בס"ד. שיחת ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו, ה'תשכ"א.

בלתי מוגה

א. על1 הפסוק2 "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", שואלים מפרשי התורה: לאחר שנאמר "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", לשם מה צריך הכתוב לחזור ולומר "אברהם הוליד את יצחק"? הרי זה כפל הלשון.

ומתרצים על כך תירוצים שונים. ומהם:

(א) בגמרא (ובמדרש) מבואר3, שכיון ש"היו כל אומות העולם מרננים ואומרים" שיצחק אינו בנו של אברהם, עשה הקב"ה את קלסתר פניו של יצחק דומה ממש לאברהם, וראו הכל שיצחק הוא בנו של אברהם. וזהו פירוש הפסוק: "יצחק בן אברהם", כיון שיש על כך ראי', והכל העידו על כך ש"אברהם הוליד את יצחק".

(ב) במדרש4 מבואר על זה: "יצחק נתעטר באברהם ואברהם נתעטר ביצחק" – הן "יצחק בן אברהם", שיצחק "נתעטר", השתבח באביו אברהם, והן "אברהם הוליד את יצחק", אברהם "נתעטר" והשתבח בבנו יצחק.

(ג) בחסידות מבואר5, שעבודתו של אברהם היתה בקו החסד והאהבה, ועבודתו של יצחק היתה בקו הגבורה והיראה, וכל קו בעבודה, הן העבודה דאהבה והן העבודה דיראה, מתחלק לב' מדריגות כלליות:

ב' מדריגות ביראה – יראה תתאה ויראה עילאה. יראה תתאה, המדריגה התחתונה ביראה, פירושה, מורא לעשות נגד רצונו של הקב"ה מצד העונש על החטא, או אפילו מצד טעם נעלה יותר, אבל הכל מפני שהאדם ירא מהלא-טוב שיגרום לו. החטא; יראה עילאה, המדריגה העליונה ביראה, פירושה, יראת הרוממות, שהאדם ירא ובוש מפני רוממותו וגדולתו של הקב"ה לעשות איזה חטא, והיינו, שירא מהחטא עצמו, להיותו נגד רצונו של הקב"ה.

וכן יש באהבה ב' מדריגות – אהבה רבה ואהבה זוטא. אהבה זוטא, המדריגה התחתונה באהבה, פירושה, שהאדם אוהב את הקב"ה ומקיים את רצונו מפני שהדבר טוב לו. – טוב בגשמיות, או בדקות יותר, עד לתכלית הרוחניות; ואהבה רבה, המדריגה העליונה באהבה, היא, שאוהב את הקב"ה ועושה את רצונו "שלא על מנת לקבל פרס"6, לא בשביל הטוב שיהי' לו מזה.

וכיון ש"מעשה אבות סימן לבנים"7 – בעבודת כאו"א מישראל – מורה התורה: ב' פעמים אברהם – ב' מדריגות באהבה, ב' פעמים יצחק – ב' מדריגות ביראה.

סדר העבודה בשני הקוים הוא, שתחלה באות המדריגות התחתונות, אהבה זוטא ויראה תתאה, ולאח"ז – אהבה רבה ויראה עילאה (כדאיתא בגמרא8 "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן", דהיינו בשביל הטוב שלו – אהבה זוטא ויראה תתאה; "שמתוך שלא לשמן בא לשמן" – כיון שמזה יבוא למדריגות נעלות יותר, אהבה רבה ויראה עילאה).

וסדר הפסוק מציין גם את הסדר בעבודה: יראה (תתאה), אהבה (זוטא), אהבה (רבה), יראה (עילאה) – כמבואר באריכות בכמה מקומות9.

וזוהי הוראה לכאו"א מישראל בעבודת ה', שעליו לעבוד את ה' בב' הקוים דאהבה ויראה10, אברהם ויצחק. וכידוע הפירוש במארז"ל11 "אין קורין אבות אלא לשלשה", שאברהם יצחק ויעקב הם האבות של כל ישראל, והקוין שלהם בעבודה צריכים להיות בכאו"א מישראל.

עבודת כל אחד מי"ב השבטים אינה מוכרחת להיות בכאו"א מישראל; לכל יהודי ישנה העבודה שלו, המתאימה לשבט שממנו הוא בא. אבל עבודת כל האבות צריכה להיות בכאו"א מישראל. אם יהודי עוסק רק בקו אחד, אהבה או יראה – יתכן שאין זה מצד עבודה, אלא מפני שבטבעו12 הרי הוא נוטה לחסד או לגבורה. ההוראה היא שצריכה להיות עבודה13, דהיינו ע"י ההתעסקות בשני הקוים ובכל המדריגות.

(ד) במדרש הנעלם שבזוהר14, איתא, שאברהם הוא רמז על הנשמה (כמבואר שם בזוהר15 בפרשת פטירת שרה16 – רמז לגוף: "ותמת שרה" – מיתת הגוף, ומיתתו של הגוף ענינה – ש"קרית ארבע", ארבעת היסודות שמהם מורכב הגוף, נפרדים זה מזה, לאחר שבהיותם "בארץ כנען", בעולם הזה, היו – "היא חברון" – מחוברים. "ויקם אברהם מעל פני מתו"17 – הנשמה, שהיא למעלה ממיתה ופירוד)

ויצחק, מלשון צחוק ותענוג, פירושו, התענוג שיהי' לנשמה לעתיד לבוא. ומבאר הזוהר את פירוש הכתוב "יצחק בן אברהם": לעתיד תזכה הנשמה, "אברהם", לגילוי התענוג, "יצחק"; וכיצד תזכה לכך? עי"ז ש"אברהם הוליד את יצחק", שהנשמה, ע"י עבודתה בעולם הזה, הולידה (יצרה) את התענוג, ותענוג זה יתגלה לה לעתיד לבוא.

ב. כבר דובר פעם18, שכאשר ישנם פירושים שונים של חז"ל על פסוק אחד, יש לכולם שייכות זה לזה; הם אינם ענינים שונים לגמרי.

ומהראיות לזה: רז"ל דרשו19 שתיבת "שעטנז" פירושה "שוע" (חלק, סרוק), "טווי" (כמשמעו) "ונוז" (ארוג). ואיתא בגמרא20, שכיון שהתורה כללה את ג' הענינים ד"שוע טווי ונוז" בתיבה אחת זו, "שעטנז", הרי זו ראי' שכולם קשורים זה בזה, ולכן אין חייבים (מן התורה) על שעטנז (צמר ופשתים יחדיו) אם ישנם רק א' או ב' מג' תנאים אלו, אלא דוקא כאשר ישנם כל שלשתם יחד. ומזה רואים אנו, שג' ענינים, אפילו כאשר למדים אותם מאותיות נפרדות, מ"מ, כיון שהם בתיבה אחת, יש להם קשר זה לזה; מכל-שכן בעניננו, שכל ארבעת הפירושים מרומזים באותן אותיות, הרי בודאי שיש להם שייכות זה לזה.

וצריך להבין כיצד שייכים ארבעת הפירושים הנ"ל זה לזה.

כל סיפורי התורה הם הוראה עבורנו בעבודה21. ובנדו"ד: לפי פירוש החסידות מובנת ההוראה עבורנו, כאמור לעיל, שבכאו"א מישראל צריכים להיות ב' קוים של עבודה, אהבה ויראה, ובאיזה אופן צריכים הם להיות. וכן לפירוש הזוהר מובן מדוע מספרת לנו התורה ש"יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", כיון שנוגע לנו לדעת שהנשמה ממשיכה תענוג ע"י עבודתה, ושהתענוג שממשיכים עתה יתגלה לעתיד – כי הידיעה אודות שכר המצוה מקילה ומעניקה לנו תוספות חיות בעבודה.

אבל צריך להבין:

מהי ההוראה עבורנו מזה ש"אברהם הוליד את יצחק" לפי פירושי הגמרא והמדרש – מה נוגע לנו שבדורו של אברהם טענו אומות העולם שיצחק אינו בן אברהם (ולכן הבטיח הקב"ה ש"קלסתר פניו" של יצחק יהי' דומה לאברהם)? וכן מה למדים אנו מזה שיצחק השתבח באברהם ואברהם השתבח ביצחק?

ג. לפי שני הפירושים, בגמרא ובמדרש, מדובר בפסוק אודות ענינים שלמעלה מהטבע:

ע"פ טבע לא הי' אברהם יכול להוליד בן, והגבלה זו בטבע היתה לא רק מפני שמצד גופו הגשמי הי' עקר22, אלא גם המזלות העליונים הראו שאין באפשרותו להוליד בן, ולכן נאמר23 "ויוצא אותו החוצה", וכפי שפירשו רז"ל24: "צא מאיצטגנינות שלך", דהיינו שכדי שאברהם יוכל להוליד בנים הוציא אותו הקב"ה למעלה מההגבלות הבאות מהמזלות.

וכן מה שאברהם הי' יכול להשתבח בגדלותו של יצחק הי' ענין שלמעלה מהטבע, שהרי ע"פ טבע נעשית ירידת הדורות, כמאמר רז"ל25: "אם ראשונים (דורות הראשונים) בני מלאכים אנו בני אנשים וכו'", וזה שאברהם התגדל ("זיך געגרויסט") ביצחק – שהי' דור לאח"ז, ואעפ"כ היו בו מעלות שפעלו שלימות במדריגת אברהם (שזהו ש"אברהם נתעטר ביצחק", כשם שעטרה מייפה את המתעטר בה) – הרי זה ענין שלמעלה מהטבע.

וזוהי גם ההוראה עבורנו, שכאו"א מישראל צריך לדעת שבנ"י אינם כפופים ("אונטערגעוואָרפן") להגבלות הטבע – לא רק בענינים רוחניים אלא גם בענינים גשמיים.

תולדות רוחניים – היו לאברהם גם קודם שנולד יצחק, כמארז"ל26 "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". ובפרט ע"פ המבואר בקבלה27, שמכל זיווג באופן של קדושה ע"פ תורה נולדים תולדות רוחניים. ולידת יצחק פעלה, שאפילו בנוגע לתולדות בגשמיות אין אברהם מוגבל בחוקי הטבע.

וכאן באים "ליצני הדור"28 (המנגדים לקדושה29 שישנם בכל דור) וטוענים לאיש ישראל: בשלמא בענינים רוחניים יכול אתה לפעול, כיון שאינם כפופים לחוקי הטבע; אבל כשמדובר אודות ענינים גשמיים, תולדות בגשמיות – אי אפשר שיהיו לך אא"כ תכוף עצמך תחת אבימלך, מלך ושר המדינה – "מאבימלך נתעברה שרה"28 – שעל ידו עוברים כל ההשפעות הגשמיות, – אמנם בדרך מעבר בלבד, אבל בכל זאת הרי זה על ידו30.

"מה עשה הקב"ה – צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם"28, והכל ראו והעידו ש"אברהם הוליד את יצחק", שגם תולדות והשפעות בגשמיות מקבל יהודי לא מאבימלך ח"ו, אלא מאברהם – מהנשמה (כפירוש הזוהר). אם יהודי מעורר את כחות הנשמה, ואינו מתחשב בשום מניעות מהגוף ונפש הבהמית, אזי גם עניניו הגופניים והגשמיים אינם כפופים לחוקי הטבע.

ד. עפ"ז יובן גם מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר31: "...ידעו כל העמים אשר על פני האדמה, כי רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות".

"חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, אשר, כל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל ומצוותיו ומנהגיו, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו ואין שום כח של כפי' רשאי לשעבדנו".

ולכאורה צריך להבין דברי הרבי: הרי הנשמה מלובשת בגוף, ועלי' לקיים תורה ומצוות עם הגוף וע"י הגוף בעולם הזה הגשמי, ומה תועיל העובדה שהנשמות לא ניתנו בגלות, בשעה שהגופים נמצאים בגלות?

אלא כאמור לעיל, שהתעוררות הנשמה פועלת שגם עניני הגוף לא יהיו נתונים בגלות ולא יהיו מסורים לשעבוד מלכיות32. וענין זה צריך להיות גלוי לעין כל – ובלשון הרבי: "ידעו כל העמים אשר על פני האדמה" – עד שגם "ליצני הדור" מודים שאין לאבימלך שום שליטה על ההשפעות של איש ישראל, גם לא בגשמיות.

ה. ע"פ האמור לעיל יובן ג"כ הקשר בין כל ארבעת הפירושים – בגמרא, מדרש, זוהר, חסידות:

גמרא היא נגלה דתורה, ולכן מפרשת הגמרא את הפסוק בנוגע לענינים גשמיים גלויים כפי שהם בעולם הזה, שבו יכול להיות מקום לטענת הלעומת-זה – "ליצני הדור" – ולכן מודיעה התורה, שאיש ישראל, גם בעניניו הגשמיים, אינו קשור בהגבלות הטבע.

מדרש (הגדה)33 הוא ממוצע בין גליא דתורה ופנימיות התורה, ולכן מדבר המדרש באותו ענין, וגם באופן נעלה יותר – שיהודי אינו מוגבל בטבע, במדריגות הרוחניות דסדר ההשתלשלות.

בסדר הדורות, הרי מדור לדור מתמעטת מדריגתו הרוחנית של הדור – כמו בכללות סדר ההשתלשלות, שככל שמתרחקים יותר, הנה כל מדריגה היא למטה מהמדריגה הקודמת. אבל אצל בנ"י הסדר הוא – "עטרת זקנים בני בנים וגו'"34, ש"עטרה" היא למעלה מהראש, כלומר, שאצל בנ"י מוסיפים הבנים עילוי בהאבות. וא"כ, הרי זה למעלה ממדידה והגבלה דסדר ההשתלשלות.

(ולכן, המדרש בפירוש הב' אינו שולל את טענת הלעומת-זה, כי, במדרש מדובר אודות הדרגות ברוחניות שבהן אין מקום מלכתחילה לטענות הלעומת-זה, ובמילא אין צורך לשלול זאת).

חסידות, שענינה לבאר את הדרכים בעבודה, מבארת גם כאן את סדר העבודה – כיצד יכול אדם להגיע ולהעמיד עצמו למעלה מהטבע ומסדר ההשתלשלות: כאשר יהודי עובד את הקב"ה בשתי המדות, אהבה ויראה יחד – שעי"ז משנה את הטבע שנקבע במדותיו, שהרי רק בעבודת ה' יכול להיות כן35, אבל מצד הטבע אי אפשר שיהיו ב' המדות דאהבה ויראה יחד – הנה אם הוא מתנהג ע"פ ההוראה מפירוש ותורת החסידות לצאת מטבע מדותיו, משפיעים לו גם מלמעלה באופן שלמעלה מהטבע בכל הענינים, הן במדריגות הרוחניות (כפירוש הנוסף במדרש) והן בענינים הגשמיים (כפירוש הגמרא).

זוהר, שהוא נסתר דתורה, מבאר את הענינים כפי שיהיו לעתיד, ואומר שיהודי זוכה להתענוג שלמעלה (ע"י העבודה ד"יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" ע"פ כל ג' הפירושים הנ"ל).

ו. ידוע36 הפירוש ב"שכר מצוה מצוה"37, ששכר מצוה היא המצוה עצמה, כלומר, שהשכר על המצוות אינו ענין אחר שיבוא בתור תשלום עבור המצוות, אלא השכר יהי' המצוות עצמם כפי שיתגלו לעתיד38.

ועפ"ז יובן יותר שייכות פירוש הזוהר, המדבר אודות שכר העבודה, עם ג' פירושים הקודמים, המדברים אודות העבודה עצמה, כיון "ששכר מצוה – מצוה".

ז. בחסידות39 מבואר הטעם על מ"ש בלידת יצחק40 "צחוק עשה לי אלקים": שם אלקים מורה על העלם, כמ"ש41 "כי שמש ומגן הוי' אלקים", שב' השמות הוי' ואלקים נמשלים לשמש ומגן, הוי' – שמש, ואלקים הוא כמו המגן המסתיר על השמש, כי "אלקים" בגימטריא "הטבע"42, והטבע מסתיר על אלקות. וזהו "צחוק עשה לי אלקים", שעי"ז שמבררים את הענינים המוסתרים בטבע (בגימטריא אלקים), נעשה צחוק ותענוג למעלה43, כיון שבזה ממלאים את הכוונה העליונה דדירה בתחתונים.

אדם נברא בצלם ודמות שלמעלה, ולכן גם באדם למטה ישנם נשמה וגוף, שהם דוגמא להוי' ואלקים44. הנשמה היא בדוגמת הוי', והגוף המעלים על הנשמה – אלקים. והצחוק והתענוג שלמעלה נעשים ע"י בירור הגוף דוקא, כי בהגוף נשלמת הכוונה.

וכיון שעיקר הכוונה היא לברר את הגוף, לכן לעתיד יהי' הגוף למעלה מהנשמה. הנשמה תקבל מהגוף45, לא כמו עתה, שהגוף מקבל מהנשמה. אלא כיון שהנשמה היא המבררת את הגוף, לכן תקבל גם היא את שכרה, שגם היא תקבל מהתענוג שלמעלה שפעלה ע"י עבודתה בהגוף46.

וזוהי שייכות פירוש הזוהר – שכר העבודה – עם שאר הג' פירושים – עבודה: העבודה היא מה שהנשמה פועלת בהגוף שיוצא מהגבלות הטבע, ובזה היא גורמת את התענוג שלמעלה שמהגוף – "אברהם הוליד את יצחק"; ולכן תקבל לעתיד את שכרה, שהיא תקבל מהתענוג שהמשיכה – "יצחק בן אברהם".

* * *

ח. יום הש"ק זה, שבת מברכים חודש כסלו, ששייך לחודש כסלו,

– ככל שבת מברכים החודש ששייך לחודש שמברכים אותו. ובפרט כאשר שבת מברכים החודש הוא גם ערב ראש-חודש, ועאכו"כ לאחר חצות היום, ששייך כבר לר"ח, שלכן, בתפלת מנחה של ער"ח אין אומרים תחנון כשחל בחול, ואין אומרים "צדקתך" כשחל בשבת47 –

הוא בסיום חודש חשון, שהוא החודש הראשון של עבודה פרטית.

והענין בזה:

חודש תשרי – כל עניניו הם ענינים כלליים, כמדובר בארוכה במשך חודש תשרי שכל ענין בחודש תשרי הוא ענין כללי על כל השנה. וזהו גם מה שנקרא "חודש השביעי"48, "שהוא משובע בכל"49, שהכוונה בזה היא – שבו נמשכים הענינים לא רק עבור חודש זה בלבד, אלא ההמשכה היא על כל השנה כולה.

[ולהעיר, שחודש תשרי הוא גם חודש פרטי. וע"ד הידוע בענין ראש-השנה, שעם היותו זמן כללי, הרי הוא גם א' משס"ה ימי השנה. ועד"ז בנוגע לר"ח, שהוא גם יום א' מכ"ט או ל' ימי החודש. אבל, גם הענין הפרטי דחודש תשרי הוא ענין נעלה יותר.

ויובן זה עד"מ מנפש האדם, שההמשכה הכללית של כללות החיות היא במוח שבראש, וממנו נמשכת החיות לכל איברי הגוף – הרי אף שהראש עצמו הוא גם ענין פרטי, להיותו משכן השכל שהוא כח פרטי, הנה גם בענינים הפרטיים גופא הראש הוא הפרט הנעלה ביותר, שהרי השכל הוא הנעלה ביותר בכחות הנפש. ובזה גופא שהראש הוא הנעלה ביותר גם בענינים הפרטיים שבאדם, הרי הוא הכלי להמשכת כללות החיות.

ועד"ז יובן גם בנוגע להפרט דחודש תשרי, שהוא ענין נעלה יותר משאר הפרטים, ולכן קשור הוא עם הכלל].

ואילו התחלת העבודה הפרטית – "ויעקב הלך לדרכו"50 – היא בחודש חשון, שבו מתחילים לפרט ולהמשיך למטה את ההמשכות הכלליות שנמשכו בחודש תשרי.

ויש לומר בדרך אפשר, שזהו גם הטעם שבחודש חשון חל שבת מברכים חודש כסלו, חודש הנסים והגאולה51.

ולכן, כאשר מסתיים חודש חשון, חודש שלם (הקשור עם א' מצירופי שם הוי'52) של עבודה פרטית – אזי מתחילים לערוך חשבון כיצד היתה העבודה, שבה תלוי האופן כיצד יומשכו למטה כל ההמשכות של חודש תשרי.

ט. וזהו גם ביאור ענין ירידת הגשמים בחודש חשון:

כללות ההמשכה דחודש תשרי הו"ע "מוריד הגשם" – שזהו ענין ברכת הגשם בשמיני-עצרת53: "עצרת" – מלשון קליטה54, שבו נעשית קליטת כל הענינים הכלליים של חודש תשרי, ו"שמיני" – מלשון שומן, וכתרגומו באידית: "עסענץ" (כפירוש המגיד55), שבו היא השמנונית של כל החודש, ומשמיני-עצרת נמשכים ענינים אלו על כל השנה (וזהו גם הטעם שקבעו שמחת-תורה בשמע"צ, כי התורה היא בחי' "כוס של ברכה" שעל ידה נמשכים ההמשכות על כל השנה56), ונמצא, שכללות ההמשכה דשמע"צ הו"ע הגשם, דהיינו, קליטת כל עניני חודש תשרי שיומשכו בגשמיות על כל השנה.

וענין זה מתבטא בירידת הגשמים בחודש חשון – החודש הראשון של עבודה פרטית, שזוהי הבחינה שבה בוחן הקב"ה וקובע את אופן ההמשכה מחודש תשרי על כל השנה כולה. וכיון שהתורה חסה על האדם, לכן נותנים לו זמן עד סוף החודש.

וזהו ענין ג' הזמנים בירידת הגשמים57: אם העבודה היא בזריזות וכדבעי – אזי נמשכים הגשמים כבר בתחלת החודש; אם העבודה אינה בזריזות כל-כך – אזי נמשכים הגשמים בכ"ג חשון; ואם גם אז עדיין אין העבודה כדבעי – נותנים לו זמן לתקן את עבודתו עד סוף החודש, ואזי נמשכים הגשמים בתחלת כסלו (כדקיי"ל58 שהנודר עד הגשם אסור עד ר"ח כסלו).

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

וכיון שנשארו עדיין מספר שעות עד ראש-חודש – יש "לחטוף" שעות אחדות אלו כדי לתקן את כל הענינים, ועד שיכולים לפעול גם המשכה חדשה, יותר ממה שהמשיכו בחודש תשרי.

* * *

י. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש.

* * *

יא. על הפסוק "וילך עשו גו' ויקח את מחלת גו'" שבסיום פרשתנו59, אמרו רז"ל60 שחתן מוחלין לו כל עוונותיו.

ואם הדברים אמורים על מי ש"הוסיף רשעה על רשעתו"61 – עאכו"כ שכן הוא בנוגע לכל אחד מישראל שאינו שייך לענינים כאלו, אלא, שאין זה בנוגע לתיקונים כו', כי אם בנוגע להצורך בענין העליות בעילוי אחר עילוי. ולכן צריך החתן לדעת את גודל האחריות שבדבר, והיינו, שצריך להתעלות למדריגה נעלית ביותר – שזוהי המדריגה ש"מוחלין לו כל עוונותיו", להיותה מדריגה שלא שייך בה פגם.

ומסיום פרשתנו באים להתחלת הפרשה הבאה: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שהו"ע היציאה להתעסק עם העולם – יציאה מבחי' "באר שבע", שבארץ ישראל, מקומם של שם ועבר כו', והליכה ל"חרן", "חרון אף של עולם"62, בחי' "נחר גרוני"63, וגם שם פועלים שיהי' "הוי' נצב עליו"64, ועושים גם מהענינים הגשמיים שיהיו כלים לאלקות.