בס"ד. שבת חול המועד סוכות, ה'תשכ"א

(הנחה בלתי מוגה)

ולא יכנף עוד מוריך1, ומבאר כ"ק אדמו"ר הזקן (במאמריו הקצרים2), שהלבושים מכסים על הפנימיים עד שלא יוכר בין טוב לרע כו', ומביא ב' משלים לדבר, הא', כמו איש שוטה בדיבורים של חכמה שיקבל מחכם, שאז ידמה לכל שהוא חכם גדול, והב', ממעשה הטוב לאדם רע בעצם, שאז ידמה לכל שהוא טוב בעצם. ומבאר, כי כח נמשך בלבושי מחשבה דיבור ומעשה לייפות את הפנימי', כמו מכוער מאד שהלבושים נאים יפוהו ממש כו'. וממשיך, ומהיכן כח זה בלבושים, נזכר בס' מבוא שערים3 ענין עמוק כו'. ומסיים, אך ענין לא יכנף עוד מוריך, ר"ל שיהי' הוי' אלקים, ולא יסתירו הלבושים דבי"ע כו', וכן מוריך, המדות ומוחין דכנ"י, לא יתייפו בלבושים, אלא יהיו ברורים כמו שהוא באמת, וד"ל. עכ"ל.

ב) ויש לבאר הטעם שמביא ב' משלים לענין הלבושים, משוטה המדבר דברי חכמה, ומאיש רע (אכזרי) העושה מעשי חסד, כי, בנמשל מבאר שענין מוריך קאי על מוחין ומדות, ובהתאם לזה מביא ב' משלים, מענין המוחין (הדיבור בדברי חכמה) ומענין המדות (עשיית מעשי חסד).

וכללות הענין בזה, דאף שבעבודה דעכשיו קשה ביותר לברר ולהפוך את המדות, וכמבואר בתניא4 שהבינוני אין בכחו להפוך את מדותיו, וכ"ש המוחין, שהבירור שלהם קשה יותר מבירור המדות5, וכידוע6 שעיקר בירור המוחין יהי' לעתיד לבוא, שדוקא אז יהי' כיבוש ג' הארצות קיני קניזי וקדמוני7, מ"מ, צריכה להיות עבודת האדם בענין הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, והלבושים עצמם יפעלו כבר ענין היופי בכללות מציאותו.

ויש להוסיף, דאף שלפי פשוטו משמע שהיופי שנעשה ע"י הלבושים הוא בחיצוניות, לעיני הרואים בלבד, מ"מ, מהמשך הענין בהמאמר במעלת כח הלבושים, שיש בזה "ענין עמוק", מובן, שבלבושים יש כח לשנות גם את הפנימיות והמהות. וכמו בב' המשלים הנ"ל, שכאשר השוטה מדבר דברי חכמה, הנה גם אם לעת עתה הרי הוא שוטה, ואפילו שוטה גדול, הנה עי"ז שמדבר דברי חכמה, הרי זה פועל שסוכ"ס יהי' חכם גדול. וכמו"כ באיש אכזרי, שע"י שעושה מעשי חסד, הנה סוכ"ס תשתנה גם פנימיותו ומהותו כו'. וכל זה הוא מצד המעלה הנפלאה שבענין הלבושים, שבכחם לשנות גם את הפנימיות והמהות כו'.

וזהו גם תוכן הסיפור8 אודות דברי רבינו הזקן, במענה לטענה ע"ד הנהגת החסידים שמאריכים בתפלה ומהדרים במצוות כו', שעושים זאת בחיצוניות בלבד, אף שאינם אוחזים בכך (זיי האַלטן ניט דערביי) – שיקויים בהם פסק המשנה9 העושה עצמו כו' אינו מת מן הזקנה עד שיהי' כאחד מהם. וענין זה הוא ע"ד האמור לעיל במעלת הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, שהלבושים עצמם משנים גם את המהות.

ג) ומכל זה יובן גם לענין עבודת שמחת בית השואבה. דהנה, כאשר עושים חשבון שנמצאים כבר לאחר העבודה דחודש אלול, י"ב הימים מח"י אלול עד ראש השנה, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, ד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות, וימים ראשונים דחג הסוכות, ואעפ"כ ישנם כאלו שכל זה לא פעל עליהם (עס האָט זיי גאָרניט דערנומען, און מ'האַלט נאָך ניט ביים אל"ף), וא"כ, יכולים ליפול בעצבות ומרה שחורה, בטענה שאין להם מה לשמוח בשמחת בית השואבה. והמענה על זה, שהמעשה הוא העיקר10, וכדברי אדמו"ר הזקן – שהי' פוסק בנגלה דתורה ובנסתר דתורה – שהעושה עצמו כו' הנה סופו שיהי' כן, וכנ"ל במעלת הלבושים שהם עצמם פועלים כבר שינוי המהות, ולכן צריך להיות ענין השמחה בפועל, ע"י הריקוד ברגלים, ובאופן שמרקדים באבוקות של אור, שהשמחה עצמה תפעל כבר את הגילוי אור כו'11.