בס"ד. י"ט כסלו, ה'תשל"א*

(הנחה בלתי מוגה)

פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי1, וידוע מש"כ2 כ"ק אדמו"ר הזקן להגאון החסיד רלי"צ ז"ל מבאַרדיטשוב3, כשקראתי כו' פדה בשלום נפשי כו' יצאתי בשלום מהוי' שלום. ומזה מובן שענין השלום שבהפדי' הו"ע עיקרי, שלכן מדגיש ענין זה (ג' פעמים4) במכתבו: פדה בשלום, יצאתי בשלום, מהוי' שלום. וכן מובן גם מאגה"ק שבתניא סי' ב' שכתבו אחר ביאתו מפ"ב (לכללות אנ"ש) שסיומו וחותמו שצ"ל שלום כו', ההנהגה באופן אשר יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'. וכדמוכח ג"כ מזה שבכו"כ דרושי חסידות על פסוק זה5, ובפרט בהדרושים די"ט כסלו, מבואר שהענין והחידוש דפדי' זו הוא מה שהפדי' היא בשלום. וצריך להבין, דלכאורה הרי העיקר הוא עצם ענין הפדי' (בין בנוגע לדוד נעים זמירות ישראל (וכן בנוגע לדוד מלכא משיחא6), ובין בנוגע לכ"ק אדה"ז בעל השמחה והגאולה, הרי עיקר הענין הוא מה שיצא מהמאסר לחירות), ומהי ההדגשה של בשלום דוקא. ועוד צריך להבין, הרי ההמשך דפדה בשלום נפשי הוא כנאמר בכתוב מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ומכיון שהפדי' היא מקרב היינו מלחמה, וכן זה שישנם רבים (אלא שנהפוך הוא והרבים היו עמדי – כדאיתא בירושלמי7), הרי מובן שהפדי' מצ"ע הייתה צ"ל באופן של מלחמה. וא"כ צריך להבין מהו ההכרח דהפדי' תהי' בשלום דוקא. והנה נקודת הענין בזה, מבואר בד"ה פדה בשלום אשר לכ"ק אדמו"ר האמצעי, ממלא מקומו של בעל השמחה והגאולה (בשערי תשובה – שער התפלה), דכאשר העבודה היא מצד בחי' יחידה, הנה אז הפדי' היא בשלום.

ב) ויובן זה בהקדים המאמר של בעל השמחה והגאולה8 ד"ה להבין9 ענין מ"ש בע"ח בתחלתו דבחי'10 הנקודים המה יו"ד אורות ביו"ד כלים, ובחי' העקודים כל (עשר) האורות עקודים בכלי א', ומבאר, שלהבין זה יש להקדים תחלה להבין איך שייך למעלה באוא"ס ענין של עשר ספירות, חכמה ובינה כו', הרי השם חכמה ובינה כו' מורה שהוא בחי' מציאות דבר מה באיזה מהות, ואילו אוא"ס הוא אור פשוט, ועד שגם עולם האצילות הוא בבחי' בלי מה11. וכמו"כ בנוגע לבחי' הכתר שנקרא רצון, שהוא למעלה מעשר ספירות, וכמו בכחות הנפש, שכח הרצון הוא למעלה מכל הכחות פנימיים, ועד שמבואר בכ"מ12 שהרצון אינו ענין נפרד מהנפש כמו חכמה ומה שלמטה הימנה, הרי כל ענין הרצון הוא שפועל ענין של שינוי, וכמו שאומרים יהי רצון, שפירושו רצון חדש, היינו שישתנה מכמו שהי' לפנ"ז, ונמצא, שיש שינוי בין קודם שירצה, בעת שירצה, ולאחר שירצה, והרי אי אפשר לומר בשום אופן שימצא בחי' שינוי למעלה, שהרי נאמר בו13 אני הוי' לא שניתי. ונקודת הביאור בזה הוא החילוק שבין אורות וכלים, שמצד הכלים ישנו הענין דעשר ספירות, עד שנקראים בשם חכמה ובינה כו', וכן ענין הרצון שלמעלה מזה, משא"כ מצד האורות הרי זה באופן של פשיטות דאחדות הפשוטה שלמעלה מכל ענינים אלו, ועז"נ אני הוי' לא שניתי.

ג) ויובן ממה שרואים באדם למטה, מבשרי אחזה אלוקה14, שישנו חילוק בין העלם וגילוי. דהנה, כל הענינים שישנם באדם בגילוי, הרי האפשרות להתגלות שלהם היא מפני שישנם לפנ"ז בהעלם בנפשו. וכמו החכמה שהיא ראשית הכחות הפנימיים, הנה התגלותה באדם היא עי"ז שישנה לפנ"ז בעצם נפשו, אלא שבעצם נפשו אין זה באופן של חכמה גלוי' עד שאפשר לתפסה בכלי ההבנה וההשגה דבינה, אלא שם הוא כח היולי בלבד, שממנו יכול לבוא אח"כ ענין החכמה והשכל. ואפילו כפי שבא אח"כ לידי גילוי, הרי זה באופן שנמשך תחילה כח המשכיל, שבו לא שייך עדיין ענין ההשגה ותפיסא ע"י כלי הבינה, להיותו כח המשכיל על כל מיני שכל וחכמה, ואח"כ נמשך מכח המשכיל גם ענין של חכמה גלוי', חכמה מסויימת, שיכולה לבוא אח"כ בהיכל הבינה, נקודה בהיכלא15. והנה, כפי שהכחות הם בעצם הנפש אזי לא שייך לחלק בין כח א' לזולתו, שהרי הנפש היא פשוטה, וכמו"כ לא שייך שם ענין של שינויים, להיותם שם בפשיטות, ואינם אלא מקור שמהם יוכל אח"כ להיות נמשך (בנוגע לענין השכל) כח המשכיל ואח"כ שכל וחכמה גלוי', ולכן נקרא בשם חכמה, ע"ש היותו מקור לחכמה, אבל כל ענין החכמה והשכל נמצא שם באופן של העלם, ונקרא גם בשם אור. אמנם, כאשר נמשך אח"כ בגלוי, הרי זה ע"י ענין הכלים, ומצד ענין הכלים נעשה ענין של שינוי, שיש מי שאצלו משפיע כח המשכיל כו"כ עניני חכמה ובריבוי הן בכמות והן באיכות, ויש מי שאצלו לא בא הגילוי בריבוי כ"כ ולא בחכמות אלו, בכמה שינויים בין אחד לחבירו. ועאכו"כ כשנמשך בחכמה הגלוי', אזי יש חילוק גדול יותר בין אחד לחבירו, ועד שאפילו באדם זה עצמו יש שינויים מזמן לזמן, והיינו, שנוסף על השינוי הכללי דרוב שנים יודיעו חכמה16, יש גם שינוי מזמן לזמן בשנה זו עצמה וביום זה עצמו, אם שכלו הוא בצלילות ובזכות ובבהירות, אם לאו, ששינויים אלה יכולים להיות ביום אחד, מזמן אחד ביום לזמן שני ביום. וכל זה הוא מצד ענין הכלים, דכיון שיש שינוי בין הכלים (כלי המוח ועד"ז הכלים דשאר הכחות) של אדם זה לכלים של אדם שני, הרי זה פועל גם על הגילוי, היינו, כפי שאור השכל נמשך ומתגלה מעצם הנפש בכח המשכיל ואח"כ בגילוי יותר בשכל גלוי, שאז נעשים בו שינויים.

וממשיך לבאר17 שהשינוי שנעשה בהתגלות הכחות אינו אלא מצד הכלים, שההוכחה בזה היא ממה שרואים בענין הגלגולים, שנפש האדם בעל שכל, בחי' המדבר, מתגלגלת בבהמה או אפילו בדומם, היינו, שמתגלגל ונמצא שם עצם הנפש עם כל הכחות שלה, ואעפ"כ, לא נעשה שינוי בהחי ועאכו"כ בהדומם שיהי' בהם ענין השכל ששייך למין המדבר. והביאור בזה, דכיון שאין שם כלי המתאימה לקבל את אור השכל, לכן נשאר האור בהעלם, והיינו, שאף שנמצא שם, מ"מ, נשאר הוא באותו אופן כמו שנמצא בעצם הנפש, ואינו בא בגילוי. והנה, ענין הנ"ל הוא כפי שהאור הוא בהעלם כ"כ שאינו פועל מאומה. ויש עוד דוגמא לזה, מכתיבת דבר שכל ע"י אצבעות היד. דהנה, אף שהכלי להשכל הוא המוח שבראש, הרי רואים שכאשר האדם כותב דבר שכל בידו, צ"ל תנועת האצבעות באופן מסויים כדי שיתגלה בהכתב דבר חכמה ושכל, ולא ענין שאין בו חכמה ושכל או ענין הפכי. ונמצא, שאע"פ שהיד והאצבעות אינם כלים כלל לכח השכל, והראי', שתיכף כשפוסק לכתוב לא ניכר ענין של שכל באצבעות היד, ולא נשאר בהם אלא כח התנועה בלבד, מ"מ, בשעת הכתיבה רואים כיצד נמשך ענין השכל ע"י אצבעות היד. וכדאיתא בכמה מאמרים18 דוגמא לזה אפילו בהרגל, כפי שרואים בענין הריקוד באופן שתנועת הרגלים היא מכוונת לטעמי הניגון, שיוכל לכוין הטאק (כהלשון במאמר19), שענין זה נמשך מהשכל שבראש. ומ"מ אין זה באופן שהיד או הרגל הם כלים להשכל, שהרי ענין זה שייך רק בכלי המוח, שבו הוא משכן השכל, אבל בשאר אברי הגוף נמצא השכל בהעלם, ע"י גידי המוח שמתפשטים בכל אברי הגוף, ועל ידם יכול העלם השכל לפעול גם ביד או ברגל שתהי' הכתיבה באופן שיתגלה הענין השכלי באותיות הכתב, ועד"ז בנוגע להריקוד שברגל.

וכשם שהוא בכחות האדם, כמו"כ ישנו גם למעלה הענין דהעלם וגילוי, שהו"ע דאורות וכלים, והחילוק הוא, שמצד ההעלם (ענין האור), הרי זה באופן דאני הוי' לא שניתי, אבל כפי שנמשך אח"כ בגלוי, אזי ישנם השמות דעשר ספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר20, ועד שאפשר להיות ענין השינוי, שכל זה הוא מצד הגילוי, שבו פועל ענין הכלי.

ד) וממשיך בהמאמר21, שעפ"ז יובן גם איך נמשך שכל האדם מלמעלה הימנו. ובהקדם שענין גילוי השכל הוא ע"י האותיות, כידוע22 שאותיות הם מלשון אתא בוקר23, שעל ידם נמשך ומתגלה הבוקר דאור השכל. דהנה, בכדי שאור השכל יבוא בהתגלות אפילו לעצמו, היינו, שהשכל כפי שהוא בעצם הנפש, יומשך ממנו כח המשכיל, וממנו יומשך אח"כ שכל וחכמה הגלוי', אזי צ"ל ענין האותיות שבשכל, אותיות המחשבה. וכדי שיומשך ויתגלה גם אל הזולת, הרי זה צריך לבוא גם באותיות הדיבור, או למטה יותר באותיות הכתב. וכמו שרואים ברב ותלמיד, שהרב אומר דבר שכל באותיות הדיבור או שכותבו באותיות הכתב, והתלמיד שומע את אותיות הדיבור או לומד מתוך הכתב, והיינו, שהמשכת השכל מהרב אל התלמיד היא דוקא ע"י האותיות, שעל ידם נמשך השכל בגלוי, שאז יכולים לקרותו בשם חכמה בינה ודעת, חכמה מסויימת, ואז שייך בו שינויים, קטנות וגדלות וכו'. ואח"כ כאשר התלמיד לומד הענין מתוך האותיות שבהם נתגלה השכל אליו, אזי מגיע להבנת השכל באופן שאינו צריך עוד להאותיות, והיינו, שמגיע להשכל כפי שהוא למעלה מאותיות, ששם בטלים האותיות לגבי אור השכל, ועד שיש לזה השפעה גם בהבחי' שלמעלה מהכחות הפנימיים והגלויים שבאדם. והנה, כשם שהתגלות שכל האדם היא ע"י האותיות, כמו"כ גם בנוגע להמשכת שכל האדם שנשתלשל מכח החכמה שבע"ס דעשי', שענין זה נעשה ע"י האותיות שהם הכלים שבע"ס דעשי'. ועד"ז בנוגע לע"ס דעשי' שנמשך להם מע"ס דיצירה, וע"ס דיצירה מע"ס דבריאה, וע"ס דבריאה מע"ס דאצילות, שגם בהם ישנו הענין דאורות וכלים, שעי"ז מקבלים מהאותיות והכלים שלמעלה מהם (כפי שיתבאר לקמן) נעשה בהם ענין האורות ואח"כ גם ענין הכלים. ואז שייך הענין דעשר ספירות, עשר ולא תשע כו', וכן הענין דמהות חכמה ובינה וכו', וכן ענין הרצון שיש בו ענין של שינוי, שיומשך רצון חדש כו' [כמו שהוא באדם, שרק כאשר הכחות הם בהתגלות (לאחרי שנמשכים מעצם הנפש ששם נמצאים כל הענינים באופן שאינם בגלוי), אזי יש בהם אורך רוחב ועומק, ועד שמתחלקים למספר עשר, כמבואר בפרדס בתחלתו24 שכל עניני העולם הם במספר עשר]. אלא שבעולם האצילות הרי הם באופן של נקודה, שזהו כללות הענין דעולם הנקודים, שהם עשר אורות בעשר כלים, אבל הם בציור של נקודה, וכנ"ל שענין זה נמשך מלמעלה הימנו, ע"ד המשכת שכל האדם מע"ס דעשי', עשי' מיצירה, יצירה מבריאה ובריאה מאצילות.

ה) אמנם כל האמור לעיל הוא בנוגע להעלם וגילוי, היינו, שהענינים שהם תחילה בהעלם, עם כל העילויים והמעלות שבהם, נמשכים ובאים בגילוי. אך עדיין צריך להבין, איך יוכל להיות התהוות בעל גבול מאור א"ס שהוא בלתי בעל גבול. ועל זה ממשיך בהמאמר25, שענין זה אינו יכול להיות באופן של השתלשלות מן ההעלם אל הגילוי, אפילו לא ע"י השתלשלות כו"כ מדריגות, כי אם, כמ"ש בע"ח בתחלתו שהוצרך להיות ענין הצמצום הנקרא מקום פנוי, שסילק אורו על הצד, והו"ע צמצום הראשון שהוא בדרך סילוק לגמרי, ואח"כ נמשך קו קצר, ועי"ז יכול להיות ענין הגבול, והיינו, שאף שלפנ"ז היו ספירות אין קץ26, או למעלה לגמרי מגדר ספירות, הנה ע"י הצמצום נעשה עכ"פ מקור לענין הגבול, וכמבואר בכמה דרושים27, שגם עולם האצילות עצמו הו"ע של בל"ג, אלא שנעשה בו ענין שמחוץ לאצילות הו"ע הגבול.

והנה כיון שענין זה נעשה ע"י הצמצום באופן של סילוק האור לגמרי, הרי מובן, שכאשר נעשה ענין של התגלות, אי אפשר שיתגלה מיד סדר השתלשלות שלם, אלא באופן שמתגלה נקודה אחת בלבד, וזהו שלאחרי הצמצום ישנו תחילה ענין עולם העקודים, שבו עקודים כל האורות בכלי אחד, ורק לאח"ז נעשה ענין עולם הנקודים, שבו ישנם עשר נקודות בעשר כלים. ויובן זה ע"ד דוגמא מנפש האדם28 (כנ"ל שמבשרי אחזה אלוקה), שישנם החמשה שמות שנקראו לה עד לבחי' היחידה29, שנקראת בשם יחידה להיותה בבחי' אחדות הפשוטה, שלכן מקבלת מבחי' יחיד30, ניצוץ בורא31. והרי בבחי' היחידה לא שייך לומר שיש בה עשר ענינים (אפילו אם נאמר שאינם באופן של חכמה גלוי' וכו', אלא רק מקור לחכמה ומקור לבינה וכיו"ב בכל העשר כחות), כי זהו היפך ענינה של יחידה, אלא שם ישנו רק אור אחד, נקודה אחת. והדוגמא מזה יובן למעלה, שהגילוי הראשון לאחר הצמצום הוא באופן של נקודה אחת, ומזה נעשה אח"כ ענין של עשר נקודות, אבל כפי שהם עקודים בכלי אחד. אך לכאורה אינו מובן איך שייך בכלל הלשון כלי (אפילו כלי אחד), שזהו כבר ענין של גילוי כו', הרי זה מיד לאחרי הצמצום, עוד לפני עולם הנקודים, וא"כ, לא הי' צריך להיות ענין של כלי כלל. והביאור בזה, שהענין דכלי אחד אינו כמו שהוא בעולם הנקודים, עשר נקודות בעשר כלים, ששם ענין הכלים הוא באופן של מקור למציאות הכלי למטה, אלא הענין דכלי אחד הוא רק אפשריות שמזה יוכל להיות אח"כ מקור למקור לענין של אורות וכלים, ומה שנקרא בשם כלי הרי זה רק בגלל שאין על זה לשון ותואר אחר מלבד "כלי", ע"ש שסוכ"ס יומשך מזה מקור לכלים שיהיו תחילה בהעלם ואח"כ יומשכו בגילוי. ומ"מ, אין זה באופן שאינו שייך כלל לענין גילוי, שהרי אדרבה, בהכלי אחד ישנם עשר נקודות, ועוד זאת, כמבואר במ"א32 בארוכה שהנקודה הראשונה לאחר הצמצום כוללת את כל סדר ההשתלשלות, ולכן נקרא בשם עקודים, כיון שמעקד את כל סדר ההשתלשלות.

ויובן גם זה ע"פ הדוגמא מבחי' היחידה בנפש האדם, שכאשר בחי' היחידה היא בהתגלות, כמו בחתונת בנו יחידו וכיו"ב33, אזי מתגלים פתאום כל כוחותיו בבת אחת, והיינו שאין זה בדרך של סדר השתלשלות, שתחילה מתגלה ענין אחד ואח"כ מתגלה ענין נוסף, חכמה ואח"כ בינה, וכל עשר הכחות שמשתלשלים זמ"ז, אלא כל הכחות מתגלים בבת אחת, היינו, גילוי השכל, ועשיית החסד בריבוי, נגינה בריבוי, ודיבור וריקוד בריבוי, שזהו לפי שבחי' היחידה היא בגילוי, ולכן יוצאים ומתגלים כל הכחות כפי שהם בהעלם בבחי' היחידה, ששם אינם באופן של עשר כלים, כי אם בכלי אחד, ולכן מתגלים כולם בבת אחת. והיינו, שכאשר ההמשכה היא מעצם הנפש, למעלה אפילו מבחי' האור כפי שהוא בהעלם, הרי זה נמשך בגילוי עד למטה, אפילו בריקוד שברגל. וכן הוא כביכול למעלה בבחי' אדם העליון ולמעלה יותר, שהנקודה הראשונה לאחר הצמצום כוללת ומקיפה את כל סדר ההשתלשלות עד למטה כו'.

ועפ"ז מובן הטעות של אלו שטעו בדמיונם והקשו איך יתכן ענין של השגחה פרטית בכל פרטי הנבראים עד לעולם העשי' הזה הגשמי, דלכאורה הרי זה שלא בערך כלל שתהי' השגחה פרטית בכל פרט ופרט. אך הענין הוא, ששורש טעות זו היא מצד ההתחלקות לכלים נפרדים, אפילו כפי שהוא בעולם הנקודים, ועאכו"כ כפי שנמשך למטה מזה בעולמות בי"ע. אבל מצד זה שכל הענינים כלולים בכלי אחד, ששם כולם בהשוואה, ואינם באופן של מציאות כלל, כי אם רק מקור למקור דמקור כו', אזי גם ההתגלות היא באופן שמתגלים כל הפרטים בשוה, ולכן יכולה להיות השגחה פרטית בכל פרט ופרט.

ו) וממשיך בהמאמר34 לבאר ענין זה בתוספת ביאור (שמבחי' העקודים ששם נמצאים כל הענינים בהעלם, כמו בבחי' היחידה, נמשכים ובאים כל הענינים בגילוי, באופן שיש חילוק בין עולם האצילות לעולמות שלמטה ממנו עד לעולם העשי'), שיובן ממה שמצינו בעולם (כנ"ל שמבשרי אחזה אלקה) שיש ד' מדריגות דצח"מ, שכל אחד מהם כלול מזולתו, היינו, שהמדבר יש בו ג"כ ג' המדריגות דחי וצומח ודומם, ומזה מובן שגם החי כלול בו לא רק בחי' צומח ודומם, אלא גם בחי' מדבר, ועד שיכול להיות דם ובשר מבשרו של המדבר, שאז מתגלה מה שהי' תחילה בהעלם. ומה שכל אחד מהם נקרא בשם בפ"ע, הרי זה ע"ש ההתגלות, שבנברא זה מתגלה בחי' המדבר, ובנברא זה מתגלה בחי' החי, ועד"ז בצומח ובדומם, אבל מצד ההעלם, הנה כשם שבבחי' המדבר כלולים חי צומח ודומם, כן הוא גם בשאר הסוגים, שגם בסוג הדומם כלולים צומח חי ומדבר. והיינו, שהחילוק הוא רק בהגילוי שבהם, ולא בההעלם שלהם. ועד"ז הוא גם בעולמות אבי"ע שהם כנגד דצח"מ35, שהתחלקות שביניהם היא רק מצד הגילוי, אבל כפי שהם כלולים בתכלית ההעלם בבחי' העקודים, הרי הם בשוה ממש. ומבחי' זו יכול להיות הגילוי בבת אחת ובשוה בעולם האצילות ובעולם העשי', ע"ד התגלות בחי' היחידה שבנפש בריבוי השכל ובריקוד שברגל בבת אחת, ולכן יכול להיות ענין ההשגחה בכל פרט ופרט, כיון שנמשך מעולם העקודים ולמעלה יותר. ומזה מובן, שזה שבחי' היחידה וכן עולם העקודים הו"ע של מקיף, אין הכוונה שמקיף וסובב מבחוץ, שהרי אדרבה, מזה נמשך ענין ההשגחה פרטית על כל פרט ופרט, וכמבואר בתניא36 שהענין דהשגח"פ קשור עם חיות והתהוות הנברא, ואתה מחי' את כולם37, א"ת מחי' אלא מהווה38, שזהו אמיתית ענינו שנמצא בתוכו ותוך תוכו, אלא שנמצא בו בהעלם.

ז) ומסיים המאמר39 בדבר טוב, שזהו ענין הברכות שאומרים ברוך אתה, לשון נוכח, ואומרים זה אפילו תינוקות ונשים. דלכאורה, כיון שאמירה זו היא לעתיקא קדישא (כמבואר בזהר40) ועד לעצמותו ית', אמיתית המציאות, שרק הוא יכול להקרא בשם אתה, א"כ, איך אפשר לומר עליו ברוך שהוא לשון המשכה41, ועד שאפילו תינוק אומר זה. אך הענין הוא, שזהו לפי שמצד בחי' היחידה, וכן בחי' היחידה למעלה בעולם הנקודים ולמעלה מזה, נמצאים כל הענינים בשוה, ואדרבה, מרום וקדוש (את מי) אשכון את דכא ושפל רוח42 (דוקא). והיינו, שאף שלכאורה אין חילוק, מ"מ, כאשר ישנו ענין של יש ומציאות, הרי זה מעלים ועד לאופן שגם מסתיר ח"ו, משא"כ מי שהוא דכא ושפל רוח, ששם אין דבר המעלים, אזי מרום וקדוש אשכון בגלוי43.

ח) ועל44 פי זה יובן מ"ש בהמאמר ד"ה פדה בשלום הנ"ל שמצד העבודה דיחידה הפדי' היא בשלום, דמכיון שמצד עצמות אוא"ס, ועד"ז מצד בחינת יחידה שבנפש, הרי כל הענינים הם בהשוואה, לזאת הנה גם כשישנו בחי' רבים, עד לריבוי גדול ביותר, שמצד זה נעשה ענין של קרב ומלחמה, כי ענין הריבוי הוא שישנם לא רק נפרדים זה מזה אלא גם סותרים זה את זה, מ"מ מצד העבודה דבחי' יחידה, שהיא העבודה דבכל מאדך45, וכמבואר בד"ה פדה בשלום הנ"ל שבחי' בכל מאדך הו"ע מסירת הנפש עצמה שהיא למעלה ממסירת הרצון, שהוא מצד בחי' היחידה דנפש האלקית, הנה אז הוא מהפך בחי' היחידה דנה"ב, שכל העצמיות שלה מתבטלת בבחי' היחידה דנה"א, וכאשר העצם שלה מתהפך הרי במילא אין לה שייכות לענינים של היפך ח"ו (וכמבואר בהמאמר שם, שכאשר העצמיות שלה מתהפך כו' הרי במילא נלקח גם מקור החיות של כל רצון זר כו'), ובמילא לא יתכן אז ענין המלחמה כלל, והפדי' היא בשלום.

ועל פי זה תובן גם השייכות של פדה בשלום נפשי גו' [שההדגשה בזה מה שהפדי' היא בשלום דוקא] להגאולה די"ט כסלו (התגלות דתורת החסידות), דהנה מבואר בכ"מ46 שענינה של תורת החסידות גילוי פנימיות התורה, פנימית החכ' פנימית אבא (הוא פנימית עתיק) היא בחי' יחידה, ומצד בחי' יחידה הנה גם כאשר ישנו בחי' רבים, הפדי' היא בשלום47 (וי"ל שזהו עוד יותר מהענין דעושה שלום במרומיו48 ע"פ פירוש הרב המגיד49, שזהו בדוגמת עוצם ביטול השר בבואו לפני המלך, משא"כ כאן שבטלו הרצונות מעיקרא), שאין צריך למלחמה כלל, ואדרבה העבודה היא דוקא בדרכי נועם ובדרכי שלום, ועי"ז נעשה (כמו שמסיים באגה"ק הנ"ל) שיהי' כמים הפנים וגו', היינו כפי סיום הכתוב50 כן לב האדם לאדם, שהכוונה בזה הוא גם לבחי' אדם העליון51, שיהי' באור52 פני מלך חיים53, שמצד זה יהי' (כמרז"ל54 עה"פ פדה בשלום נפשי) פדאני לי ולבני מבין אוה"ע, והוא שבקרוב ממש יהי' אתי מר דא מלכא משיחא, ע"י העבודה55 דיפוצו מעינותיך56 חוצה, שבעיקר הותחלה57 לאחרי הגאולה די"ט כסלו, שמתוך מנוחה ושמחה וטוב לבב ובאופן של שלום תהי' היציאה בשלום מן הגלות בגאולה האמתית והשלימה ובקרוב ממש מהוי' שלום.