", פועל גם ה"אתרא" בו – "מדה כנגד מדה"174 – שבגלל עבודתו ופעולתו בה"אתרא", משלם לו הקב"ה בבני חיי ומזוני רויחי.

כט. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר לאנ"ש דנ.:)

עליהם להשתדל לפעול על הבעלי-בתים בנוגע לקביעת עתים לתורה וקיום המצוות בהידור, וענין זה יהי' גם הכנה לקרב אותם לתורת החסידות (שהרי סוכ"ס צריכים לקרבם גם לתורת החסידות), כידוע175 פתגם החסיד ר' הלל מפּאַריטש שכל ההידורים שמהדר בהם הם כדי שיוכל להבין חסידות כדבעי.

– "דיו לעבד להיות כרבו"176. ואם להקב"ה "מתאים" להתעסק עמנו – הרי לנו בודאי צריך להיות "מתאים" להתעסק עם בעלי-בתים, הן בנוגע לעניני ממון, והן בנוגע לקרבם לרוחניות.

וע"י ההתעסקות עם הזולת, יוסיף הקב"ה השפעתו – באמצעות נשיא הדור שהוא הצינור שלנו – הן בגשמיות והן ברוחניות.

צריכים רק להבטיח פתיחת הברז והצינור שמחבר אותנו עם הרבי, אילנא דחיי – שיוליכנו עד ביאת המשיח, וגם אז, כשיבוא משיח, יהי' לנו את הרבי שלנו177 – ע"י ג' העמודים דתורה עבודה וגמ"ח178, ולהתקשר עם זה שעליו נאמר179 "אנכי עומד בין ה' וביניכם".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שכל השייכים לעסקנות ציבורית יאמרו "לחיים"].

* * *

ל. [דובר אודות החילוק בין בנ"י לבני-נח – שישנם ענינים ש"לדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא", וכמו "דוקין שבעין"180 – ביחס לענין ראיית אלקות, ולכן העדר הראי' באלקות ("דוקין שבעין") אינה נחשבת מום אצל ב"נ, אלא רק אצל בנ"י לאחרי מ"ת [משא"כ קודם מ"ת, גם לאחרי יצי"מ (שעל זה מדובר בפרשת השבוע, פ' בשלח) – שאז הי' להם דין של בני-נח181]. ועד"ז אצל בנ"י לאחרי מ"ת גופא, שכאשר נתגלה בפנימיות התורה אופן עמוק יותר באחדות הוי', חייבים כל בנ"י ללמדו, והעדר הלימוד הו"ע של כפירה באחדותו בדקות דדקות (כנ"ל סט"ו ואילך) – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפסה בלקו"ש חל"ה ע' 27 ואילך. ואח"כ אמר:]

וכל זה – מצד עצם העובדה שבדורות האחרונים נתגלתה תורת החסידות:

אותם ענינים שבדורות שלפנינו היו בהעלם, ולא נתגלו אלא ליחידי סגולה, ואצלם גופא לא באופן של התלבשות באותיות של שכל, אלא באותיות שמיימיים וקדושים ("הימל אותיות, הייליקע אותיות"), אותיות של קבלה – נתגלו בדרא דעקבתא דמשיחא ע"י רבותינו נשיאינו הקדושים בתורת חסידות חב"ד באותיות של שכל אנושי, ועד להחידוש של כ"ק מו"ח אדמו"ר בהדפסת עניני חסידות גם באידיש, וכמו כן באנגלית, צרפתית וספרדית – שגם בלשונות אוה"ע באו רזין דרזין דתורה (לא בהעלם, אלא) בגילוי.

ענין זה – גילוי רזין דרזין דתורה, כתרו של מלך, באותיות של שכל אנושי – נתחדש בתורת חסידות חב"ד, ע"י רבינו הזקן, שהי' נשמה חדשה182, שעל ידו נתחדש ענין חדש בעולם לדורותיו אחריו, שגם הענינים הנעלים ביותר יבואו בהשגה,

– ועפ"ז יש לבאר את הסיפור183 שפעם דיבר הרב המגיד בענין גילוי אליהו, ואמר רבינו הזקן שרוצה לראות זאת, והראה לו כו'. וההסברה בזה (שהרי בודאי לא הי' זה בבחינת "מהרהר אחר רבו"184 ח"ו) – שדרישתו של אדמו"ר הזקן מהרב המגיד שרצונו לראות כו', היא כדי שעי"ז יוכל לפעול אצל חסידים וכל בנ"י שתהי' אצלם השגה מוחשית בעניני רזין דרזין –

ומדור לדור הולך וניתוסף ע"י רבותינו נשיאינו בהתגלות תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, וכמו כן הולך ומתפשט ומקיף חוג גדול יותר מבנ"י.

וכיון שרואים במוחש שהקב"ה מגלה פנימיות התורה – הרי התגלות זו כשלעצמה היא ההוכחה הגדולה על הצורך בלימוד פנימיות התורה, ובמילא, בימינו אלה, החסרון בידיעת הענינים שנתגלו בפנימיות התורה – "הוה מומא", ועד לענין של כפירה (בדקות דדקות עכ"פ) באחדותו ית', וכמו ענין השיתוף לאחרי מ"ת.

ומלבד ההוכחה מההתגלות דפנימיות התורה כשלעצמה, הרי זה מוכרח גם מצד טעם ההתגלות דפנימיות התורה185:

מצד התגברות החושך בדורות האחרונים בכלל ובזמן האחרון בפרט – נעשה בגבול הקדושה תנועה של ריבוי והתפשטות ביותר, כדי לגרש את החושך (כיון שמציאות הקדושה אינה מניחה התגברות החושך). ומטעם זה נתגלתה תורת החסידות בדורות האחרונים דוקא. וכידוע186 המשל של אדמו"ר הזקן מבזבוז האבן היקרה שבכתר המלך כדי להציל את חייו של בן המלך כו'.

ומזה מובן גודל ההכרח שבלימוד תורת החסידות – דכיון שכדאי למלך לאבד את האבן היקרה שבכתר המלכות, בהכרח לומר שאי אפשר בלאו הכי, שכן, אילו היתה איזה עצה אחרת, היו משתמשים בה, ולא היו מאבדים האבן היקרה שבכתר המלך!

לא. ועוד זאת – שכללות הגילוי דתורת החסידות בדורות האחרונים הוא התחלת הגילוי דמשיח, והיינו, ש"חשף הוי' את זרוע קדשו"187 והתחיל לגלות את הגילוי דמשיח188.

ובהקדמה – שבגאולה העתידה יהי' הענין ד"רכוש גדול", במכ"ש וק"ו מיציאת מצרים (שלא היתה גאולה שלימה, אלא גאולה שיש אחרי' גלות189), שבה נאמר190 "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

וה"רכוש גדול" הוא הריבוי וההוספה בתורה – כפי שמצינו (אפילו) באחאב ש"מחמד עיניך"191 קאי על התורה192.

וב"רכוש גדול" גופא – יש אבנים טובות שצריכים להיות "מבין" לידע ערכם, כי כאשר אדם פשוט (שאינו "מבין") מסתכל עליהם, חושב הוא שהם אבנים פשוטות, כיון שהיוקר שבהם הוא בהעלם; ויש אבנים טובות שכל מי שמסתכל עליהם, גם מי שאינו "מבין", רואה מיד שהם אבנים יקרות ביותר.

ודוגמתו בנוגע לתורת החסידות – שלא צריך להיות "מבין" כדי להעריך את היוקר שבה. צריך רק להסתכל, "אַ קוק טאָן", עכ"פ "כחודה של מחט", ואז רואים מיד במה דברים אמורים.

לימוד החסידות מביא גם תוספת הצלחה בלימוד הנגלה, ותוספת ברכה גם בענינים גשמיים, והעיקר – שזוהי הכנה קרובה לביאת משיח צדקנו193 בעוה"ז הגשמי והחומרי למטה מעשרה טפחים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון כ"ק אדמו"ר הזקן. ואח"כ הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

לב. בנוגע לשמיני-עצרת – איתא במדרש194 "משל למלך שעשה סעודה .. אמר לאוהבו נגלגל אני ואתה במה שתמצא .. פר אחד איל אחד", "כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם כו'"195.

וידוע196 הביאור בדיוק הלשון "קשה עלי פרידתכם" – דלכאורה מתאים יותר לומר "קשה עלי פרידתינו.", הפרידה של הקב"ה מבנ"י – שהקב"ה מצד עצמו אינו נפרד מבנ"י, ואין זה אלא ש"קשה עלי פרידתכם", הפירוד שישנו בין בנ"י, שעי"ז נעשה ח"ו גם הפירוד מהקב"ה, כיון שהאחדות של הקב"ה עם בנ"י, "ברכנו .. באור פניך", היא כאשר "כולנו כאחד" דוקא197.

וזהו שבסיום תקופת המועדים אומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם" – כי, ביו"ט מודגשת אחדותם של כל בנ"י, ש"הכתוב עשאן כולם חברים"198, מפני שהכל מטהרים עצמן ועולין לרגל199, דלא כבימי החול ש"חברים" הנזהרים מטומאה הם בהבדלה ופרישות מעמי הארץ200. ולכן, לאחרי היו"ט, שאז חוזר ונעשה הפירוד בין חברים לעמי הארץ – אומר הקב"ה "קשה עלי פרידתכם".

ובנוגע לעניננו:

כאשר ישנה מסיבה ואסיפה של עשרה מישראל, ד"כל בי עשרה שכינתא שריא"201, וכמ"פ עשרה מישראל, ובפרט כשמתאספים כדי להתחזק בעניני תומ"צ, וביום ההילולא של נשיא הדור – הרי בודאי עומדים כולם בהתעוררות ובאחדות.

צריכים איפוא ליקח התעוררות ואחדות זו ולהמשיכה גם בימים הבאים לקראתנו לשלום ולטובה – לעמוד בתנועה שהיא הקצה ההפכי מ"פרידתכם", בתנועה של אהבת ישראל, שעי"ז יתעלו "עמי הארץ" להיות "חברים", וה"חברים" יתעלו לדרגא נעלית עוד יותר, ואז לא יהי' "קשה עלי", אלא אדרבה – "באור פניך", פנימיות רצונו, כיון ש"כולנו כאחד".

* * *

לג. כאן המקום להבהיר ב' ענינים בהמשך להמדובר בהתוועדות הקודמת:

א) בנוגע להמדובר202 ע"ד סדר הלימוד ביום השבת, שצריכים ללמוד ב' שלישים בנסתר ושליש בנגלה – יש להבהיר, שבקונטרס עץ החיים203 מפורש להדיא ש"יום הש"ק קדוש יהי' כולו על עסק דא"ח"204.

ב) בנוגע להמדובר205 שתלמידי הישיבה צריכים ללמוד תורה ללא חשבונות של "תכלית", חשבונות שבאים מהיצה"ר – שמעתי שהיו כאלה שהעלו דיבורים ("מ'האָט איבערגערעדט") כאילו לא איכפת לי אודות הגשמיות של התלמידים; העיקר אצלי שיגדלו למדנים ויראי– שמים, ובנוגע למצבם הגשמי – לא איכפת לי...

צריך איפוא להבהיר שזהו שקר מוחלט. – איכפת ונוגע לי מצבו הגשמי של כל תלמיד ותלמיד, כיצד תהי' הסתדרותו בחייו הגשמיים בכל הפרטים.

כ"ק מו"ח אדמו"ר הוא זה שהנהיג בעבר ומנהיג גם עתה את הישיבה, ובמילא, כאשר מדברים ("מ'רעדט איבער") בניגוד להמדובר בהתוועדות דשבת מברכים אודות השיטה של הרבי – הרי זה ח"ו "מהרהר אחר רבו", כ"ק מו"ח אדמו"ר!...

להרבי הי' איכפת בעבר, ואיכפת לו גם עכשיו, כל פרט קטן של כל תלמיד. הרבי דואג לכל אחד מהתלמידים אודות שידוך, ואודות פרנסה, ופרנסה בהרחבה דוקא. הרבי הי' אומר שתוקפא דגופא הוא תוקפא דנשמתא, היינו, שצ"ל תוקף הגוף בשביל תוקף הנשמה206. – ואעפ"כ תבע הרבי שהתלמידים לא יחשבו אודות הסתדרותם בפרנסה כל זמן שנמצאים בין כתלי הישיבה.

והנני חוזר וכופל את הדברים – שלא יהי' מקום לטעות:

בודאי איכפת כיצד תהי' ההסתדרות בגשמיות של כל תלמיד בפרט,

אבל, אסור לשכוח דברי חז"ל207 ש"מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה". פרנסה – אינה מה שעושה האדם בעצמו, אלא מה שנותן לו הקב"ה. אומות העולם – נתונים תחת הנהגת הטבע, אבל אצל בנ"י, אופן ההנהגה הוא למעלה מהטבע. אצל בנ"י בכלל, חסידים בפרט, ובפרט תלמידי הישיבה – המשכת הגשמיות היא ע"י התורה. ובמילא, לא תצמח שום תועלת לתלמידי הישיבה אם בהיותם בישיבה יחשבו ע"ד תכלית. אדרבה: כאשר יתמסרו לגמרי לתורה ועבודת הוי' – תומשך להם בבוא הזמן פרנסה בהרחבה, ללא דאגות וטרדות המבלבלות לעבודת ה'.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יעזור השי"ת לכאו"א מאתנו שיתבטלו ה"רבות מחשבות"208 המטרידות ומבלבלות, וכאו"א יוכל למלא שליחותו מתוך הרחבת הדעת ושמחה, כמ"ש209 "עבדו את ה' בשמחה", ובהצלחה גדולה.

לד. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "כי בשמחה תצאו", ובאמצע הניגון הפסיק, ואמר:]

השעה מאוחרת210, וצריכים להזדרז. והעצה לזה – הו"ע השמחה, שכן, טבע האדם שכאשר עושה דבר מסויים בשמחה, אזי העשי' היא בזריזות, וגם בהצלחה.

ינגנו איפוא בשמחה, ובמילא ייעשו כל הענינים בזריזות ובהצלחה.

[הקהל המשיכו לנגן – בשמחה רבה. ואח"כ אמר:]

בפורים211 תרפ"ז, לאחרי שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיים את ההתוועדות וחזר לחדרו, נשארו עדיין מהמסובים להתוועדות, וביניהם הי' גם החסיד ר' יעקב זוראַוויטשער, ואז התיישב על הרצפה, וניגן הניגון "קול ביער".

ינגנו איפוא גם עתה הניגון "קול ביער".

* * *

לה. ביום ההילולא זה נשלמו ג' שנים מיום הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר בשנת תש"י, ומתחילה שנה הרביעית.

ובהקדם החילוק שבין שלש שנים הראשונות לשנה הרביעית – כמ"ש212 "שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל", שהפירות אסורים בהנאה213, "ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קדש הילולים", דאף שנקרא "קדש", מ"מ, ה"ז "הילולים" – חילולים214, שיכולים להוציאם לחולין ולהשתמש בהם עבור עניני הרשות, ע"י פדיון, והדין הוא שיכולים לחלל אפילו שוה מאה בפרוטה215.

ויש לבאר ענין זה בשייכות לשנה הרביעית מיום ההסתלקות.

לו. ובהקדים – בנוגע לכללות הענין דיום ההילולא:

העליות של הרבי, בעל ההילולא – שגם במשך השנה הולך ומתעלה "מחיל אל חיל", ועאכו"כ ביום ההילולא שאז העלי' היא באופן שבאין ערוך (כנ"ל סי"א) – הם באופן שלוקח עמו בעליותיו את כל המקושרים והשייכים אליו216, כפי שפסק בעצמו שרועי ישראל "לא יפרדו מעל צאן מרעיתם"217.

וכפי שמצינו במשה רבינו ש"צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל"218 – שנשאר במדבר כדי להיות יחד עם צאן מרעיתו, כדי שיוכל להכניסם עמו לארץ ישראל. וכן הוא אצל כל רועי ישראל – שהענין העיקרי אצלם הוא צאן מרעיתם.

– הרב הצדיק מבאַרדיטשוב אמר פעם219 שאם יעמידו בפניו ברירה: להיות לבדו בגן-עדן, או להיות בגיהנם, אבל, יחד עם עוד יהודים – יבחר להיות בגיהנם, העיקר להיות יחד עם עוד יהודים...

זוהי תכונתו של רועה ישראל – שכל עצמותו ומהותו הוא תפקידו ושליחותו בתור רועה ישראל, ובמילא, לא איכפת לו ("עס גייט אים ניט אָן") עניני גן-עדן וכיו"ב; איכפת לו ("אים גייט אָן") להמצא יחד עם יהודים, כיון שזהו תפקידו ושליחותו.

ומזה מובן גם בנוגע לעניני העליות של הרבי, בעל ההילולא – שאילו לא היו העליות שייכים גם אלינו, הי' הרבי מוותר על העליות שלו כדי להשאר יחד עם צאן מרעיתו, ונמצא, שהרבי לא עולה בלעדנו, אלא לוקח גם אותנו בעליותיו. – ובמילא, כאשר "נסחבים" ("מ'שלעפּט זיך") ולא הולכים עמו, הרי לא זו בלבד שחסר במילוי השליחות, אלא עוד זאת, שמעכבים ח"ו את העליות של הרבי, כיון שהוא קשור עמנו.

לז. ובענין זה ניתוסף הדגשה מיוחדת בשנה הרביעית – שיכולים לנצל זאת גם בנוגע לעניני הרשות, בכל המצטרך, ובאופן של הרחבה, כשם שבשנה הרביעית יכולים לפדות בפרוטה אפילו שוה מנה.

צריכים רק להאמין בשלימות שאין נפק"מ בין הזמן שלפנ"ז (קודם ההסתלקות) להזמן דעתה,

ולהמשיך במילוי השליחות של הרבי, מתוך החלטה גמורה שכאשר קשורים עם נשיא הדור והולכים בשליחותו אין מקום להתחשב בעניני הטבע, ל"טבע" אין שום דעה, כיון שנשיא הדור הוא בעה"ב על הטבע – כפי שרואים בעיני בשר שאלה שעמדו בתנועה זו, נחלו הצלחה מרובה,

ולידע שהרבי יכול ורוצה ונוגע לו ליתן ולהשפיע – לא רק ההצלחה במילוי שליחותו, אלא גם השפעה גשמית בעניניו הפרטיים, כאמור לעיל (סל"ג) שהרבי דואג גם לצרכיו הגשמיים של כאו"א בפרטיות.

אצל הרבי הי' תמיד הסדר שגשמיות ורוחניות קשורים יחדיו. ובמילא, כאשר קשורים עם הרבי ברוחניות, נמשכת גם ההשפעה בגשמיות.

כאשר מבטיחים שה"פתח" אל הרבי יהי' פתוח, אפילו "כחודה של מחט", אזי פותח הקב"ה "כפתחו של אולם", ש"לא היו לו דלתות"220, והי' פתוח תמיד, והרי בפנים נמצאים לא רק "מנורה בדרום", שמורה על הענינים הרוחניים ("הרוצה שיחכים ידרים"), אלא גם שולחן בצפון, שמורה על הענינים הגשמיים ("שיעשיר יצפין")221.

כאשר פותחים "כחודה של מחט", ונותנים "פרוטה אחת" – יכולים ליקח "כל פריו", כל הענינים היותר נעלים, ולהמשיכם גם בגשמיות, וכל זה – עי"ז ש"נלכה באורחותיו נצח סלה ועד"222.