בס"ד. יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, ערב ר"ח מנחם-אב, תשל"ה*.
הנחה
ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה1, הנה פסוק זה הוא בתחילת ספר ישעי', שענינו (של ישעי') כשמו כן הוא (ישעי' מלשון ישועה2), וכדאיתא בגמרא3 ישעי' כולי' נחמתא. ועד שאפילו אלו הענינים בנבואות ישעי' שלכאורה אינם ישועה, הנה באמת גם הם ישועה ונחמה, וכמבואר בקבלה4 שהם בחי' גבורות ממותקות, ולפי שהישועה (גאולה) העתידה תהי' על ידי מיתוק הגבורות, ולכן יצחק יהי' עיקר כו' [וכדאיתא בגמרא5, שלעת"ל יאמרו ליצחק (דוקא) כי אתה אבינו, שיצחק הו"ע הגבורות], לכן בהישועות שבספר ישעי' ישנן הישועות שבבחי' חסדים הגלויים, והישועות דבחי' גבורות ממותקים, גבורות שנהפכים לחסדים6 (שהם נעלים יותר7 מחסדים הגלויים). ועד"ז הוא גם בהנבואה שבתחילת הספר, שיש בה שני סוגים הנ"ל, מסיים בשנים ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, כדלקמן.
ב) והנה מבואר בהדרושים ד"ה ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה (לכ"ק אדמו"ר הזקן ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומו8), שבפסוק זה מדובר ע"ד שתי בחי'. ציון, שבחי' ציון עם היותה בגלות שלכן צריכה פדי', מ"מ אינה בבחי' שבי', ולכן פדייתה מהגלות הוא במשפט. ובחי' ושבי', שהם שבויים ממש, ופדייתם מהשבי' הוא בצדקה דוקא. וביאור הענין דשתי בחי' אלו באדם, היינו בהנשמה שהיא עיקר האדם (כדאיתא בתניא פל"ב), דאתם קרויים אדם9 על שם אדמה לעליון10, הנה הנשמה11 ישנה כפי שהיא למעלה מהתלבשות בגוף, עצם הנשמה, פנימיות הלב וכו', וחלק הנשמה המתלבש בגוף, שבכללות הם כחות הגלויים של הנשמה שהם בבחי' התלבשות, הנקרא רגל שבנשמה. וע"ז נאמר ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, ציון קאי על עצם הנשמה בחי' פנימיות הלב, ובבחי' זו אין שייך ענין השבי' והשעבוד בלעו"ז ח"ו, ורק ענין הגלות. משא"כ בכחות הנשמה שבבחי' התלבשות בגוף שייך ענין השבי', וע"ז אומר ושבי' בצדקה, שגם כחות הנשמה (שבבחי' התלבשות בגוף) שהם שבויים ממש בלעו"ז, יפדו ע"י הצדקה.
ג) ולבאר הענין דבחי' פנימיות הלב (הנקראת בשם ציון), מביא בדרושים הנ"ל12 מ"ש13 והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וארז"ל14 בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. דצריך להבין איך אפשר להיות כן [שהרי זה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים צ"ל (ככל הענינים שבתורת אמת) באמת15, ומכיון שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן16, הרי מוכח שבכחו של האדם הוא להגיע לזה, ולכאורה מכיון שהאדם הוא מוגבל ובעל שינויים, איך יכול לבוא לזה שבכ"י יהיו בעיניו כחדשים]. והביאור בזה (כמובן מדרושים הנ"ל), שזהו מצד בחי' פנימיות הלב שהיא למעלה מענין השינויים17, ולכן, כאשר פנימיות הלב היא כדבעי (היינו שהיא בגילוי), פועלת היא גם על כחות הנשמה שבהתלבשות בגוף, וגם על לבושי הנשמה מחשבה דיבור ומעשה, שגם בהם יהיו ד"ת כחדשים, כי ע"י הגילוי דבחי' פנימיות הלב, גם כחות הגלויים של הנשמה הם בשלימותן. וזהו מה שישראל נקראים (בפסוק זה) בשם ציון [כמ"ש אדמו"ר הצ"צ18 שהפירוש (דבציון במשפט תפדה) דציון קאי על העיר (או על כללות א"י) הוא דוחק קצת. ומפרש שציון קאי על עם ישראל], כי ציון הוא לשון סימן, וכאשר מאיר באדם (גילוי ד)בחי' פנימיות הלב, אז הוא בבחי' ציון לשון סימן, (אנא סימנא בעלמא19) שכל מציאותו הוא רק סימן דהענינים שלמעלה.
ד) והנה פירוש הנ"ל (של הצ"צ) שציון קאי על עם ישראל, מובן שם שהוא ע"פ מאמר הירושלמי20 ע"פ21 ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה (שנאמר) ולאמר לציון עמי אתה. ומבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ22, שע"י ג' הדברים שבפסוק זה (לפי פירוש הירושלמי שם) ואשים דברי בפיך זו תורה [דבר הוי' זו הלכה23 דהיינו תורה24], ובצל ידי כסיתיך זו גמ"ח [שהוא כללות כל המצוות25, והמצוות הם בחי' לבושים26, כסיתיך27], לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות [כי ע"י הקרבנות מתקיימים חוקות שמים וארץ28. וע"י הקרבנות (ותפלה) נעשה יחוד זו"נ הנק' שמים וארץ29], ע"י קיום ג' דברים אלו ישראל הם בבחי' ציון. והיינו, דכאשר ג' דברים אלו הם בשלימות (וכפי שהם נרמזים בפסוק זה), שלימוד התורה הוא בתכלית הביטול עד שאין הדיבור בא מצד עצמו אלא שנדבר בו דבר הוי' וע"ד שכינה מדברת מתוך גרונו (של משה)30, דזהו ואשים דברי בפיך שדבר ה' הוא המדבר בפיו31, וכן קיום המצוות שלו הוא בבחי' ביטול, שמציאותו אינה נרגשת כ"א הוא מכוסה (כסיתיך) בצל ידי (ידו של הקב"ה) היינו בחי' המצוות כמו שהם מצוות הוי'32. ועאכו"כ שכן הוא בקו העבודה, שעבודתו היא לנטוע שמים וליסוד ארץ33. (וע"ד דאיתא בזהר34 שע"י שמשתדל במילי דאורייתא אתעביד מההוא מלה שמים חדשים וארץ חדשה, והיינו שדיבור התורה שלו הוא דוגמת דיבורו של הקב"ה, מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ כו' אוף הכי את). הנה ע"י קיום ג' דברים הנ"ל באופן כזה, נקראים כנס"י בשם ציון, שאינם בבחי' מציאות בפ"ע כ"א מציאותם היא שהם סימן דהענינים שלמעלה.
ה) אמנם, כאשר חסר בהעבודה בג' קוין הנ"ל, מפני חטאינו, הנה הגם שענין החטא הוא מצד בחי' הנשמה המתלבשת בגוף, מ"מ זה פועל גם בעצם הנשמה. וכמ"ש35 שובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעונך, דנכשל בפועל הוא הרגל וישראל הוא אותיות לי ראש, ראש שבנשמה, ואומר שובה ישראל, לפי שהכשלון דרגל הנשמה פועל גם בבחי' הנשמה שלמעלה. וכמשל אדם הנכשל ברגלו, שעי"ז נופל גם ראשו. וזהו"ע ציון במשפט תפדה, שבחי' ציון, עצם הנשמה הנק' ציון, צריך להיות בה הפדי' מהדברים המכסים עלי', שמונעים הגילוי בהנשמה שבגוף. והיינו שהפדי' שצ"ל בבחי' ציון היא לא פדי' מהשבי', כי בעצם הנשמה אין שייך ענין השבי' ח"ו, וכמ"ש36 וכבודי לאחר לא אתן, שוכבודי37 קאי על בחי' פנימיות המלכות, ובאדם הו"ע פנימיות הלב, פנימיות הנשמה ועד לבחי' עצם הנשמה, שבחי' זו לאחר לא אתן, ומה שצ"ל ענין הפדי' בבחי' ציון הוא רק היציאה מהדברים המכסים עלי' כנ"ל [ועיין בהמבואר באגה"ק38 ובהדרושים עה"פ39 פדה בשלום נפשי בענין פדיית השכינה הכללית מהגלות ובענין פדיית כל ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל ובשלום דוקא]. ופדי' זו היא במשפט, היינו ע"י התורה, שע"י עסק התורה מתגלה בחי' פנימיות הלב. אבל בכדי לפדות מהגלות הכחות של הנשמה (שבהתלבשות בגוף) שהם שבויים ממש, צריך לצדקה דוקא, ושבי' בצדקה. וע"י שפודים אותם מהשבי', נעשה עי"ז יתרון האור בתכלית השלימות40, וכמשל בן מלך שכאשר הוא נמצא תמיד בבית אביו, אין השמחה בתוקף כ"כ, משא"כ כאשר בן המלך הי' בשבי' וטוחן בבית האסורים כו' ויצא לחפשי אל בית אביו המלך, הנה אז דוקא תתגדל השמחה מאד וישמחו שניהם שמחה רבה ועצומה41. ובדוגמת הידוע42 בענין גודל השמחה שתהי' לע"ל בהזמן דג' שבועות, ובפרט בהט' ימים, ובפרט בימי שבעה עשר בתמוז ות"ב, שהשמחה דמועדים אלו [מה שימים אלו יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים43] תהי' שמחה גדולה ביתר שאת ויתר עז מהשמחה שבמועדים ע"ד הרגיל.
ו) והנה עצם הענין ומהטעמים שהפדי' דבחי' עצם הנשמה היא במשפט שהוא התורה, והפדי' דבחי' כחות הנשמה שבאו בשבי' היא ע"י צדקה שהיא כללות המצוות, הוא לפי שהתורה והמצוות גופא הן ג"כ דוגמת ב' ענינים אלו. דהנה התורה גם כמו שירדה למטה, ואפילו בעת שנלמדת ע"י אדם שאינו טהור, היא כמו שהיא למעלה, דבר הקב"ה, וכדרשת רז"ל44 עה"פ45 הלא כה דברי כאש. ומכיון שהתורה אינה בבחי' התלבשות46, הרי אין שייך בה ענין השבי' ח"ו47. אלא שמ"מ שייך בה ענין הפדי', כי מצד הדברים שבהם ירדה (אף שאינה בהם בהתלבשות), אפשר שתהי' בהעלם48. אמנם המצוות, מכיון שנתלבשו בדברים גשמיים, ציצית בצמר גשמי ותפלין בקלף גשמי וכו' וגם המצוות דחובות הלבבות צ"ל נרגשות במוח ולב הגשמי, לכן שייך בהן ענין השבי'49, וכמשנ"ת במ"א בענין מ"ש50 שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, שבמצוות הו"ע השלל, היינו ששוללים ומוציאים מהלעו"ז.
ז) והנה ב' ענינים הנ"ל (בחי' ציון במשפט תפדה ובחי' ושבי' בצדקה) ישנם בכל ג' הבחינות דעולם שנה ונפש51. ובבחי' נפש ישנם הן, הן בכאו"א מישראל והן בכללות ישראל [כי מכיון שכאו"א מישראל הוא עולם מלא52, הרי מובן שהענינים שבכ"א מישראל ישנם גם בכללות ישראל והענינים שבכללות ישראל ישנם גם בכאו"א מישראל]. דכאו"א מישראל53, מצד עבודתו בקו התורה הוא בבחי' ציון במשפט תפדה, ומצד עבודתו בקו המצוות הוא בבחי' ושבי' בצדקה. ועד"ז הוא גם בכללות ישראל, שנחלקים לב' סוגים יששכר וזבולון, מארי תורה ומארי עובדין טבין. דמארי תורה הם בבחי' ציון במשפט תפדה, ומארי עובדין טבין הם בבחי' ושבי' בצדקה. ובכללות יותר, הוא החילוק שבין צדיקים לבעלי תשובה54. דבצדיקים אין שייך ענין השבי' ח"ו שהרי לא יאונה לצדיק כל און55, ועאכו"כ בצדיקים שהם בבחי' ולבי חלל בקרבי56. אלא שאעפ"כ גם בהם שייך ענין הפדי', וע"ד שלפעמים הצדיק נתפס בעון הדור57, או ע"ד מ"ש גבי משה לך רד כי שחת עמך, שמצד שחת עמך נעשה ירידה58 גם בו59, אבל מ"מ מכיון שהירידה (וגם כאשר הוא נתפס בעון הדור) היא רק מצד ענינים שמחוץ ממנו, הרי גם אז אינו בשבי' ח"ו כי ענינו של הצדיק הוא סימנא (דאלקות) בעלמא, כביכול, כמו שאלקות הוא למטה60, דמציאותו (של הצדיק) היא זה שהוא שלוחו של אדם העליון, ושלוחו של אדם הוא כמותו ממש61. ולכן, גם כשהוא בבחי' ירידה וכו', הפדי' שלו היא ע"י התורה. לפי שבתורה, ענין זה (שגם למטה היא אלקות בגילוי, כנ"ל בענין הלא כה דברי כאש) הוא בגלוי יותר. משא"כ הבע"ת, שעבודתם היא להוציא את הניצוצות שנפלו ונשבו בלעו"ז (ובדוגמת – בקדושה – מ"ש וישב ממנו שבי62), לכן גם הגאולה צ"ל בדוגמת זה. וזהו ושבי' בצדקה, שגאולתם בקו הצדקה, שהיא כללות המצוות [דכל הגוף נכלל בימין63], שהעבודה דקו המצוות היא באופן דשבי ושלל. וע"ד המבואר באגה"ק64, שעיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה (ודלא כבזמן הש"ס, שת"ת הי' עיקר העבודה שלהם), כי בכדי להעלות את סוכת דוד שנפלה עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי' צ"ל גם העבודה בבחי' עשי' דוקא, שהיא מעשה הצדקה.
ח) ועד"ז גם בבחי' עולם, מקום, שישנם בו שני ענינים הנ"ל. דעולם האצי' הוא מבורר65 ועולמות בי"ע עליהם נאמר ומשם יפרד ודוקא בעלמא דפרודא עולם העשי' העבודה דמצוות מעשיות. ועד"ז א"י אשר עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה66, משא"כ ארץ העמים שגושה טמא ואוירה טמא67, הנה בכדי לעשות ארץ העמים לארץ ישראל68 צ"ל העבודה הגדולה יותר דושבי' בצדקה. ועד"ז הוא גם בבחי' שנה, זמן, שיש בו ג"כ שני סוגים הנ"ל. שבכללות הוא החילוק שבין זמן הקיץ לזמן החורף, כמבואר במ"א69 שבזמן הקיץ העבודה היא בנקל יותר מבזמן החורף, שבימות החמה השמש זורח70 והוא בחי' שם הוי' (והיו"ט שבקיץ הם בתכיפות יותר). וכדאיתא במדרש71 ע"י שהן יוצאים מן הקיץ לחורף כו' למקום רחוק כו' לית בעונתה ליזיל ולמיתי. והיינו שהעבודה בזמן החורף היא רחוקה, קשה יותר מבזמן הקיץ. ועד"ז הוא החילוק שבין יומין זכאין לימים שהם היפך הזכות72. שהעבודה בימים דהיפך הזכות ה"ה ע"ד ושבי' בצדקה, מה שישראל (על ידי עבודתם) מהפכים הימים האלה לששון ולשמחה, בגאולה העתידה לבוא בקרוב ממש. וענין זה (הפיכת ימים אלו לששון ולשמחה) נעשה ע"י העבודה דקו התשובה דוקא, כי ענין התשובה הוא אתהפכא חשוכא לנהורא, שזוהי מעלת עבודת הבע"ת על עבודת הצדיקים. וזוהי גם השייכות דגאולה העתידה לענין התשובה דוקא [שישראל עושין תשובה (ועי"ז דוקא) ומיד הן נגאלין73, ועד שהעילוי דגאולה העתידה74 הוא מה שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא75], כי החידוש שבגאולה העתידה הוא הענין דאתהפכא.
ט) וע"פ הנ"ל יובן מה שבפסוק זה מדובר רק ע"ד שני הענינים דתורה (משפט) וצדקה, אף שישנם ג' קוין, כי הכוונה בענין התורה (משפט) וצדקה (בפסוק זה) היא לשני סוגים הכללים שבכל הבחינות דעולם שנה ונפש (עד"ז – הענין דאורות וכלים, שם הוי' ושם אלקים וכו'). ובכל א' – צ"ל העבודה בכל ג' הקוין. כי הפדי' מהגלות [הן בענינים אלו [מארי תורה וצדיקים (נפש), ארץ ישראל (עולם), ויומין זכאין (שנה)] שפדייתם מהגלות היא באופן דציון במשפט (תורה) תפדה. והן בענינים אלו [מארי עובדין טבין ובע"ת, ארץ העמים, וימים שהם היפך הזכות] שפדייתם היא באופן דושבי' בצדקה], היא ע"י העבודה בכל ג' הקוין דוקא. וכמרז"ל76 כל העוסק בתורה וגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו' כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, שפדיית הקב"ה וישראל מבין אוה"ע היא ע"י העבודה בכל ג' הקוין (ובאופן של צבור77). וכמו שנת"ל בענין בחי' ציון, דזה מה שישראל הם בחי' ציון הוא ע"י עבודתם בכל ג' הקוין [ויתירה מזו, עי"ז שכל ג' הקוין הם בשלימות]. ומ"ש ציון במשפט (תורה) תפדה הוא לפי שהפדי' דבחי' ציון (בכל ג' הבחי' דעש"ן) היא בעיקר ע"י התורה, עד"ז הוא גם בענין ושבי' בצדקה, שהפדי' דשבי' (בכל ג' הבחינות דעש"ן) היא ע"י העבודה בכל ג' הקוין דוקא. ומ"ש ושבי' בצדקה (דוקא) הוא לפי שפדייתם (של שבי') היא בעיקר ע"י הצדקה. ונוסף לזה, גם בענין המצוות גופא (דצדקה היא כללות המצוות, כנ"ל) יש כל ג' הקוין, ההלכה בזה שהוא ענין התורה, העשי' בדבר הגשמי שהוא הקו דגמ"ח, העלאת הגשמי (שעושים בו המצוה) שהוא קו העבודה, דבקרבנות נאמר ריח ניחוח שריח הו"ע ההעלאה מלמטלמ"ע78, וכן תפלה (שכנגד קרבנות) עז"נ79 סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. נוסף על הידוע שבכל מצוה יש ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה שהם ג' הקוין80. וע"פ הנ"ל יובן גם סדרן של ג' דברים אלו (במרז"ל הנ"ל), תורה גמ"ח ותפלה (לא כסדר הרגיל), כי בכללות הענין דפדאני לי ולבני מבין האומות הוא ע"י העסק בתורה וגמ"ח, ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, אלא שבכל ענין (ובפרט בענין הפדי' מהגלות81) צ"ל כל ג' הקוין, ומתפלל עם הצבור82.
י) וזהו ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, שפסוק זה נקבע בההפטורה דשבת שלפני ת"ב (דשבת מיני' מתברכין כולהו יומין83 – כולל ת"ב), שזהו בדוגמת הנהגתו של הקב"ה שמקדים רפואה למכה84, שרפואתו של הקב"ה היא באופן שמלכתחילה לא אשים עליך85, ועי"ז פועלים הפדי' דכאו"א מישראל הן בנשמתו והן בגופו ונפשו הבהמית, שפדיית הנשמה היא (בכללות) באופן דציון במשפט תפדה, ופדיית הגוף ונה"ב היא באופן דושבי' בצדקה [כמובן מהמבואר בתניא86, שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל וירידתה למטה הוא רק בכדי לתקן את הגוף ונה"ב]. ובכדי שהתורה והצדקה (יעלו למעלה, שעי"ז) יפעלו הפדי' בפועל, הוא ע"י התפלה, קו העבודה, כנ"ל87.
י)א) וע"י העבודה בכל ג' הקוין, הנה בדורות הקודמים נעשה עי"ז כאילו פדאני (בכ"ף הדמיון), והוא ע"ד המבואר באגה"ק88 בענין גאולה הפרטית. משא"כ עכשיו אשר הנה זה עומד אחר כתלנו וכידוע השיחה של בעל הגאולה (די"ב תמוז), שכבר נגמרו כל הבירורים וצריך רק צופּוצן די קנעפּלאַך89, הנה עכשיו, ע"י העסק בתורה ובגמ"ח ותפלה עם הצבור יהי' פדאני כו' ממש, ובאופן של פדה בשלום נפשי, כי אמיתית הענין דפדי' בשלום תהי' בביאת המשיח דוקא, כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי90. וזהו ג"כ מה שכתב אדמו"ר הזקן (באגה"ק שלו בבואו מפ"ב91) וכשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי כו' יצאתי בשלום מה' שלום, דהנה ידוע92 שעיקר הענין דיפוצו מעינותיך חוצה הותחל לאחרי פ"ב. ולכן יצא בשלום כשקרא בפסוק פדה בשלום נפשי, כי (עיקר) הענין דפדה בשלום הוא בגאולה העתידה (כנ"ל), ויפוצו מעינותיך חוצה הוא ההכנה93 לזה, לקא אתי מר.
ועי"ז פתח וסלל את הדרך, שכאו"א יכול (ולכן צריך הוא) לעסוק בהכנה זו ולהביא את הגאולה ע"י שיעשה את התלוי בו וכפסק הרמב"ם94 שע"י פעולה אחת (הן במעשה, הן בדיבור והן במחשבה) מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגורם לו ולהם תשועה והצלה, שנעשה פדה בשלום נפשי, פדאני לי ולבני מבין אוה"ע, בקרוב ממש ובעגלא דידן, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
_________ l _________
Start a Discussion