בס"ד. שיחת ש"פ נשא, ט' סיון, ה'תשכ"ג.

בלתי מוגה

א. ענינו של יום השבת – שכולל את כל ימי השבוע שעבר (שהם הכנה ליום השבת, כמארז"ל1 "מי שטרח בערב שבת (דקאי על כל ימי השבוע) יאכל בשבת"), שגם הם מתקדשים בקדושת השבת, ובלשון החסידות2 – שמתבררים ומזדככים ועולים למעלה.

ונוסף לזה, יש מעלה יתירה ביום הש"ק שלאחרי חג השבועות – להיותו גם מימי התשלומין דחג השבועות:

בכל השבתות – נעשית העבודה של כל יום מימי השבוע ביומו, כמאמר3 "כל יומא ויומא עביד עבידתי'", וביום השבת הרי זה רק נכלל ועולה למעלה; ואילו ביום השבת שלאחרי חג השבועות שהוא מימי התשלומין, הנה לא זו בלבד שהעבודה דחג השבועות עולה למעלה, אלא עוד זאת, שאז יכולה להיעשות גם העבודה דחג השבועות כשלעצמה.

וענין זה הוא בכל שנה ושנה, באיזו קביעות שתהי', דכיון שהתשלומין הם "כל שבעה"4, הרי לעולם יש גם יום השבת ביניהם.

ב. והדברים אמורים בנוגע לכל פרטי הענינים שבחג השבועות:

עיקר ענינו של חג השבועות הוא – מתן תורה.

וכמו"כ ישנו גם הענין ד"חג השבועות" עצמו – שנזכר בנוסח התפלה עוד לפני "זמן מתן תורתנו" – שיש בו כמה פירושים, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים"5:

הפירוש הפשוט – ע"ש "שבעה שבועות תספר לך"6, דהיינו, ז' השבועות שסופרים לאחרי הקרבת העומר שבא מן השעורים7, מאכל בהמה8, שמורה9 על בירור וזיכוך כל פרטי ז' המדות דנפש הבהמית, ועי"ז באים בחג השבועות להקרבת שתי הלחם מן החטים, מאכל אדם כו'.

ופירוש נוסף – מלשון שבועה, ושבועות לשון רבים – ב' שבועות10: השבועה של בני ישראל – "משביעין אותו כו'"11, על קיום התומ"צ; והשבועה של הקב"ה – "בי נשבעתי"12, "שלא יחליפם באומה אחרת"13.

[ובזה גופא – ב' אופנים: מלמטה למעלה – שתחילה היא השבועה של בנ"י, ועי"ז הנה "רוח אמשיך רוח ואייתי רוח"14, שתהי' גם השבועה של הקב"ה; מלמעלה למטה – תחילה השבועה של הקב"ה, ואח"כ השבועה של בנ"י].

וכל ענינים אלו – לא רק שנכללים ומתעלים ביום הש"ק זה, אלא עוד זאת, שיכולים לפעול ענינים אלו עצמם ביום הש"ק זה, להיותו מימי התשלומין.

ג. ולהעיר:

בנוגע לענין התשלומין כפי שהוא בפשטות, בנגלה דתורה – הרי ביום השבת שבימי התשלומין אי אפשר להשלים את הקרבת קרבנות החג, כיון שאין מקריבים קרבנות יחיד בשבת15.

וע"פ הידוע שהענינים הרוחניים והענינים הגשמיים צריכים להיות מתאימים זל"ז – הרי כיון שבגשמיות לא היו יכולים להקריב קרבנות אלו ביום השבת, אינו מובן: איך שייך הענין דתשלומין ברוחניות ביום השבת?

אך הענין הוא – שזהו ע"ד שמצינו שקלקלתן זוהי תקנתן16, שלכן הנה דוקא משחרב ביהמ"ק יכול להיות ענין התשלומין – ברוחניות – (גם) ביום השבת. וכשם שדוקא משחרב ביהמ"ק יכול כל אחד מישראל לעשות את כללות העבודה הרוחנית דביהמ"ק (ובלשון הרמב"ם17: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש וכו'"), אף שבזמן הבית היתה צריכה עבודה זו להיעשות ע"י כהנים ולוים דוקא.

ד. וכמו כן בנוגע להענין ד"אתה בחרתנו"18 ששייך לחג השבועות – שיכולים לפעול זאת גם עתה, ובאופן של הוספה (עד כמה ששייך ענין של "הוספה" בהדרגא שבה ישנו ענין הבחירה).

וכל זה צריך להיות מתוך שמחה, כפי שפוסק רבינו הזקן בשו"ע19 בנוגע לחג השבועות (ע"פ דברי הגמרא20 "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, יום שניתנה בו תורה הוא"), ש"צריך לאכול ולשמוח בו להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אתה בחרתנו"].

* * *

ה. דובר בהתוועדות דחג השבועות21 אודות ה"חתונה כפולה" שבזמן מתן תורה ("יום חתונתו זה מתן תורה"22), החתונה של כנסת ישראל עם הקב"ה, והחתונה של כנס"י עם התורה,

– כמו כל עניני חג השבועות שהם כפולים, ולדוגמא: "שבועות" לשון רבים, שבועת הקב"ה לישראל ושבועת ישראל להקב"ה (כנ"ל ס"ב), וכן הקרבת שני שעירים בחג השבועות23, וכן כללות התורה שניתנה בחג השבועות היא כפולה – תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, כמרומז בשתי הלחם, דקאי על תורה שנקראת לחם, כמ"ש24 "לכו לחמו בלחמי". ולהעיר גם ש"דכו"ע בשבת ניתנה תורה"25, והרי "כל עיסקא דשבתא כפול"26

ונתבאר, שע"י החתונה של בנ"י עם התורה (שהתורה היא הכלה ש"מאורסה"27 לישראל שהם החתן), נעשית החתונה של בנ"י (הכלה) עם הקב"ה (החתן), ונזכר גם מאמר הזהר28 "תלת קשרין מתקשרן דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה".

ושאלו על זה: תוכן מאמר הזהר "תלת קשרין כו'" הוא שהתורה היא הממוצע בין ישראל לקוב"ה, שעל ידה מתקשרים ישראל עם קוב"ה, ועפ"ז נמצא, שהתורה היא המשפעת לישראל, והיינו, שהתורה היא בבחי' חתן, וישראל הם בבחי' כלה – דלא כמשנת"ל שהתורה היא הכלה, ואילו החתן קאי על בנ"י שהם המשפיעים בתורה?

ו. ובהקדמה:

כבר עמד רבינו הזקן בלקוטי תורה (בדרושי פ' ברכה29 ובדרושי שיר השירים30) על ענין זה – שממאמר רז"ל שהתורה היא מאורסה לישראל משמע שישראל הם בחי' חתן והתורה היא בחי' כלה, ואילו מהמאמר תלת קשרין משמע שישראל מקבלים מהתורה, וא"כ התורה היא החתן המשפיע. ומבאר בארוכה איך ששניהם אמת כו'.

ויובן מכמו שהוא בלימוד התורה כפשוטו:

סדר הלימוד הוא "דליגמר איניש והדר ליסבר"31, "לעולם ילמד אדם תורה (למיגרס) ואחר כך יהגה (יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ), שנאמר32 בתורת ה' והדר ובתורתו יהגה"33.

ומובן, שבתחילת הלימוד, כאשר הלימוד הוא למיגרס בלבד, אזי הלומד מקבל מהתורה, ולאחרי כן, כשהלימוד הוא לעיונא, ועד שמחדש בתורה כו' – הרי הלומד משפיע ומוסיף בתורה. ועד שישנו ענין ההשפעה דישראל בתורה באופן היותר נעלה – כפי שמצינו בדוד שהי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה34.

ונמצא, שבחתונה של ישראל עם התורה ישנם ב' אופנים-מדריגות: בתחילה התורה היא החתן וישראל הם הכלה – שישראל מקבלים מהתורה, ואח"כ מתעלים ישראל ונעשים בבחי' חתן והתורה היא הכלה – שישראל משפיעים בתורה.

ז. והנה, עי"ז שישראל משפיעים בתורה, אזי מקבלים מהקב"ה המשכה והשפעה נעלית יותר:

כתיב35 "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"36 – שזהו הלימוד באופן של יגיעה, ועד שמחדשים בתורה, דהיינו, שישראל משפיעים בתורה.

ואז – "ונתתי גשמיכם בעתם"37, וכל שאר הברכות האמורות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות"38, "מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון"39, וכמבואר במדרשי רז"ל40 שברכות אלו הם באופן שלמעלה מדרך הטבע (כפי שיתגלה בעיקר בימות המשיח) – שזוהי השפעה נעלית יותר שנמשכת מהקב"ה לישראל עי"ז שישראל משפיעים בתורה.

וזהו תוכן הענין האמור לעיל – שע"י החתונה של ישראל עם התורה, שהם משפיעים בתורה (לאחרי שתחילה מקבלים מהתורה), אזי נעשית החתונה של ישראל עם הקב"ה, שמקבלים מלמעלה השפעה נעלית יותר.

ח. ובפרטיות יותר:

בענין החתונה – הנה לכל לראש ישנה ה"חופה", שהו"ע המשכת המקיף על החתן וכלה יחדיו, שזוהי המשכה מלמעלה שנותנת כח שיוכל להיות היחוד של החתן והכלה41; וע"י היחוד של החתן והכלה (שהחתן משפיע לכלה) נמשך מלמעלה אור נעלה יותר, שזהו מ"ש42 "ויברך אותם גו'".

והחילוק בין ההמשכה שלפני ולצורך היחוד להמשכה שלאחרי וע"י היחוד – ע"ד החילוק שבין האתערותא דלעילא שמעוררת את האתערותא דלתתא, לאתעדל"ע שבאה לאחרי וע"י האתעדל"ת43.

ועד"ז בנדו"ד: לכל לראש ישנה ההשפעה שמקבלים ישראל מהתורה (בדוגמת החופה ואתעדל"ע הא'), שזוהי הנתינת כח שעי"ז יוכלו ישראל להיות בבחי' חתן להשפיע בתורה; ועי"ז שישראל משפיעים בתורה (שהו"ע יחוד חתן וכלה), אזי מקבלים ישראל השפעה נעלית יותר מהקב"ה (ע"ד "ויברך אותם גו'").

ט. וגם ענין זה שישראל משפיעים בתורה (החתונה דישראל עם התורה ש"מאורסה" לישראל) ועי"ז מקבלים השפעה נעלית יותר מהקב"ה (החתונה דישראל עם הקב"ה) – מרומז במאמר דתלת קשרין:

ובהקדם המובא בהמשך מאמרי ר"ה תרנ"ז מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע44, ד"צ"ל מ"ש תלת קשרין מתקשרן דא בדא, והלא הם רק ב' קשרין, קשר א' דישראל מתקשראין באורייתא, וקשר הב' דאורייתא מתקשראת בקוב"ה, וא"כ מהו שאמר תלת קשרין כו'".

[ולהעיר ממ"ש כ"ק אדנ"ע בהגהה בחצאי-עיגול45: "קושיא זו והתירוץ שיתבאר על זה הוא מכ"ק אדמו"ר האמצעי זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע46 .. וצ"ע דבזהר אחרי דע"ג ע"א לא נאמר הלשון תלת קשרין, כי אם תלת דרגין אינון דמתקשרין כו'. אמנם בודאי נמצא באיזה מקום בזהר או בתיקונים בלשון תלת קשרין. וכפי הנראה כ"ק רבינו אדמו"ר זצוקללה"ה אמר בכל פעם בלשון תלת קשרין כו', שכן נזכר הלשון בכל הדרושים"].

ונקודת הביאור בזה47, שנוסף על ב' הקשרים שבין ג' הענינים דישראל אורייתא וקוב"ה (קשר א' דישראל מתקשראין באורייתא, וקשר הב' דאורייתא מתקשראת בקוב"ה), ישנו קשר שלישי ביניהם – כאשר ג' הענינים דישראל אורייתא וקוב"ה הם כמו טבעת (עיגול) – הקשר דישראל עם קוב"ה שלא ע"י אמצעות התורה (מצד שרשם של ישראל בהעצמות, למעלה מהשרש דתורה).

ונמצא, שנוסף על הפירוש הפשוט במאמר דתלת קשרין, שבו מודגש שישראל מקבלים מהתורה, הנה מהדיוק ד"תלת קשרין", שרומז גם על הקשר דישראל עם קוב"ה שלא ע"י אמצעות התורה, מובן, שישנה גם ההשפעה דישראל בתורה, שעי"ז מקבלים השפעה נעלית יותר מהקב"ה.

וכיון שקשר שלישי הנ"ל שמצדו משפיעים ישראל בתורה הוא במדריגה נעלית ביותר, לכן לא נתפרש הדבר להדיא במאמר דתלת קשרין, אלא רק ברמז בלבד.

י. ועפ"ז מובן שבזמן מ"ת שבחג השבועות בכל שנה יש עילוי לגבי מתן-תורה בפעם הראשונה:

ובהקדם המבואר בדרושי חסידות48 בנוגע לחג הפסח, שיש עילוי בחג הפסח בכל שנה (לאחרי מ"ת) לגבי חג הפסח בפעם הראשונה, שהגילוי שנמשך בחג הפסח הראשון לאחרי חצות, נמשך עתה (לאחרי מ"ת) קודם חצות.

ועד"ז י"ל בנוגע לחג השבועות, שהוא הגמר והתכלית דחג הפסח (לאחרי העבודה דספה"ע שבינתיים) – דכיון שלאחרי מ"ת ישנה (לא רק ההשפעה שבנ"י מקבלים מהתורה, אלא) גם ההשפעה שבנ"י משפיעים בתורה, שעי"ז מקבלים מהקב"ה השפעה נעלית יותר (כנ"ל), הרי זה באופן נעלה יותר מאשר בפעם הראשונה49.

יא. ובכל אופן, הנה בבואנו מזמן מ"ת, "יום חתונתו", הנה יה"ר שיומשך על כל השנה כולה ענין החתונה באיזה אופן שיהי' ("די חתונה אָדער יענע חתונה"),

– ע"ד הפתגם50 בנוגע למחיית עמלק (שהי' עוד לפני והכנה למ"ת): "זֵכר" (בצירי) או "זֶכר" (בסגול), ובלבד שיהי' "תמחה" כדבעי ("אַבי גוט אָבמעקן")...

והיינו, שיומשך כללות ענין התורה על כל השנה כולה על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים כו', ובאופן שיהי' נראה ש"נוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה".

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה נשא את ראש גו'.

* * *

יג. דובר אודות הענין ד"יום טבוח", בהמשך להמדובר בהתוועדות דחג השבועות (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ח ע' 24 ואילך).

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

* * *

יד. ישנו ענין נוסף שהי' בדעתי להזכירו בחג השבועות:

בכל פעם שמתקבצים חסידים של רבינו נשיאנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר – מזכירים את אחינו בנ"י הנמצאים במדינה ההיא, כולל גם את השלוחים שלהם, באי-כחם, שיצאו ראשונה מן המיצר אל המרחב, ונמצאים עתה בכפר חב"ד51.

ובנוגע לאלו שנמצאים עדיין במיצר, הנה יה"ר שגם הם יצאו מן המיצר אל המרחב תיכף ומיד – אם לא ביום הש"ק עצמו שיש בו איסור תחומין52, יהי' זה עכ"פ תיכף ומיד לאחרי יום הש"ק, ויהי' זה בדרכי נועם ובדרכי שלום.

וכמו"כ בנוגע לכל אלו השייכים אליהם, הן בכפר חב"ד, והן בשאר הסניפים, וגם בחוץ לארץ – שיהי' אצל כולם ענין החירות בשלימות, ע"י לימוד התורה, כפי שדרשו רז"ל53 על הפסוק54 "חרות על הלוחות", "א"ת חרות אלא חירות", "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה",

ובפרטיות יותר – "חירות מיצה"ר"55, לא רק בנוגע למוח [כפי שנעשה כבר עתה ע"י לימוד תורת החסידות, כידוע פירוש רבינו הזקן56 בדיוק לשון הכתוב57 "והסירותי את לב האבן גו'", לב דייקא, ולא מוח], אלא גם בנוגע ללב, ועד לחירות כפשוטה58.

[אמרו "לחיים" עבור יהודי רוסיא, ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שכל אלו שיש להם דוחק בפרנסה, יכולים להצטרף אליהם.

וכאשר הרבה מהמסובים אמרו לחיים ונעשה רעש גדול – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א בבת-שחוק: לפתע נעשית התעוררות אחרת לגמרי ("גאָר אַן אַנדערע התעוררות")... כמו ה"רעש" של האופנים...

א' הגבאים התחיל להכריז "שאַ", ואמר לו כ"ק אדמו"ר שליט"א: הניחו להם להרעיש...].

* * *

טו. כאן המקום להזכיר אודות אחד שבימים אלו עלה לגדולה59, וכיון שהמינוי לגדולה הי' ע"י בנ"י, אשר, "אכל בי' עשרה שכינתא שריא"60, ובפרט שביניהם ישנם כמה עשיריות יראי השם, הרי בודאי חל על זה מאמר הגמרא61 "העולה לגדולה מוחלין לו כו'".

– ישנם כאלה ששואלים קושיות כו'. אבל, ידוע שכל קושיא היא מסטרא דהיפך הקדושה62. וע"פ הידוע מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר63 שהבחינה על כל דבר היא התוצאה בנוגע לפועל, הרי רואים שתיכף ומיד ביום הראשון שעלה לגדולה, פעל בענין של עשיית שלום, להשיב איש לאשתו ובני ביתו, ולמרות שהדבר הי' כרוך במאבק קשה (כפי שכתבו לי), עסק ופעל בזה מתוך זריזות כו'. וכיון שכן, יש לשכוח על כל הענינים שהיו בעבר, וכאמור, ש"מוחלין לו כו'".

ובנוגע להבא – הרי אף ש"כל הגדול מחבירו וכו'"64, יתן השי"ת שיתגבר על כל המניעות והנסיונות שיזדמנו לו, ובפרט שרובם אינם אלא דמיונות כו', וינצל את האפשרויות שיש בידו עתה, ויהיו לו בעתיד, עבור החזקת והפצת התורה והיהדות המסורתית (מבלי להתפעל מאלו שרוצים לעשות פשרות וכו'), וינצל את הכחות שניתנו לו – ובפרט שקיבל ברכות מרבינו נשיאנו – עבור הפצת התורה והיהדות בכל ארץ ישראל, שתהי' באופן המתאים לכך שארץ הקודש יקרא לה58.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אני מאמין"].

* * *

טז. רבינו הזקן כותב בסידורו בנוגע לאמירת פרקי אבות, "פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת במנחה", ש"יש נוהגין כך כל שבתות הקיץ".

ואכן מצינו מאמרים מכ"ק מו"ח אדמו"ר מהשבתות שלאחרי חג השבועות, שמתחילים במארז"ל ממסכת אבות מהפרק שאומרים באותו שבת65.

ולפי זה, הנה הפרק שאומרים ביום הש"ק זה הוא פרק ראשון.

יז. במשנה66 הראשונה בפרקי אבות נאמר: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים כו'".

לכאורה, שתי הבבות שבמשנה זו – הבבא הראשונה, אודות סדר המסורה של התורה, שמשה קיבל תורה מסיני ומסרה לדורות שלאח"ז עד לאנשי כנסת הגדולה, והבבא השני', אודות ג' ההוראות שהורו אנשי כנסת הגדולה בנוגע לאופן ההנהגה – הם שני ענינים נפרדים לחלוטין, שאין שייכות ביניהם. וצריך ביאור, מדוע צירפם התנא במשנה אחת, ולא חילקם לשתי משניות נפרדות67?

ועוד אינו מובן: לשם מה מפרט התנא שמשה מסר את התורה ליהושע, יהושע לזקנים, זקנים לנביאים, ונביאים לאנשי כנסת הגדולה – מה נוגע לדעת כל פרטים אלו שבסדר המסורה? הרי הי' יכול לומר בקיצור, שמשה קיבל תורה מסיני, ומסרה לדורות שלאח"ז, מדור לדור, עד אנשי כנסת הגדולה.

יתרה מזו: הרי בלאו הכי לא מודיע התנא את כל סדר המסורה ע"י כל הדורות שבין משה לאנשי כנסת הגדולה, שהרי בזקנים ובנביאים גופא היו כמה וכמה דורות, כפי שהרמב"ם מונה בפרטיות בהקדמתו ל"יד החזקה" ולפירוש המשניות; וכיון שאין כוונת התנא להאריך ולמנות את כל הדורות, אינו מובן מדוע מונה בנפרד דורות אלו – יהושע, זקנים ונביאים.

ועוד אינו מובן: מסירת התורה מהזקנים לנביאים, וקבלת אנשי כנסת הגדולה מהנביאים, לא היתה מצד מעלת הנבואה שבהם, שהרי אין הנביא רשאי לפסוק דין בתורה מצד נבואה, כיון ש"תורה לא68 בשמים היא"69; מותר לו לפסוק דין ע"פ חכמתו, אבל לא בנבואה. וא"כ, מדוע מתאר התנא את אלו שקיבלו מהזקנים ו"מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" בתואר ובמעלה של נביאות – בה בשעה שמעלה זו אין לה שייכות, לכאורה, למסורה של התורה.

יח. ובהכרח לומר, שהפרטים שהתנא מונה כאן, ומודיע על ידם את סדר המסורה של התורה (משה, יהושע, זקנים, נביאים ואנשי כנה"ג) – מהווים הוראה ונוגעים לכל אחד מישראל בפרט.

לימוד התורה של כל אחד מישראל צריך לעבור אצלו דרך סדר המסורה של כל הבחינות שבנפש: בחינת משה שבנפשו, יהושע שבנפשו, זקנים, נביאים ואנשי כנסת הגדולה שבנפשו.

ולכן מונה המשנה רק דורות אלו – יהושע, זקנים כו' (אף שהיו הרבה יותר דורות, כנ"ל) – כי רק הם הנוגעים בעניננו, בעבודת האדם70. ולכן נאמר כאן התואר "נביאים", כי בעבודת האדם, הנה בדרגא זו אכן נוגע דוקא ענין הנבואה שבהם, ולא החכמה שלהם.

ובזה יובן ג"כ הטעם שבמשנה זו לא נקרא משה רבינו נביא (אף שהמשנה מקשרת את קבלת התורה עם הנביאים) – הגם שהי' נביא, ויתרה מזו: נבואתו היתה במדריגה נעלית הרבה יותר משאר הנביאים, כמ"ש71 "ולא קם נביא גו' כמשה" – כי בחינת משה שצ"ל בכל אחד מישראל בלימוד התורה שלו, אינה ה"נבואה" שבו, אלא דוקא הבחינה של משה, שהיא למעלה מנבואה.

יט. חמש בחינות אלו ("משה וכו' אנשי כנסת הגדולה") שבהם צריך להתחלק לימוד התורה של כל אחד מישראל, צריכים להיות – כמו סדר לימוד בכלל, שהוא "מן הקל אל הכבד" – בסדר דמלמטה למעלה: תחילה צ"ל לימוד התורה ע"י ובבחינת משה שבנפשו, ולאחרי כן – בבחינת יהושע שבנפשו וכו', עד שבא לבחינת אנשי כנסת הגדולה שבנפשו72.

והביאור בזה:

אמרו רז"ל73, שהדבר הראשון שהאב מלמד את בנו מיד כשמתחיל לדבר הוא: "תורה צוה לנו משה"74. זוהי הכניסה הראשונה של ילד יהודי לתורה, עוד קודם שהוא שייך להבנה. כאשר הילד שייך כבר להבנה קצת – אזי מתחילים ללמדו חומש ויקרא75; אבל "משיודע לדבר", הנה הקשר הראשון שלו עם התורה, צריך להיות "תורה צוה לנו משה", שזהו ענין "משה קיבל תורה מסיני".

משה הוא הביטול ד"ונחנו מה"76 – הביטול דחכמה. וזהו הצעד הראשון בקבלת התורה: לא ברגש שבלב, לא בשכל שבמוח, אלא בהתמסרות לתורה מתוך ביטול עצמי77, שבחינת החכמה וביטול זה ישנם בכל אחד מישראל78, ובפרט מצד בחינת משה שיש בנפשו79.

כ. הביטול העצמי דבחינת משה מתבטא אח"כ בבחינת יהושע. בחינת יהושע היא –"לא ימיש מתוך האוהל"80, הוא נמשך וקשור תמיד לתורת משה רבו. וכדאיתא במדרש81, שמשה חשב שבניו ימלאו את מקומו, והשיב לו הקב"ה: "נוצר תאנה יאכל פרי'"82, דהיינו, שיהושע צריך להיות ממלא מקומו של משה, מאחר שיהושע הוא יותר מבן83 – "נוצר תאנה", הוא שמר את אוהל משה ולא מש ממנו.

בחינת יהושע בעבודת האדם: כאשר הילד מתבגר קצת – יש להרגילו84 שלימוד התורה שלו יהי' באופן ד"לא ימיש מתוך האוהל", שיהי' עסוק כל היום בלימוד התורה. וענין זה לא יכול לבוא אצל הילד בגלל שמבין ומרגיש את יוקר התורה – שהרי אינו שייך לזה עדיין – אלא מתוך קבלת עול, הבאה מהביטול דחכמה – יהושע, תלמידו של משה.

בחינת משה היא הביטול העצמי דחכמה, שאינו מלובש בשום ציור, כמו ב"תינוק משיודע לדבר", כנ"ל; ואילו בחינת יהושע, משרת משה, היא – כשביטול זה מתבטא ונמשך בציור של קבלת עול, "נער לא ימיש מתוך האוהל".

ועפ"ז יובן דיוק הלשון "ומסרה ליהושע": כדי לפעול אצל התלמיד הבחינה דיהושע, "לא ימיש", יש צורך במסירה ונתינה של הרב.

כא. לאחרי כן, כשמתבגר עוד יותר וכבר שייך להבנה – צריך לימוד התורה שלו להיות בהבנה והשגה; לא רק מתוך קבלת עול, אלא מתוך הבנה ועריבות. וזהו פירוש "ויהושע לזקנים" – "זקן" מורה על חכמה ושכל ("זקן זה שקנה חכמה"85), והיינו, שלאחרי הקבלת עול דיהושע צריך להיות הלימוד באופן של "זקנים".

כב. "וזקנים לנביאים": התורה ניתנה אמנם להשגה אנושית דוקא, ו"לא בשמים היא"68; אבל אעפ"כ מצינו86 שכאשר התנאים והאמוראים פסקו דין, ראו תחלה את הענין כפי שהוא למעלה, ואח"כ המשיכוהו בשכלם. וכיון שלאח"ז הבינו בשכלם שכן צריכה להיות ההלכה – לא חל על זה הכלל ד"לא בשמים היא", כי ראיית הענין למעלה היתה רק הקדמה לפסק הדין בהשגת השכל87.

ובזה מתורצת ג"כ הקושיא המפורסמת88 על זה ש"תשבי (אלי' הנביא) יתרץ קושיות ואבעיות", אף ש"לא בשמים היא" – כי הוא יתרץ ויפסוק בשכל ובהבנה, ואילו הנבואה אינה אלא הקדמה להפסק שבהבנה.

ועד"ז גם בנוגע אלינו, לאחרי שפסקה נבואה: בכדי לפסוק הלכה לאמיתתה של תורה, צריכים להיות ירא-שמים89; חייבים להתיירא שלא להכשל ח"ו בפסק הדין, ואז מדייק בשכלו באופן אחר לגמרי, ומכוון בשכלו אל האמת.

וזהו גם הטעם שאין למדים מהלכות אא"כ נאמרו הלכה למעשה90, כי בשעה שההלכה נוגעת למעשה, מעיינים בה בעומק וביסודיות הרבה יותר, מצד המורא שלא להכשל בה ח"ו91.

ובזה מבואר גם מאמר חז"ל92 "והוי' עמו93 – שהלכה כמותו": כדי שתהי' "הלכה כמותו", לכוון הלכה לאמיתתה – לא מספיק הבנת השכל לבדה94, אלא בהכרח להיות "והוי' עמו" – יראת שמים.

וזהו "וזקנים לנביאים" – שנוסף על מעלת החכמה, "זקנה" בתורה, מוכרחת להיות גם המעלה ע"ד נבואה – יראת שמים89, בכדי לכוון להלכה.

כג. "ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" – לאחרי הדרגא ד"נביאים" בלימוד התורה, באה דרגא נעלית יותר, בחינת "אנשי כנסת הגדולה" בלימוד התורה:

איתא בגמרא95, שאנשי כנסת הגדולה "החזירו עטרה ליושנה"96. והיינו, שכשראו ש"עכו"ם מרקדין בהיכלו" פסקו מלומר "הנורא", מצד הטענה "אי' נוראותיו". ולאח"ז, כשראו ש"עכו"ם משתעבדים בבניו", פסקו מלומר "הגבור", מצד הטענה "אי' גבורותיו"97. ואילו אנשי כנסת הגדולה חזרו והנהיגו שיאמרו "הגבור והנורא", כי "זו היא גבורתו כו' ואילו הן נוראותיו": בזה גופא ש"עכו"ם מרקדין בהיכלו וכו'" מתבטאת גבורתו ונוראותיו.

"אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה"98; לימוד התורה הוא "היכלו" של הקב"ה.

אך יתכן לפעמים ש"עכו"ם מרקדין בהיכלו" – שהיצר הרע מתלבש בתורה ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ומנצל אותה כדי להטות רח"ל איש ישראל מדרך הישר. וע"ד פתגם אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע63, אשר היצר הרע, נפש הבהמית, "יכול להיות נפש הבהמית ירא שמים ("אַ פרומער נפש הבהמית"), (וגם) נפש הבהמית חסידי"99. ואף שדבר זה גורם ליצר הרע עינויים קשים, אעפ"כ כדאי לו לסבול עינויים אלו לזמן קצר, שמא יעלה בידו עי"ז להטות איש ישראל מדרך הישר.

ובזה פעלו אנשי כנסת הגדולה, שאפילו כשמדובר אודות "עכו"ם מרקדין בהיכלו", שזהו העלם הכי גדול על אלקות100, שע"י התורה גופא (ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"101) מנגדים רח"ל לאלקות – הנה לא זו בלבד שלא יתפעל מזה, ולא זו בלבד שלא יגרום אצלו העלם והסתר, אלא שיעורר אצלו את יתרון102 האור מתוך החושך כו'.

ולימוד התורה של "אנשי כנסת הגדולה" בא לאחר כל הדרגות הקודמות: הבחינות ד"משה" עד "נביאים" – הם דרגות בלימוד התורה עצמו; ולאחרי כן באה הדרגא ד"אנשי כנסת הגדולה" – להמשיך את התורה בעולם103, ובעולם גופא – עד ההעלם והסתר הכי תחתון, "עכו"ם מרקדין בהיכלו", להראות ש"זו היא גבורותיו וכו'", ולעשות מעולם זה דירה לו יתברך.

כד. ובזה יובן גם הטעם שהתנא מצרף באותה משנה את שתי הבבות – "משה קיבל תורה כו'" "והעמידו כו'" – כי, "והעמידו תלמידים הרבה" הוא בהמשך להחידוש דאנשי כנסת הגדולה: נוטלים את עניני העולם, רשות הרבים, שהם "הרבה" – היפך מקדושה שהיא אחדות, ומ"הרבה" זה עושים "תלמידים" – "למודי הוי'"104, עד לאופן ד"והעמידו" – שיישארו עומדים בקיום נצחי.

______ l ______