יב. ע"פ האמור לעיל שחג האסיף רומז על כללות עבודתם של ישראל בבירור העולם – יש לבאר הקשר והשייכות לענין האושפיזין:

ידוע שבשבעת ימי הסוכות1 באים שבעה אושפיזין (אורחים)2 – הן האושפיזין שנזכרו בזהר3: אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף ודוד, והן האושפיזין החסידיים שנתגלו ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו4: הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ, אדמו"ר מהר"ש, ואדמו"ר מהורש"ב5.

ומהענינים בזה:

אמרו חז"ל6 "אורח (שזהו"ע האושפיזין שפירושו אורחים) מברך (ברכת המזון) כדי שיברך לבעל הבית" – שרומז על פעולת ההמשכה ("יברך", ברכה מלשון המשכה7) וההתגלות של הקב"ה בעולם באופן שניכר שהוא "בעל הבית", שזהו כללות הענין דעשיית דירה לו ית' בתחתונים.

ונוסף לזה, "אורח" הוא גם מלשון "דרך", ו"אורחים" לשון רבים, ב' דרכים (מיעוט רבים שנים8) – שמורה על ב' הדרכים (בכללות) שעל ידם נעשה הקב"ה בעה"ב בעולם: הדרך שבה הולכים מלמעלה למטה (המשכת אלקות בעולם), והדרך שבה הולכים מלמטה למעלה (העלאת העולם לאלקות)9.

וזהו ענינם של שבעת האושפיזין שבחג האסיף – שהם מורי-הדרך לכל בנ"י ("יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"10) כיצד לפעול המשכת והתגלות הקב"ה בתור "בעל הבית" של כל העולם, בב' הדרכים (הכלליים) דהמשכה מלמעלמ"ט והעלאה מלמטלמ"ע, שזוהי כללות עבודתם של ישראל בבירור העולם (תוכנו של חג האסיף).

ומזה מובן שענינם של האושפיזין נמשך גם לאחרי חג הסוכות11 (בשמיני-עצרת), אלא שאז אינם "אורחים" אלא "בעלי-בתים", כי, ע"י פעולת האושפיזין בהמשכת וגילוי בעלותו של הקב"ה בעולם כפי שנעשית בשבעת ימי הסוכות (ובהוספה מיום ליום) בתור "אורחים" (אושפיזין), באים (בסיומו של חג האסיף) לגמר ושלימות העבודה, שאז ניכרת פעולתם בהתגלות בעלותו של הקב"ה בעולם בתור "בעלי-בתים".

ועפ"ז תומתק השייכות של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לשמע"צ (בהמשך לשבעת האושפיזין דחג הסוכות, אבל, לא בתור אושפיז, אלא בתור בעה"ב) – כי, להיותו הנשיא של הדור (האחרון לגלות ודור) הראשון לגאולה, לאחרי גמר ושלימות מעשינו ועבודתינו בבירור העולם, ה"ה שייך לשמע"צ שלאחרי חג האסיף שרומז על גמר ושלימות כללות העבודה דבירור העולם, ואז באה הגאולה האמיתית והשלימה שמרומזת ב"שמיני-עצרת", כידוע12 שהגאולה שייכת למספר שמונה, ונוסף לזה, "שמיני" הוא גם מלשון שומן ו"עסענץ"13, שרומז על התגלות התמצית ("עסענץ") דכל עניני העולם, שכל מציאותם היא אלקות.

יג. ולתוספת ביאור ענינם של האושפיזין בשייכות לעבודת כאו"א מישראל:

מהענינים העיקריים דהכנסת וכיבוד אורחים ("גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה"14), שבעה"ב מראה שהוא מעריך ומייקר ביותר את האורח, ע"י השתדלותו (של בעה"ב) להדמות אליו (לאורח). ועד"ז בנדו"ד, שכאו"א מישראל צריך להשתדל להדמות אל האושפיזין – האבות, נשיאי ישראל, אדמו"רים – ע"י ההליכה בדרכיהם ואורחותיהם, ו"זכות אבותם מסייעתם"15.

ולהעיר:

מצינו ברשימותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לתולדותיו של הצמח-צדק (דור השלישי של נשיאי חב"ד, "בתלת זימני הוי חזקה"), ש(כמה מהם) נקראים בתואר "אדמו"ר"16. וענין זה מהוה נתינת-כח לכאו"א מאתנו, בתוככי כלל ישראל, ליקח לעצמו ה"רחבות" וה"התפשטות" שבתואר "אדמו"ר"!

– כשאומרים ביטוי כזה "ווערט מען דאָך פאַרציטערט"... הרי מצינו דוגמתו פלא הכי גדול בכל יו"ט17, בעת פתיחת הארון18 (וכשחל בחול19 – לאחרי ההקדמה דאמירת י"ג מדות הרחמים20 שאינן חוזרות ריקם21), שכאו"א מישראל מבקש על עצמו: "ויתקיים בנו מקרא שכתוב22 ונחה עליו רוח ה' וגו'" – פסוק שמתאר גודל מעלתו של משיח צדקנו!...

וכיון שכן, לא יפלא כ"כ האמור שכאו"א מישראל יכול וצריך להשתדל להדמות להאושפיזין.

וההתדמות להאושפיזין צ"ל גם (ולכל לראש) בכללות הענין ד"אושפיזין" שפירושו אורחים – שכאו"א מישראל צריך לידע ולהרגיש שנמצא בעולם רק כמו "אורח" (שהעולם אינו מקומו האמיתי, להיותו "חלק אלקה ממעל ממש"23, "ישראל וקוב"ה כולא חד"24), ותפקידו לגלות את ה"דרך" ("אורח" מלשון דרך) להמשכת וגילוי אלקות בעולם והעלאת העולם לאלקות ע"י כללות עבודתו בקיום התומ"צ, וכאמור, "אורח .. מברך לבעל הבית", שממשיך ומגלה בעלותו של הקב"ה בעולם, ובעה"ב נותן ל"אורח" (כאו"א מבנ"י) כל צרכיו ומשמש אותו כו', ועד שנעשה במעמד ומצב של "בן הסמוך על שולחן אביו"25, כפי שיתגלה בפועל בהגאולה האמיתית והשלימה.

*

יד. נוסף על ענינים הכללי של האושפיזין, יש לבאר גם ענינם הפרטי של כל אחד מהאושפיזין (האושפיזא העיקרי של אחד משבעת ימי הסוכות, שביום זה "מזלו גובר"26), כפי שבאים בהמשך ובהוספה זה לזה, עד לסיומו של חג האסיף, גמר ושלימות כללות מעשינו ועבודתינו, בכחם ובהשפעתם והוראת דרכם של האושפיזין.

ובהקדמה – שכבר דובר בארוכה אודות ענינים אלו בשנים שלפנ"ז, וכבר נדפסו הדברים, ובתוספת ציוני מראי-מקומות27, כך שיכולים לעיין בפנים, ואותיות מחכימות28, ובפרט שישנה כבר השלימות דארבעים שנה, ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"29, ולכן אין צורך באריכות הדברים, אלא מספיק גם הדיבור בקיצור וברמז, ו"תן לחכם ויחכם עוד"30.

ובודאי שכל אחד ימסור את הדברים הנאמרים עתה בשמחת בית השואבה גם לאלה (החל מבני ביתו שמאיזה סיבה שתהי' אינם נמצאים כאן) שלא (השתתפו עדיין בשמחת בית השואבה, או שהשתתפו בשמחת בית השואבה במק"א שבו לא) שמעו דברים אלה, ובתוספת ביאור והסבר, והעיקר, שעי"ז יתוסף יותר בכל עניני שמחת בית השואבה.

טו. האושפיזא הראשון – אברהם אבינו:

אברהם אבינו הוא הראשון ("אחד הי' אברהם"31) שהתחיל ופתח את הדרך להמשיך ולגלות אלקות בעולם גם ע"י ראיות והוכחות מהעולם עצמו – כמ"ש הרמב"ם32 "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו .. היאך אפשר שיהי' הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהי' לו מנהיג ומי יסבב אותו וכו' עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלקה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל .. והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלקה אחד לכל העולם כו'", וכמרומז גם בשמו – "ולא יקרא עוד את שמך אברם והי' שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך", "אב לכל העולם"33.

ומאברהם נמשך הכח (עי"ז ש"הודיעו ליצחק בנו .. ויצחק הודיע ליעקב . . ויעקב אבינו למד בניו כולם"34) לכאו"א מישראל – "גוי אחד בארץ"35, כמו ש"אחד הי' אברהם", ויש בו בחינת "איתן"36 – להמשיך ולגלות אלקות בעולם.

ועד"ז בנוגע לאושפיזא החסידי – הבעש"ט – שהוא הראשון שהתחיל ופתח את הדרך דהתגלות תורת החסידות הכללית, שכוללת גם ההמשך בהתגלות תורת חסידות חב"ד, שעל ידה ניתוסף עוד יותר בהמשכת וגילוי אלקות בעולם, שיהי' ניכר בעולם שנתהוה מאין ואפס ממש בכח העצמות37, ועד שיש הנברא נעשה חד עם יש האמיתי38, כפי שיתגלה בפועל לעתיד לבוא, כש"ה' ימלוך לעולם ועד"39, "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד40.

ויש להוסיף הקשר והשייכות דהאושפיזין להגאולה:

אברהם אבינו – כמאמר41 "ברוך שומר הבטחתו לישראל .. שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים", וכידוע פירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר42, שמצד גודל הנח"ר שנעשה למעלה מעבודתם של בנ"י בזמן הגלות, הי' יכול להיות ענין זה בלי קץ וגבול, וזהו השבח וההילול שהקב"ה חישב את הקץ לעשות שיהי' קץ וגבול לעבודה דזמן הגלות.

והבעש"ט – שענין זה גופא נעשה "אויף אַ בעל-שם'סקער אופן", למעלה מחשבונות, כולל גם חשבון הקץ, אלא תיכף ומיד ממש מתקיימת הבטחת הגאולה, ולא עוד אלא שהנפלאות דהגאולה אינם בגדר של נס כיון שנעשים הנהגה רגילה, "אַ בעל-שם'סקע הנהגה".

טז. האושפיזא השני – יצחק אבינו:

אע"פ שגדלה מעלת אברהם אבינו להיותו ראשון לאבות (גם ליצחק), מ"מ, יש גם מעלה ביצחק לגבי אברהם. וכמרומז גם בלשון הכתוב43 "אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", שנוסף על הדגשת מעלת אברהם ש"הוליד את יצחק", מודגשת גם מעלת יצחק כפי שקודם לאברהם, "יצחק (תחילה ואח"כ מוסיף) בן אברהם", וכמארז"ל44 "יפה כח הבן מכח האב"45.

ומהענינים בזה46 – שלידת יצחק כשלעצמה (לפני התחלת עבודתו) היתה באופן של נס גלוי ומפורסם לכל47 שעל ידו נעשה גילוי אלקות בעולם (שינוי הנהגת הטבע), כדברי שרה: "צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי .. מי מלל לאברהם (לשון שבח וחשיבות .. ראו מה הוא ומי הוא שומר הבטחתו הקב"ה מבטיח ועושה) .. כי ילדתי בן לזקוניו"48, ולא עוד אלא שבהמשך לזה הי' הנס ש"הניקה בנים שרה", "ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עמהן והניקה אותם"49.

[ולהעיר, שמלבד הפעולה דראיית הנס ש"הניקה בנים שרה" לעיני כל השרות, ישנה גם הפעולה שע"י הנקת הבנים כשלעצמה, דכיון שהחלב בא מהדם ("דם נעכר ונעשה חלב"50) ש"הוא הנפש"51, הרי, כשבני השרות ינקו מחלבה של שרה, קיבלו השפעה מנפשה של שרה52, ובודאי שהשפעה זו פעלה בהם שינוי לטובה].

ולהוסיף, שענין זה נוגע במיוחד לשנה זו, "הי' תהא שנת נפלאות בה" – שנפלאות השנה (נפלאות בה) באים בגלוי ובפירסום לעיני כל העמים, ועד שגם הם רואים בכל דבר שבעולם (ועאכו"כ במציאותם של ישראל53) הנפלאות דהקב"ה, "לעושה נפלאות גדולות לבדו"54, ועי"ז נעשה מעמד ומצב של שמחה בעולם55 – "כל השומע יצחק לי", "רב שחוק הי' בעולם"56, כמודגש במיוחד בשמחת בית השואבה (ובפרט בלילה השני של סוכות57 שהאושפיזא שלו הוא יצחק, ע"ש השחוק והשמחה) שנמשכת ופועלת גם אצל אומות העולם.

יז. האושפיזא השלישי – יעקב אבינו:

ענינו של יעקב אבינו הוא תורה, כמ"ש "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".

ולהעיר, שיעקב הוא השלישי שבאבות (וקשור במיוחד עם חג הסוכות, הרגל השלישי58 (שכתוב בו שלש שמחות), ובהדגשה יתירה ביום השלישי דחג הסוכות, שהאושפיזא הוא יעקב), וגם התורה (ענינו של יעקב) היא "אוריאן תליתאי"59.

ועפ"ז יומתק ש"יעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלימוד" – לוי דייקא, השלישי שבשבטים.

והענין בזה – שלאחרי פתיחת הדרך להמשכת אלקות בעולם ע"י אברהם, ומעלתו של יצחק שלידתו כשלעצמה היתה גילוי אלקות בעולם, באה עבודתו של יעקב – כללות בנ"י – בהמשכת אלקות בעולם בפועל ע"י התורה, שהיא "תרומתו של עולם", כידוע60 ש"תרומה" אותיות תורה מ'61 (תורה שניתנה למ' יום), שעל ידה נעשית הרמה (תרומה מלשון הרמה) בכל העולם (בירור העולם), שנרגש בו שבריאתו בשביל התורה שנקראת ראשית62 (ובשביל ישראל שנקראו ראשית63, כידוע64 שגם ישראל נקראים בשם תרומה65).

יח. האושפיזא הרביעי – משה רבינו:

ענינו של משה רבינו – שעל ידו הי' מתן-תורה66, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'"67, כולל גם כל הענינים שנתחדשו בתורה במשך כל הדורות, כמארז"ל68 "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני", שגם ענינים אלו הם בכלל "משה קיבל תורה מסיני", ואדרבה, עיקר החידוש ב"משה קיבל תורה מסיני" הוא (לא בנוגע לענינים שנתגלו כבר בזמנו של משה, אלא) בנוגע לענינים שעתידים להתחדש לאח"ז שגם אותם קיבל משה מסיני.

[וההסברה בזה69 – דלכאורה אינו מובן: כיון שענין זה ניתן כבר למשה מסיני, למה נחשב לחידושו של תלמיד ותיק – שהנתינה למשה רבינו היא באופן של כלל70, וחידושו של התלמיד ותיק הוא שמוציא ומפרט ומגלה את הפרטים].

ולהוסיף, שהחידושים בתורה הם ענין עיקרי אצל משה רבינו:

החידוש בתורה נעשה ע"י הפלפול בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות להבין דבר מתוך דבר, שעי"ז יתחדשו חידושי הלכות רבות71. וענין זה מודגש ביותר אצל משה רבינו – כמארז"ל72 שפלפולא דאורייתא ניתן למשה רבינו, אלא שנהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועז"נ73 "טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו. לדל", היינו, שפלפול התורה הוא "לחמו" של משה רבינו.

וכיון שנתנה לישראל, נעשה חיוב על כאו"א מישראל לפלפל ולחדש בתורה, "לאפשא לה"74, שאינו יכול להסתפק בלימוד עניני התורה שכבר נתגלו, אלא צריך להוסיף ולפלפל ולחדש בתורה75 [וגם לאחרי שחידש בתורה ביום זה, וג"פ ביום, צריך להוסיף ולחדש עוד יותר במשך היום, כיון שבכל רגע ורגע שישנו החיוב דלימוד התורה ישנו החיוב לחדש בתורה], ועד כדי כך, שכאשר ביכלתו לפלפל ולחדש בתורה ואינו מחדש אלא חוזר על עניני התורה שכבר נתגלו, ה"ז בבחינת "ביטול תורה" (בערך וביחס להחידוש בתורה), כמובן ממארז"ל76 "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה", דאף ש"מקרא מגילה" הוא לימוד התורה77, ה"ז נחשב ל"ביטול תורה" ביחס להלימוד באופן של פלפול וחידוש בתורה78.

ועוד והוא העיקר – שע"י החידוש בתורה זוכים לחידוש האמיתי בתורה לעתיד לבוא, "תורה חדשה מאתי תצא" (ועי"ז גם החידוש בעולם – "השמים החדשים והארץ החדשה"), בגאולה79 האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו80.

יט. ועד"ז בנוגע לאושפיזא החסידי:

האושפיזא הרביעי הוא אדמו"ר מהר"ש, נשיא הרביעי דחב"ד, שענינו "לכתחילה אריבער"81. וכאשר מונים באושפיזין גם את הבעש"ט והמגיד, אזי האושפיזא הרביעי הוא אדמו"ר האמצעי, שענינו "רחובות הנהר"82, שכן, ההבנה וההשגה בהרחבת הביאור במאמרי החסידות שלו היא בנקל ובמהירות יותר מאשר במאמרי החסידות של אדמו"ר הזקן (שהם בדוגמת תושב"כ83 ביחס למאמרי החסידות של אדמו"ר האמצעי).

וענין זה שייך במיוחד לפלפולא דאורייתא (ענינו של משה רבינו, "לחמו") – כי, סדר ודרך הלימוד דפלפולא דאורייתא הוא באופן שככל שמפלפלים בעומק הענין רוצים להתעמק ולפלפל עוד יותר (בבחינת "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים"84), שהרי "אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות והפלפול בטעמיהן . . (וכתוצאה מזה גם) חידושי הלכות לאין קץ ותכלית"85, ועי"ז נעשית הרחבה אמיתית בתורה, "רחובות הנהר", למעלה ממדידה והגבלה ("לכתחילה אריבער").

ולהעיר מהשייכות המיוחדת לשנה זו – ה'תשנ"ב – שהאות ב' דסימן השנה רומז להר"ת ד"בינה", שהיא באופן של "רחובות הנהר", שזוהי מעלת הבינה גם לגבי חכמה.

ויש להוסיף, שבהענין ד"רחובות הנהר" נכלל גם הריבוי וההרחבה בנוגע למקבלי התורה, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה" באופן ד"העמידו תלמידים הרבה"86, ועוד ועיקר, שכל ריבוי התלמידים, כל בנ"י, מתקבצים87 יחד לארצנו הקדושה, "ארץ טובה ורחבה", לירושלים עיר הקודש כפי שתהי' באופן של הרחבה והרמה ("וראמה"88), ושם זוכים ללימוד התורה בתכלית ההרחבה שאין למעלה הימנה, "תורה חדשה מאתי תצא".

כ. האושפיזא החמישי – אהרן הכהן:

ענינו של אהרן הוא – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"89, היינו, שגם אצל אהרן מודגש ענין התורה, כמו אצל משה90, אלא, שעיקר החידוש אצלו הוא בהפצת התורה אצל אלה שלעת-עתה רחוקים מהתורה, שלכן נקראים בשם בריות בעלמא, והעצה לזה היא "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", "למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה"91.

וחידוש מיוחד בהפצת התורה ע"י אהרן – להיותו אהרן הכהן, שעיקר עבודתו בהשירות לה' בבית המקדש ועד לקדש הקדשים92, וביחד עם זה, התעסק עם "בריות" כדי לקרבן לתורה.

וזהו גם כללות ענינו של שבט לוי (שנשיאו הוא אהרן הכהן) – ש"הובדל לעבוד את ה' לשרתו (וביחד עם זה) ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"93, וכדי שהוראה זו תתקבל באופן המתאים, צריכה להאמר בסבר פנים יפות, מתוך אהבה וקירוב דוקא.

ובאופן כזה צריכה להיות עבודת כאו"א מישראל – "הוי מתלמידיו של אהרן הכהן .. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ועד"ז בנוגע לעבודת שבט לוי, כפס"ד הרמב"ם94 "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש .. אשר נדבה רוחו אותו .. ה"ז נתקדש קדש קדשים (דרגת הקדושה דכה"ג95) .. אתה96 תומיך גורלי".

כא. האושפיזא הששי – יוסף:

לאחרי ובהמשך לפעולת האושפיזין שלפנ"ז בענין התורה, החל מיעקב שענינו תורה, משה, שעל ידו ניתוסף הענין דפלפולא דאורייתא וחידושי תורה, ואהרן, שפעולתו בהפצת התורה – באה פעולתו של יוסף באופן ד"יוסף ה' לי בן אחר"97, שמ"אחר" נעשה "בן"98, שבזה מודגשת פעולת התורה בעולם ("אחר"), לבררו ולזככו ולהעלותו לקדושה ("בן").

[ולהעיר, שמעין זה שייך גם בהפעולה עם בנ"י, לפעול על יהודי שמעמדו ומצבו בגלוי ובחיצוניות הוא בבחינת "אחר" שיהי' גם בגלוי ובחיצוניות בבחינת "בן", אבל, עיקר הפעולה ב"אחר" לאמיתתו (לא רק בגלוי ובחיצוניות) היא בנוגע לבירור העולם99].

ובזה ניתוסף עוד יותר ע"י האושפיזא החסידי, אדמו"ר מהר"ש, שענינו "לכתחילה אריבער" – שבירור העולם ע"י התורה הוא באופן שנרגש בעולם שכל מציאותו אינה אלא בשביל קיום הלכות התורה, שזהו הפירוש ד"לכתחילה אריבער", שאין זה באופן שהעולם הוא מציאות בפ"ע וצריכים לבררו ולזככו ע"י קיום הלכות התורה, אלא באופן ד"אריבער", שמציאות העולם אינה אלא בשביל קיום הלכות התורה, כמרומז בדרשת חז"ל "אל תקרי הליכות אלא הלכות", שהמציאות ד"הליכות עולם" אינה אלא בשביל קיום הלכות התורה (כנ"ל ס"ז).

כב. האושפיזא השביעי – דוד המלך ואדמו"ר מהורש"ב:

ענינו של האושפיזא השביעי, שעל ידו נגמר ונשלם כללות ענינם של האושפיזין, קשור עם הגאולה האמיתית והשלימה – הן האושפיזא שבזהר, דוד מלכא משיחא, והן האושפיזא החסידי, ששמו "שלום", כמ"ש100 "שלום גו' אתן על ישראל בימיו", ולא עוד אלא שה"שלום" חודר ונמשך גם בעניני העולם המרומזים בשמו השני, "דוב" (וגם כפי שנקרא בלע"ז – "בער") ש"מסורבל בבשר"101, כיון שנגמר ונשלם הבירור וזיכוך דעניני העולם.

וגם בענין זה מודגשת הפעולה שע"י התורה – כי, מעניניו העיקריים של אדמו"ר מהורש"ב הוא התייסדות ישיבת תומכי תמימים שבה לומדים "תורת ה' תורה הנגלית ותורת החסידות תמימה"102, ועי"ז פועלים ביאת דוד מלכא משיחא, כמבואר בשיחתו הידועה103 בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד"104, שתלמידי הישיבה הם "חיילי בית דוד" שפועלים התגלות וביאת דוד מלכא משיחא.

ומזה מובן שבעמדנו ברגעי הגלות האחרונים צריכה להיות הוספה מיוחדת בנוגע לישיבת תומכי תמימים – ע"י התייסדות מחלקות חדשות (נוסף על הגדלת והרחבת המחלקות הקיימות) של ישיבות105 תומכי תמימים106 בכל קצוי תבל (כשם שפעלו בענין דוגמתו, הדפסת ספר התניא בכל מקום בעולם שיש בו ישוב בנ"י107), כולל גם במדינה ההיא שבה נמצאת העיירה ליובאוויטש עד היום הזה108 – שעי"ז ממהרים ומזרזים גמר ושלימות פעולתם של "חיילי בית דוד" להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא, שאז "עתידים כל בתי כנסיות ובתי מדרשות (ישיבות) שבבבל (בכל קצוי תבל) שיקבעו בארץ ישראל"109.

כג. ולאחרי פעולתם של שבעת האושפיזין, הן שבעת האושפיזין שבזהר, והן שבעת האושפיזין החסידיים, ובצירוף שניהם יחד, י"ד אושפיזין – באה פעולתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, דור הט"ו, "קיימא סיהרא באשלמותא, שזהו המעמד ומצב דהגאולה האמיתית והשלימה.

ולהוסיף, שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הוא המנהל-פועל דישיבת תומכי תמימים מיום הווסדה110 – בשבעת ימי המשתה דשמחת הנישואין שלו, שאז אומרים (בסיום וחותם השבע-ברכות) "מהרה .. ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה וגו'"111 – שעל ידו נשלמת כוונת התייסדות ישיבת תומכי תמימים בביאת דוד מלכא משיחא בפועל ממש.

וכל זה מודגש ביותר לאחרי שישנו הפס"ד של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שכבר נשלמו כל הענינים, כולל גם "צחצוח הכפתורים"112 (שלימות הבגדים לכבוד ולתפארת113), ונמצאים במעמד ומצב ד"עמדו הכן כולכם" לקבל פני משיח צדקנו114 [ובגלל סיבה שאינה מובנת כלל וכלל נמצאים עדיין בגלות] – הרי בודאי שתיכף ומיד ממש זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא, "הנה זה (המלך המשיח) בא"115, ולא רק בלשון הוה, אלא שתיכף ומיד יכולים לומר בלשון עבר ש"כבר בא".

*