שיחת יום ג' פ' וארא, כ"ד טבת, ה'תשי"ב

בס"ד. שיחת יום ג' פ' וארא, כ"ד טבת, ה'תשי"ב.

בלתי מוגה

א. [כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שיעשו חלוקת הש"ס1 באמצעות הכרטיסים המיועדים לכך, ולאחרי שחילקו הכרטיסים ועשו חלוקת הש"ס2 – אמר:]

כ"ק אדמו"ר מהר"ש כותב בא' ממאמרי דא"ח שלו3 ש"לכל הפחות צריך כל אחד ללמוד מס' גמרא בשנה".

לימוד זה יכול להיות ביחידות, אבל יכול להיות הלימוד גם ביחד עם כל הקהל, שאז התועלת היא בשתים – שכל א' מהלומדים נוטל חלק בלימודם של שאר הלומדים, ונותן חלק מלימודו לכל שאר הלומדים, אשר, בשניהם ישנה תועלת הן לעצמו והן להזולת4.

ובמילא, יכול כל א' להצטרף לחלוקת הש"ס שנערכת עתה, שאז לומד כל א' המסכת שמקבל על עצמו – בצירוף עם כל הציבור, וזכות הרבים מסייעתם5.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז שאלה שלא השתתפו עדיין בחלוקת הש"ס – ישתתפו עכשיו].

ב. (לאחרי שהרה"ח ר' מאיר אשכנזי סיים את הש"ס – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) נהוג גם לערוך "הדרן" על הש"ס:

ההדרן על הש"ס – ביאור בפלוגתת ב"ש וב"ה6 אם רואה יום אחד עשר היא שומרת יום מדאורייתא, ופלוגתת ר"י ור"ל (בדעת ב"ה) אם רואה בעשירי חייבת בשמירת יום7, שפלוגתת ר"י ור"ל היא לשיטתייהו אם חצי שיעור אסור מן התורה8, ופלוגתת ב"ש וב"ה היא לשיטתייהו אי אזלינן בתר בכח או בתר בפועל9 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ז ע' 107 ואילך.

בסיום ההדרן – בקשר להלכה כשיטת ב"ה שאזלינן בתר בפועל – אמר:

ויש לקשר ענין זה (שההלכה היא כשיטת ב"ה שאין מספיק ה"בכח" אלא צ"ל "בפועל" דוקא) עם סיום הש"ס בגמרא – "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר10 הליכות עולם לו, א"ת הליכות אלא הלכות":

כאשר יהודי יודע שצריך להתנהג באופן ד"הליכות עולם לו", ללמוד הלכות בתמידות, ובדרך כלל מתנהג כן, הרי, גם אם מצד סיבות ומניעות שלא באשמתו עבר יום מסויים שבו לא למד הלכות בפועל, נכלל יום זה בהיום (והימים) שלפניו, כיון שבאותו זמן עמד הוא, ככל יהודי שומר תומ"צ, בתנועה של הכנה ללמוד גם למחרת (אם רק יהי' הדבר ביכלתו), ונמצא, שביום שלפניו ישנו כבר "בכח" גם הלימוד דיום זה, אלא שבגלל סיבה שאינה באשמתו לא בא הדבר לידי פועל.

אמנם, כיון שההלכה היא כב"ה שצ"ל ה"בפועל" דוקא, וגם בדינים השייכים לענין הזמן, כבהדוגמאות שנתבארו בההדרן – לכן, "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום (דוקא) מובטח לו כו'", היינו, שצ"ל לימוד ההלכות בכל יום בפועל, ואם חסר הבפועל דלימוד ההלכות ביום פלוני, לא מהני ה"בכח" דיום אתמול שהי' במחשבתו ודעתו ללמוד גם למחרתו.

הן אמת שלא ייענש על כך שלא למד הלכות ביום זה משום שהי' אנוס, ו"אונס רחמנא פטרי'"11, אבל אעפ"כ, "כמאן דעביד לא אמרינן"12, וכיון שחסר אצלו הבפועל דלימוד ההלכות ביום זה, חסר אצלו בדרך ממילא גם המסובב שבא עי"ז – "מובטח לו כו'".

ורק "השונה הלכות בכל יום" בפועל, אזי "מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, א"ת הליכות אלא הלכות".

* * *

ג. כ"ד טבת הוא יום ההילולא של רבינו הזקן.

– כ"ד טבת מובא גם בגמרא במסכת בבא בתרא13: "בארבעה ועשרים בטבת תבנא לדיננא (שבנו למשפטנו הראשון), שהיו צדוקין אומרין תירש הבת עם בת הבן, נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי וכו' ונצחום, ואותו היום עשאוהו יום טוב".

אבל, זהו ענין בפ"ע, ויש בו אריכות הביאור וכו'14, ואילו המדובר עתה הוא בהנוגע אלינו, שיום זה אצלנו הוא יום ההילולא של רבינו הזקן, וצריכים לנצלו בכל הקשור להליכה בדרכיו ואורחותיו, כדלקמן.

ד. ולכל לראש – בענין המודגש בשמו:

אודות שמו של רבינו הזקן – שניאור, וכפי שנדפס באגרת הידועה15: שניאו"ר (בגרשיים) – מסופר בהשיחות16 שרומז על "שני אור": "אור" – קאי על התורה, כמ"ש17 "כי נר מצוה ותורה אור", ויש בה שני בחי' אור: אור דתורת הנגלה, ואור דתורת החסידות, ושניהם יחדיו נרמזים בהשם "שניאור" – שם אחד, שבו נכללים שני האורות, הן האור דתורת הנגלה והן האור דתורת החסידות18.

וע"פ לשון המדרש19 עה"פ20 "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" (ועד"ז להיפך: מה שהוא מצוה לישראל הוא עושה21) – שדוגמתו גם בצדיקים ש"דומין לבוראם"22, שמה שהם עושים תובעים הם גם מהמקושרים והשייכים אליהם – מובן, שענין זה תובע רבינו הזקן מכל אלה המתחשבים ונמנים על דגלו ומחנהו – לאחרי שפתח וסלל את הדרך ("ער האָט דורכגעטראָטן די וועג") – שגם אצלם תהי' ההתאחדות של האור דתורת הנגלה עם האור דתורת החסידות.

ובפשטות:

רבינו הזקן תובע מכאו"א מאתנו הן לימוד תורת הנגלה והן לימוד תורת החסידות – כפי שפוסק בהלכות תלמוד תורה23 אודות חיובו של כאו"א בלימוד התורה, שחיוב זה אינו על מקצוע מיוחד בתורה, אלא על כל מקצועות התורה, הן נגלה דתורה והן נסתר דתורה.

ובמילא: כשישנם "שפּיץ-חסידים" שרוצים לצאת י"ח בקו זה, או לאידך, "פּאַרעווע-חסידים" שרוצים לצאת י"ח בקו זה – אומרים להם: לא הא ולא הא, אלא צ"ל "שני-אור" דוקא, שני האורות דתורת הנגלה ותורת החסידות, כפי שמתאחדים יחדיו דוקא.

ה. ויש להוסיף ולהדגיש בפרטיות יותר, שכשם שאי אפשר להסתפק בלימוד נגלה דתורה ללא נסתר דתורה, כך גם אי אפשר להסתפק בלימוד נסתר דתורה ללא נגלה דתורה, שכן, נגלה דתורה ונסתר דתורה הם כמו גוף ונשמה, "גופי תורה" ו"נשמתא דאורייתא"24, וכשם שאי אפשר לגוף בלא נשמה, כך אי אפשר גם לנשמה בלא גוף (כיון שלא זו הכוונה), כי אם נשמתא דאורייתא ביחד עם גופי תורה.

ולהעיר, שבאגה"ק שבספר התניא, הן בתחלתה והן בסיומה, תובע ומדגיש רבינו הזקן במיוחד אודות לימוד נגלה דתורה – חלוקת הש"ס: בתחלתה25 – "השלמת כל הש"ס כולו ברוב עיירות ומנינים מאנ"ש .. מידי שנה בשנה", ובסיומה26 – "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות וכו'".

וכמו כן סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמה סיפורים בענין זה, שתוכנם שרבינו הזקן תבע בתוקף גם לימוד תורת הנגלה27.

ועד"ז בקונטרס עץ החיים לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע28, שמבאר כו"כ פרטים בנוגע לאופן הלימוד דתורת הנגלה, בקבעו כמה וכמה שעות ביום שבהם צריך לעסוק בנגלה דתורה, כשם שקובע כמה שעות ביום ללימוד תורת החסידות.

ומטעם זה תובעים בתוקף כל כך מכל החסידים בכלל, ובפרט מאלה הנמצאים באהלה של תורה, ומתלמידי הישיבה בפרטי פרטיות – שתהי' אצלם שקידה והתמדה ביותר בלימוד נגלה דתורה, אלא, שהלימוד יהי' מתוך חיות ו"לעבעדיקייט" (לא רק חיות ו"לעבעדיקייט" מצד ההבנה והשגה שלו, אלא גם חיות ו"לעבעדיקייט") שמוסיפה תורת החסידות בלימוד הנגלה.

והרי "תביעה" של הרביים היא (לא רק תביעה בלבד, אלא יש בה) גם נתינת-כח, היינו, שניתנו הכחות הדרושים ללמוד נגלה וחסידות ביחד, נוסף לכך שהנתינת-כח כשלעצמה מחייבת לנצל את הכחות במילואם, כי, העדר ניצול הכחות ח"ו מהוה עוולה לא רק כלפי עצמו, בבחינת "חובל בעצמו", שאף שאינו רשאי, מ"מ, הרי הוא פטור29, אלא גם כלפי אחרים, בבחינת "חובל באחרים", ועאכו"כ כשמדובר אודות נשיא הדור30!

וכיון שכן, חובתו וזכותו של כאו"א ללמוד לא רק תורת החסידות, אלא גם נגלה דתורה (במדה לא פחותה), כיון שתובעים ונותנים כח על שניהם.

ו. וענין זה – לימוד נגלה דתורה עם נסתר דתורה, גופי תורה ונשמתא דאורייתא, שעי"ז נעשית נשמה שלימה בגוף שלם – מהוה גם הכנה והקדמה להגאולה השלימה שצריכה להיות הן בנוגע להגוף, גאולת הגוף, והן בנוגע להנשמה, גאולת הנשמה:

פעולתו של יהודי שתהי' הגאולה השלימה, היא, ע"י שלימות התקשרותו עם הקב"ה, ע"י אורייתא, שהיא הממוצע שעל ידה נעשית ההתקשרות דישראל עם הקב"ה31.

וכיון שההתקשרות עם הקב"ה צריכה להיות באופן שה"גליא" וה"סתים" דישראל קשורים עם ה"גליא" וה"סתים" דקוב"ה, צריך להיות גם חלקו בתורה ("ותן חלקנו בתורתך"32, "חלקנו." דייקא) המקשרת את ישראל עם הקב"ה, הן ב"גליא" דאורייתא והן ב"סתים" דאורייתא, שאז ההתקשרות עם הקב"ה היא "קשר של קיימא" – שהוא מב' קשרים33 – סתים וגליא34.

וכשישנו קשר של קיימא בין ישראל וקוב"ה, לאחרי שלילת ההפסק ד"עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם"35, אזי באה הגאולה האמיתית והשלימה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה36 שתיכף לאחר ברכת "סלח לנו" מברכים "גואל ישראל" – כן תהי' לנו במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו.

* * *

ז. דובר לעיל (בההדרן) שיש סברא שהתחלת הזמן כולל "בכח" את המשך הזמן שבא לאחריו, אלא, שסברא זו אינה אלא לדעת בית שמאי, שרק לעתיד לבוא תהי' הלכה כמותם37.

ויש להוסיף, שגם בזמן הזה מצינו שיש זמן שכולל כו"כ זמנים, אלא שהמדובר הוא (לא אודות המשך הזמן שבא לאחריו, אלא להיפך) אודות המשך הזמן שהי' כבר לפנ"ז.

וענין זה מצינו בנוגע ליום הילולא – כפי שמבאר רבינו הזקן (בעל ההילולא דכ"ד טבת) באגה"ק38 שביום הילולא מתעלים ומתכללים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", היינו, שהזמן דיום הילולא כולל בתוכו כל משך הזמן דחיי האדם.

ח. והנה, עילוי זה הוא לא רק בעת ההסתלקות, אלא כן הוא גם ביום ההילולא בכל שנה ושנה.

וכמבואר בכתבי האריז"ל39 על הפסוק40 "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור", שכאשר "נזכרים" בדור שלאח"ז, אזי חוזרים "ונעשים" כל גילויי האורות שהאירו ב"הימים האלה" בפעם הראשונה.

ומזה מובן גם בנוגע ליום ההילולא של רבינו הזקן בכ"ד טבת, שע"י הזכרון ("נזכרים") דיום זה בכל שנה ושנה, חוזרים "ונעשים" כל העילויים שהיו ביום ההסתלקות – בלשונו של בעל ההילולא – עליית והתכללות "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד (רבינו הזקן) כל ימי חייו".

[ולהעיר, שלשון זה – "עבודתו אשר עבד" – הוא ע"פ לשון הכתוב41 "פעולתו אשר עבד בה" שנאמר בהפטורה דפרשת וארא, שבשבוע זה חל כ"ד טבת (בשנה זו, ברוב השנים, ו)גם בפעם הראשונה, שההסתלקות היתה ב"מוש"ק דשמות כ"ג אור לכ"ד טבת" (כלשון הצמח-צדק42), היינו, בשבוע דפרשת וארא43].

ויש להוסיף, אשר, ע"פ מ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה44 (בנוגע לענין בלתי-רצוי) ש"מפני שהוא הוא הממשיך להם ההשפעה לכן הוא נוטל חלק בראש" (ועאכו"כ בצד הטוב, שהרי "מדה טובה מרובה כו'"45) – מובן, שכל אלה ש"מזכירים" את יום ההילולא (ובפרט כשמקבלים על עצמם ענינים הקשורים עם דרכיו ואורחותיו של בעל ההילולא), ובמילא "נעשים" על ידם כל העילויים דיום ההילולא – נוטלים הם חלק בראש בכל הגילויים שנעשים למעלה, שעי"ז נעשה גם למטה תוספת אור בריבוי גדול ביותר46, ולכל לראש – בנוגע אלינו בפרט – תוספת כח וסיוע נעלה ביותר בעבודת כל אחד ואחד בדרכיו ואורחותיו של בעל ההילולא.

ט. ומהענינים העיקריים בזה:

עבודתו של רבינו הזקן היתה בעיקרה – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בכו"כ שיחות – לגלות דרך חסידות חב"ד, ולא להסתפק בכך, אלא גם להפיץ את דרך חסידות חב"ד. וכידוע47 שרבינו הזקן רצה שתורת חסידות חב"ד תהי' שייכת (לא רק ליחידי סגולה, ולא רק לסוג מיוחד של בנ"י, אלא) לכאו"א מבנ"י.

בענין זה עסק רבינו הזקן בעצמו, ובזה עסקו רבותינו נשיאינו הבאים אחריו, ממלאי מקומו, והם מסרו לנו וציוו עלינו לעסוק בזה – כדי לזכות אותנו בכך.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר בנוגע לכתיבת הספר-תורה לקבלת פני משיח צדקנו, שהי' ביכלתו לכתוב הס"ת בעצמו, אלא שרצה לזכות בזה את כל בנ"י, ולכן נתן את היכולת והאפשרות שכולם יוכלו להשתתף בזה48.

וכן הוא בנוגע לההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה כדי לפעול ביאת המשיח (אימתי קאתי מר, לכשיפוצו מעינותיך חוצה)49 – שרבותינו נשיאינו היו יכולים לפעול זה בעצמם באופן ד"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"50, אלא שרצונם הי' לזכות את כאו"א מאתנו שגם לנו תהי' שייכות והשתתפות בהפעולה דהבאת המשיח ("אַראָפּבריינגען משיח'ן") כאן למטה מעשרה טפחים, ולכן השאירו לנו מקום שנוכל גם אנו מצידנו לעשות משהו בהפצת המעיינות חוצה, שכן, כשיהי' לנו חלק בהכנה והקדמה לביאת המשיח ("יפוצו מעינותיך חוצה"), יהי' לנו גם חלק – לא באופן של "נהמא דכיסופא"51 – בביאת המשיח ("אתי מר"), במהרה בימינו.

י. וגם בענין זה הורה רבינו הזקן את הדרך – באיזה אופן צריכה להעשות הפעולה דהפצת המעיינות חוצה:

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בכמה שיחות52 אודות דרך פעולתו של רבינו הזקן בהפצת המעיינות חוצה – שבבואו לכל עיר, הי' נכנס לבית- המדרש או לבית-הכנסת, עומד ואומר ענין בנגלה דתורה, ולאחרי שהי' "לוקח" את קהל הלומדים ("ווען ער פלעגט דערנעמען דעם עולם") – או מבלבל אותם... (בכל מקום לפי ענינו) – ע"י דבריו בנגלה דתורה, הי' מתחיל לומר ענין מתורת החסידות, ובכך הי' מהפכם ממהות למהות!

ודרך זו הראה רבינו הזקן גם לנו,

– ולא עוד אלא שלאחרי שפתח וסלל את הדרך, הרי עבודתנו בזה היא שלא בערך בנקל יותר, ומה גם שהובטחנו שבודאי תהי' עבודה זו בהצלחה –

שכאשר פוגשים יהודי שלעת-עתה אינו חסיד, צריכים "לקחת" אותו ("דערנעמען אים") ע"י נגלה דתורה, וכאשר מבלבלים אותו או שוברים מציאותו עי"ז, אזי נעשה כלי-קיבול לתורת החסידות, ויכולים להפכו ממהות למהות.

חסידים בכלל, ותמימים בפרט, שמהם תבעו הרביים ביחוד להיות "נרות להאיר"53, צריכים לילך ולהדליק את הנרות, "נר הוי' נשמת אדם"54, של אותם יהודים שלעת-עתה אין הנר דולק ואינו מאיר בהם, ופשיטא שאינו מאיר מבחוץ הימנו – לאחרי שכל א' מקדים ומדליק תחילה את הנר שלו, ובאמצעות ה"אש" שבו מדליק גם נרותיהם של יהודים אחרים. אבל, כדי שאותו יהודי (שצריכים להדליק את הנר שלו) יניח שיוכלו לגשת אליו – צריך "לקחת אותו" בדרך שהראה רבינו הזקן – ע"י נגלה דתורה, ועי"ז בודאי יצליח, ואח"כ יעשהו גם לחסיד.

אלא, שבשביל זה יש צורך ב"כלי זיין"... ולא רק בתורת החסידות, אלא גם בנגלה דתורה.

וכיון שכל אחד מאתנו עשאוהו "שיסער" (רובה קשת) – כהביטוי שהי' רגיל אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר: "יעדערן פון אונדז האָט מען געמאַכט פאַר אַ שיסער" – הרי אין לנו ברירה אלא ליקח הרובה ולירות, ומסתמא תהי' הירי' לעבר המטרה הנכונה ("מ'וועט טרעפן אַהינצו וואו מ'דאַרף שיסן").

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) ישנו סיפור על א' שאמר שיודע הוא לירות, אבל אינו יודע (כיון ששכחו ללמדו) כיצד צריך לאחוז את הרובה, מצד זה או מצד השני... אבל בנוגע לעניננו: כיון ש"חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן"55, הרי, כשנתנו לנו רובים, מסתמא נתנו לנו רובים כאלה שיכולים לירות רק לכיוון הנכון!

צריכים רק להטעין את הרובה ב"כדור" של נגלה דתורה, ועי"ז מבטלים את הזולת ממציאותו, ועד שמהפכים אותו ממהות למהות, כנ"ל.

יא. ולא לדרשא קאתינא, אלא הכוונה היא בנוגע לפועל ממש:

יש להוסיף כח והתאמצות יתירה בלימוד נגלה דתורה, שכן, נוסף על גודל הענין דקיום מצוה ובפרט מצות תלמוד תורה מצד עצמה, הובטחנו גם שלימוד נגלה דתורה יהי' סיוע גדול ביותר בשליחותנו בעלמא דין – הפצת המעיינות חוצה – שיתן לנו גישה מיוחדת, והכשרה והכנה מיוחדת למילוי השליחות הלזו, כך, שבמהרה בימינו נוכל לראות בכל מקום ופינה ("וואו מ'וועט זיך נאָר אַ קער טאָן") ש"חסיד אידיאָט" (שהולך חסיד) באופן שמציאות אחרת אינה תופסת מקום כלל, כהסיפור- הפתגם הידוע56, היינו, שבכל מקום ובכל פינה ("וואו מ'וועט זיך נאָר קערן און וואו מ'וועט זיך נאָר ווענדן") יהי' אלקות בגילוי, כמ"ש57 "מלאה הארץ דעה את ה'".

וענין זה נעשה ע"י המאור שבתורה58, זוהי תורת החסידות, נשמתא דאורייתא, ובהקדמת ה"גוף" וה"כלי" – כלים רחבים – ידיעה רחבה וגדולה בנגלה דתורה, כל אחד לפי ערכו, מעמדו ומצבו.

ואז מתמלא רצונו של בעל ההילולא שתהי' ההתאחדות דנגלה וחסידות גם יחד, ובאופן שרואים את הפעולה דתורת החסידות גם בנגלה דתורה – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בקונטרס לימוד החסידות59 שיש ב' ענינים בתורת החסידות: (א) על ידה מקבלים ידיעה בסדר השתלשלות וידיעת הבורא, (ב) על ידה מקבלים מבט אחר ("אַן אַנדער קוק"), הבנה והשגה אחרת וחיות אחרת לגמרי בנגלה דתורה, והרי לשם כך (לענין הב') יש צורך ב"מאַטעריאַל" (חמרים) – נגלה דתורה – שבזה תהי' הפעולה דתורת החסידות להוסיף חיות וכו'.

וכדי למלא את הרצון והחפץ והתשוקה של בעל ההילולא – יש צורך בכך שכל אלה שתובעים מהם להיות "נרות להאיר" יוכלו לצאת מד' אמותיהם ולנסוע בכל העולם ולבלבל ולהרעיש את העולם ע"י נגלה דתורה, ואז יאמרו: "חזו דאתאי"60, ויקדשו אותם ע"י נסתר דתורה, ובכך יעשו אותם "לעבעדיקע און פריילעכע אידן", בשני האורות שבתורה, אור הנגלה ואור הנסתר.

* * *

יב. ידוע61 הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות הסדר שקבע המגיד עם רבינו הזקן בתחלת בואו למעזריטש, אשר בנו (ר' אברהם) ה"מלאך" ילמוד עם רבינו הזקן תורת החסידות (תורת הבעש"ט והמגיד), ורבינו הזקן ילמוד עם ה"מלאך" תורת הנגלה62. וכשהתחילו ללמוד התחלת הש"ס, "מאימתי קורין את שמע בערבין", ורבינו הזקן התחיל לפרש את המשנה ע"פ נגלה, אמר ה"מלאך" אשר הוא מפרש "מאימתי" מלשון אימה ויראה כו'63.

ויש לבאר הלימוד וההוראה מסיפור זה, שכן, כל הסיפורים שסיפרו לנו, יכולים וצריכים אנו להפיק מהם לימוד והוראה בענינים השייכים אלינו.

– לא מכבר קבלתי מכתב מא'64 ובו כותב לי שאיתא בספרים שסיפורי צדיקים הם בבחינת "מעשה מרכבה".

(כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) לא מצאתי בספרים פתגם זה65, ולכן משאיר הנני זאת על אחריותו של הנ"ל... אבל, מה שברור בודאי שבסיפורי צדיקים יש כוונה ותכלית66, ובפרט סיפור ששומעים מצדיק, ובפרטי פרטיות – מנשיא, שכל מהותו וענינו לנהל את צאן מרעיתו, הנה כאשר נשיא מספר סיפור (כסיפור הנ"ל), הרי זה בודאי ענין השייך אלינו שיכולים וצריכים אנו ללמוד ההוראה שבזה, כדלקמן.

יג. ולכל לראש – הלימוד וההוראה מצירופם וחיבורם של רבינו הזקן והמלאך ללמוד יחדיו, צירוף וחיבור של שני יהודים בלימוד התורה:

יהודי אחד בפני עצמו – אינו מציאות שלם, כי אם, מציאות כזו ש"חזי לאיצטרופי"67 עם עוד יהודי, אשר, ע"י צירופם יחד נעשה (לא רק הוספה בכמות, אלא גם) שינוי באיכות, מן הקצה אל הקצה.

וראי' לדבר – מהא דמצינו במדרש68 בנוגע למתן-תורה, ש"אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד כו'":

מתן-תורה הו"ע הכי נעלה – תכלית כוונת בריאת כל העולמות, כיון שבמ"ת הי' ביטול הגזירה, ביטול החיתוך ("דער אָפּשניט") והפירוד בין עליונים לתחתונים ("עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים"), ונעשה חיבור בין עליונים לתחתונים ("התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים")69.

וכל זה תלוי בצירופו של יהודי אחד, יהי' מי שיהי', לכלל ישראל, שכן, "אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד כו'", ורק ע"י צירופו של אותו אחד מתאפשר כללות הענין דמ"ת.

ומזה מובן גם גודל העילוי שנעשה ע"י החיבור והצירוף של יהודי אחד לענין כללי של תורה ומצוות [והרי כל עניני התומ"צ הם ענינים כלליים: בנוגע למצוות, הרי כל מצוה כלולה מכל המצוות, כמבואר בדרושי חסידות70 שהטעם לכך ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"71, הוא, לפי שבמצוה שעוסק בה כלולה גם המצוה שפטור ממנה; ועאכו"כ בנוגע לתורה, שהיא למעלה מן הזמן ומן המקום, דלא כמצוות שיש בהם ההתחלקות דזמן ומקום, בדוגמת ההתחלקות דרמ"ח אברים ושס"ה גידים (שהם כנגד רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת), משא"כ תורה שהיא בדוגמת הדם שהולך וסובב בכל האברים בשוה72] – שאין זה הוספה בכמות בלבד, אלא שינוי ועילוי גדול באיכות.

יד. וכדי שהחיבור והצירוף יהי' אמיתי – ה"ז ע"י ההקדמה ד"מאימתי קורין את שמע בערבין", "מאימתי" מלשון אימה ופחד (כפירוש "המלאך"), שזהו"ע הקבלת עול:

צירוף וחיבור – יכול להיות באופן שאינו אלא כלפי חוץ, ואילו בפנים נשאר מעמד ומצב של פירוד, ואעפ"כ ה"ז נחשב לחיבור. וכפי שמצינו במשנה73 חילוקי דינים באופני צירוף וחיבור לענין טומאה וטהרה. אבל, הכוונה היא שיהי' צירוף וחיבור הן מבחוץ והן מבפנים וכו', צירוף וחיבור אמיתי, ועד באמת לאמיתו.

ובפרטיות יותר:

כאשר החיבור של יהודי א' עם חבירו הוא מצד פניות, פניות גשמיות, או אפילו פניות רוחניות – אין זה חיבור אמיתי, שהרי אין כוונתו להחיבור כשלעצמו, כי אם להרויח והתועלת בגשמיות או ברוחניות כתוצאה מהחיבור.

ולדוגמא: כאשר כמה מישראל מצטרפים למנין כדי שתהי' להם הזכות לומר דבר שבקדושה, בידעם גודל העילוי שבדבר – ה"ז אמנם חיבור, וחיבור בענין של תומ"צ, אבל, אם כוונת החיבור אינה אלא מצד תועלת זו – שהיא אמנם תועלת שבקדושה, שיתוסף עילוי בנשמתו ברוחו ובנפשו, אבל בכל זאת רק תועלת פרטית – ה"ז חיבור מצד פני', ואינו חיבור אמיתי, באמת לאמיתו.

חיבור אמיתי הוא (לא מצד איזו פני' ותועלת, אלא) מצד אמיתת הענין – כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא74 ש"הנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה .. מצד שורש נפשם בה' אחד", ועי"ז נעשה "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך"75, "פניך" דייקא, פנימיות ועצמות א"ס ב"ה.

ולהוסיף, שחיבור זה שהוא "מצד שורש נפשם בה' אחד", הוא למעלה מכללות התומ"צ, שהרי השורש דנשמות ישראל הוא למעלה מהשורש דתומ"צ, כמארז"ל76 "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", אפילו למחשבת התורה, שהרי בתורה עצמה נאמר "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל", ומזה ראי' ש"ישראל קדמו"77.

וחיבור כזה תובעים מיהודי בהיותו למטה בעוה"ז הגשמי – שבו צריך להשלים את הכוונה העליונה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ע"י גילוי והמשכת "עיקר שכינה" (שבתחתונים היתה)78, למעלה מדרגת ה"שכינה" כפי שהיא בכל העולמות, אפילו בעולם האצילות ובעולמות הא"ס שקודם האצילות79 – שגם למטה בעוה"ז הגשמי יהי' החיבור שלו עם רעהו (לא מצד התועלת שבדבר, אפילו תועלת דקדושה, אלא) "מצד שורש נפשם בה' אחד", שלמעלה מתומ"צ.

וכיון שחיבור זה הוא למעלה מכללות ענין התומ"צ, הרי, הדרך לבוא לזה היא ע"י קבלת עול דוקא. וזהו הרמז וההוראה מהמשך הסיפור אודות לימודם של רבינו הזקן והמלאך, שהמלאך פירש "מאימתי" מלשון אימה ופחד, ענין הקבלת עול, שזהו גם התוכן ד"קורין את שמע בערבין", "יקבל עליו עול מלכות שמים תחילה"80.

טו. וענין זה מהוה התחלת הלימוד דתורה שבעל פה, ובאופן שהלימוד הוא הן בתורת הנגלה והן בתורת החסידות (פירוש המלאך בדברי המשנה) גם יחד:

ענינה של תורה שבעל פה – כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק81 בפירוש המאמר שבסיום הש"ס "כל השונה הלכות בכל יום וכו'" – שבה מתגלה רצון העליון ב"ה המלובש בתרי"ג מצוות התורה, לידע את המעשה אשר יעשון, כיצד להתנהג במחשבה דיבור ומעשה בפועל ממש בחיים היום-יומיים בעוה"ז הגשמי.

והנקודה הכללית דרצונו ית' מכאו"א מישראל – שתהי' ההתקשרות דישראל עם קוב"ה ע"י אורייתא הן בגליא והן בסתים, כמאמר31 "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל אורייתא וקוב"ה, וכולהו סתים וגליא",

ובשני האופנים82: (א) הקשר דה"סתים" דקוב"ה אורייתא וישראל ביניהם, והקשר דה"גליא" דקוב"ה אורייתא וישראל ביניהם, (ב) הקשר דסתים דקוב"ה עם גליא דקוב"ה, גליא דקוב"ה עם הסתים דאורייתא, סתים דאורייתא עם גליא דאורייתא, גליא דאורייתא עם סתים דישראל, וסתים דישראל עם גליא דישראל,

ובכל אופן – ב"גליא" דישראל, בהיותם בעוה"ז הגשמי, נמשך ומתגלה גם ה"סתים" דקוב"ה, עצמות ומהות א"ס ב"ה.

וכל זה נמשך ומתגלה בעוה"ז הגשמי והחומרי, שנעשה בו הגילוי ד"הוי' אחד ושמו אחד"83, "כשאני נכתב אני נקרא" (דלא כבזמן הזה שנכתב הוי' ונקרא אד')84, ועד לגילוי כח העצמות שבהתהוות יש מאין, כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק85 ש"מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו .. הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה".

וכן תהי' לנו – ע"י העבודה דהתקשרות סתים וגליא [בדרכו של רבינו הזקן שפתח וסלל עבור כאו"א מאתנו, והראה לא רק שיכולים לילך בה, אלא גם כיצד לילך בה86, כך שזהו בכחו של כאו"א מאתנו], שכל אחד יקשר הסתים וגליא שבו (בישראל), עי"ז שתהי' אצלו ההתקשרות דסתים וגליא שבתורה, שאז פועל גם ההתקשרות דסתים וגליא דקוב"ה, ובמילא, גם הקץ הסתום, "לבא לפומי' לא גליא"87, נמשך ומתגלה למטה מעשרה טפחים, וזוכים לגאולה שלימה ואמיתית במהרה בימינו88.

* * *

טז. דובר89 כמ"פ אודות הצורך בחזרת חסידות בבתי כנסיות90.

והטעם לזה הוא בגלל התועלת שבדבר – ובשתיים: (א) עבור הבחורים עצמם, שכדי לחזור חסידות בעל-פה, יצטרכו בדרך ממילא ללמוד חסידות בעצמם (שהרי לא יתכן לחזור ללא לימוד מקודם...). (ב) עבור הבעלי-בתים הנמצאים בהבתי כנסיות.

והנה, בנוגע לתועלת הראשונה, לימוד החסידות וידיעת החסידות – ישנם מהאברכים ("יונגעלייט") הנשואים ועאכו"כ ("ווער רעדט שוין") הבעלי-בתים שכבר "באים בימים" החושבים שאינם זקוקים לתועלת זו, כיון שתורת החסידות היא אצלם "כמונח בקופסא"... וצריכים רק "לאוורר" ("דורכלופטערן") את הענינים מזמן לזמן, דבר שאינו כרוך ביגיעה כלל91,

אבל, לייגע את עצמם ללמוד המאמר בע"פ, ואח"כ לילך לביהכ"נ ולחזרו – אינם חייבים, טוענים הם, כיון שהדבר אינו חסר אצלם. ואף שאמרו חז"ל92 "מתלמידי יותר מכולם" – "מוחלים" הם גם על כך, שכן, הזמן והטירחא שלהם יקרים יותר.

אמנם, צריכים לחשוב גם על התועלת עבור מתפללי ביהכ"נ, וזהו תפקידם של תמימים, "נרות להאיר"53. ובנוגע לתועלת זו – הרי אדרבה: מה יכול לפעול על בעלי-בתים יותר מזה שרואים שהגיע אליהם "אדם גדול", שרכש לעצמו ידיעה טובה בחסידות ("ער קען שוין טאַקע חסידות"), ואעפ"כ אינו חס על זמנו ו"משפיל" את עצמו לחזור מאמר חסידות בפני כאלה שלמטה ממדריגתו כדי לזכותם – דבר שישאיר רושם חזק ביותר אצל הבעה"ב השומעים.

ולפיכך, גם אם צדקו האברכים בטענתם שלתועלת עצמם אינם זקוקים לקיים הוראה האמורה, אעפ"כ הי' זה "דבר ישר" אם היו חושבים אודות טובתו של יהודי שני, ובשביל יהודי זה היו "מוסרים את נפשם" ללמוד מאמר חסידות, ולדעת אותו גם בע"פ, ולאח"ז לילך בביהכ"נ ולחזור המאמר – [כולו או חציו, בהתאם להשיעור "וואָס אַן אַמעריקאַנער בעה"ב" יכול "לסבול" בפעם הראשונה].

ויהי רצון שגם האברכים (נוסף על הבחורים), יטלו חלק בעבודתו של רבינו הזקן של הפצת תורת החסידות, וזכות הרבים מסייעתם5.

יז. האמור לעיל הוא גם ביחס להתפקיד הכללי להיות "נרות להאיר":

ישנם החושבים שתפקיד זה שייך לתלמידי הישיבה בלבד, אבל כאשר יוצאים מהישיבה – "איז מען שוין אַ פרייער מענטש", ובמילא נעשים (הגוף ונפש הבהמית) בבחינת "בהמות מדבריות" שאין עליהם בעה"ב!...

האמת היא שגם כאשר יוצאים מהישיבה, נשארים (הגוף ונה"ב) בבחינת "בהמה", אשר עול הבעה"ב מוטל עלי', דוגמת "בהמות בייתיות".

וההוכחה לכך:

החילוק בין "בהמות בייתיות" ל"בהמות מדבריות" – מצינו במסכת ביצה93: "אלו הן בייתות הלנות בעיר ("שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום"), מדבריות הלנות באפר" ("שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה").

כלומר: הסימן הקובע את החילוק בין "מדבריות" ו"בייתיות" הוא מקום לינתן של הבהמות: אם הבהמה לנה במדבר – ה"ז מהוה סימן ששייכת ל"בהמות מדבריות", שאין עליהן בעה"ב; אבל בהמה כזו שחוזרת ללון – כשמחשיך היום – בתוך התחום, שייכת ל"בהמות בייתיות", שיש עליהן בעה"ב.

ודוגמתו בנדו"ד:

כיון שרואים שבמצב של חושך – "ווען עס ווערט אַ ביסעלע טונקעלער" – חוזר הוא בריצה אל הבית וצועק: "ס'טייטש אַ געוואַלד! ס'איז געוואָרן פינצטער"... – ה"ז סימן שיש לו (והוא קשור אל ה)בעה"ב!...

וכיון שבמצב של חושך (לילה) מכיר ומרגיש שיש עליו בעל-הבית – צריך הוא להרגיש את הבעה"ב שלו גם במצב של אור (יום)!... ולא יתכן שבמצב של אור ("בשעת ס'איז ליכטיק") ירוץ וישתולל ("אַרומלויפן מיט אַ ווילדקייט") ללא בעה"ב, ו"מי יאמר לו מה תעשה"94 – כיון שחושב שהוא "כלי הנגמר בטהרה"!

המשנה אומרת95 שאפילו "כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש"! כלומר, גם אם הוא בבחינת "כלי הנגמר בטהרה", הרי, אם רצונו להתקשר ולהתאחד עם בחי' ה"קודש" – זקוק הוא לטבילה, כמבואר בחסידות96 ש"טבילה" אותיות "הביטל".

ואדרבה – ככל שתגדל אמונתו בעצמו ("וואָס מער ער איז אַיינגעגלויבט אין זיך") שהוא "נגמר בטהרה", כך תגדל ההוכחה והראי' שזקוק הוא לטבילה (אותיות "הביטל") נעלית יותר "לקודש"!

יח. המורם מכל האמור לעיל:

ההשתתפות בהעבודה שמסר רבינו הזקן לכל המקושרים אליו מוטלת היא לא רק על הבחורים, אלא גם (ואדרבה, אפשר שמוטלת יותר) על האברכים והבעה"ב (כולל אלו החושבים שהם בעה"ב) – שהרי גם לאחרי החתונה לא יוצאים, ח"ו, מסוג זה (של מקושרי רבינו הזקן), ואדרבא, על ידי החתונה מכניסים עוד מישהו בתוך סוג זה, ולאחרי זה, כאשר ניתוסף "דור ישרים יבורך"97 – מחנכים אותו מלכתחילה באופן זה, עד שלא יידע כלל אודות מציאות אחרת!

– כותב לי א', שרצונו, שבנו ידע אך ורק אודות מציאותו של הקב"ה, מציאותה של "ליובאַוויטש", ותו לא מידי ("מער גאָרניט")!... וזוהי כל תכליתו. כל שאר הענינים הקיימים בעולם אינם מציאות, כי אם דמיון ("אַ פאַרבלענדעניש"), אחיזת עינים98, עד שקיימת "שאלה" אם מותר לברך ברכה על כך... הילד צריך לדעת – כך כותב אלי – אודות מציאותו של הקב"ה, והקב"ה ברא את "ליובאַוויטש", וכל שאר הענינים אינם במציאות!

הכרה והרגשה זו – צריכים גם האברכים והבעה"ב לפעול בעצמם.

ואדרבה: מכיון שבעל-הבית עסוק בהוויות עוה"ז, בצרכי פרנסתו, וטוען שע"פ שו"ע מחוייב הוא ב"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"99, וצריך להקדיש כו"כ שעות ביום בשביל מסחר, או ענינים אחרים של ל"ט "עובדין דחול" – עלול הוא לטעות יותר בענין זה.

ולכן, צריך הוא לחקוק בלבו פנימה ("אַיינקריצן ביי זיך אין האַרצן") הידיעה וההכרה "אַז מער ווי דער אויבערשטער און ליובאַוויטש, מער ווי דער אויבערשטער און תורת החסידות, מער ווי דער אויבערשטער און תורה – איז מער גאָרניט דאָ"!

ואם ישנה איזו מציאות אחרת – אין זה אלא בשביל שעל ידה יתקיים רצון הקב"ה.

ולדוגמא: כדי לקיים מצות אתרוג, צ"ל קרקע, אילן, ואדם שיזרע את הגרעין, ישקה את הקרקע, יפקח עלי' וכו', כדי שלאחרי כמה שנים יבוא יהודי ויברך על האתרוג שגדל באילן זה. ונמצא, שמציאות הקרקע והאילן וכו' אינה מציאות אמיתית, כיון שאינה אלא טפל להעיקר, שזהו מציאותו של (רצון) הקב"ה, ודוגמתו הוא בנוגע לכל מציאות שבעולם.

יט. האמור לעיל מפורש גם בנגלה דתורה:

בהקדמתו לפירוש המשניות100 מאריך הרמב"ם בביאור מארז"ל101 "מאי כי זה כל האדם102, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה", ש"תכלית העולם וכל אשר בו הוא איש חכם כו'", אשר ענין ה"חכם" הוא (כמ"ש לפנ"ז) "לצייר לנפשו אחדות הקב"ה כו'".

ויש להוסיף בזה ע"פ המבואר בתורת החסידות103 בפירוש מארז"ל104 "איזהו חכם הרואה את הנולד",

– ובהקדם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר105 שהרמב"ם ידע תורת הקבלה, אלא, שמכיון שבזמנו היתה סכנה לגלות עניני קבלה, לכך הסתיר אותם בחיבוריו כל כך עד שלא יוכלו להכיר את הדבר. אבל לאח"ז באו רבותינו נשיאינו וגילו עניני הקבלה שבחיבורי הרמב"ם106 –

"שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו ית'", אשר מזה שהתהוות העולם (יש מאין) ע"י דבר הוי' נעשית בכל רגע ורגע מחדש, מובן, שלאמיתתו של דבר, מציאות היש אינה מציאות כלל, כיון שכל מציאותו אינה אלא דבר הוי' שמהוה אותה מאין ליש בכל עת ובכל רגע107.

וזהו הפירוש בדברי הרמב"ם ש"תכלית העולם וכל אשר בו הוא איש חכם כו'" – שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל יהודי ("חכם") שנרגש אצלו שמציאות העולם אינה מציאות אמיתית כלל, "די מציאות איז קיין מציאות ניט" (כיון שכל מציאות העולם אינה אלא דבר הוי' שמהוה אותה מאין ליש בכל עת ובכל רגע), אשר הכרה והרגשה זו נפעלת ע"י תורת חסידות חב"ד – "ליובאַוויטש" – החלק בתורה שבו מדובר אודות העדר וביטול מציאותו של היש ("ווי אַזוי יש איז קיין מציאות ניט") כיון שנתהוה מהאין בכל עת ובכל רגע.

ולפיכך, כדי לפעול הכרה והרגשה זו, ובפרט אצל האברכים והבעה"ב, שלהיותם קשורים יותר לעניני העולם (כנ"ל סי"ח) עליהם להזהר ביותר מהטעות שהעולם הוא מציאות – צריכים הם להתקשר עם תורת החסידות, אשר הלימוד וההתעסקות בה תפעל בהם ההכרה וההרגשה לראות בכל דבר בעולם אך ורק את כח הפועל בנפעל108.

כ. וענין זה מודגש במיוחד בעמדנו ביום ההילולא של רבינו הזקן (בכ"ד טבת):

ידוע הסיפור שאירע ביום ההילולא109 – שרבינו הזקן שאל את הצמח-צדק מה אתה רואה? והשיב, שרואה הוא את הקורה ("דעם באַלקן"), ונענה רבינו הזקן ואמר: אינני רואה כי אם כח הפועל בנפעל בלבד110!

וע"פ הידוע39 בפירוש הכתוב40 "הימים האלה נזכרים ונעשים", שכל הענינים שאירעו בפעם הראשונה חוזרים ומתעוררים באותו הזמן בכל שנה ושנה, מובן, שדברי רבינו הזקן האמורים (שאינו רואה אלא כח הפועל בנפעל) שנאמרו ביום ההילולא, חוזרים ומתעוררים עוד הפעם ביום ההילולא בכל שנה ושנה, שמזה נמשך הכח לכל המקושרים אל רבינו הזקן להמשיך ולהחדיר בהם את ההכרה דראיית כח הפועל בנפעל.

ולהעיר, שגם אם לעת-עתה יורגש הדבר רק בפנימיותו ולא יבוא ברגש הגלוי, או שישאר רק בהבנה והשגה בלבד – הנה לעתיד לבוא יתגלה שגם לפנ"ז היתה הכרה זו קיימת במציאות אצלו111.

ולכן צריך כאו"א לעשות את התלוי בו בענין זה – לידע ולהכיר, לכל הפחות בשכל (ע"י ההבנה וההשגה שהענין הוא אמיתי מצד עצמו), שהקב"ה מהוה מציאותו של כל יש, שמזה מובן, אשר "יש" זה הנמצא בפועל ממש בפניו, וממשש, אוכל ושותה אותו בשעה זו ממש – אין זאת אלא דבר הוי' שמהוה ומחי' אותו בכל עת ובכל רגע!

– אין זה דבר המבואר בספרים בלבד, ולא דבר שהי' קיים רק בעבר, ולא דבר שהוא בבחינת "גמרא גמור זמורתא תהא"112... אלא, זהו ענין של בפועל ממש, "אָט איצטער אָ", בחדר זה, בנוגע ל"יש" זה שמסתכל עליו – [כ"ק אדמו"ר שליט"א הראה בידו הק' על השולחן ועל המזונות] – או ממששו כו', שכל מציאותו אינה אלא דבר הוי' שמהוה ומחי' אותו!

ידיעה והכרה זו צריכה להיות "מונחת" אצל כאו"א "בכיס" ("אין פּאַקעט") – גם אם לעת-עתה אין זה אלא בבחינת "אורות סתומים בכלים סתומים"... שכן, גם אז ה"ז נמצא אצלו בבעלותו הבלעדית, ללא "בעלות" או "חלות" אחרת [כהלשון הרגיל בהשיעורים בישיבות בימינו], אלא שייך כולו אליו בכל הפרטים; אלא מאי, החסרון הוא שאינו מרגיש זה בהרגש הלב ובשר הגשמי – הרי לעתיד לבוא ירגיש זה גם בבשר הגשמי, אבל ברוחניות, בהנשמה, ה"ז מאיר אצלו גם עתה.

וכאמור, עכשיו הוא הזמן המוכשר לקבל ולהשיג כל הנ"ל, אפילו בעה"ב, כולל ובמיוחד – אלה שיש להם שיעורים קבועים – ובשופי – בתורת החסידות, בתורתו של בעל ההילולא.

*

כא. כאן המקום לעורר גם אודות התלמידים שצריכים ללמוד ע"מ לקבל "סמיכה" להוראה (כנזכר לעיל113):

הבחורים שדיברו עמהם אודות לימוד להוראה [חלקם הנני רואה כאן, הנשארים אינני רואה, ובודאי ימסרו את הדברים גם אליהם] – הרי לא לדרשא קאתינא, אלא הכוונה היא בנוגע לפועל ממש;

וגם הבחורים שלא דיברו עמהם על כך, אבל הם ראויים ומוכשרים לזה – יקבלו את הדבר על עצמם, ובפועל ממש, מתחיל מלילה זה או מחר בבוקר, ייגשו אל העבודה ("צוטרעטן צו דער אַרבעט") – בהתאם לסדרי הישיבה ושאר הלימודים שמחוייבים בהם (הן לימודים בחסידות והן לימודים בנגלה) – וישלימו הלימוד להוראה עד לחג הפסח, ועכ"פ לא יאוחר מחג השבועות.

ועד"ז בנוגע להבעה"ב הראויים לכך – ה"ז דבר נכון ביותר שגם הם יהיו בקיאים בהוראה, ותבוא עליהם ברכה.

כב. שמעתי פעם מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שמנהג בית הרב הי' לקבל סמיכה להוראה קודם החתונה114, וכך נהג גם הוא בעצמו:

נישואי כ"ק מו"ח אדמו"ר התקיימו בהיותו בן שבע עשרה שנה, ולפני זה, למד במיוחד עבור הוראה. – לפני תקופה זו, למד בתור לימוד התורה סתם (ולא בשביל הוראה וכיו"ב), אבל קודם החתונה רצה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שיקבל סמיכה, ואכן קיבל אז סמיכה אצל כמה רבנים.

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) כנראה, שהרבנים ייגעו אותו קשות ("זיי האָבן אים גוט געמאַטערט"), וכשנוכחו לדעת שאכן ראוי הוא לכך, "ער האָט דאָס כשר פאַרדינט", לא באופן של "נהמא דכיסופא"51, אלא ע"י יגיעה ("יגעת"115), נתנו לו הסמיכה...

ואף שהמדובר הוא בנוגע להנהגה של בית הרב, מ"מ, כיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר וגילה את הדבר,

– כבר אמרתי פעם, שכאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מספר לי סיפור, כבר ידע מלכתחילה שאפרסם אותו, "פריער מיט אַ טאָג שפּעטער מיט אַ טאָג", אם בעל פה, או בכתב, או בדפוס, אבל זאת ידע, שהדבר לא יישאר בגדר סוד;

אלא שבזה גופא היו חילוקים: היו ענינים כאלה – שציוה עלי להעלימם לעצמי ("באַהאַלטן פאַר זיך"), ואזי הייתי צריך לבקש ולפעול ("אויסבעטן") רשיון על פירסום הדבר; אבל היו גם ענינים שמלכתחילה לא הטיל עליהם "הגבלות" –

מובן, שמנהג זה הוא הוראה לרבים – שצריכים לקבל סמיכה להוראה קודם החתונה.

וטעם הדבר – כיון שלעתים תכופות מתעוררות בבית שאלות שונות בהלכה, ואי אפשר ללכת לעתים קרובות כל כך לשאול את הרב ("מ'קען דאָך ניט לויפן יעדן פּאָר מינוט צו אַ רב"), ולכך צריך להיות רב בתוך הבית.

כג. ובהתאם לכך יש לעורר – שכדאי ונכון ביותר שכאו"א הרוצה לבנות "בנין עדי עד"116 (ועד"ז אברכים ובעה"ב שלאחרי החתונה) – יוציא תחילה סמיכה להוראה. ובודאי יש ביכלתו של כאו"א לקבל סמיכה – לכל הפחות כפי הסדר הנהוג בזמננו זה:

בזמנים שעברו ידעו שכדי לקבל סמיכה לרבנות – הרי לכל לראש "דאַרף מען גוט קענען לערנען", ולאחרי זה יש לדעת כדבעי טור ושולחן ערוך, כל חלקיהם, או לכל הפחות שני חלקים – יורה דעה ואבן העזר;

ואילו בזמננו זה נעשה הסדר, שמתחילים בלימוד קיצור שו"ע, ולאח"ז מוסיפים ולומדים פי' הבאר-היטב, ולאח"ז מוסיפים ולומדים שו"ע עם פירושי הט"ז והש"ך, ולאחרי זה אם זמנו פנוי – מוסיפים ולומדים טור וב"י, וגם זה – רק קטעים קטעים.

ובכן, כוונתי לקבל סמיכה לכל הפחות באופן כזה – כדי לדעת את המעשה אשר יעשון, אשר לשם כך צריכה להיות ידיעה בשו"ע אורח חיים ויורה דעה, וגם איזו ידיעה בענינים דאבן העזר, אבל, לכל לראש ולכל הפחות – או"ח ויו"ד, שמוכרח הוא באם רוצים לדעת את המעשה אשר יעשון, ולא להכשל ח"ו בכו"כ הלכות, כמו הלכות שבת (כמ"ש רבינו הזקן באגרת הקודש26) וכיו"ב.

ויש להדגיש, שלא נוגע כ"כ קבלת התעודה ("די פּאַפּירל") בצירוף חתימה המעידה על קבלת הסמיכה, כי אם, היכולת לקבל תעודה כזו, ומאחר שראוי לכך, התעודה עצמה כבר אינה מעכבת, ובלשון חז"ל117 "הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו".

אלא שבנוגע להבחורים דורשים בפירוש שיקבלו גם את התעודה, שכן, עי"ז יוכלו לדעת שמילאו את תפקידם (ללמוד כל הלכות המתאימות) בפועל. ומה טוב שישלחום להבחן אצל מישהו ש"מחמיר" בנתינת הסמיכה, שאז יתברר שמילאו את תפקידם (בלימוד ההלכות) כדבעי118.

כד. ויש לקשר גם ענין זה עם יום ההילולא כ"ד טבת:

מעניניו העיקריים של בעל ההילולא ובעל השמחה הי' חיבור השולחן- ערוך, כידוע119 שבבוא רבינו הזקן למעזריטש נמסר לו התפקיד של חיבור השו"ע לרבים – לא רק בשביל חסידים אלא גם עבור כלל ישראל [ביחד עם יסוד ופירסום של תורת חסידות חב"ד לכלל ישראל47].

ומזה מובן, שכאשר מקבלים החלטות טובות בכל האמור ביום ההילולא – ישנו סיוע מיוחד לקיים את ההחלטה בפועל, ושתהי' הצלחה בזמן, הצלחה ברוחניות, והצלחה בגשמיות.

* * *

כה. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן (באמרו שהשעה היא כבר לאחרי חצות) ניגון ד' בבות של רבינו הזקן, ובבא הרביעית – לכפול ז' פעמים. לאחרי שניגנו ניגון ד' הבבות, אמר: "זאָל מען זינגען דעם ניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", נאָר פריילעך".

במהלך הניגון עמד כ"ק אדמו"ר שליט"א מלוא קומתו ורקד (ביחד עם כל הקהל שנעמד על הספסלים והשולחנות) בשמחה רבה ועצומה.

ואח"כ אמר:]

בודאי אין צורך להבהיר ולהדגיש שאי אפשר לצאת ידי חובה בהנ"ל120, שכן, כל זה אינו אלא הכנה והקדמה לקיום מצוות מעשיות כפשוטו, ובפרטיות, לקביעות עתים בתורת הנגלה ובתורת החסידות, ובקשר לתלמידי הישיבה – שקידה והתמדה נוספת הן בלימוד הנגלה והן בלימוד החסידות.

– זהו ענין של בפועל ממש, שאפשר למשש ולמדוד ע"פ השעון... במילא לא יתכן לרמות את הזולת בענין זה, ולא עוד, אלא שגם את עצמו אי אפשר לרמות בכך!...

ולהוסיף ולהדגיש, שאין זה ענין הנוגע לאחר זמן, כי אם, מחר בבוקר בפועל ממש!

– בנוגע ללילה זה, הרי מכיון שנמצאים כבר לאחרי חצות הלילה, ה"ז שייך לחשבונו של יום המחרת.

*

כו. כאן המקום לעורר גם אודות ההכנות ליום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר:

ובהקדמה121 – שכל ההשפעות השייכות אלינו מקבלים אנו על ידי ממוצע המחבר, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר122, ועל ידו נמשכים אלינו גם כל הענינים דיום ההילולא של רבינו הזקן, להתקשר ולהתאחד עמו וכו'.

וכיון שנשארו חמשה עשר יום עד לה"יאָרצייט", יום ההילולא של נשיאינו, ובמענה על שאלת כו"כ אודות הסדר ביום זה – הצעתי, שסדר ההנהגה ביום ההילולא בשנה זו יהי' – במדה האפשרית – כפי ההצעה שנכתבה אשתקד123, ובודאי יוכלו למלאותה גם בשנה זו.

– הסיבה שהנני מדבר על כך בהזדמנות זו, היא, בגלל שגם כעת עומדים אנו ביום הילולא (של רבינו הזקן). ונוסף לכך, מכיון שישנם כו"כ שכבר שאלו אצלם אודות הסדר של יום ההילולא, וזקוקים הם ליתן מענה על כך, הרי, אלו ששואלים את הצעתי – כבר מלתי אמורה בהסדר שנכתב בשנה שעברה,

ובפרטיות יותר – הן בנוגע לעלי' לתורה בשבת קודש שלפני יום ההילולא, ועד"ז בנוגע לסדר ההנהגה ביום ההילולא עצמו.

וגם כשיעזור הקב"ה שעד אז כבר תהי' ביאת משיח צדקנו, ומה גם124 ש"הקיצו ורננו שוכני עפר"125, והוא בתוכם, יכול להיות עוד לפנ"ז, ויש כמה ראיות בש"ס ומדרשים שיכול להיות הענין ד"הקיצו ורננו" אצל יחידי סגולה לפנ"ז, וגם הי' לפנ"ז; ובפרט כאשר המדובר בנוגע לנשיא שצריך להוציא את צאן מרעיתו מחושך כפול ומכופל כזה –

אין זה מבלבל לסדר האמור ביום ההילולא, כיון שגם אז יהי' זה יום ההילולא, ומה איכפת ("וואָס האַרט") אם זה באופן למטה מעשרה טפחים או למעלה מעשרה טפחים?! – וכיון שאין סתירה בדבר, יכול להיות הסדר כדאשתקד.

כז. [בסיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א (בחיוך):]

בהמשך להמדובר אודות ההדגשה דנגלה דתורה – "ס'איז דאָך אַלץ אַ נאַכט פון נגלה"... – יש להזכיר ולעורר שכל אלה שנתחייבו בברכה אחרונה לא ישכחו לברך ברכה אחרונה126; ואלה שאינם יודעים את הברכה בעל-פה, אל יתביישו לברך מתוך הסידור, ותבוא עליהם ברכה, ואנחנו נאמר ("און מיר וועלן ענטפערן") אמן.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר עוד הפעם אודות חלוקת הש"ס, באמרו, שכל אלה שהשתתפו בחלוקת הש"ס יודיעו איזו מסכתא בוחרים הם ללמוד, ובמילא יצרפו אותם לחלוקה הכללית, ושכל המשתתפים יזכרו את המסכתא שקיבלו על עצמם ללמוד, ויגמרו אותה עד לשנה הבע"ל.

ואח"כ אמר:]

תכליתה של התוועדות חסידית היא – שההחלטות טובות שמחליטים בעת ההתוועדות תפעלנה בפועל ממש במחשבה דיבור ומעשה, להמשיך את אור החסידות במחשבה דיבור ומעשה, בכל יום ויום, ועל ידי כך יאיר כאו"א עוד יותר את חלקו בעולם, וכולם ביחד – את כל העולם.

[וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:] "זייט געזונט און אַ גוטע נאַכט"127.