בס"ד. שיחת ש"פ דברים, שבת חזון, ד' מנחם-אב, ה'תשט"ו.

בלתי מוגה

א. התוועדות זו מיוסדת על דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר1 בשם אדמו"ר הזקן, אודות ה"פתקא אשר משמי שמיא נחיתא", שבכחה של התוועדות חסידית לפעול יותר מפעולתו של המלאך מיכאל ("וואָס אַ חסיד'ישע פאַרבריינגען קאָן אויפטאָן, קאָן מלאך מיכאל ניט אויפטאָן").

ומכיון שבשבוע זה צריך להיות ענין הנוגע לציבור גדול של בני ישראל2 – הרי אם יצליח המלאך מיכאל לפעול זאת, תהי' ההתוועדות בבחינת תוספת; ואם, מאיזה טעם שיהי' לא יפעל זאת מלאך מיכאל – תפעל זאת ההתוועדות, ויהי' הכל בטוב הנראה והנגלה.

*

ב. בלקו"ת פרשתנו3 ישנו המאמר ד"ה "ציון במשפט תפדה"4.

מאמר זה ישנו גם בא' ה"ביכלאַך", שבו נמצאים מאמרים מהשנים תקע"א ו(תחלת) תקע"ב, וביניהם גם מאמר זה, אודותיו נרשם שנאמר "אור ליום ב' ערב ט' באב וויטעבסק"5.

למאמר זה נוספו הגהות מכ"ק אדמו"ר הצ"צ. הגהות אלו הן משני זמנים: ישנן הגהות הצ"צ על המאמר הנדפסות בלקו"ת, שהגהות אלו הן מלפני שנת תר"ח (שהרי בשנת תר"ח היתה הדפסת הלקו"ת), וישנן הגהות משנת תרכ"א – חמשים שנה מאז אמירת המאמר6.

ומכיון שכבר דובר7 שילמדו בכל שבוע את הלקו"ת דשבוע זה, ה"חסיד'ישע פרשה" – מסתמא כבר למדו כולם את המאמר, ובפרט שה"חסיד'ישע פרשה" דשבוע זה היא קצרה. ולכן, אומר עתה את המאמר בקיצור.

ג. מאמר ד"ה ציון במשפט תפדה.

* * *

ד. אודות8 שבת זו (שבת חזון) ישנו פתגם9 מהרב הקדוש ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב נ"ע, שבשבת חזון מראים את בית המקדש השלישי – "חזון" מלשון ראי' – אלא שראי' זו היא מרחוק, וזהו הענין ד"שבת חזון".

עפ"ז תובן השייכות דשבת חזון לפרשת דברים, שהקביעות דשבת חזון היא תמיד בפ' דברים:

בפרשת דברים מתחיל "משנה-תורה". ואף שהתורה היא "תורה אחת", מ"מ, נשתנה10 משנה-תורה משאר החומשים, בכך שמשנה-תורה נאמר לדור שנכנס לארץ-ישראל, ולכן הי' צורך להבטיח ("באַוואָרענען") ענינים מסויימים כו', שקודם לכן לא הי' צורך להבטיחם.

החילוק בין דור המדבר לדור שנכנסו לארץ הוא, שדור המדבר הי' "דור דיעה"11 והיו במדריגתו של משה רבינו, שהיתה לו ראי' באלקות. אבל הדור שנכנסו לארץ, שהיתה להם כבר שייכות לגשמיות – במילא הי' חסר אצלם בענין הראי' באלקות, ואצלם לא היתה אלא שמיעה, כמ"ש "ועתה ישראל שמע וגו'"12 (שמדריגת הראי' שפעל משה רבינו בדור שנכנסו לארץ לא הי' אלא ראי' מרחוק וכו').

החילוק בין ראי' לשמיעה הוא13, שכאשר רואים דבר הרי זה בלי גבול, אין בזה שום מצרים והגבלות, דהיינו ששום ענין לא יזיז אותו ממקומו שיתעוררו אצלו ספיקות בדבר, כיון שהוא בעצמו ראה זאת. משא"כ שמיעה, כאשר שומעים דבר, הרי אף שבשעת מעשה מתקבל אצלו ("ווערט אָפּגעלייגט ביי אים") הדבר ששומע, מ"מ, ע"י קושיא יתכן שהענין ייסתר אצלו, והרי זה מורה, שגם בשעה שהדבר הי' מונח אצלו, הי' הענין אצלו באופן מוגבל14.

ולכן במשנה-תורה, שנאמר לדור שנכנסו לארץ, שאצלם היתה רק מדריגת השמיעה באלקות – הי' צורך לצוותם אודות ענין המסירות- נפש והדומה, שלדור המדבר לא הי' צורך לצוות ולהזהיר על כך15.

ואעפ"כ, אף שהדור שנכנסו לארץ היו במדריגה תחתונה יותר מדור המדבר – היתה בהם מעלה שלא היתה בדור המדבר. ולכן נאמר בדור המדבר16 "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וגו'", דקאי על שילה וירושלים17, לאחרי שכבר נכנסו לארץ-ישראל דוקא.

והטעם הוא, כיון שע"י הירידה גופא, שהתחילו להתעסק עם דברים גשמיים בירידת המדריגות – דוקא עי"ז מתמלאת אמיתית הכוונה, בנין המנוחה והנחלה.

ונמצא, שהענין דשבת פ' דברים, התחלת משנה-תורה, מורה על התכללות שני ענינים הפכיים: א) זוהי ירידה גדולה, ב) ע"י ירידה זו – דוקא על ידה נעשית אמיתית העלי'.

וזהו ג"כ הענין דשבת חזון, שגם בו ישנם שני ההפכים: מצד אחד הרי הוא ב"תשעת הימים"18, ויתירה מזו, הוא השבת שלפני תשעה באב, זמן החורבן. אבל מצד שני, הרי ע"י ירידה זו דוקא תהי' תכלית העלי', כאמור בשם הרב הקדוש הרלוי"צ מבאַרדיטשוב נ"ע, שבשבת חזון מראים את בית-המקדש השלישי, שהוא למעלה מאלו שלפניו, יבנה במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

ה. והנה, מכיון שענינה של שבת זו הוא חיבור שני הפכים – הרי זה נעשה ע"י קו השלישי, שלמעלה משני הקוים, שלכן כולל בתוכו את שני הקוים (כמדובר לעיל במאמר19).

וזהו גם ענינם של ג' בתי-המקדש: ביהמ"ק הראשון – הי' בזמן שלמה, שאז "קיימא סיהרא באשלמותא"20, גילוי מלמעלה למטה, זמן של גאולה; ביהמ"ק השני – הי' בזמן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"21, בדרך מלמטה למעלה, זמן של גלות. ועל שני בתי-מקדשות אלו נאמר22 "יחיינו מיומים". ואילו ביהמ"ק השלישי – עליו נאמר (בהמשך הכתוב) "ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו", דקאי על ביהמ"ק דלעתיד, שהוא למעלה מב' הקוים דגלות וגאולה.

ולכן תהי' הגאולה דלעתיד גאולה שלימה, שאין אחרי' גלות23 – דמכיון שגאולה זו היא למעלה לגמרי מב' הקוים דגלות וגאולה, לכן היא גאולה שלימה ואמיתית, במהרה בימינו, ע"י משיח.

* * *

ו. אמרו רז"ל24: "כל ישראל ערבים זה בזה". ומזה מובן – אפילו מצד הפירוש הפשוט שבזה, ובפרט מצד הפירוש הפנימי המבואר בחסידות25, שכל בני ישראל "מעורבים זה בזה", כיון שכל בני ישראל הם "קומה אחת שלימה"26 – שכאשר יהודי מתעורר בתוספת התחזקות בתומ"צ, הרי זה פועל על כל בני ישראל בכל קצוי תבל.

וכידוע26 המשל בזה, שכאשר אבר מסויים חולה, הנה עי"ז שמקיזים דם באבר אחר, מתרפא גם אבר זה.

ולכן, בשעה שיושבים יהודים יחד בהתעוררות, ובפרט בהתוועדות חסידית מתוך שמחה של מצוה – הרי זה פורץ את כל הגדרים27, ופועל בכל בני ישראל בכל קצוי תבל.

ואין זה בסתירה לענין הבחירה, שכל אחד צריך לבחור בעצמו בטוב – כי, הפעולה הנ"ל אינה אלא הגברת הצד הטוב על הצד דלעו"ז, וכאשר מגבירים את הצד הטוב, אזי בוחר הלה בעצמו, בבחירתו החפשית, בטוב, כפי שהקב"ה מייעץ "ובחרת בחיים"28.

וע"ד שמצינו ברמב"ם29 בענין "מי שהדין נותן שכופין עליו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש .. (ש)מכין אותו עד שיאמר רוצה אני" – ש"מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות (וכפתגם אדמו"ר הזקן30 שיהודי אינו רוצה וגם אינו יכול להיות נפרד ח"ו מאלקות), ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו", כיון שאז נתגלו רצונו ובחירתו שלו, שיהודי מצד עצמו בוחר בטוב.

ובזה יובן מארז"ל31 "כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" – שהכוונה בזה אינה לחולה בגשמיות דוקא, אלא גם לחולה ברוחניות – דלכאורה32, הרי זה בסתירה למארז"ל33 "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"? אלא הענין הוא כנ"ל, שפעולתו של ה"חכם" היא לכפות את האדם ולהסיר ממנו את אונס היצר הרע, ואזי בוחר הוא בטוב בעצמו.

ואז נותן הוא "גט" למי ש"מצא בה ערות דבר"34, דהיינו שהוא מתגרש ("ער גט זיך אָפּ") מהענינים דלעו"ז, ונעשה אשה לו ית', דהיינו שמתקשר עם הקב"ה – בבחירתו החפשית.

ז. כ"ק מו"ח אדמו"ר נהג לומר, שאין צריכים להתערב ב"בעל- הבית'שקייט"35.

ונוסף לזה, הרי ישנו מאמר מאדמו"ר האמצעי ד"ה להבין ענין לקיחת אנשי חיל כו'36, ותוכנו הוא בביאור התכלית שבענין לקיחת בני ישראל לצבא – דלכאורה, מכיון שבצבא ישנן גזירות על קיום המצוות כו', איזו תכלית יש בזה? ומבאר שם בהמאמר, שדוקא כאשר ישנן גזירות, ואעפ"כ מקיימים כמה מצוות במסירות-נפש, הרי אותן מצוות מועטות שמקיימים במס"נ יקרות הן ביותר למעלה, ועד שבשביל זה כדאי כל הגזירות, וכדאי כל המצוות הרבות שאין מקיימים כלל, מצד גודל הנחת-רוח במצוות אלו שמקיימים במס"נ.

אמנם אעפ"כ, הרי המוזכר לעיל (ס"א) אינו ענין של טוב הנראה והנגלה, והרי רוצים אנו שהענינים יהיו בטוב הנראה והנגלה.

ונוסף לזה: המדובר במאמר אדמו"ר האמצעי הנ"ל הוא בנוגע לגזירות של גויים, שבזה אין חילול השם, כיון שהגויים הם "כגרזן ביד החוצב"37; משא"כ כשמדובר בגזירות של בני ישראל, שבזה ישנו חילול השם – אין הדבר כדאי כו'.

והעיקר הוא – שרוצים אנו, ומובטחים שכן יהי', שבעקבתא דעקבתא דמשיחא, שהוא הזמן שבו אנו עומדים עתה, יהי' טוב הנראה והנגלה, וטוב הנראה והנגלה פירושו – שלא יהיו שום גזירות כלל, וילמדו תורה ויקיימו מצוות מתוך מנוחה והרחבת הדעת.

ח. בהלכות העוסקות במלך המשיח, כותב הרמב"ם38 שהמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה (בתורה) ולחזק בדקה".

ולכאורה אינו מובן:

אמרו רז"ל39 "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב", וא"כ, הרי ממה-נפשך אינו שייך ענין הכפי': אם יהי' זה "דור שכולו זכאי" – אין צורך בכפי', ואם יהי' זה "כולו חייב" – גם אז אינו מתאים ענין הכפי', שהרי כדי לכפות יש צורך באחיזה בדבר כלשהו ("מען מוז האָבן באַ וואָס צו אָנהאַלטן זיך"), ובמצב של "כולו חייב" הרי אין זה שייך?

וביאור הענין:

כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע כותב במכתב (שנתפרסם כבר ב"קופּיר"40), שישנם ב' מדריגות במשיח – "דוד" ו"בן דוד": "דוד" – ענינו הגילוי דמשיח, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"41; ו"בן דוד" קאי על זמן שקודם לזה, שאז עדיין לא יהי' גילוי זה, ומכיון שעדיין ישנו העלם – יהי' תערובות טוב ורע.

ועפ"ז יובן מ"ש הרמב"ם שמשיח "יכוף כל ישראל כו'":

זה שאמרו רז"ל שדורו של משיח יהי' "דור שכולו זכאי או כולו חייב" – קאי על המדריגה הב', שהיא כבר לאחר הבירור, ואז לא שייך ענין הכפי' (כנ"ל); משא"כ מ"ש הרמב"ם שמשיח "יכוף כל ישראל" – קאי על הזמן ד"בן דוד", שאז יהי' עדיין תערובות, ואז תהי' פעולת משיח ש"יכוף כל ישראל".

כלומר: לכל לראש תהי' עבודתו של משיח בבירור הטוב מן הרע, דכיון שיהי' עדיין תערובות טוב ורע, יפעל משיח ענין הכפי' ויברר את הטוב מהרע, ואז יקח את אלו שבמצב ד"כולו זכאי" אל הגאולה, ואילו את הנמצאים במצב ד"כולו חייב" – יניח הצדה לעת-עתה; ואח"כ יפעל גם על אלו שהיו קודם לזה במצב ד"כולו חייב" – לצרף גם אותם עמו אל הגאולה השלימה.

ט. ענין הכפי' שיהי' ע"י משיח – אין פירושו כפי' "בשוטי" דוקא, אלא יכולה להיות גם כפי' בדברים ("במילי")42. ויתירה מזו: יתכן אפילו שה"דברים" ("מילי") נאמרים במקום אחר לגמרי, כשהלה כלל אינו שומע, ואעפ"כ, ע"י "דברים" אלו, כופים אותו, ומסלקים ממנו את אונס היצה"ר (כנ"ל).

וע"ד מ"ש אדמו"ר הזקן43, ש"מורי זלה"ה הי' נוהג כשנפלה לו איזה השגה במוחו הי' אומרה בפה אף שלא יבינו השומעים כ"כ .. בכדי להמשיך את ההשגה שנפלה לו בזה העולם בבחי' יציאת הדיבור כשמדברה בפיו .. ואזי יוכל אחר אף שהוא בסוף העולם להשיגה".

ואם כן, הרי בשעה שמתקבצים יחדיו עשרה מישראל, שאז "שכינתא שריא"44 "אפילו כשאינם מדברים בדברי תורה"45, ובפרט כשגם עוסקים בד"ת, ובפרט כשהדבר נעשה מתוך התוועדות חסידית, ובפרט כשחוזרים על פתגם מא' מרבותינו נשיאינו, שענינו של רבי הוא "אנכי עומד בין הוי' וביניכם"46, ונמצא שמצרפים לזה גם את העצמות – אזי יש בכחם לפסוק שגם יהודי נוסף יתעורר במסירות-נפש ויעמוד בתוקף בעניני יהדות – כשם שהם מאחלים זאת לעצמם.

והיינו, שכאשר הולכים בדרך אהבת ישראל, שהיא מצותו של הקב"ה – הולכים בשליחותו של הקב"ה, וממילא יש בכח לפעול גם ענינים שאפילו מלאכים אינם יכולים לפעול – לא מבעי מלאכים שנבראים לזמן קצר, שעליהם אומרים47 "יוצר משרתים ואשר משרתיו כו'", אלא אפילו מלאכים נצחיים, כמו המלאך מיכאל, שנברא כבר בששת ימי בראשית, כמ"ש48 "ועוף יעופף גו'", "ועוף דא מיכאל"49, והוא "מלמד זכותן של ישראל"50, כי51, גם מלאך מיכאל יכול רק ללמד "זכותן של ישראל", אבל בעניננו יש צורך תחילה לפעול את "זכותן של ישראל", וענין זה הוא בכח הנשמות דוקא.

(וסיים52 כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ויה"ר שיהי' זה בחסד וברחמים, בטוב הנראה והנגלה.

* * *

י. עומדים אנו עתה בימים אודותם נאמר שיהפכו "לששון ולשמחה"53.

והנה, מבואר בחסידות54, ש"ששון" ו"שמחה" הם שני קוים: מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.

וכיון שבכאו"א משני קוים אלו ישנה מעלה, וכמבואר בשערי אורה55 ובהמשך תרס"ו56 בענין תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, שבכל אחד מהם ישנה מעלה שאין בזולתו – לכן נוסח הברכה הוא "יהפכו לששון ולשמחה", דהיינו שיהיו ב' המעלות, שענין זה נעשה ע"י קו הג', כנ"ל (ס"ה).

(טרם צאתו אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יה"ר שנצא מהגלות אל הגאולה השלימה והאמיתית בחסד וברחמים.