בס"ד. ש"פ דברים, שבת חזון, ערב תשעה באב ה'תשמ"א*

ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה1, ומדייק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו ד"ה זה דשנת עדר"ת2, הרי הכוונה בציון כאן היא לא על עיר ציון3 [בפרט4] אלא על [כללות4] ישראל, ולמה אומר ציון. וגם מדייק מ"ש ושבי' גו', מי הם שבי'. [ויש לומר, שגם דיוק זה (מי הם שבי') הוא ע"פ מה שאומר לפנ"ז שהכוונה בציון כאן היא על כללות ישראל. דיש מפרשים5 שציון קאי על עיר ציון ושבי' קאי על ישראל. אבל להפירוש (שבהמאמר) שציון קאי על ישראל, מה הם שני הסוגים דציון ושבי']. וגם מהו"ע שפדיית ציון תהי' במשפט והפדי' של שבי' בצדקה.

ב) ונקודת הביאור (ע"פ המבואר ברשימות הצ"צ עה"פ6 ובמאמר הנ"ל7), דציון קאי על ישראל העוסקים בתורה ומצוות, ונק' בשם ציון לפי שהם מצויינים בתומ"צ. [וכדאיתא בירושלמי8 עה"פ9 ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה (שנאמר) ולאמר לציון עמי אתה. וידוע הביאור בזה10, דבפסוק זה מדבר בג' הדברים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח11. ואשים דברי בפיך זו תורה, ובצל ידי כסיתיך זו גמ"ח, לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות (כדאיתא בירושלמי שם). וזהו לא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה, כי זה שישראל נק' בשם ציון הוא ע"י שעוסקים בתורה עבודה וגמ"ח, שהם כללות כל התומ"צ]. ושבי' הם אלו שאינם עוסקים בתורה12, שהם בשבי' ממש [ושבי' מלשון שבי'13] בהגוף ונה"ב. וזהו ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, שהפדי' של העוסקים בתורה היא במשפט, ע"פ שורת הדין, משא"כ הפדי' של שבי' היא בתורת צדקה. והגם שגם פדייתם של אלו שהם בשבי' בהגוף ונה"ב תהי' ע"י התשובה, דאין ישראל נגאלין אלא בתשובה14 והבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ו(עי"ז) מיד הן נגאלין15 [ויש לומר, דזהו הקשר של הפירוש ושבי' מלשון שבי' עם הפירוש דושבי' הוא עושי תשובה (ושבי' מלשון תשובה16), כי פדיית שבי' מלשון שבי' הוא ע"י שיעשו תשובה], הרי זה שתשובה מכפרת אינו ע"פ משפט, אלא חסד וצדקה דהקב"ה17. אלא שאעפ"כ, הפדי' דשבי' היא למעלה מהפדי' דציון, כי ענין המשפט הוא מדידה והגבלה, משא"כ צדקה היא למעלה מהגבלה. וכמבואר בהמאמר7, שמשפט הוא האור שבגדר הכלים, וצדקה הוא האור שבהבדלה שבא רק באופן של צדקה. ולכן, האור שנמשך לצדיקים שפדייתם היא במשפט, הוא האור שבגדר הכלים. [והיינו דזה מה שפדייתם היא במשפט, יש בזה שני ענינים. א', שאין זקוקים לצדקה, כיון שמגיע להם ע"פ דין. ב', שענין המשפט שולל צדקה, כמ"ש18 לא תכירו פנים במשפט, ופירש"י19 שלא תאמר זה עני הוא כו' ומצוה לפרנסו]. והאור שנמשך לבע"ת שפדייתם היא בצדקה, הוא האור שבהבדלה.

ג) והנה יש עוד פירוש בושבי', דשבי' הוא מלשון השבה, ההשבה מן הגולה20. דלשון השבה [ובפרט כאשר הוא בסמיכות לתיבת תפדה שלפנ"ז] מורה שגם לפני ההשבה אינו בגלות, ורק שהוא נמצא במקום אחר (מקום הגולה) וצריך לחזור ולשוב למקומו. ועפ"ז שבי' הם נעלים יותר מאלו שנאמר עליהם תפדה. כי לשון פדי' נופל על מי שהוא בגלות21 (משא"כ בזה שהוא רק נמצא במקום הגולה) וצריך לפדי' מהגלות. וצריך להבין, היאך שייך שפדייתם של אלו שהם בגלות היא במשפט (ע"פ שורת הדין), וההשבה של אלו שנמצאים רק במקום הגולה (שהם נעלים יותר) היא בצדקה. וגם צריך להבין, מי הם שני הסוגים שעליהם נאמר תפדה ושבי'. הרי תפדה נאמר בנוגע לציון שקאי (כנ"ל) על ישראל העוסקים בתומ"צ, ואעפ"כ הם בגלות וצריכים לפדי', ומהי זכותם של אלו שנק' בשם שבי' שאינם בגלות.

ד) ויובן בהקדים המבואר בהמאמר7, דענין גלות ושבי' שייך דוקא בהכלים, להיותם בבחי' מציאות דבר, משא"כ בהאור, שהוא בבחי' אין, אין שייך גלות. וענין זה (דבאור אין שייך גלות) מובן גם בפשטות. שהרי מעט אור דוחה הרבה מן החושך22, והיינו דגם לאחרי ירידת והמשכת האור בבחי' מדידה והגבלה [שאז דוקא שייך לומר מעט או הרבה], גם אז הוא דוחה את החושך, ועד שאפילו מעט אור דוחה הרבה חושך. ויתירה מזו, שהחושך נדחה ממילא מפני האור23. [דבתחלת הבריאה היו אור וחושך משתמשים בערבוביא24, אבל לאחרי שויבדל אלקים בין האור ובין החושך25, החושך נדחה מפני האור]. ומזה מובן גם בפשטות, דבאור אין שייך ענין הגלות, כי החושך (דהגלות) נדחה מפני האור.

והנה עד"ז הוא גם בנשמה וגוף, שהם דוגמת אור וכלי26. וכידוע מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר27 שרק הגוף הוא בגלות ולא הנשמה. והיינו, דהגם שהנשמה היא מלובשת בגוף והגוף הוא בגלות, מ"מ בנוגע להנשמה אין זה ענין של גלות. ורק שמצד זה שהגוף הוא בגלות, הנשמה שמלובשת בו היא נמצאת שלא במקומה וצריכה להשבה. וכמרז"ל28 אני ישנה בגלותא ולבי ער, דגם כשאני ישנה בגלותא, הנשמה (ולבי29) היא ער. דמכיון שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש30, דגם כשהיא באופן ד"ממש" מלשון ממשות31 היינו שהיא מלובשת בגוף גשמי, היא חלק אלוקה ממעל [ועד שהיא חלק אלוקה ממעל ממש], וידוע מאמר הבעש"ט32 שכשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו, לכן, גם לאחרי ירידתה והתלבשותה בגוף בכח המפליא לעשות33, ואפילו בזמן הגלות, אינה בגלות וכו'. ועפ"ז יש לומר, דהלשון ושבי' קאי לא רק על סוג מיוחד שבישראל, אלא גם על הנשמה דכאו"א מישראל. דמכיון שהנשמה אינה בגלות, אין שייך בה הלשון פדי'. אלא שאעפ"כ צריכה להשבה, כי מכיון שהנשמה מלובשת בהגוף, ועד שהיא מתפעלת ממאורעי הגוף34, ע"י הגלות דהגוף, גם הנשמה נמצאת במקום הגלות, ולכן צריכה להשבה.

ה) והנה ידוע שכוונת הירידה דהגלות היא לצורך עלי'. שע"י העבודה בזמן הגלות דוקא יהי' הגילוי דלעתיד שהוא נעלה יותר מהגילוי שהי' בזמן הבית. וכיתרון האור מן החושך35, שע"י החושך נעשה יתרון בהאור, שהוא נעלה יותר מכמו שהי' קודם. וכל שהירידה (החושך) היא למטה יותר, העלי' (יתרון האור) שעל ידה, היא נעלית יותר. ומזה מובן, דמכיון שהירידה דהגלות היא בעיקר בהגוף (כנ"ל סעיף ד), לכן, העלי' דלע"ל (הנעשית ע"י הירידה דהגלות) שתהי' בהגוף היא נעלית יותר מהעלי' שתהי' בהנשמה. ויובן זה ע"פ המבואר במק"א36 בענין העלי' דהנשמה שנעשית ע"י ירידתה למטה, שיש בזה שני ענינים. א', דעי"ז שגם בהיותה למטה ומלובשת בגוף ונה"ב היא עובדת את ה', מתגלה תוקף ההתקשרות שלה עם הקב"ה, שגם ההעלם וההסתר דהגוף ונה"ב אינו יכול לבטל ח"ו, ואפילו לא לעשות גרעון בההתקשרות שלה. ב', שע"י עבודת הנשמה למטה נעשה הבירור והזיכוך דהגוף ונה"ב וחלקו בעולם. והחילוק שבין שני ענינים אלו הוא37, דבענין הא' – יתרון האור הוא ע"י החושך. והיתרון הוא, שע"י החושך מתגלה תוקף האור, שגם החושך הכי גדול אינו מעלים לגבי'. משא"כ בענין הב' – יתרון האור הוא גם בהחושך עצמו, שהחושך (דהגוף ונה"ב והעולם) נהפך לאור. והיתרון הוא, שבכדי להפוך את החושך לאור הוא בכח העצמות שלמעלה מהגדרים דאור וחושך, וע"י הפיכת החושך לאור, מתגלה כח העצמות. ויתירה מזו, דעי"ז דוקא נשלמת הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים38 [דענין נתאוה הוא בעצמותו ית'39]. וכמבואר בתניא40, שהכוונה בירידת הנשמה למטה היא לא בשביל הנשמה אלא בכדי לתקן את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם, כי עי"ז דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים41.

וכמו שהוא בהעלי' שע"י ירידת הנשמה למטה, שעיקר העלי' הוא הבירור והזיכוך דהגוף וכו', עד"ז הוא גם בהעלי' דלע"ל ע"י הירידה דהגלות, שעיקר העלי' היא בהגוף. דהיתרון שנעשה בהנשמה ע"י חושך הגלות הוא גילוי תוקף ההתקשרות שלה, שהגם שהיא מלובשת בגוף והגוף הוא בגלות מ"מ גם אז הנשמה אינה בגלות. והיתרון שנעשה בהגוף הוא שהחושך דהגוף כמו שהוא בגלות (שהוא חושך גדול יותר מהחושך שלו42 כמו שהוא מצד עצמו) נהפך לאור, ויתירה מזו, דעי"ז שגם החושך שלו כמו שהוא בגלות נהפך לאור, נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו43.

ו) והנה ידוע44 שלע"ל תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף. ועפ"ז יש לומר, שלע"ל יהי' להנשמה (לא רק היתרון שנעשה ע"י החושך, אלא) גם היתרון הבא מן החושך עצמו. דהגם שיתרון זה יהי' (בעיקר) בהגוף, גם הנשמה תקבל מהגוף יתרון זה. וע"ד הידוע45 בענין העלי' שנעשית בהנשמה ע"י ירידתה למטה בגוף ונה"ב, דנוסף לזה שע"י ההעלם וההסתר דהגוף ונה"ב מתעוררים ומתגלים כחות הנעלמים של הנשמה (שהיו גם קודם ירידתה), הנה ע"י שהנשמה מבררת ומזככת את הגוף ונה"ב, נעשה בה גם יתרון והוספה. כמ"ש46 משכני אחריך נרוצה, דע"י שנה"א פועלת שגם נה"ב יהי' לה אהבת ה', שהאהבה דנה"ב היא בדרך מרוצה, עי"ז נעשה נרוצה גם בנה"א, אחריך נרוצה לשון רבים47. אלא שעכשיו, מכיון שהנשמה היא המשפיע והגוף הוא המקבל, יתרון זה דהנשמה (שמקבל מהגוף) אינו בשלימות, והשלימות דיתרון זה יהי' לע"ל, מכיון שאז תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף.

ז) וזהו ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, דזה שישראל נק' בשם ציון הוא ע"י שעוסקים בתורה עבודה וגמ"ח, שהם כללות כל התומ"צ, שעי"ז הם נעשים בבחי' ציון מלשון סימן, דגם כשנמצאים בגלות אינם נאבדים ח"ו בין האומות (ובדוגמת דבר שיש לו סימן כפשוטו, שע"י הסימן מחזירים אותו לבעליו). ויתירה מזו, שע"י עבודתם בתומ"צ בזמן הגלות נעשה בהם יתרון ועלי', למעלה יותר מכמו שהיו בזמן הבית. והיתרון הוא בשני ענינים. א', שע"י העבודה בזמן הגלות מתגלה (כנ"ל סעיף ה) התוקף והבל"ג דהאור, שגם חושך הכי גדול (חושך הגלות, כולל גם החושך כפול ומכופל שבדרא דעקבתא דמשיחא) אינו מעלים לגבי'. דבכללות הוא האור שלמעלה מהכלים (האור שבהבדלה48), שהוא בלי גבול. אבל אעפ"כ הוא מוגדר בגדר אור. וב', שע"י הפיכת החושך לאור מתגלה העצמות שלמעלה מהגדרים דאור וחושך (כנ"ל).

והנה בפסוק זה, הסיום והחותם49 של ההפטורה חזון ישעיהו [דענינו של ישעי' הוא (כשמו) ישועה50, ועד לישועה אמיתית שהיא הגאולה שלימה שאין אחרי' גלות51. דזהו גם מה שממשיך בכתוב52 אשר חזה גו' בימי גו' יחזקיהו, שביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח53], מדבר בהעילוי שיהי' בגאולה העתידה. ובזה גופא – בעילוי הב', שהוא עיקר התכלית דהגלות. וזהו אומרו תפדה ושבי', שעילוי זה הוא הן בהגוף שיפדה מהגלות (תפדה) והן בהנשמה שתשוב ממקום הגולה (ושבי'). וזהו גם תפדה במשפט ושבי' בצדקה, דהעילוי שיהי' בהגוף (תפדה) הוא במשפט, דכיון שהגוף הי' בגלות ממש והי' בו הענין דהפיכת החושך לאור, לכן, היתרון והעילוי שנעשה עי"ז, מגיע לו ע"פ שורת הדין, במשפט. משא"כ זה שהנשמה שהיתה רק במקום הגולה (ושבי') תתעלה לבחינה זו, הוא (לא ע"פ שורת הדין, אלא) בצדקה. ולכאורה יש להוסיף, שבפרט אחד יש יתרון בהעלי' דהנשמה על העלי' דהגוף. שהעלי' דהגוף, שהיא במשפט (היינו שהעלי' היא ע"פ חשבון דטעם ודעת), יש בזה איזו מדידה והגבלה, משא"כ העלי' דהנשמה, שהיא בצדקה, היא למעלה מכל מדידה והגבלה.

ואין מקרא יוצא מידי פשוטו54, ועד שדוקא על ידי לימוד הפשט מתגלה העצם דתורה, כי פשט הוא בעולם העשי'55, שבו דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים. ולכאורה י"ל דזהו גם הטעם (בפנימיות הענינים) דזה שהלימוד עם תשב"ר, הבל שאין בו חטא56, הוא דוקא ע"פ הפשט. וי"ל שכן הוא גם בנוגע לעניננו – הפסוק ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, שעיקר הענין בזה הוא פירוש הפסוק כפשוטו, הפדי' והיציאה מהגלות בפשטות בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש בעגלא דידן.

_________ l _________